‏הצגת רשומות עם תוויות מדינה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מדינה. הצג את כל הרשומות

1.28.2016

נשבר הלב: שלומית קריגמן מספרת על רעיון הספרייה האורבנית


לשלומית קריגמן הי"ד היה רעיון: לקחת עמודי רחוב סטנדרטיים, ולהלביש עליהם מעין מדף לספרים. מעל המדף יהיה כיסוי פלסטיק שקוף שיגן על הספרים מפני גשמים ורוחות. כל אדם יוכל לשאול ספר מספריית הרחוב וגם לתרום לה ספרים משלו.

תחשבו איזה יופי. אתם עומדים בתחנת האוטובוס, מחפשים איך להעביר את הזמן (בהנחה שנגמרה לכם הסוללה בסמארטפון), ומולכם עמוד עם מדף קטן של ספרים. אתם קוראים ומחזירים, אולי לוקחים הבייתה לכמה ימים ואז מחזירים אחרי העבודה. אין רישום על שאילה והחזרת ספרים, אין שעות פתיחה וסגירה ואין ספרנית שעושה לכם "ששש". הכל בחינם, והכל מיוסד על חברה הגונה וטובה. שלומית אמרה: קראת ספר? נהנית? אל תזרוק אותו, אל תיתן להתבלות באיזה מחסן, תרום אותו לציבור שיהנה גם הוא. כמה פשוט ככה גאוני.

הנה לכם רעיון חינוכי, חברתי, תרבותי, אלטרואיסטי, לא פומפוזי, מרבה דעת, מרבה חכמה, מרבה שמחה, מרבה טובה, מצמצם פערים, מחבר את האחד לרעהו. הנה לכם רעיון של בחורה צעירה ומלאת חזון.

שלומית נרצחה בדקירות סכין.
יהי זכרה ברוך.

10.06.2015

ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, לא מדינה יהודית וערבית

ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, לא מדינה יהודית וערבית.

למה חשוב לי לומר את זה? כי יש אנשים שנדמה להם שה'דמוקרטיוּת' של המדינה משמעותה סימטריה מוחלטת בין היהודיוּת לערביוּת שלה. שהדמוקרטיה שלנו לא יכולה להסתפק בשיוויון אזרחי וחברתי מלא לכל אזרחיה, אלא צריכה להעניק גם שיוויון רוחני, תרבותי, ערכי, דתי ולאומי מוחלט בין ערכיה היהודיים לערכים מוסלמיים.

הנה דוגמא: עיריית לוד מקצה כל שנה את רחבת העירייה לטובת ריקודי ההקפות בשמחת תורה. כמה נציגי המיעוט הערבי טענו שהעירייה מפלה את הערבים בכך שאינה מקצה את רחבת העירייה לטובת אירועים מוסלמיים, ואולי אפילו להיפך, מונעת מהם לשמוח את שמחתם באמצעות ירי זיקוקים או ירי חי, כמקובל שם. מדובר בהעדפה אסורה, לטענתם, ואם רחבת העירייה טובה לחגיגות שמחת תורה, היא טובה גם, נניח, לחגיגות עיד-אל-אדחא.

זהו טיעון מתריס. ישראל בהגדרתה מעניקה "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה" כאמור במגילת העצמאות, אולם המיעוט המוסלמי, בישראל בפרט ובעולם המערבי בכלל, לא מסתפק בזה. הוא דורש הרבה מעבר. הוא דורש שוויון תרבותי, כלומר, יחס שווה של המדינה לערכים ערביים או מוסלמיים. הוא עושה זאת באיצטלה של 'דמוקרטיוּת', תוך שהוא רוכב פעם אחר פעם על זעקת אי-השוויון והאפליה. זהו שימוש מוסלמי ציני בדמוקרטיה; ניצול שלה כדי לחתור תחתיה. אהבת דמוקרטיה כדי לקדם איסלמוקרטיה.

עוד דוגמא: בנייני עירייה רבים ברחבי אירופה מתקשטים לרגל חגיגות חג המולד. זהו מנהג מדורי דורות, להאיר את המרחב הציבורי באורות ובסמלי הכריסמס. יש כאן אמירה תרבותית ולאומית, שקשורה בקשר עמוק למורשת הנוצרית של אירופה. על דגליהן של דנמרק, אנגליה, פינלנד, נורווגיה, סקוטלנד, ספרד, שוודיה, שווייץ ומלטה יש צלב – כי אירופה היא נוצרית. ואולם, בשנים האחרונות מספר ערים באירופה הפסיקו להתגנדר לרגל הכריסמס, כדי לא לפגוע ברגשות המוסלמיים, שתבעו הכרה זהה גם בחגיהם. הנה, הכניעה הלאומית מתחילה בכניעה תרבותית.

