כיוון שיהודי הוא בעל-הבית על העולם | על ההיגיון של 'דבר מלכות'

למישהו בחב"ד יש הרבה כסף. אחרת, אין דרך הגיונית להסביר את קמפיין 'דבר מלכות' שרץ בשלטי החוצות.

▫ ▪ ▫

'דבר מלכות', למי שטרם נתקל, הוא אוגדן לימוד-תורני שבועי שאוחז כ-200 עמודים, מודפס על נייר דקיק של ספר טלפונים (תבקשו מאמא שתראה לכם איך נראה ספר טלפונים) ומופץ בעשרות אלפי עותקים. הסוד של 'דבר מלכות' הוא העובדה שבשונה מספרי קודש אחרים, אפשר לגלגל אותו, לקפל ולתחוב אותו בכיס של הז'קט. וכן, מובאים שם דברים יחסית אקטואליים לכל זמן ועת כך שמבחינת הלומד השקדן, וגם להוא שרוצה שיחשבו שהוא לומד דבר או שניים, מדובר באחלה של דבר. אני, אגב, לא מכיר מישהו שקרא חוברת אחת של דבר-מלכות במלואה, אבל יש שמועה שקיים יהודי כזה בבית חב"ד שנפתח לאחרונה על כוכב נפטון.

עד כאן סבבה. לאחרונה איזה גאון החליט לרוץ עם פרסום חוצות לדבר מלכות. הקמפיין הולך ככה: תמונה של הרבי מצד ימין, משמאל מופיעה באותיות ענק תורה=הוראה של הרבי, שהיא בעצם משפט עלום שלקורא הממוצע, אפילו אחד דתי, אפילו אחד שלא מסובב את הראש רק לשלטי חוצות של רנואר, אין שום מושג מה רוצים ממנו.

אני עובר על המשפטים ומנסה למצוא שם הגיון. הנה אחד שראיתי לפני דקה ברכבת: "מפורסם מנהג בני-ישראל יראי-שמים - שצריכים להיות ב' מטות (נפרדות על ידי שולחן לילה וכיוצא בזה)" - כאילו מה, מיטות, נפרדות, על ידי שולחן, מתי, איך ולמה. לא ברור. נראה כאילו מישהו פתח את אחד מספרי הרבי - משל הוא נועץ קוויטל באגרות הקודש - עשה קופי-פייסט ושלח להדפסה.

רמת החייל, ת"א

גם עד כאן הכל יחסית סבבה. לא מבינים את תורת הרבי? שלא יבינו. אבל לאחרונה הופיע בתל-אביב שלט פרסום מחופף לגמרי. זה הולך ככה:

"כיוון שיהודי הוא בעל-הבית על העולם, מתהפך גם העולם לטוב"

אתם הבנתם את זה זקני ציון? אתם בעלי הבית על העולם. בלי פוליטיקלי קורקט, בלי התנצלויות: אתה בלומברג, וגם אתה מר כהן, וכן גם את גברת צנעני - אתם בעלי הבית על העולם. ובזכותכם, ובזכות ההיא שצרחה "תמכור לה שוקולד", מתהפך גם העולם לטוב. אתם היהודים, מתת האל לאנושות. טוב שהמציאו אתכם, באמת היה חסר בעל-בית לעולם. פרידריך מנירנברג, וגם מחמוד מאיראן - כולם התקשרו להודות - והבטיחו לעצור לתדלק ליד השלט את גל האנטישמיות הבא.

▫ ▪ ▫

ידוע שחב"ד הולכת חזק על פרסום חוצות. היא שופכת מיליונים על קמפיינים שחלקם הזויים לחלוטין, כמו אלה שבהם היא מעודדת אנשים לבקש מהרבי ברכה. אבל בגדול, מדובר בארגון יוצא דופן שמפיץ חסד בכל פינה בגלובוס. יש כל כך הרבה מעשים טובים בחב"ד, חומר מצוין לקמפיין חוצה מגזרים, אפילו חוצה יבשות, שיכול להאיר את המפעל הגלובאלי הלא-ייאמן שהקים הרבי מילובביץ'. חבל שאת הכסף על פרסום שופכים על מסרים חסרי פשר. תמונה אחת מליל הסדר בתאילנד, תצלום של יהודי סועד את ליבו בבית חב"ד ויאטנם, יעשו שירות אמיתי ומייצג פי כמה לפנים היפות של תנועת חב"ד.

וודג'י?

מעומק הלב: כשבית המשפט מתחיל להשתפך

בפוסט הקודם סיפרתי לכם על שופטת שכתבה החלטה בערך כמו שאני משרבט את הרשימה השבועית לסוּפר. השבוע במסגרת פינתנו "גם שופטים הם בני אדם" תראו שאפילו שופטים אוהבים להשתפך מדי פעם. המקום היחיד שמותר להם להתפרע - אלו פסקי הדין שיוצאים תחת ידם. לא נגענו.

▫ ▪ ▫

לפני כחודש נתן הנשיא אשר גרוניס את פסק הדין האחרון שלו. את לבי שבתה ההשתפכות (הנדירה!) של שופטי בית המשפט העליון האחד על רעהו. כך מתייחס השופט חנן מלצר לפסיקת חבריו:

"זה המקום להדגיש כי מקובלים עלי, כמובן, החלקים התומכים בחוות דעתה של חברתי, המשנָה לנשיא, השופטת מ' נאור וכן חוות דעתו המעניינת ורצופת הניסיון של חברי, השופט א' רובינשטיין, לרבות האמור בפיסקה כ' שבה, אליה אני מצטרף מעומק הלב" (דנא 5698/11 מדינת ישראל נ' מוסטפה דיב מרעי דיראני)

באותו פסק דין, השופט רובינשטיין לא נרגע וברגשנות יתר כתב על כהונת הנשיא גרוניס:

החטא ועונשו - הרשמת קרן כ"ץ משלמת את מחיר העומס בבתי המשפט

כפי שכבר סיפרתי לכם פעם, עולמם של השופטים הוא עולם בודד וקשה.

תצקצקו מצידי עד מחרתיים, אבל זאת מלאכה שדורשת תעצומות נפש בלתי רגילות. עשרות שנים של עבודה לבדית, מבודדת, מנותקת ומנוטרלת. השופט עם עצמו, בלשכתו, בתוך גבעות של קלסרים וטונות של ניירת. עומס נוראי. צריך לעמוד בהספקים רצחניים שמכתיבה מזכירות בתי המשפט. הם נבחנים בשבע זכוכיות מגדלת וכל טעות הכי קטנה נחרטת להם ברזומה לדורות. תוסיפו לזה את התנהלותם של עורכי הדין ובעלי הדין, ותקבלו את אחת המלאכות הקשות ביותר שהמציא המין האנושי.

לאנשים הללו אין אפשרות לפרוק את התסכולים בפייסבוק, בתקשורת או באיזה בלוג נידח כמו שלי. כל צעד ושעל שלהם נמדדים לא על ידי הבוס, אלא על ידינו, הציבור. כשהם יושבים בדין, הם בעצם עומדים לדין. זהו תפקיד שכל כולו שליחות והתמסרות והשתעבדות לצרותיהם וענייניהם של אחרים. כמו להיות רופא, רק יותר גרוע.

והנה מצאתי החלטה של הרשמת קרן כ"ץ משנת 2009. ההחלטה, למי שטרם שם לב, רשומה בין השורות של הבקשה:

החטא

המבקש הנכבד ראה את ההחלטה והחליט לנקום. לא מכבודו לקבל ככה החלטה של בית משפט. במקום לסגור את זה יפה מול השופטת, הוא רץ לנציבות תלונות הציבור על השופטים, שהביעו את מורת רוחם. שתבינו, זה לא סתם נו נו נו. מדובר בחתיכת כאפה לקריירה. מאז 2001 תקועה קרן כ"ץ כרשמת בכפר סבא, חתיכת 14 שנה, וטרם קיבלה קידום.

הפעם אתם תהיו השופטים.

ועונשו

אורי אורבך - לא רק דתי מחמד | דברים לזכרו

השר אורי אורבך הלך לעולמו. הצער על פטירתו חצה מגזרים. פוליטיקאים מכל קצות הקשת הרכינו ראש. זהבה גלאון כתבה הספד קצר ונאה בדף הפייסבוק שלה, וציינה כי לאורבך הייתה "יכולת מעוררת התפעלות לגשר על העולמות השונים בחברה הישראלית". ואכן, המפד"לניק הצנום פער בלכתו חלל בליבם של רבים, שהרגישו את אותה הרגשה השמורה למותם של גיבורים לאומיים: משהו בישראליות הטבעית נעלם. איבדנו עוד חלק חשוב בפאזל.

אורי אורבך ז"ל. מפד"לניק

באורי אורבך היה משהו פשוט לעיכול, נוח להגדרה. לא סתם הוא ראה את עצמו כ"דתי מחמד", כי באמת היה בו משהו רך, חינני, מסביר פנים. הוא היה לץ טוב-מידות, לא מגזים, לא בוטה, מצחיקן בטעם, חמוד אך לא פראייר, אחד שיכול להשמיע דברים נוקבים כשצריך מבלי להתדרדר לשפה שפוליטיקאים רבים נכשלים בה.

אבל יותר מכל אלה, אורבך היה מאחרוני המוהיקנים של מפד"ל ההיסטורית. בלי גינונים מיוחדים, הוא ייצג את המפד"לניק האולטימטיבי, עם השפם, הציניות, חולצת הפלנל המשובצת והסנדלים. דתי-לאומי שחושב שהמגזר שלו הוא, כפי שכינה זאת פעם, סוג של "היפהפיה הנרדמת", ובכל זאת מתלוצץ שלנסיך אסור לנשק את היפהפיה, כי עוד עלולים לזרוק אותו מהמפלגה על דאחקה כזאת.

אורי מוקם עמוק במרכז הגזע של המפד"ל. בנט, אורי אריאל, הרב אלי בן דהאן, בוודאי סטרוק ומועלם – אינם אלא ענפים, הסתעפויות ותולדות של המשברים והתמורות שפקדו את הציונות הדתית וערכיה. הענפים הללו זכו לשמות – דתיים לייט, מתנחלים, משיחיים, חרד"לים, נוער גבעות – שהתפצלו אף הם לתתי ענפים, בהתאם לרוח המקום ורוח התקופה. אורבך לא היה שם, לא בקטגוריות המשנה. הוא איננו מפד"ל הניצית ולא מפד"ל היונית. הוא המיינסטרים, הגזע, אבן היסוד של השיטה כולה, נקודת החיבור שבין מפד"ל ההיסטורית לבית מפד"ל החדשה, או בשמה המעודכן, הבית היהודי.

אורבך הגיע בסוף 2008 למפלגה מרוסקת, למודת עסקנים שלא הרפו מלנסות להתוות למפלגה "דרך". הספינה של המפד"ל היטלטלה במשך שנים על ידי מנהיגיה. מפעל ההתיישבות משך אותה לכיוון הלאומי. רבנים משכו אותה לכיוון התורני. אנשי מרכז-שמאל ניסו למשוך את המפלגה למחוזות בהם הייתה לפני גוש אמונים. ראשיה הבולטים, כמו חנן פורת, הרב חיים דרוקמן, צבי הנדל, אפי איתם והרב יצחק לוי – פרשו ממנה והקימו מחנות מקבילים. כל מנהיג ניסה להמציא את הגלגל מחדש, ודירדר את המפלגה לנקודות שפל חדשות. אורי ביקש להחזיר למפד"ל את התמהיל המקורי שלה. מפלגה ימנית, אבל לא ניצית מדי. חברתית, אך לא סוציאליסטית. דתית, אך לא פנאטית. הפורמולה הדתית-לאומית האולטימטיבית: כזאת שיושבת על התפר שבין כל העולמות, בלי התנצלויות.

בכתביו, עסק אורבך בביתור וניתוח החברה הישראלית. באיזמל מנתחים חד וזהיר, היה מאבחן את הניואנסים הדקים ונקודות ההשקה שבין המגזרים השונים, ומפרק אותם לגורמים. הוא עשה זאת בכתיבה נהירה, מלאת הומור, כמו זו שעלתה בספרו "סבא שלי היה רב". גם ספרות הילדים הענפה שהותיר הייתה מלאה רמיזות ושנינויות דקות שלמראית עין כוונו לילדי בית-ספר, אך בפועל הוטמעו בה מסרים עדינים, שמטרתם הייתה לגשר בין עולמות שונים בציבור הישראלי.

נוח על משכבך בשלום, אורי אורבך. היית לנו לנציג נאמן.

כמה דברים טובים על אורי אורבך

אורי אורבך ביקש שיתפללו לרפואתו.
אולי בגלל השפם, אולי הקול הגבוה, אבל מבחינתי אורי אורבך בן 30-35 גג. לגמרי לא בקטע של תתפללו עליי.

והנה, דווקא הנשמה הרכה של הפוליטיקה המגזרית, האיש שחולל מהפכה ביחס לקשישים בישראל, מבקש חסדי שמיים. דווקא הוא שוכב בבית החולים כשבחוץ מערכת הבחירות רועשת וגועשת. הנחמה הקטנה שלו היא שנחסכה ממנו החובה להיגרר בכל הארץ לחוגי בית עם שולי מועלם.

ואם כבר באורבך עסקינן, אז דעו שמבחינתי הוא האיש, הוא ולא אחר, ששיגר את הבית היהודי לעננים. בכנסת ה-18 היו לבית היהודי 3 ח"כים מפוהקים בכנסת. אורי היה אחד מהם. יו"ר המפלגה כיהן כשר החלל, והתנועה כבר התכוננה ל'שמע ישראל' שלפני המוות. בעודו עֵד לקטסטרופה הגדולה בתולדות המפד"ל, פעל אורי אורבך במרץ לרענון שורות מטורף במפלגה תוך שהוא מביע תמיכה נלהבת בצמד בנט את שקד. בכנסת הבאה הבית היהודי כבר עם 12 מנדטים, השאר היסטוריה.

בתחילת 2011 הגיע ח"כ אורבך לבית הספר שבו עבדתי. נכנס לכיתה, שאלתי את התלמידים אם מישהו מזהה את האיש הזה. הם הסתכלו עליי בעיני עגל, ועוד לפני שהספיקו להגיד אֶה בֶּה, ח"כ אורבך הפציר בי להמשיך כאילו כלום. "אני לא פה", הוא אמר. בחולצת בייניש צנועה ואפס גינוני מלוכה, הפך אורי אורבך לאחד הפוליטיקאים המוערכים בעיני.

אני, כפי שאתם שמים לב, זרמתי. אורבך ופמלייתו דיברו, ככל הנראה, על שלום עולמי וחינוך חינם מגיל מינוס, ואני הסתלבטתי לי בכיף בידי המגובסת מול המחשב.

בריאות ורפואה לאורי.
עוף נדיר בפוליטיקה הישראלית.

"השקר הטוב" - כשהאמריקאים משקרים לעצמם

אשתי לקחה אותי לסרט אחד פלוס אחד בסינמה סיטי. אחרי שהתיישבנו בשורת נתפס-לי-הצוואר והעדפנו לא לשלם 60 שקל על פופקורן, גילינו שהתענוג הזה בסינמה כולל חצי שעה של פרסומות, ווטסאפ מרצד מכל עבר, טינופת של אוכל – מילא פופקורן, אבל לאפה עם עמבה?! – ורחש אינסופי של אנשים שבטוחים שאבא שלהם קנה את הקולנוע.

בקיצור, אנחנו בסרט "השקר הטוב". שקר אמריקאי, כלומר סרט אמריקאי, שמדבר על ילדים סודניים שהתייתמו במהלך מלחמת האזרחים שפרצה בסודן ב-1983. תעשו ויקי או שתורידו את הסרט עוד חודשיים.

הסרט, כמיטב המסורת ההוליוודית, משתפך על החלום האמריקאי. הו, אמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות והבחורות הכי יפות, כמה טוב להיות אזרח שלך. אמריקה מחד, וסודן – שם קוד למדינה שהיא לא אמריקה ונמצאת אי שם מעבר להרי האבולה, שבה טורף את אח שלך אריה, יורים במשפחה שלך ושורפים לך את הכפר – מאידך. וכמה חלומות מתגשמים באמריקה. וכמה שירים אפשר לכתוב על אמריקה.

הסרט מתחיל בסצנות ממיטב הקולנוע האפריקאי. מדבר, מלחמות אזרחים, רצח ברברי, ילדים חצי עירומים, זבובים וכַּרְסוֹת נפוחות. בתפקיד הסכסוך התורן ביבשת השחורה: מלחמת האזרחים הסודאנית השניה, עימות אלים שהתנהל בין 1983 ל-2005, שבויקיפדיה העברית אפילו לא מצאו לנכון לייחד לו ערך. אתם יודעים, שגרה שכזאת. המלחמה הזאת עקרה ממקומם למעלה מ-2.5 מיליון ילדים סודנים שכונו "הילדים האבודים של סודן".

ואז אמריקה הטובה והרחומה הגיעה למחנה פליטים באתיופיה שמנה בערך 100,000 ילדים סודנים אבודים. מתוכם, היא הכינה רשימה של 3,600 ילדים שקיבלו את הזכות להתיישב מחדש בארה"ב. הסרט עוקב אחר קורותיהם של ארבעה מהם: ממר (ארנולד אוסנג), ג'רמיה (גר דואני), פול (עמנואל ג'אל) ואביטל (קואות ויל), אחותו של ממר. בעוד שלושת הצעירים נשלחים לקנזס סיטי, אביטל מופרדת מהם ומועברת לבוסטון. הארבעה לא מפסיקים לומר ת'נק יו ולהתלהב מסכין ומזלג. ממש סלאח שבתי בגרסה האמריקאית, רק בלי הגזענות.

שלום אני אפריקה

   

שלום אני אמריקה

שתהיו בעניינים: אמריקה, מעצמה של מאות מיליוני בני אדם, היטיבה עם 3,600 פליטים אפריקאים. כל הכבוד. קבלו נובל בשטוקהולם. ובאמת, בלי להקל ראש בחסד האמריקאי, מדובר כולה ב-3,600 איש שפוזרו בכל חצי היבשת העצומה הזאת. הוליווד חגגה על הסיפור הזה והפיקה רשימת סרטים בלתי נגמרת (ראו כאן). המסקנה שלי: כשאמריקה זורקת דולר למישהו, היא רוצה שכל העולם ידע מזה. עושים טובה לאנושות ורצים איתה לקולנוע.

לשם השוואה, לישראל הסתננו 65,000 אפריקאים בפרק זמן של 6 שנים. כשכאן הופק ב-2011 סרט על קליטת זרים בחברה, "כבר לא זרים" (Strangers No More) – הפרצוף שלנו נראה אחרת לגמרי. הסרט עסק בעיקר ביוזמה חברתית פרטית למען הפליטים, שברקע מרחפת עוינות סמויה וגלויה ציבורית כלפיהם. אריאנה מלמד כתבה בביקורת על הסרט, כי בישראל "שוכנת חברה גזענית שרוצה ברובה לראות את הילדים האלה עפים לכל הרוחות, רצוי מיד - ומנהיגיה ומוביליה של החברה הזאת תמימי דעים בהסכמה עם הסיסמאות הגזעניות". זה ההבדל בינינו לבין האמריקאים: בזמן שאלה עסוקים בפולחן עצמי של האמריקאיוּת על חסדון פצפון שעשו לפני שלושים שנה לכמה נערים מאפריקה, אנחנו עסוקים בהלקאה עצמית בלתי פוסקת.

בואו נודה על האמת. פליטים, לא משנה מה מוצאם, הם קוץ שתקוע במשמני העולם המערבי. ומשום מה, דווקא האמריקאים, שסובלנותם כלפי האחרונים היא מהראויות לגנאי, אוהבת לטפוח לעצמה על השכם. במונחים גלובליים הפעילות ההומניטרית שלהם למען הפליטים היא גורנישט. טיפה של סיוע בְּים של מצוקה וסבל, מרחק שנות אור ממה שהאומה העשירה בעולם יכולה הייתה – וצריכה – לעשות בנדון. כאין וכאפס לעומת התרומה של אירופה לסוגיית הפליטים. ושלא נדבר על הפעמים בהם ארה"ב הגבירה את הלהבות באפריקה, וסיפקה נשק לארגונים רצחניים בשם איזו צדקנות אמריקאית.

אז אם תרצו, הנה עוד מאפיין ישראלי מובהק: הסרטים הישראלים יעסקו כמעט תמיד – במאי נכבד, מחק את המיותר – בהשחרת פני המדינה או הצבא או הישראלים או הישראליות, לקול גרגורי העונג של אניני קולנוע אירופיים לבושי פראק ופפיון שחור. להלן רשימה חלקית: "שומרי הסף", "חמש מצלמות שבורות", "ואלס עם באשיר", "זרמים קטועים", "רוק בקסבה" – סרטים שרובם ככולם במימון נדיב של המדינה. מנגד, האמריקאים, ובעקבותיהם גם הקולנוע ההוליוודי, מתעקשים לראות את עצמם כ"טובים", המנצחים, האלופים, החזקים, הסופרמנים שבאים להציל את העולם. כשאצלנו, הקולנוע הוא בעיקר מניפסט פוליטי, חתרני, מדכא, ספוג בשנאה עצמית בשם האמנות, שם, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, קולנוע טוב הוא קודם כל קולנוע שמכבד את המקום ממנו הוא מגיע.

ואז, כשבית המשפט ציטט מ"הטוב, הרע והמכוער"

מי אמר שמשעמם בבתי משפט, הא? הנה החלטה של השופט מגן אלטוביה, ששולף מהאוב  את ה"מכוער" בטוב הרע והמכוער, לא לפני שהוא מזכיר לנו שקראו לו אלי וולך (יהודי, ברור), חסיד גדול של מעשים ולא של דיבורים:

אני מדמיין את הסיטואציה כך:
תובע: "אני אתבע אותך!"
נתבע: "למה מה אני מפחד? בן-דוד שלי הוא העורך-דין הכי טוב בעפולה".
תובע שולף סלולרי, מחייג לבן-דוד, מפריע לו באמצע קריאת הפרשייה החדשה ב-ynet: "לאן נעלם הפותחן של קופסאות השימורים בבית ראש הממשלה?".