זהו המצב גם בירושלים. מה הערבים רוצים שם? נכון, להכניע אותנו, קודם כל, תרבותית. לנתק אותנו מחבל הטבור הרוחני שלנו. להגדיר מחדש את הריבונות על ירושלים באמצעות כיבוש רעיוני של המקומות הקדושים. הם מצליחים: הטרור בירושלים מפחיד ישראלים רבים שמתרחקים מהעיר. כפי שאמר לי מישהו השבוע, רק מטורפים עולים לירושלים. אתם הבנתם מי הפך למטורף בסיפור הזה?

שמחת תורה הוא חג לאומי לא פחות מיום העצמאות. חג של זקיפות קומה רוחנית. הוא מבטא את חירות הרוח של העם היהודי, העם היחיד שרוקד עם ספר המצוות שלו בחוצות העיר. מותר ורצוי שעירייה תתהדר ותתגנדר בחגיגות החג הזה, ולא תממן, נגיד, את חג עלייתו של הנביא מוחמד השמיימה. למה? כי למדינה מותר להעדיף אתוס יהודי על-פני אתוס של דת אחרת. כי דווקא עכשיו נדרשת אמירה משמעותית לעיגון זכותנו בארץ. כי משום מה זה כבר לא מובן אליו.

כי ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, לא מדינה יהודית וערבית.





~

אחרי-החגים שמח לכולנו!

8.18.2015

בין ברוך גולדשטיין לעלי דוואבשה – כך התבגרנו

כשברוך גולדשטיין ביצע את הטבח במערת המכפלה הייתי בן תשע וחצי. אני נושא עמי מאז זיכרון אחד חזק: בבוקר למחרת אותו פורים, נכנס לכיתה אחד המורים בבית הספר, חייך מבעד לזקן, והפטיר בקריצה 'ברוך שפטרנו'. אחר כך טרח להסביר: 'ברוך' – גולדשטיין, 'שפטרנו' – מהערבים; משל היה מדובר באיזה מעשה קונדס שעשה ליצן מקריית ארבע לכבוד פורים.

לא ברוך ולא גבר. רוצח
גולדשטיין נתפס, בעיני רבים, כגיבור לאומי, כצדיק, כברוך הגבר. אלפים תמכו במעשיו. חיברו לכבודו שירי הלל. גם ​מנהיגי המגזר הדתי לא עשו ברובם מאמץ כביר להסיר את הכתם הזה. נכון שכמעט כולם הביעו הסתייגות מהמעשה, אבל ​באופן כללי התגובות מימין היו מעורבות. אפילו הרב אבינר, בדרך-כלל ממלכתי, כינה לימים את גולדשטיין "קדוש" ו"צדיק".

אל תטעו, הטבח במערת המכפלה היה קומבינציה נדירה של חילול אידיאלים: גולדשטיין רצח 29 מוסלמים חפים מפשע בשעת תפילתם, כשהוא לבוש במדי קצין צה"ל, באמצע שמחת חג הפורים, במקום סופר-קדוש ליהודים וגם למוסלמים, בערב הרמדאן. כל זה, תוך התאבדות מתוכננת ומכוונת, כשהוא אף משאיר צוואה בה נכתב "תהא מיתתי כפרה על כל החטאים והעוונות שחטאתי ושעוויתי ושפשעתי לפניך". לא ניתן לחשוב על מעשה שיכול לחלל כל כך הרבה ערכים – דתיים, לאומיים, אנושיים, מוסריים – ברגע אחד. ולמרות כל זאת, למרבה הצער, הוא עדיין ברוך הגבר.

הרצח של התינוק עלי דוואבשה שוב כיוון את הזרקור על הציונות הדתית. הפעם התגובה הייתה אחרת. מכל קצות המגזר הביעו זעזוע ושאט נפש, ותמיכה ברצח קנתה שביתה רק בשולי השוליים של החברה הדתית. ברדיו, בבתי הכנסת, באינטרנט, בעלוני השבת הזכירו לנו – "לא תרצח", כאילו רצחנות היא עניין שבשגרה בציונות הדתית. השינוי בתפיסה היה ברור וחד. רצח חפים מפשע הוא נבזה ומאוס, לא משנה מי התוקף ומי הקורבן.

אין חולק שהטבח במערת המכפלה לא פחות מזעזע, בכל פרמטר, מהרצח של עלי דוואבשה. אלא שגולדשטיין, גם אם בחצי פה, צרוב תודעתית כסוג של גיבור, רוצחי דוואבשה, ככל שיימצאו, ייחקקו כחבורת פוחזים עלובה. הלגיטימציה לפגיעה מכוונת בערבים ירדה פלאים. זה מוכיח שהתבגרנו. שלמרות המציאות המורכבת בה אנו חיים, מציאות של טרור כמעט יומיומי, לא התעוורו עינינו לגבולות המותר והאסור במסגרת המאבק על ארץ ישראל.

הציונות הדתית מתיימרת לשאת על כתפיה אחריות לאומית כבדה. אם כן, טוב עושים מנהיגיה שמשרטטים לאט ובזהירות את גבולות הגזרה שלה: מגדירים את האידיאלים של המגזר, ומואסים באמת ובתוקף במי שמשחית דרכו בשם אותם אידיאלים.

מניע טהור, לא פחות. דברים לזכר גולדשטיין

5.17.2011

פוסט אורח | אני מוטי, עובד המדינה, משודדי הקופה הציבורית‎

ידיד טוב שלי, מוטי (שם-בדוי), בן 43, עובד ממשלתי שעדיין לא פתח חשבון פייסבוק, ביקש שאפרסם את השורות הבאות. אמנם אני לא מזדהה עם הנאמר, אבל היה לי כיף גדול להיות שותף בשכתוב של דברים הבוקעים מדם ליבו עובד מדינה. את הטקסט הזה אתם פשוט חייבים לקרוא.



שלום, קוראים לי מוטי ואני עובד מדינה מאז סוף שנת 2003. לא קשה לתאר את סדר יומי: מחתים כרטיס בשמונה בבוקר, יוצא הבייתה בסביבות ארבע וחצי, לפעמים אפילו חמש. אני מרוויח בערך 11 אלף ש"ח בחודש נקי, נהנה משמונה ימי השתלמות בשנה, משי לחג בגובה 550 ש"ח, מימי כיף לילדים, מהחזרי מעונות, מנופשים מסובסדים, מהפרשות מוגדלות לפנסיה ומהמון ימי חופש. כל שנה אני יוצא לנופש משרדי על חשבון המדינה וימי העבודה. "גיבוש" קוראים לזה פה. יש לי הטבות בלי סוף. כשהבן שלי עלה לכיתה א' העניק לי המשרד מתנה גדולה. מעולם לא שילמתי עמלה בבנק. הצגה לחנוכה עלתה לי 20 ש"ח לכרטיס.

במשרד שלי יש מחשב חדיש, מסך 21 אינץ' ומדפסת שעובדת בלי הפסקה. את העבודות של הילדים אני מדפיס מהמדפסת כאן, כמובן. אני יושב על כסא עור גבוה, ממש שוקע לתוכו, הלוואי שהיה לי אחד כזה בבית. יש כאלה שמשלימים ציוד – גונבים עטים, דפים, טיפקסים ושאר ציוד משרדי – כמו ההיא מהמשרד לידי, אבל אני לא. יש לי גבולות.

אני שותה המון קפה. כל שעתיים-שלוש יש לנו הפסקה קטנה בפינת הקפה, שבה יוצאים כל החבר'ה מהמשרדים ומדברים על ההטבות ששלחו לנו במייל ומתי כבר תתחיל הקביעוּת. עכשיו אגב קנו לנו מכונת קפה עם קפסולות, אז צריכת החלב גדלה פי שלוש, וגם הוופלים והקרקרים. פעם אחת השליח הגיע מהסופר עם חלב בטעם וניל, אבל זה היה חד-פעמי; בדרך כלל שותים כאן חלב 3% של תנובה וקפה מגורען של עלית. בהפסקת הצהריים אני נעלם לשעה, יושב בארומה וקורא עיתון.

כשהבן שלי חולה אני לוקח חופשת מחלה בכיף, בלי לדפוק חשבון לאף אחד. כשאשתי חולה, אני לוקח יום מחלת בן-זוג. כי כשאתה עובד מדינה, שום דבר לא בוער באמת. רופא המשפחה, שמכיר כבר את היחס המיוחד שמקבלים עובדי מדינה במרפאה, אמר לי השבוע בטלפון: "אני שומע את החיוך בקול שלך, כבר שולח לך אישור מחלה".

אני זכאי ל-30 שעות נוספות בחודש בהן אני לא עושה כלום. יש לי עוד מספר "שעות כוננות" – כאילו בלעדיי העולם יקרוס – עליהן אני מקבל הרבה כסף, שוב, בלי לעשות כלום. בתלוש המשכורת שלי יש כל מיני סעיפים לא ברורים, תוצאה של מאבקים על מאבקים שניהלה ההסתדרות במסגרת ההסכמים הקיבוציים. מה אכפת לי, העיקר שב-1 לחודש, בחצות בדיוק, נכנסת לי המשכורת כמו שעון.

הבוס שלי הוא אדם סביר. בעברו, ניסה להקים עסק להשקעות בנדל"ן, אך כשל והפסיד מלא כסף. הוא התמודד במכרז על תפקיד ניהולי והתקבל בזכות קשרים טובים שהיו לו. עכשיו הוא מסתובב כמו קיסר, מבלה כל היום בכנסים ודיונים ומרוויח כמעט 20 אלף בחודש. מציע לכל אזרח שמחפש חיים נוחים ובטוחים לחפש עבודה בשירות המדינה, המקום היחיד שעובדיו נהנים לנצח מתמידות ויציבות.