טלפון קצר, נפנופי ידיים, שני הצדדים: "ניפגש בבית משפט".

התובע מגיש תביעה. דיון נקבע לעוד שנתיים.

נתבע: "נו, תבעת, שחררת לחצים, עכשיו יותר טוב?"
תובע: "אם ממילא הדיון יתקיים אחרי מותי, אז לפחות העורך-דין שלי יגיש נגדך התראה בדבר הגשת בקשה!"
נתבע: "אוּוּוו, עכשיו איימת עליי כהוגן".

התובע מגיש לבית המשפט "התראה מטעם התובע בדבר הגשת בקשה לשלילת כל זכויותיו של הנתבע בעולם הזה ובעולם הבא. אמן"

השופט: "איף יו וו'אנה שוט, שוט, דונט טוק". מזכירות, לצרף את אלי וולך כמשיב פורמאלי!
פה פאם!
- סוף -

לזכרו של ר' מנחם קרול ז"ל

ביוגרפיה, אשר כתב סב אשתי, ר' מנחם קרול ז"ל, המגוללת את סיפור הישרדותו בשואה ועלייתו ארצה, הועלתה בשעה טובה לגוגל ספרים (לינק).

למה ההודעה שלי חשובה? בגלל הרוטב הסודי שבה. כן, ברור

ובכן, גוגל כידוע נוברת לי במיילים, בקבצים, ב-DNA, ברמת החומציות במעיים שלי ובהרכב המולקולרי של הקפה שאני שותה בבוקר. תודה גוגל, אשמח מאד אם האלגוריתם שלכם יסבול כמוני מהמצגות שאמא שלי שולחת על משמעות החיים. אולי גם הוא ימצא לעצמו כמה תובנות חשובות לחיים, אחרי שהוא יקרא מה יש לקונפוציוס או לשקר כלשהוציוס להגיד.

אבל לאחרונה, בפינת ה – "אמנם אנחנו גיקים אבל גם, בין חיטוט באף למשנהו, יודעים להצחיק; כלומר, להצחיק גיקים; כלומר, את עצמנו ואת החד-קרן שמציל איתנו את העולם" – גוגל עשו משהו נועז למדי, ודירגו את הדואר אלקטרוני לפי הסיווג הבא:

אז למה ההודעה חשובה? "חשובה בגלל הרוטב הסודי שבה".

ובכן, גוגל, ההודעה הזאת לא הייתה חשובה. למעשה טוב הייתם עושים אם הייתם מעבירים אותה לספאם בצירוף הודעה לשולח: "הודעתך נשלחה לזבל של הנמען בגלל הג'אנק הגלוי שבה".

הכניסה אך ורק לרכבי אדמו"רים ורבנים

צולם במועדון הזאפה תל אביב
סתם, צולם בירושלים

הם הסתכלו עליי.
פתחתי את החלון ובלי להסס: "נעים מאד, אני האדמו"ר מצסק"א מוסקבה, נצר לשושלת אדמו"רים ידועה וצאצא של צ'ורצ'יץ (נסו להגיד את זה 5 פעמים ברצף), נוהג מנהגי אדמו"רות וגם נוהג על שברולט, זקני מורי רשם פטנט על הקנייטש, אשתי מעצבת קולקציה חדשה של הויזען אין די זאקען, יש לי לפחות שני מויפתים על שמי ברשם המופתים וקצת לחם שיריים בשבילכם. בואו נשיר איזה ניגון מגלגל"צ".

נכנסתי, סגרתי את החלונות כיאה לאדמו"רים, אלמלא הייתי לבד באוטו הייתי יושב במושב האחורי. ואז בערך אלפיים חסידים התחילו לרקוד לי מסביב לאוטו. פתחתי שוב את החלונות, וצעקתי: "יאיר לפיד בג'יפ מאחוריי". מיד החלה שם מהומת אל עליון. ברוך שעשה לי נס במקום ההוא.

וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא - חֲלָף

בשנים האחרונות אנו עדים לאינפלציה גוברת בשוק ה"צדיקים", ה"גאונים" וה"גדולים". תארי הכבוד שמוענקים לכל דיכפין הובילו לזילות מוחלטת בערכם של תארים אלה. עסקנים הופכים בין לילה ל"רבנים"; "ראשי מוסדות" הם לא אחת אברכים צעירים שפתחו בקושי מעון. בעיתונות מסוימת מוקדשים התארים הרה"צ והגה"צ וה"הרב הגאון רבי" לכל בעל משרה תורנית זוטרה, ואפילו נציגי ציבור ברשות המקומית זוכים לסופרלטיבים ותארי רבנות מוגזמים. ראוי אפוא לבחון האם כך דרכה של תורה.

מרן האדמו"ר מסימפסען זוצקלה"ה

בהיסטוריה של עם ישראל, התואר "רב" הוענק לתלמידי חכמים שהיו בקיאים בספרות ההלכה והפסיקה, ואשר הוסמכו על ידי רבני הדור. הם קנו את מעמדם הודות ליכולתם לפסוק הלכה ולשמש כ"דעת תורה". התואר "רב" לא היה מתת שמים, מתנת חינם המסורה אוטומטית בידיו של כל בעל זקן, ויהא אפילו מרביץ תורה, אלא למי שהיה בעל סמכות תורנית משמעותית בקהילה. התוספתא במסכת עדויות (פ"ג ה"ד) אף קבעה בשעתה קריטריונים בנושא: "מי שיש לו תלמידים – קורין אותו 'רבי'; נשתכחו תלמידיו – קורין אותו 'רבן'; נשתכחו אלו ואלו קורין אותו בשמו".

בפרקי אבות אנו זוכים להכיר דמויות רבות ללא תואר רבני, ובתקופת התלמוד נשאו אמוראים רבים כינוי בלבד. הרמב"ם בהקדמה לסדר זרעים מבאר מדוע חכמי הזוגות לא זכו לתואר רבני: "כל מי שיהיה בעיניו נכבד מאד במעלתו על כל המעלות, קראו בשמו, כגון שאמר: 'הלל ושמאי', ו'שמעיה ואבטליון'. וזה לגדולתם וכבוד מעלתם, בשביל שאי אפשר למצוא כינוי ראוי להם לכבד את שמם, כמו שאין כינוי לנביאים. אבל החכמים שהיו בעיניו למטה מן המעלה הזו, יכנה אותן ב'רבן', כגון 'רבן גמליאל', ו'רבן יוחנן בן זכאי'. ושהיו בעיניו למטה מן המעלה הזאת, יכנה את שמם 'רבי', כמו שאמר 'רבי מאיר' ו'רבי יהודה'".

מבין שלל תאריו ופעליו, הרב עובדיה יוסף ביקש כי במצבתו יופיעו מקצת הספרים שחיבר – יביע אומר, יחווה דעת, חזון עובדיה וכיו"ב – ותו לא. כל המוסיף גורע. גם אדם שמילא כרסו ש"ס ופוסקים מכונה בצניעות "צורבא מרבנן", תלמיד חכם – דהיינו לא הוא החכם, אלא רבותיו. ומי שמתגדר בתואר זה לשווא, עליו נאמר "כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו" (ויקרא רבה, א, ט"ו). הרב הוטנר כתב כי ישנה רמה מסוימת של "דעת" הנחוצה והחיונית ל"רב" באשר הוא, ובהיעדרה – חוכמתו נפגמת פגם של ממש.

היבט נוסף בתופעת בפיזור התארים מתקשר לסוגיית קבלת "סמיכה" לרבנות על מנת לעסוק בהוראת הלכה. באופן אינטואיטיבי, דרישות הסמיכה עולות כמאליהן, בדומה לכל מקצוע אחר: כשם שרופא או מהנדס חייבים לעבור מבחנים מסוימים כדי שיהיו כשירים לעסוק במקצוע אותו למדו, כך גם ברבנות ובהוראת ההלכה. ואולם, לאור חלוקת התארים הסיטונאית הנהוגה כיום, מעיקרא יש לתמוה: לשם מה על אדם לעמול וליגע כדי לקבל "סמיכה" ולהתקרא רב אם ממילא התואר רב הוא סחורה המוענקת לכל דורש?

בשנת תשע"ב הוגשה הצעת חוק להגביל את השימוש בתואר "רב" רק למי שהוסמך לרבנות והינו שומר מצוות. ההצעה נועדה למנוע כניסת שרלטנים לעולם הרבנות ובד בבד להעלות את קרנם של הרבנים האמיתיים. עם זאת, הצעה זו מעוררת קושי, כיוון שגוף יכול לשלול תואר רק אם הוא בעל הסמכות להעניקו או לפקח עליו. תארי הרבנות שניתנו עד היום לא היו כפופים לאמות מידה כלשהן, והתואר "רב" – שלא נאמר "רבנו" – הפך יותר לכינוי עממי מאשר לתואר רוחני.

מי יתן ויהיה שם שמיים מתאהב על ידי על ידי כלל העוסקים בתורה, ובפרט על ידי המתעטרים באצטלה של תורה.

 

הקולות של פיראוס, מזכירים את ירושלים | יום ירושלים תשע"ד

לפני חודשיים נסעתי לאתונה. בסיור במוזיאון האקרופוליס החדש (2009) האזנתי ליוהאנה, מדריכה מקומית, שסיפרה על בניית המוזיאון ועל פרויקט השיקום האדיר שעושה יוון לשכיות החמדה הארכיאולוגיות שלה. אבל בעיקר היה חשוב לה לספר לקבוצה שלפניה, חבורת סבתות בריטיות ואני, על השוד הגדול, לדבריה, שביצע הבריטיש מיוזאום לאוצרות הפרתנון, המקדש המפורסם ביותר של יוון בתפארתה והמתחרה הגדול של בית המקדש השני. איזה חצי שעה היא טחנה על זה את המוח. הבריטים, אגב, לא ממש מתביישים בזה.

משם הלכתי ל'אגורה', כיכר השוק ומרכז החיים של אתונה בעת העתיקה. מדריכה אחרת סיפרה על עולם שהיה ואיננו. "זו הייתה האימפריה שלנו", אמרה ודמעות בעיניה, כאילו אריסטו מת לפני שעתיים. "כל מי שעבר באתונה חיסל לנו את המורשת ונישל אותנו מאוצרותינו ההיסטוריים". אכן, מאות שנות כיבוש הותירו את אתונה חבולה ומחוללת. קיסרי האימפריה הביזנטית-רומית בזזו את אוצרותיה הרבים והעבירו אותם לקונסטנטינופול; העות'מאנים הפכו אותה לבית קברות גדול וקבעו מסגד בלב האקרופוליס; הוונציאנים הפגיזו את הפרתנון והותירו את חלקו עירום ומנותץ, ועם האבנים ההיסטוריות השתמשו לבניית חומות מפני תוקפים; וכמובן, בל נשכח את הספורט הלאומי של האומות הנאורות במאה ה-19: שוד עתיקות ובזיזת אוצרות לאומיים.