המדינה החליפה לאחרונה את מערכות מחשוב במשרד בעלות של מיליונים. במשך עשרה חודשים התרוצצו פה מהנדסים כדי להטמיע מערכת מידע חדשה, שהייתה אמורה להחליף את רוב העבודה הפקידותית. אבל במקום לצמצם את כמות העובדים, היא רק הוכפלה. כל מיני "מפעילי מערכת" ואנשי מחשוב התווספו אלינו, ובכלל נהיה קצת צפוף במשרדים. הוופלים נגמרים הרבה יותר מהר.

הסיוט הכי גדול של השירות הציבורי הוא הישיבוֹת, אותם הדיונים הארוכים האלה שבהם משתתפים מיני פקידים עם זיקה רופפת לנושא – כשכל אחד מרגיש צורך עז להשמיע את דעתו המקושקשת. על השולחן ופלים, כן שוב ופלים, בצלחות חד-פעמיות. ומצגת. תמיד מוקרנת מצגת שנראית כאילו ילדה בכיתה ז' הכינה אותה. אוי, המצגות פאואר-פוינט האלה, שאלוהים יציל אותנו מהן. מאות שעות של דיונים שנמתחו כמו מסטיק, יכלו להיגמר בהחלטה של רגע. ממילא אין שם רבע אוזן שמקשיבה והפרצופים של כולם תקועים בסמארטפון. אבל ככה זה כשזמן העבודה הוא הפקר והמשכורות לא יוצאות מהכיס של אף אחד.

בשירות הציבורי, המושגים יעילות, הגדלת ראש, הצטמצמות – שייכים לפלנטה אחרת. חסכון זה משהו שקיים רק בהקשר של קרן השתלמות. פעם יצאתי מאוחר מהמשרד, בשש וחצי בערב, כל החלונות היו פתוחים, האורות דלקו, המזגנים עבדו, המחשבים ריצדו – והמשרדים היו שוממים. ההפקרות הזאת לא פוגעת כמובן בכיסו של אף אחד. תכפילו את זה ב-20 משרדי ממשלה, עשרות יחידות סמך, עשרות תאגידים סטטוטוריים, 257 רשויות מקומיות, מאות יחידות צה"ל ומשטרה – המעסיקים מאות אלפי עובדים – ותקבלו בזבוז בהיקפים מבהילים.

החלום שלי הוא שיום אחד יגיע לכאן בוס מהשוק הפרטי, ויבדוק כמה אנחנו מנצלים את הזמן לעבודה וכמה לאינספור עניינים אחרים. כמה שעות, למשל, מוקדשות לסידורים אישיים: טלפונים, מכתבים, פקסים – הכל הרי עושים על חשבון המשרד – וכן לשיטוט בפייסבוק, במייל ובאתרי החדשות, וכמה לעבודה של ממש. בהערכה גסה, אולי 30 אחוז מהיום מנוצל לעבודה. מזמן כבר לא צריכים פה את רוב הפקידים, אבל לא יפטרו אותם לעולם. המערכת הציבורית מנופחת מעל ומעבר לכל פרופורציה – אבל לשום מנהל אין את האומץ לב הציבורי לקום ולומר: יש כאן תפקידים מיותרים, גם עובדי מדינה מותר לפטר.

יש עובדי מדינה שאוהבים לספר סיפורי גבורה על "שירות המדינה" ועל "השליחות הציבורית", כאילו מדובר במתנדבים במנזר. אל תאמינו להם. עברתי כבר שלושה משרדים ממשלתיים ופגשתי מאות עובדי מדינה, אין חבורה שמתעסקת עם האינטרסים והזכויות שלה כמונו. נכון, יש שכבה צרה של עובדי מדינה שעובדת מסביב לשעון, בעיקר בשירות הביטחוני, אבל רובם המכריע של עובדי המדינה הם אנשים שמאוהבים בקן החם של המגזר הציבורי, מרופדים בשלל הגנות וזוכים לתגמולים והטבות בשפע.

רשימת שיאני השכר במגזר הציבורי שפורסמה לא מזמן היא רק קצה הקרחון. מאחוריה עומדת התנהלות בזבזנית בגיוס כוח האדם, במשרדים, בפקידים המיותרים, במנהלים, בישיבות ובכל מה שקשור לעולם "עובדי המדינה". ידו של איש לא חרדה מבזבוז כספי ציבור.

קוראים לי מוטי ואני עובד מדינה. והאמת, גם אני מתחיל להתבייש בשירות הציבורי, ואולי קצת בעצמי, שותף לשוד הקופה הציבורית.