בסוף היום, חשבתי, אתונה היא כנראה תערובת של תל-אביב וירושלים גם יחד. חיבור מיוחד של עיר חדשה-ישנה ש"מתכתבת" – כך מכנים זאת היום – עם ארץ ישראל, ולכן לא פלא שהיא חולקת עמה הרבה מן המשותף. לא רק את אותם כובשים חלקה לנו ההיסטוריה עם היוונים, אלא גם עולם של הגות ופילוסופיה (חלקו אמיתי וחלקו פרי הדמיון), שנשמע היטב גם בימנו. לחכמי ישראל היו יחסי אהבה-שנאה עם יוון ותרבותה; "אָרוּר הָאָדָם שֶׁיְלַּמֵּד אֶת בְּנוֹ חָכְמַת יְוָנִית" (בבא קמא פ"ב), אומרת הגמרא מחד, ומאידך כאשר נשאל רבי יהושע כן חנניה, תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי, אם מותר ללמד את הבנים ספרות יוונית, הייתה תשובתו עמומה: "שאלו את רבי יהושע: מהו שילמד אדם את בנו יווני ספר? אמר להן: ילמד בשעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה" (תוספתא עבודה זרה א, כ). אתם מזהים את הקריצה בעינו של רבי יהושע? כן, גם אני שמתי לב אליה.

איי טאטע: ירושלים הייתה צריכה להיות אתונה של עולם הרוח. נחל נובע, מקור החכמה של העולם כולו. בית המקדש, אלמלא נחרב, היה צריך להיות האולימפוס החדש, הפרתנון של העולם המונותיאיסטי הפוסט-אלילי-יווני-רומאי – "נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם" (ישעיה ב', ב') – ומציון הייתה צריכה לצאת תורה חדשה, אחרת, לכל העולם. תורה ששוללת את האמונה בפסל ובמסכה ומביאה במקומה את תפיסת האלוהות המונותאיסטית. אבל ההצלחה הייתה חלקית בלבד: במקום העולם האלילי קיבלנו את הנצרות של ישו הגלילי.

חזרתי לחדר, ונזכרתי בשתי המדריכות המקומיות שהתאבלו על חורבנה של אתונה, חורבן שמסתכם בביזה ובהרס עתיקות, שמשמעותם כיום היא היסטורית בלבד. זאוס ואתנה, דיוניסוס והרקולס, אינם אלא "אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא-יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן" (דברים ד', כ"ח). אבל יוהאנה מבינה שחורבן אתונה הוא לא אירוע דתי, אלא אירוע תרבותי, פספוס בקנה מידה היסטורי ואבדן הבכורה לדתות ותרבויות, חלקן מפגרות ופרימיטיביות פי כמה מזו של היוונים.

כשכל המחשבות הללו מציפות אותי, הלכתי לבית הכנסת. מעל דלת בית הכנסת קידם אותי הכיתוב הבא, שחדי העין מביניכם יוכלו להבחין בו:

למי שמתקשה בפענוח צפנים, מופיע הפסוק מספר בראשית: "'מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה. אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם"

מה נורא המקום הזה? כאן?! אין זה כי אם בית אלוקים? פה, באתונה, בית אלוקים?

כשיעקב יצא מבית אביו, הוא ישן בדרך וחלם על סולם ובו מלאכי אלהים עולים ויורדים. וכשהתעורר נתמלא פחד, שמא חילל את קדושת המקום הנורא. לא היה בלבו ספק: הוא נמצא במקום קדוש - "הוא בית המקדש, שהוא שער לעלות משם התפלות והקרבנות לשמים" (רמב"ן).

כמה אירוני.

רק עשר דקות ממקדש הפרתנון, מקדש שחזה  בעם ישראל שב לארצו לאחר גלות בית ראשון, מופיע לי דווקא הפסוק הזה. בית המקדש נחרב מזמן – אוי, אני נזכר בפסוקים הנוראיים של איכה: "בִּלַּע אֲדֹנָי וְלֹא חָמַל אֵת כָּל נְאוֹת יַעֲקֹב הָרַס בְּעֶבְרָתוֹ מִבְצְרֵי בַת-יְהוּדָה... הָיָה אֲדֹנָי כְּאוֹיֵב, בִּלַּע יִשְׂרָאֵל, בִּלַּע כָּל אַרְמְנוֹתֶיהָ, שִׁחֵת מִבְצָרָיו" – ומהפרתנון נשארה רק ההיסטוריה והאבנים. אבל תחושת ההחמצה, האובדן והכאב על אלפיים שנות גלות שעם ישראל יכול היה להאיר את העולם מארצו. תחשבו מה היה קורה אילו נשארנו על אדמתנו. אין לי ספק שהעולם שאנחנו מכירים היום היה נראה אחרת. ההיסטוריה הייתה מתחלפת בכל כך הרבה צמתים. מעמדו של היהודי היה אחר. כל מה שנותר לנו זה מבנה בסמטה בשולי העיר אתונה, שבא לחטט לנו בפצע הכואב ולאלץ אותנו לקרוא את הפסוק בלשון תמיהה:

אין זה כי אם בית אלוקים? 

וזה, זה שער השמיים?!

מה נורא המקום הזה.

---

   וַיִּירָא וַיֹּאמַר: מַה-נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה!

     אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.  

אמר רבי אחא: עתיד השער הזה להפתח להרבה צדיקים, כיוצא בך. 

דבר אחר: 

מלמד, שהראה הקב"ה ליעקב בית המקדש בנוי, וחרב, ובנוי, ויירא, ויאמר: מה נורא המקום הזה.

זה – בנוי, היך מה דאת אמר: (תהלים סח): נורא אלהים ממקדשיך,

ואין זה – הרי חרב, כמה דאת אמר: (איכה ה): על זה היה דוה לבנו, על אלה חשכו עינינו. 

כי אם בית אלהים – בנוי ומשוכלל לעתיד לבא, כמה דאת אמר: (תהלים קמז) כי חזק בריחי שעריך.

(מדרש רבא בראשית ס"ט)

מגש הכסף | יום הזכרון תשע"ד

         מַגַּשׁ הַכֶּסֶף, נָתָן אַלְתֶּרְמַן

    "אֵין מְדִינָה נִתֶּנֶת לְעַם עַל מַגָּשׁ שֶׁל כֶּסֶף" –

                                    חַיִּים וַיִצְמָן

...וְהָאָרֶץ תִּשְׁקֹט. עֵין שָׁמַיִם אוֹדֶמֶת

תְּעַמְעֵם לְאִטָּהּ

עַל גְּבוּלוֹת עֲשֵׁנִים.

וְאֻמָּהּ תַּעֲמֹד – קְרוּעַת לֵב אַךְ נוֹשֶׁמֶת...

לְקַבֵּל אֶת הַנֵּס

הָאֶחָד אֵין שֵׁנִי...

הִיא לַטֶּקֶס תִּכּוֹן.

הִיא תָּקוּם לְמוּל סַהַר.

וְעָמְדָה, טֶרֶם-יוֹם, עוֹטָה חַג וְאֵימָה.

- - אָז מִנֶּגֶד יֵצְאוּ

נַעֲרָה וָנַעַר

וְאַט-אַט יִצְעֲדוּ הֵם אֵל מוּל הָאֻמָּה.

לוֹבְשֵׁי חֹל וַחֲגוֹר, וְכִבְדֵי נַעֲלַיִם,

בַּנָּתִיב יַעֲלוּ הֵם

הָלוֹךְ וְהַחְרֵשׁ.

לֹא הֶחְלִיפוּ בִּגְדָם, לֹא מָחוּ עוֹד בַּמַּיִם

אֶת עִקְּבוֹת יוֹם-הַפֶּרֶךְ וְלֵיל קַו-הָאֵשׁ.

עֲיֵפִים עַד בְּלִי קֵץ, נְזִירִים מִמַּרְגּוֹעַ,

וְנוֹטְפִים טַלְלֵי נְעוּרִים עִבְרִיִּים - -

דַּם הַשְּׁנַיִם יִגְּשׁוּ, וְעָמְדוּ לִבְלִי-נוֹעַ.

וְאֵין אוֹת אִם חַיִּים הֵם אוֹ אִם יְרוּיִים.

אָז תִּשְׁאַל הָאֻמָּה, שְׁטוּפַת דֶּמַע-וָקֶסֶם.

וְאָמְרָה: מִי אַתֶּם? וְהַשְּׁנַיִם, שׁוֹקְטִים,

יַעֲנוּ לָהּ: אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף

שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת-הַיְּהוּדִים

כָּךְ יֹאמְרוּ. וְנָפְלוּ לְרַגְּלָהּ עוֹטְפֵי-צֵל.

וְהַשְּׁאָר יְסֻפַּר בְּתוֹלְדוֹת יִשְׂרָאֵל.

---

בערב יום הזכרון שלחו לי את הקריקטורה שראיתם למעלה. זוג פוסע על שפת הים, נהנה מהנוף ומהילדים, ותחתיהם חיילים חיילים מתבוססים בדמם, נושאים על גביהם את פירות המלחמה שמהם לא זכו לטעום.

הקריקטורה לא צוירה בישראל. קל לזהות: לחיילים מותקן פגיון בצמוד לקצהו של הרובה, נשק שמוכר בעיקר מימי מלחמת העולם הראשונה; הנוף אירופאי; החיילים כנראה טורקיים. אבל הרעיון לכאורה זהה - צעירים מסרו את חייהם למען אנשים שלא הכירו, עבור מלחמה שלא בחרו להיות בה.

זה הזכיר לי את שירו של נתן אלתרמן, מגש הכסף, שנכתב כחצי שנה לפני קום המדינה (כשלושה שבועות לאחר כ"ט בנובמבר). גם שם החיילים כבר מתים - "אֵין אוֹת אִם חַיִּים הֵם אוֹ אִם יְרוּיִים" - אלא שהם קמים לתחייה כדי להיפגש עם העתיד, האומה למענה הקריבו את חייהם.

והאומה מופתעת. "מִי אַתֶּם?", שואלת האומה. והם מתוודעים אליה, ומזעזעים אותה באמירת הווידוי המפתיעה ומרעידת-הלב: "מַגַּשׁ הַכֶּסֶף", הם עונים, "מַגַּשׁ הַכֶּסֶף שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת-הַיְּהוּדִים", הכלי שעל גבו הוקמה מדינת ישראל. אבל, הם אומרים בין השורות, מאבקנו, גם אם מותנו, נעשה במסירות נפש ובהקרבה מודעת.

וכאן טמון ההבדל. התרופה לכאבם של אותם הנערים ההיא הבנת תכליתו. מלחמתם הייתה בעודם "נוֹטְפִים טַלְלֵי נְעוּרִים עִבְרִיִּים"; סיפור חייהם העצוב של הנוער הלוחם והחולם - שגיבוריו האגדיים מהלכים בדרכים - ואשר נגדע בטרם עת, הוא סיפור ארוך שללא ספק "יְסֻפַּר בְּתוֹלְדוֹת יִשְׂרָאֵל".

הנזיר שמכר את הליל-סדר שלו

בעודי מהלך בירושלים פגש אותי נזיר שלא מכר את הפרארי שלו, חבר בכת סגפנית במיוחד, הִיפִּי שמגדל שיער מאז ספירת העומר תשנ"ט. "אני מלך", פנה אליי הנזיר והסביר את משנתו, "קונה אוכל במארזים, פעם בחודש, כולל מזון שפג לו התוקף אבל עדיין נראה סבבה. את האוכל אני מאחסן בבוידעם, אוכל ושותה וחי כמו קינג בדירת השאנטי, בלי להיות תלוי בעולם הקפיטליסטי שאתה שוחה בו. האמונה היחידה שלי היא הטבע".

והוא הוסיף: "חומרי ניקוי אני מכין בעצמי בעזרת סודיום בוראט אותו אני קונה בסיטונאות מחברה לייצור כימיקלים, וכשאני יוצא לחופשה אני ישן על ספסל או בגינה ציבורית עם שק"ש".

"מה עם הילדים?", שאלתי.

"ילדים?! יצורים חסרי ישע שיצטרפו למין האנושי שצמח יתר על המידה ויתחרו באלימות כל חייהם על משאבי טבע? אין סיכוי שיהיו לי ילדים".

הבנתי שלפניי עומד טיפוס אמיתי. הצעתי לו למקסם עוד יותר את אורח החיים הסגפני שלו. כך למשל, המלצתי שיוותר על הכנה ביתית של חומרי ניקוי; הוא יכול בקלות לזקק את מיצי זעתו, לייבש על נייר פרגמנט במשך 90 יום בשמש חורפית, לפזר מעל קצת מלח אטלנטי, לחמם, להרתיח, לגלגל, לרדד, להפוך, לקמט, להרטיב, ולתלות לייבוש – וצ'יק צ'ק יש לו קוטל חיידקים טבעי, בלי כסף!

התפלאתי גם שהוא ישן על שק"ש. בשביל מה לקנות שק"ש אם אפשר לקחת כמה עיתונים מפח המחזור, להרטיב קלות, לערום אחד על השני ולקבל מזרון אמריקן קומפורט חינם אין כסף; במהדורת הסופשבוע יש לפעמים נייר כרומו, עמיד נגד גשם – מי צריך שמיכה יותר טובה מזו?

חבל גם על האוכל. בבית הכנסת העיראקי הסמוך, מיד אחרי המניין הראשון של שחרית, מכין הגבאי – כנראה אדם בשם עזרא או ששון – פינה קטנה עם קפה, סוכר בשפע, קצת עוגיות עבאדי ורוגלך; שלא נדבר על שאריות של אזכרות, סיכוי גבוה שהוא יפול על חתיכת דג מלוח. כיאה לבן אצולה, אין שום סיבה שיעמוד כמו פראייר בתור לקופה בסופר.

אתם חושבים שהוא עזב אותי? הצעתי לו שירים לי גביע לֶבֵּן עם חוט כדי שנמשיך את השיחה, אבל הוא התעקש שנמשיך לשוחח בעמידה. לא, הוא לא הזמין אותי לכוס קפה.

איפה איפה איפה איפה האפיקומן שלי?

השבוע פגשתי שוב את הנזיר, שהותיר את הזקן אבל החליף את הראסטות בכיפה גדולה. עוד לפני ששאלתי מה קרה, הוא התחיל לספר.

"לפני שנה בליל הסדר, כשכל עם ישראל חגג, במקום לשיר 'מה נשתנה' ישבתי לעשן עם חברים. היינו ארבעה חבר'ה, כל אחד והסיפור שלו, והאמת – לגלגלנו על החגים. פתאום נזכרתי בסיפור על ארבעת הבנים: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. תהיתי לעצמי איזה בן מהבנים הוא אני. פתאום קלטתי: אני לא חכם וגם לא תם, לא זכיתי להיות אפילו הבן הרשע או זה שאינו יודע לשאול. אני הבן החמישי, הבן האבוד שהתנתק מהשולחן של פסח בעבור אידיאולוגיות סתמיות".

בערך שבועיים אחרי פסח, אולי בה' באייר, חגג הנזיר את עצמאותו המחודשת.

הלילה הזה, הלילה הזה, כולו מרור

בוקר טוב אליהו התשבי וברוך הבא לליל אי-סדר. כבכל שנה, נציג בפניך את הדחקן של המשפחה אשר ייקח את הצלחת המרכזית, ישים אצלו ויאמר: "זה בשבילי, אתם מה תאכלו?". המצות כרגיל יככבו במדור "מוציא מצה", שבו כל אחד משתף בתחושות שליוו אותו לאחר אכילת המצה. לדוֹד איציק יש תגלית מרעישה בעניין: "בואנ'ה, המצות עושות מה זה בלאגן בבטן". תודה ששיתפת אותנו, עכשיו אני מחכה בקוצר רוח לאכילת האפיקומן.

הבעיה, אגב, באפיקומן היא לא באכילתו – משימה לא קלה כשלעצמה – אלא במה שנלווה לה. מכיוון שלא טועמים כלום לאחריה, המצה נדבקת לשיניים כמו טיט. קיסם לא יעזור, יותר בכיוון של ללעוס קיפוד.

סבתא, שתאריך ימים, תדחף לך אוכל. יש לה טריק מוכר: היא שואלת "טעים לך", ואתה: "כן, כן, סבתא. טעים".

"אז אני אביא לך עוד!".

סבתא מתרחקת למטבח, ואתה אחריה בשובל של צעקות: "לא צריך, סבתא, לא צריך". אף אחד כמובן לא שאל את דעתך אם צריך או לא. ככלל, ככל שיותר בני משפחה מסבים על שולחן אחד, הפולניוּת בדם של הסבתות עולה.

ב'שולחן עורך' יגישו לך דגים. בעדות מסוימות טוחנים את כל הקרפיון עם העצמות, מכניסים אותו לקופסה עם ג'לי וכדי להעצים את ההשפלה תוקעים לו חתיכת גזר על הראש. אבל לדגים יש את הנקמה שלהם. בכל ליל סדר תשמע מקצה השולחן את אחד הסועדים מתחיל להשתנק ולפרפר, וכולם צועקים: "תנו לו לחם! תנו לו לחם!". אבל כזכור אין לחם, זה פסח! עד שבא דוד איציק ומוריד להוא שנחנק איזו מכת קונג-פו על הגב. שוב תודה איציק, הוצאת לו את העצם מהגרון אבל השארת אותו עם חוליה סדוקה בעמוד השדרה.

בסוף הערב המארחים מעוכים, נוזלים על כסאותיהם, לנגד עיניהם כתמי יין בכל מטר רבוע, ערימות של כלים, רצפה מטונפת ואלפי שברי מצות פזורים בזירת הקרב. אצל אחינו האשכנזים נהוג לסיים את הערב בשתיקה מעיקה כזאת, עד שהמארחת זורקת: "אז זהו…". בדיוק ברגע הזה, יש מי שנזכר לשיר "אחד מי יודע" וכבונוס – שיר השירים; אלמלא התשישות מארבע הכוסות, דוד איציק היה עושה ממנו קורבן פסח.

ואחרי שהאורחים מתקפלים והמארחים נשארים בבית עם כל הבלגאן, יש שתי אסכולות מתי לסדר את הבית: יש את הגישה של האישה שאומרת: "יאללה, צדיק, בוא נתקתק את זה, בבוקר כל הבית יהיה מסודר". ויש את הגישה של הגבר שאומרת: "חרררר-פפפפששש".

אתונה ותל-אביב: אותה אדרת עם אותה הגברת

אוקיי, חידה: באיזו עיר יש אוויר מפויח, שחורדיניות, צפירת מכוניות, ערסים, חוף ים תיכוני, באסטות עם מוזיקה מזרחית, עומסי תנועה, עיר שהיא וונאבי אירופה אבל ת'כלס כולה לבנט?

תשובה לא נכונה. כלומר, נכונה, אבל הייתם צריכים לסמן גם את תשובה ב': אתונה.

אז כן, נסעתי עד אתונה, שעתיים שלמות מחיי, כדי להגיע לתל-אביב. בעצם, זה ממילא לוקח לי שעתיים להגיע לתל-אביב בשעות העומס, כך שלא יצאתי מופסד.

* * *

אתונה, שנקראת על שם אתנה – ההיא שבקעה ממצחו של המגה-סופר-אל זאוס – היא עיר עם חתיכת היסטוריה מפוארת. העולם המערבי חייב לאתונה את כל הסיפורים העסיסיים של המיתולוגיה היוונית, והעם היהודי עדיין עורך חשבון שנתי מדי חנוכה עם אנטיוכוס ומלכות יוון הרשעה – שהיא בעצם הממלכה הסֶלֶוְקית, אחת מהיורשות של האימפריה ההלניסטית הגדולה שהותיר אחריו אלכסנדר מוקדון.

הפרתנון ואני. ד"ש מזאוס.

אבל מה מציעה לכם היום אתונה חוץ מאבנים שבורות ופסלים גרומי ידיים, עדות לתרבות שקפאה בזמן 2000 שנה? ובכן, אני מניח שעודכנתם שסוקרטס שקיבל תורה באתונה ומסרה לאפלטון, ואפלטון לאריסטו – כבר לא שם יותר. אז מה נשאר? לא משהו שעלול לעניין את החוג לפילוסופיה באוניברסיטה הקרובה לביתכם. בעיקר טברנות, מוזיקה יוונית, שווקים, באסטות ועשן סיגריות. בקיצור, כיף ים תיכוני.

והאמת, די חבל. כי אתונה יכולה הייתה להיות הפנינה של העולם המערבי. נתוני הפתיחה שלה לוקחים בהליכה הרבה ערים באירופה, אבל משום מה היא מזדחלת מאחוריהן. המקומיים יודעים את זה. הם מסתובבים תמיד בתחושה שהם נחשבים באירופה לסוג ב'. לא זנב לאריות ואפילו לא ראש לשועלים. מדינה עם גירעונות, אינפלציה וחובות מכאן ועד להודעה חדשה. הדרכמה, שהייתה סמל לעלות המחיה הזולה ביוון, הוחלפה באירו, מה שהפך את העם היווני לעני יותר ולגאה פחות. "בדרך כלל אנחנו אנשים שמחים", אמר לי אחד מהם, "אבל עכשיו בגלל האבטלה והעוני הפכנו לעם של חשדנים".

אם לדייק, אתונה היא לא תל-אביב של חולדאי; בשל הקפדה על בנייה נמוכה, אין בה מגדלים. היא דומה יותר לאזור נווה צדק ודרומה. יש בה רוכלי רחוב בכל פינה, מהגרים והומלסים כמו בכל עיר גדולה. המיעוט המוסלמי בה קטן, אבל כרגיל מורגש הרבה יותר מכפי גודלו. והכי חשוב: יש להם רכבת תחתית אדירה, כזאת שיורדים אליה רבבות בני-אדם כמו חפרפרות עשרות מטרים מתחת לאדמה.

בקיצור, אם אתם לא משתגעים על טברנות והדיסקים של סרנגה לא מתנגנים אצלכם באוטו – אתונה כנראה לא בראש רשימת המקומות שצריך להיות בהם, אלא אם כן יש לכם חיבה למיתולוגיה או להיסטוריה של העת העתיקה. זה בסדר גם אם לא תבואו: יוון לא משתגעת מהישראלים. לא צריך רדארים כדי לחוש את נימת הבוז שרוחשים לנו היוונים. צריך גם לזכור שליוון ותורכיה יש לא-מעט מן המשותף, לא רק מנטאלית ותרבותית אלא גם מדינית. לא נהיה קטנוניים, אבל תנחשו לבד מי המדינה היחידה באירופה שהצביעה באו"ם בכ"ט בנובמבר נגד הקמת מדינה יהודית.

יאללה, הלכתי לרקוד סירטקי.

הטלפון שלי עושה יופי של פנורמה: זה האודאון (=תיאטרון) של האיש העשיר דאז, הרודס אטיקוס, אותו הוא בנה לכבודה של אשתו. ג'נטלמן

אבק זה לא חמץ ומשלוח מנות זה לא אוכל

אז הנה התפריט שמחכה לכם בין פורים לפסח: מנה ראשונה, פתיתים שקניתם במבצע מיוחד לכבוד סוכות, שלוש בעשר; למנה השנייה, גליליות ממשלוח מנות שהתבאסתם להעביר הלאה; ולקינוח, עוגיות יבשות ששמרתם בשקית ניילון למקרה שיבוא איזה מישהו מספיק לא חשוב – אתם למשל – שייחנק לו בכיף עם העבאדי.

למכירה, 78
שקיות פתיתים

ולמה? בגלל שקשה לנו להודות בעובדה שאת הקניות בסופר אנחנו עושים בלי הכרה; שקשה לנו להאמין שאת הפסטה שקנינו במבצע יאכלו במקרה הטוב החתולים – אף אחד הרי לא נהנה מפסטה שלושה ימים בשבוע; שאין צורך בשישה סוגי עוגיות; שקשה לנו נפשית להיפטר מאוכל, גם אם מדובר בבייגלה שיכול בעיקר לשמש לפירוק סתימות בשיניים.

כי זה חזק מאיתנו. השנה למשל תכננתי להיות שקול עם הקניות. אבל אתם יודעים, אדם מתכנן תכניות, ורמי לוי גם. רגע אחרי שקיבלתי החלטה גורלית שאין – אין – יותר לקנות חבילות עוגיות בקרטונים שנהוג לאחסן בהם, נניח, מיקרוגל, החליט הסופר האזורי על אחד פלוס אחד בחבילות ביסקוויטים. אז קניתי. ועכשיו אני אוכל ביסקוויטים שלוש פעמים ביום, ועדיין נותרו לי מספיק ביסקוויטים כדי לרצף בהם את כל הבית.

וכל הגורמה הזה שלפני פסח – מחכה לכם במרפסת. כי הבית שלכם הוא כרגע אזור סטרילי, שטח צבאי סגור, ואתם בחזקת מפלצת חמץ שמעיפה פירורי בורקס לכל עבר. מי שעובר בדלת צריך להתנער כמו חשוד שנורה באקדח טייזר. אם ניל ארמסטרונג היה אומר לאשתי "צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות" היא הייתה מבקשת שקודם ינגב את הרגליים בסמרטוט.

שלא נדבר על הגברים לפני פסח, שבמקום להתעסק במה שהם מבינים בו הכי טוב – חיסול עוגיות – הם נהיים פתאום פילוסופים, מרצים בכירים בקורס "מהות החיים והספונג'ה". כל רבע שעה הם מדקלמים את ההלצה הנבחרת לשנת 1981: "אבק זה לא חמץ והילדים..." טוב, די, חלאס עם הבדיחה הזאת. מצד אחד הם רוצים שהבית יהיה מבריק, מצד שני הם מתעקשים שכל דבר – כולל הבלגאן והלכלוך – יישאר במקומו.

בקיצור ולעניין, דרושה מכונה, רצוי עם הכשר לפסח, שתדע לנקות את המקרר, הארונות, התריסים, פתחי האוורור של המזגן, מעל ומתחת לבלאטות, את הבפנים של שקעי החשמל ואת צנרת הביוב. עם החמץ אני כבר אסתדר בעצמי.

מוקד הישועות בספיישל מיוחד: "ה' עו"ש לעמו יתן"

"הלו?"


"יהודים רחמנים!", צועק עליי איזה משיבון. אני מנתק והטלפון מצלצל שוב.

"האלמנה העקרה ובעלה החולה מכניסים את בתם היתומה בבריתו של אברהם אבינו".

"שיהיה בשעה טובה", ניתקתי.

המשיבון לא מתייאש: "לתרומה חד-פעמית של 180 ש"ח", הוא צורח, "הקש סולמית".

בהיעדר אופציה אחרת קיימתי מצוות 'שובי שובי הסולמית'. ענתה לי בת-יעקב שרק וידאה את 4 הספרות האחרונות של כרטיס האשראי שלי, כי את המספר המלא מדקלמות כל העמותות כבר בעל-פה. "תודה רבה על תרומתך אדוני", התכוננתי לנתק, "תרצה לקבל הבייתה סט של יין הישועות מיקבי כרמל מזרוחניק פלוס נחש הנחושת מתנה, כל זאת תמורת הוראת קבע של 202 שקלים ל-36 חודשים?".

"אולי בפעם אחרת".

המשא ומתן התחמם: "תלמידי הישיבה הקדושה שעל קברו של משה רבינו עליו השלום יעתירו בעדך ויתפללו עליך ארבעים יום וארבעים לילה ברצף", הציעה ללא תשלום נוסף.

"לא תודה", עניתי, "אברכי קבר רחל רשמו אותי בדיוק לתיקון שובבי"ם ובעמוקה בדיוק חוּדש לי המנוי לתפילה על זיווג הגון".

אשת העסקים בשפופרת לא נכנעה, "יש פה מישהו שרוצה לשוחח איתך". שמוּ אותי בינתיים בצליל המתנה, ילד שר 'רחם' ברקע, ופתאום קול.

"מדברים מישיבת מכתש רמון הנמצאת על פסגות החרמון ורצינו לבקש את עזרת כבודו".

"הויזה שלי לשירותכם", הקדמתי תרופה למכה.

"גמ"ח 'הנושע המתמיד' מעניק מדי שנה עשרות טיסות לאברכים יר"ש: חב"דניקים בבואינג 770 וברסלבים לאומן במחלקת העסקנים של א-ל על. תמיכה קטנה מצדך יכולה להציל יהודים מנשותיהם בראש השנה".

ניסיתי להסביר לו שאני בכלל מחסידות קר-לין, המתנגדת לנסיעות למדינות מושלגות, אבל זה לא עזר; ובמילותיו שלו - "חב"ד על הזמן".

סוף טוב הכל טוב: בתמורה לכרטיס אשראי בהרשאה פתוחה סגרתי על חבילה משולבת של תווי 'רב הזהב', שתי חלות ממאפיית "צופן דה ויז'ניץ" ומארז ישועות מהודר (מוגבל עד גמר המלאי).

בין אלפחורס לבמבה לולו: על הפורים הקטן-גדול שלי

לפני שנים אמא שלי קיבלה משלוח מנות שלא רואים כל יום. הייתה זו קערה מוכספת שכללה, בין היתר, מארז 24 עיגולי פררו-רושה, סוכריות בטעם חמאה, ביצי הפתעה של קינדר, עוגיות במילוי קרם וניל, חטיפי קשיו עם נגיעות שומשום, יין מבעבע וחבילת אלפחורס. האריזה גדושת הקלוריות לא הרשימה את אמא, שבקלות רבה מדי לחצה על כפתור 'העבר', ושיגרה אותי למסור את משלוח המנות לאריאלה השכנה בהמשך הרחוב. קיבלתי הוראות מדוקדקות איך מחזיקים חבילה בלי לשבור, ויצאתי לדרכי.

והנה אני פוגש עוד שכן, לא מהמקורבים, גם הוא נושא עמו משלוח מנות. "תעשה טובה", הוא פנה אלי, "תעביר את המשלוח לאבא ואמא".

במבה לולו. טעים ובריא!

משלוח המנות שהעביר השכן היה, איך לומר, די בסיסי: צלחת חד-פעמית ועליה חטיף בוטנים טרי מאד בשם "לולו", שלווה צבעונית, עשרה עדשי שוקולד בתפזורת, חטיפי "פינקי" בטעם בצל וגריל, אוזן המן אפויה למחצה, משמש מיובש ורעשן. ומעל אלה סוכך, בכבודו ובעצמו, נייר צלופן אדמדם תפוס בהרבה דבק סלוטייפ.

שתי המנות נמצאות כעת לפניי, ממתינות לאישור מסירה. בימיני מיכאל ובשמאלי ישמעאל. בעיני רוחי ראיתי את ילדיה של השכנה יושבים במרפסת, נותנים לסוכריות החמאה להתמוסס להם בפה ומרכיבים ביצת הפתעה של קינדר. איפה הצדק, תהיתי לעצמי. ואז, כמו ניוטון בשעתו, עלתה לי ההברקה שנראית היום ברורה מאליה: שמתי לאריאלה את ה'לולו' בתפזורת ליד הדלת, ואני צ'יפרתי את עצמי באלפחורס וחבורתו.

חיפשתי ספסל ועשיתי לי יום משתה ושמחה. מכמות הסוכר שהייתה בי אחרי שעתיים יכלו לייצר בובת מרציפן של אחשוורוש בגודל טבעי. כשחזרתי הביתה, היו על השולחן עשרים סוגי עוגיות מרוקאיות בצבעים מחשידים – ירוק, אדום בוהק וטרטרזין כלשהו – לצד מאפים טבולים בשמן ודבש, קרקרים תוצרת בית ועראק איילות. אמא הציעה לי לטעום. הבעיה בעוגיות מרוקאיות היא שיש להן רק שני מצבים: או שהן טעימות או שהן יפות. אין גם וגם. העוגיות במטבח היו יפות.

ואכן, זו תורה וזו שכרה: מאז אני מקפיד לקיים מצוות שילוח הכן - אומר 'כן' לכל משלוח מנות מהודר שמצווים עלי לשלוח, וזוכה לענג את חג הפורים במשלוח המנות החביב עלי.

קח קח. יש לי כאן פירות יבשים מט"ו בשבט שקיבלתי הרגע מרבינוביץ'

יצאה לי הנשמה היתרה

תראו לי דתי אחד שלא מכיר את הצליל הזה. הצפירה שמושמעת לפחות מאז מעמד הר סיני, בזמן ובשעה קבועים, אחת לשבוע. כבר שלושת אלפים שנה היא עולה ויורדת, מהדהדת ומחרישה, וכולנו לא באמת שומעים אותה אבל בהחלט מרגישים אותה. זוהי צפירת החירום שמבשרת לנו: יצאה שבת.

טקס העברת הדגל

כי כשיוצאת השבת זה קורה – וזה קורה בתוך שניות: טלפונים נדלקים, כלי רכב מותנעים, בתי כנסת ננטשים, שיחות חולין מסתיימות בחופזה, צעדים מהירים נלקחים לכיוון הבתים – אסור לאבד זמן. האזעקה נשמעה. שעת החירום הגיעה. חייבים להספיק משהו, לא ברור מהו, אבל כן, מוכרחים למהר!

יש כאלה שהצפירה מזמזמת להם באוזן כבר בסעודה שלישית. משהו בשילוב של אוכל כבד, שינה בצהריים וניתוק רצוף מחיי החולין קצת קשה להם. בקבוצה זו נמנים בעיקר מעשנים, מכורים לעבודה, אוהדי כדורגל וכאלה שגורל העולם מונח על כתפיהם. אצל אחרים, קו פרשת המים נמצא איפשהו בין השקיעה ליריית הפתיחה של ערבית למוצ"ש; הלחץ אז בעיצומו, כל דקה חולפת כמו נצח. הגברים בבתי הכנסת משתוקקים שהתפילה כבר תתחיל, מסתכלים על השעון כל שלוש שניות כאילו מדובר בדקה ה-92 של גמר גביע העולם. משהו באוויר נע בתזזיתיות, כמו זבוב שכלוא בבקבוק. אולי זו הנשמה היתרה שהיהודי מקבל בערב-שבת שמתקשה להאמין שאוטוטו היא נאלצת לעזוב.

אם יש לכם ילדים, שעת המוצ"ש מבשרת על חילופי המשמרות. השבת שהתענגתם עליה עד לפני כמה דקות מתאדה בשניות, ופתאום, טק, צבא המוצאי-שבת נכנס לפעולה. צו 8 ניתן לכל הורה. המטבח נראה כמו דוכן פלאפל אחרי יום עבודה עמוס, הסלון הפוך, הילדים מלוחים מזיעה. לבית כפי שהכרתם רק 24 שעות קודם – הנקי, המסודר, עם ארומת שמפו רענן שנישאת באוויר – אין כל זכר. מי שטרח בערב שבת, ישטוף הרבה סירים במוצאי שבת.

הפתרון, כפי שהציע לי ידיד טוב, הוא לנופף לשבת לשלום ולהודות לה על רגעי הקסם שהיא מעניקה לנו. בשמחה, אמרתי לו, ונופפתי בידי האחת. ביד השניה, הפנויה, צריך להחליף לתינוקת.

פני הדור כפני הווטסאפ

מזל טוב לאפליקציית ווטסאפ שנמכרה השבוע בח"י מיליארדי דולרים. חזק וברוך ליהודי שקנה, שכוייעח ליהודי שלקח את הכסף והשאיר אותנו עם 700 הודעות בעשרים קבוצות ווטסאפ שונות.

עכשיו, בינינו, למה מישהו היה מוכן לשלם סכום ששווה לכרבע מהתקציב השנתי של מדינת ישראל עבור מוצר שהוא, אם חושבים על זה, די בסיסי?

בחמש-עשרה השנים האחרונות מי ששלט ללא עוררין בעולם הדיגיטלי היו הצעירים. הם תקתקו על מקשי הסלולרי במיומנות של פסנתרן בפילהרמונית, התמכרו לסנייק של נוקיה, התרגשו כשהנייד הפך לצבעוני והיו הראשונים לקנות טלפון שרק חושב שהוא חכם, כי בדיוק יצא טלפון חכם בהרבה ממנו. הדור הצעיר היה הצרכן הכמעט-בלעדי של אינספור הפלטפורמות להעברת מסרים שצצו בכדור הארץ: צ'אט ואייסיקיו, מסנג'ר ופורומים, סקייפ ומסרונים, וכמובן הדבר המיושן הזה, שנקרא, נו, פייסבוק וכל החיקויים שבעקבותיו. ובצדק; לא היה צריך להיות מהנדס היי-טק כדי להתכתב עם חברים, אבל בהחלט נדרש איזשהו ידע טכני – ידע שלא היה, נניח, לאמהות שלנו.

כי אמא לא הייתה צריכה "את כל הטכנולוגיות האלה". מסע השדרוגים הנצחי של העולם הצעיר פסח עליה. טוב היה לה בטלפון של בזק או בנייד עם מקשים גדולים וספיקר, להתקשר פעם-פעמיים ביום ולשמוע שהכל בסדר.

ואז נולד הווטסאפ.

הווטסאפ שינה את כללי המשחק. הוא הפך את היוצרות. הוא הסמל של נפילת החומות שבין מבוגרים לבין הטכנולוגיה. הווטסאפ הוא פשוט להפעלה, שווה לכל נפש; כל כך פשוט ומהיר שזה לעיתים בלתי נתפס.

ואמא שלנו חזקה בווטסאפ. היא הראשונה לעדכן ולהתעדכן, והיא מגיבה ומשתפת ופעילה בכמה קבוצות. אמא בעצם מבשרת את המהפכה. ברגע שגם עולם ה – נאמר זאת בלשון עדינה – "מבוגרים" התמכר לטלפון שלו, המין האנושי השתנה. איננו ולא נהיה עוד אותה החברה: בני חמישים כבני עשר, עשיר כעני, כולם שם, מכורים להודעות שמרצדות על המסך. פני הדור כפני הווטסאפ.

תרבות הווטסאפ שלמעשה לא דורשת מכם דבר – רק זמן פנוי – דואגת למלא לכם את שעות הפנאי, ושעות הלא-פנאי, והעבודה, והתפילה. בקיצור, אין חיים אחרי הווטסאפ. הוא בכל מקום ובכל סיטואציה, זולל המשאבים הגדול כיום של המין האנושי. וכמה שווה המשאב הכי יקר שלנו, הזמן, כפול מיליארד משתמשים?

ח"י. מיליארדים.

כן סבתא, סליחה שלא הגבתי על התמונה המצחיקה ששלחת

וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ

בשבת האחרונה הוּזְמַנּוּ יחד עם עוד זוג חברים לסעודת ליל שבת בקומה השישית. האוירה הייתה נינוחה: קצת פטפוטים ומחמאות, אח"כ שלום-עליכם פלוס אשת-חיל בשידור ישיר מהספה, ואז נפנינו למטרה לשמה התכנסנו – האוכל.

המארחת הגישה לאורחים את המיטב שכלל דגים ושעועית שחורה בטעם של עוֹד. הדג שקיבלתי חשב כנראה שהוא חוזר לבריכה בה הוא נולד, כי ברגע שהנחתי אותו על הצלחת כל הרוטב – ספלאש – זינק לי על החולצה; אחלה דרך לפתוח את הערב. "כן חמודי", אמרתי לבן שלי שבא לנחם אותי, "עכשיו אבא מרשה לך לנגב לו על החולצה את החומוס והקטשופ".

בינתיים הילדים שיחקו. המשחק שלהם הלך ככה: נכנסים לחדר, מבלגנים אותו, מפזרים את תכולתו על הרצפה, מקשקשים על הקירות ועוברים לחדר הבא. וכשמגיעים לסלון הכוח מתפצל: חלק מהילדים קופצים בחוזקה על הספות, השאר פותחים מגירות, מוציאים ספרים ומפזרים את הבלגאן ברחבי הבית. כעבור חצי שעה היו מוטלים במרכז הסלון איזה מיליון משחקים. המארחת לקחה את כל הצעצועים ובנתה מהם ילד נוסף. כל צירי התנועה בסלון נחסמו, התינוקת תיזמנה 40 דקות בכי. במפקד האוכלוסין נמנו באותה השעה בבית שישה מבוגרים ובערך מאה ילדים, כך לפחות זה הרגיש.

והייתה גם עוגה. המארחת הניחה אותה על השולחן והילדים הסתערו. רעייתי, שבדיוק צעקה 'מוקצה!' לאיזה ילד שעשה תנועה חשודה לעבר מתגי החשמל, שאלה איפה העוגה. איפה איפה איפה איפה איפה העוגה? הנה הנה הנה הנה הנה העוגה – בחריצים של הספות, במגירות, מתחת לארונות ובעיקר על השטיח.

מי חמוד של אמא?

התחלתי להסתכל על הדירה במבט חדש: ערימות הצעצועים שמכסות שלושת-רבעי סלון וארבע-חמישיות מהעצבים שלנו; הספה שניגשה לאחרונה לתחרות מול ים המלח על תקן המקום השקוע ביותר בעולם; הרהיט החדש מאיקאה - המוכיח שעם מספיק ילדים בבית, כל פריט איקאי יחזור למצבו הבלתי מורכב. ההבנה שהדירה של השכנים נראית, אה, כמו גראז' של כפר השעשועים – רק מבולגן יותר – גרמה לי לנוע בחוסר נוחות בכיסא; אך אל דאגה, גם הכיסא בסוף נשבר.

הסעודה הסתיימה. המטרה הייתה להעביר את הילדים בחתיכה אחת מטריטוריה שהוגדרה באותם הרגעים כאמ"א – אזור מוכה אסון – לשטח שאף-אחד-שלא-יעיז-לקום-מהמיטה. אחרי תודות וחיבוקים יצאנו מהבניין, ואז – הפתעה! – אין מעלית שבת. כלומר יש, אבל היא הפסיקה לעבוד שבע שניות לפני שהיינו אמורים להיכנס אליה.

קומה שישית, במונחים של לוד, היא מינימום גורד שחקים עם חיבור ישיר לרקיע. וכשיש ילדים להוריד, מספר הקומות מכפיל את עצמו בריבוע. בקיצור, התחלנו לְדַדּוֹת במדרגות.

אני – שהוספתי איזה שניים-שלושה קילו בסעודה הזאת – ירדתי ראשון, ועליי העגלה, שני ילדים, מעילים, סיר בלי ידיות, תיק מטרנות וערימת טיטולים. וכשאני צולח את המדרגה השביעית, נזכרה רעייתי: לא יפה, השארנו להם את השק של הזבל. נכון, השק ההוא, איך שכחתי. טראח.

מנוחה ושמחה - אור לילדים / יום שבתון, יום עצבים

כמה עולות 5 דקות של שקט?

מכירים את השקט הזה שיש פתאום בבית - שקט שנותן לך תחושה שהכל נפלא והילדים בטח משחקים שחמט אחד עם השני?

אוקיי, אז הנה התוצאה:

5 דקות שעלו לי 400 שקל.

עובדים עלינו בקבלנות

קניתם דירה? תתחדשו. מזל טוב לרגל נישואיכם לבחירת לבכם, המשכנתא. ודאי כבר הספקתם לדעת כי שלושה שותפין לה לדירה: הרוכשים, הבנק והקבלן. כל השלושה מעדיפים לפגוש אחד את השני כמה שפחות; כשאחד השותפים מרים טלפון לחברו – זה כנראה לא בשביל לאחל שבת שלום.

עושים עליכם סיבוב? כמה עצוב

והנה הגיע החורף ואיתו הגשמים, ובזמן שאתם מכורבלים בתוך הפוך גיליתם בתקרה כתם מוזר. שטויות, אתם אומרים לעצמכם, שמים פלסטר וזה עובר. אחרי יום יומיים כבר אין לכם ספק: יש רטיבות בדירה. מה עושים? מצלצלים לקבלן. התקשרתם, עונה הפקידה שהקבלן בחו"ל, אז תתקשרו עוד שבוע. עוברים שבועיים והקבלן הפעם בפרויקט אחר, חשוב הרבה יותר מכם, נודניקים. בסוף הקבלן ענה, שלח איזה עובד קבלן (במובן הרע של המילה) ששיפשף את הקיר ומרח אותו – כלומר, אתכם – עם קצת סיד לבן.

אך רטיבות, רבותיי, זה כמו שפעת: מתחיל בנזילה קטנה - הכינו את הממחטות - ומסתיים בירוקת על כל הקיר. לכן צריך לטפל בה מהר ויפה שעה אחת קודם. כשהקבלן מכסה את כתם הרטיבות בקצת צבע הוא בעצם לועג לאינטליגנציה שלנו. הוא מדביק לחולה שקודח מחום פלסטר במצח. ובעיקר: הוא מנסה להרוויח זמן.

הדין הישראלי קובע מה חובתו של הקבלן כלפי רוכשי דירות. החוק נקרא חוק המכר (דירות), ובתוספת הרביעית שלו מוגדרת תקופת אחריות הקבלן לנזקים שונים. למשל: ליקוי במוצרי מסגרות ונגרות, לרבות אלומיניום ופלסטיק – שנתיים; ליקוי בריצוף וחיפוי פנים לרבות שקיעות ושחיקה – שנתיים; כשל במערכות צנרת, לרבות מים, מערכת הסקה ומרזבים, דלוחין וביוב – ארבע שנים; התנתקות, התקלפות או התפוררות של חיפויי חוץ – שבע שנים; וכו'.

לכן, זכרו: כאשר קבלן עושה עבודה מרושלת או לא יסודית – תעדו אותו, כדי שבעתיד תוכלו לבוא בטענות על עבודתו. דרכן של נזילות לצוץ מדי חורף עד אשר מוצאים מה מקורן, ולכן חשוב לבדוק את עבודת הקבלן במבחן הגשמים והסופות. אל תתנו לו לטייח.

המהפכה הגרעינית: עכשיו כבר כדאי לגור בלוד

על סמלה של העיר לוד מופיע איור של שער גדול ותחתיו שובץ הפסוק מספר ירמיהו "ושבו בנים לגבולם". והנה, לאחר שנים של הגירה שלילית, שבים באחרונה הבנים לגבולותיה של לוד - מאות משפחות עברו להתגורר בשכונות החדשות שנבנו לציבור הדתי. מי שזוקף לעצמו, בראש ובראשונה, את ההישג הזה הוא הגרעין התורני בלוד.

לוד עברה במרוצת השנים מספר גלגולים: את מקומם של עולי שנות ה-50 וה-60 אשר קבעו משכנם באזור הצפוני, תפסו עולים מאתיופיה, משפחות קשות יום וערבים שבעברם שימשו כמשת"פים בשטחים. הסלט הלא-בריא הזה הביא את לוד העתיקה אל פי הגיהנום, והמתח והאלימות חגגו מדי יום. לוד הוצגה בציבוריות הישראלית באור שלילי במיוחד והדימוי שלה היה בקרשים.

כחלק מפעילותו למען העיר, פצח הגרעין התורני ביוזמה להקמת תשתית מגורים לאוכלוסיה דתית-לאומית, עם מסר מאד ברור: כדי לחזק את העיר צריך למשוך אליה אוכלוסיה איכותית וצעירה. ואכן, בשנים האחרונות נבנתה בלוד העתיקה – על חורבותיהם של פחונים רעועים ומבנים מטים לנפול – שכונת רמת אלישיב, שהפכה להצלחה גדולה.

חלק לא מבוטל מהתושבים החדשים הגיע ללוד ממניעים תועלתניים: הם מבקשים לעצמם חיים רגילים; לקום בבוקר לעבודה, לשים את הילדים במסגרת המתאימה ולחזור בערב לאשה ולילדים. הם אינם נושאים את תחושת השליחות והדחף האידיאולוגי שהביאו עמם מייסדי הגרעין. הם אפילו לא מרגישים צורך להתמזג עם הגרעין התורני. טוב להם ככה.

יש כמובן מי שדרשו זאת לגנאי ואף זעקו: הגרעין התורני זָרַע וה"חדשים" באים וקוטפים את הפירות?! אבל האמת למעשה מורכבת יותר: דווקא העובדה שציבור גדול מגיע ללוד כדי לגור ולחיות - בלי תרועות של מהפכה ובלי אידיאולוגיות חוצבות אש - מעצימה את גודל ההישג של הגרעין, שהפך את לוד למקום לגיטימי, נורמלי, עם תשתית דתית וחינוכית מתאימה. דווקא הבחירה בלוד מתוך אינטרס אישי מבשרת על מהפכה תפיסתית ותודעתית. אכן, דומה כי משימתו הגדולה של הגרעין הוכתרה בהצלחה. לוד נהנית לראשונה מזה שנים מהגירה חיובית של אוכלוסיה איכותית. החזון המופיע בסמל העיר שב ומתגשם.

את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק

בשלוש בלילה זה מתחיל. נפתח ביללה קלילה, משהו שנשמע כמו "אִיִי" סטנדרטי שנפלט תוך כדי שינה. ואז עובר ל"וָ'אָא" ארוך יותר. אולי מדובר בחלום רע? לא, כנראה שלא, משהו בעריסה משמיע קול. לשלוש וחצי שניות אני חי בהכחשה, מתפתה להאמין לפסיכולוגיה שאומרת שאם לא ניגשים לתינוק בוכה, הוא פשוט אומר לעצמו: "אוקיי, אני אחזור לישון ואקום מחר באזור תשע וחצי עם שיר חדש בלב". אבל אז הבכי כבר מספיק נחרץ כדי שאבין אחת ולתמיד - כשהתינוקת מתעוררת צריך לעמוד לדום, להדליק אורות ולהתחיל לטייל בבית.

לא עוברות שתי דקות ואני בהקפות שניות. קופץ ורוקד עם תינוקת על הידיים, פונה אל העיניים שלה ומתחנן שייעצמו לאיזה שעה-שעתיים. ואז, פלא - הן נעצמות. אני עובר לטקטיקת "ה(א)בא במחתרת" - מתקדם לכיוון העריסה ומתכונן להניח באיטיות את התינוקת הרדומה על מיטתה. למה רק מתכונן? כי לתינוקת שלי יש חיישנים שיודעים בדיוק מה אני זומם. היא מיד מתעוררת ומענישה: הצרחות שלה מעירות עכשיו גם את שאר הילדים. תיכף מזמינים לי משטרה, בחיי.

בשעה ארבע בלילה אני עדיין אופטימי. קצת נדנודים, קצת אוכל, הכל יהיה בסדר. קטן עליי, באמת, אני והתינוקת מסתדרים מעולה. אבל המבט של הקטנה חד וברור: אם אני ערה - כולם ערים. נדמה לי שהיא גם פלטה עליי עכשיו.

האחות בטיפת חלב הסבירה שמדובר בסך הכל בקרב מוחות, שבו הילדים בוחנים את הגבולות של ההורים. "מוח?!", פיהקתי פיהוק גדול, "בשלוש בלילה יש לי כנראה במוח צִלְצָל או תוף טאם-טאם. לא משהו שמסוגל לבצע פעולות מעבר לנדנוד מונוטוני של עגלה".

ואז פתאום היא מגיעה. לא, לא השינה. אלא - קבלו אותה במחיאות כפיים - השמש! כן, הגיע הבוקר. כולי טרוט, חבוט, שרוט, מסתכל מהחלון וקולט שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית. אני מבין שהלילה הזה אבוד. מעביר להילוך של בוקר - ילדים, קפה, בלגאן - ומתכונן ליציאה. רגע לפני שאני נפרד מהקטנה שלי אני רואה כיצד עיניה הקטנות נעצמות לאט; אל תתלהב, היא לוחשת לי, אני רק אוגרת כוחות לקראת הלילה הבא.

את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק.

הרואים ואינם נראים - על העוסקים בצרכי ציבור באמונה

כמה זמן לוקח לכם להגיע מהאוטו לבית? שלוש דקות, אולי חמש דקות אם אמרתם יפה שלום לשכן. ובכן, יש אנשים שהדרך שלהם הביתה נראית כמו משחק סולמות ונחשים: שני צעדים קדימה, אחד אחורה. כי בדרך הביתה הם עסוקים בעיקר בצרות של אחרים: להוא יש נזילה, וההוא צריך סידורים לשבעה, והשלישי עם כאבי בטן כבר יומיים. האנשים הללו מהלכים בינינו - עולים, יורדים, מסדרים, מתזזים, שורפים למעננו שעות בטלפונים - ואנחנו לא תמיד שמים לב אליהם. יש להם כינוי: "עוסקים בצרכי ציבור באמונה".

אז בואו נחזיק טובה לעוסקים בצרכי ציבור. לאלה שזונחים את צרכיהם האישיים לטובת בעיות של הזולת. לאלה שמקריבים מזמנם היקר, כדי לחסוך מזמנם של אחרים. לאלה עם הביפר, עם הטלפון שלא מפסיק לטרטר, עם צרור המפתחות שמשתלשל מחגורתם, עם הפתקיות הקטנות שמסכמות לפעמים, במילה או שתיים, את כל צרותיו של איזה פלוני מסכן.

בואו נחזיק טובה לגבאי בתי הכנסת, שזוכרים את שם האבא שלכם ומתי עשיתם בר מצווה. שמחזירים את הסידורים למקומם, מטפלים בתקלות ומסדרים את העליות. שמגיעים ראשונים לפתוח את בית הכנסת ויוצאים אחרונים לסגור אותו, לא לפני שהם ניקו את הלכלוך שהשאירו אחריהם המתפללים.

בואו נחזיק טובה למארגני הגמ"חים, שהופכים את ביתם למחסן שכולו חסד. שמשיבים באהבה לטלפונים בשעות הלילה ונכונים לשמוע משברים, צרות וייסורים – כל יום, כל הזמן. שפותחים את ידם ולבם לכל דורש, ולא בוחנים בציציותיו של איש.

בואו נחזיק טובה לוועדי הבתים המשותפים, שמוצאים מזמנם כדי להפוך את סביבת הבית שלכם לנעימה יותר. שמהווים כתובת לכל פורענות שמתרגשת על הבניין: תהא זו נורה שרופה או יהיו אלה חולדות סוררות. שמוחלים על כבודם, שאינם מהססים לרדוף אחר המנקה כדי שתעשה עבודתה ואף לא להתדפק על דלתות שכניהם כדי לאסוף את דמי אחזקת הבניין.

בואו נחזיק טובה לפרנסי ועסקני הציבור, לבלניות, לטלפניות הצדקה, למארגני השיעורים, למתנדבים, למחלקי המזון לנזקקים, לחובשים ולאחיות – שערבים איש לאחיו, ואשר שמים מבטחם בקב"ה שאת שכרם, הוא משלם. ששרים בפה מלא: אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק.