12.24.2009

למה אני מתנגד להצבת עץ אשוח באוניברסיטה העברית?

עץ אשוח באוניברסיטה העברית
השבוע דיברה איתי עולה מרוסיה שסיפרה לי מה המראה של עץ האשוח במרכז האוניברסיטה עושה לה. היא בכתה, ואני רציתי לבכות איתה. היא הייתה המומה ומאוכזבת. יהודיה שכמוה, שעלתה לארץ מתוך ציונות ואהבת ארץ ישראל, בקושי מדברת עברית אבל לומדת לשון וספרות עברית באוניברסיטה, הרגישה שפוגעים בה. היא חלמה לעלות לארץ המבטח של היהודים, ומול הפרצוף שלה עץ כריסמס.

"זאת לא מדינת כל אזרחיה", היא אמרה לי. והיא צודקת במאה אחוז. מדינת ישראל הקטנטונת הוקמה כדי להיות נקודה בגלובוס עם זהות עצמית יהודית. יש יהודים שהמראה של עץ האשוח מציף אצלם זכרונות קשים. עבור הדתיים זהו צלם בהיכל. מה שנראה סביר בעיני הישראלים שלא טעמו טעם גלות, בעיני אחרים הוא איום ונורא. אכן, התרגלנו יותר מדי לחירות שמעניקה לנו הארץ הזאת, עד ששכחנו איך בכלל קיבלנו את אותה החירות (עצמאות יהודית אחרי 2000 שנה, מי היה מאמין?), ועל סמך מה יש לנו בכלל זאת לחיות כאן.

קראתי מה שכתבו התומכים. "זה סממן חיצוני לרוח של סובלנות שעוברות על מוסדות האוניברסיטה, ואנו יכולים להיות גאים על כך". התאכזבתי נורא, כי לדעתי דווקא זה סימן של התפוררות הרצון והאחיזה שלנו במוסדות היהודים. וכן, האוניברסיטה העברית היא מוסד יהודי, שנבנה על ידי יהודים, שממומן על ידי יהודים ושבמהותו הוא בית לחכמה יהודית.

"תנו ליהודים פינה של שקט, זה כל מה שהם מבקשים", הסביר פעם צ'רצ'יל. ואני מוסיף: תנו לנו פינה יהודית, זה כל מה שאנחנו מבקשים.

9.21.2009

מוצרים המיוצרים בהתנחלויות - ותודה לשלום עכשיו

שמעו נא רבותיי,

יש אנשים שאצבעם על כפתור ה'העבר' קלה מדי, אינני אחד מהם. לכן, הריני לגלות דעתי בנוגע לאיזה מייל שמסתובב ברשת. היום צום גדליה, כך שההיסטוריה עומדת לטובתי - בואו וראו כיצד היהודים אלופים בלהחריב את עצמם.

שלום עכשיו (תקראו להם בכינוי החיבה החביב עליכם, רק לא "שלום עכשיו"), מפיצים מייל ובו רשימת מוצרים המיוצרים בהתנחלויות. הם קוראים שם להחרים את המפעלים ביהודה ושומרון, בתקווה שכך הם יצליחו לדכא אותם. בכל העולם משוטטים רק כמה פריקים כחושים ומקועקעים שקוראים לחרם דומה, אבל אצלינו בישראל מסתובבים בחופשיות הטיפוסים האובססיביים ונטולי-החיים הללו עם חוברת עבה של דפי זהב, ומחפשים מפעלים שממוקמים מעבר לקו הירוק. ואז הם מפיצים רשימה שחורה של מקומות פרנסה, בדיוק כמו אלה שאני-לא-רוצה-להזכיר-לכם הפיצו על עסקים של יהודים. זה חולני, רבותיי, לא משנה איך תסתכלו על זה.

7.20.2009

דברים שנאמרו באזכרה ה-15 לאודי אלגרבלי

רבנים, משפחה, אנשי ציבור, חברים.

זוהי הפעם הראשונה שבה אני מדבר באזכרה של אודי. כשאני מדבר על אודי אני נזכר בו דרך המשקפיים של ילד בן 9, שזהו הגיל בו נודע לי על נפילתו. אודי היה החייל הגיבור של המשפחה, ידעתי כבר אז, לוחם אמיץ שמפקד על חיילים ושומר על מדינת ישראל. גם היום, אני חושב על אודי. הספקתי ללמוד הרבה דברים מאז, על אודי ועלינו, לחשוב שוב ושוב מה היה קורה אילו אודי היה עדיין איתנו. כשהייתי בן תשע אודי לימד אותי מהם אומץ לב, גבורה ותעוזה. בן 13 למדתי מהי נחישות, מסירות, הקרבה, נתינה. בן 18 – למדתי מאודי מושגים של אחווה, קירוב לבבות, אחדות, עצמאות, רעות ודבקות. היום אני מנסה להבין דרך אודי מהי שלמות, קידוש ה', אהבת אמת, מנהיגות טבעית, אדיקות, התמסרות, חתירה למטרה, אמונה בצדקת הדרך. באמצעות אודי אני מנסה לראות את החזון הלאומי כפי שהיה משתקף לנגד עיניו. אני מנסה לפענח בכלים שהוא השאיר לנו כאן כיצד צריכים להיראות האידיאלים שלנו. כיצד צריך להתייחס למדינה, לצבא, לקהילה ולחברה. אודי הוא התזכורת הטובה ביותר עבורי מהי תיבת התהודה של חשיבתנו, של זכרוננו ההיסטורי, של החזון שלנו, של מה שבאמת אכפת לנו. ערכי אודי מחדדים אצלנו את ההבחנה בין עיקר לטפל, בין טוב ורע, בין מותר ואסור.

לכל אחד יש את אודי שלו, שאליו הוא מתחבר. יש את אודי שמביט אלינו דרך מסע אודי, ויש את אודי של הקייטנות ברמות, אודי של השבויים והנעדרים, אודי של חוות השומר, אודי של בה"ד 7, אודי של בני עקיבא, אודי של הגרעינים, של המשפחה, של הקרובים, של החברים, אודי שלנו, אודי של עם ישראל.

השנה לצערנו סבתא שלנו, ממה, נפטרה. ממה, אני מניח, ראתה באודי מושגים של גאולה, תקומה, המשכיות, גאווה, תחיית עם ישראל בארצו, התעוררות לאומית, קיבוץ גלויות, ישועה, חן, חסד ורחמים. היא ראתה באודי את זקיפות הקומה הלאומית של מדינת ישראל, את קוממיות הגאולה אל מול חלישות הגולה. ממה הייתה גאה באודי, וכַּאָבה עליו, נכדה האהוב, שנפל בגבורה למען הגנת העם והמולדת. אודי היה התגשמות חזונה של ממה באהבתה הגדולה לארץ ישראל. ממה תמיד אמרה שהקמתה ועצם קיומה של מדינת ישראל הם נס שקרה לנו כעם. נס מדיני, לאומי, אנושי. אודי היה חלק מהתגשמות הנס. בחייו ובנופלו הוא ייצג את היהודי והישראלי השלם. הוא היה מודל, מגדלור אמיתי למשפחתו, לקהילתו ולעמו.

כ"ז תמוז, כל שנה, ממה יושבת לצד מצבתו של אודי ובוכה בכי חרישי. ממה מקוננת על אודי, מכונסת בתוך עצמה עם הכאב העצום. הכתפיים הרחבות של ממה התמודדו עם הקשיים הכלכליים והעלייה לארץ, עם חולשות הגוף ומכאוביו, אך היא תמיד הקפידה להיות איתנה וזקופה, פיקחית וצלולה, מלבד יום אחד: יום האזכרה של אודי. ממה לצד המצבה, בידיה ספר תהילים - אנשים ניגשים אליה, היא מהנהנת בראשה, מהדרת בכבוד המעמד, מחשבותיה מתמקדות באובדן ובצער. היא ממתינה לרגע שבה יהיה לה רגע אחד קטן עם אודי, לוחשת כמה מילים, מניחה אבן ומאמצת את כל גופה כדי להתכופף ולנשק את המצבה. כך עשתה מדי שנה, גם שגופה לא היה יכול לה יותר, הקפידה לפקוד מבעוד מועד את הר הרצל. בתוך תוכה ממה יודעת שבתוך הצער מסתתרת גם גאווה. גאווה וצער – בדיוק כך. כמו סיפור תקומתה של מדינת ישראל. סיפור ששוזר בתוכו את יום הזיכרון ויום העצמאות בערבוביה. כמו ימי בין המצרים – הימים בהם נפל אודי – ימים של צער ותקווה. כך ממה, עצובה וגאה. אודי סיפר לממה את הסיפור של מדינת ישראל אליה נכספה וקיוותה, והסיפור הזה ליווה אותה עד ימיה האחרונים.

זכרונותיי נודדים לרגעים שאני זוכר מאודי כילד. אודי חייל בצבא מגיע לביקור אצל ממה ואני בחופשת הקיץ. כהרגלי אז הקפדתי לעשות כמה שיותר בלגאן והדודים אז ניסו למצוא תחבולות כיצד לגרום לי להיות ממושמע. ממה ראתה שהפתרונות לא ממש עוזרים ושלחה את אודי לטפל בבעיה. אודי ניגש אליי ומציע לי לראות מקום מופלא בפסגת זאב שלטענתו "אין עוד מקום כזה בכל העולם, והוא מגיע לפסגת זאב היום במיוחד". הוא שכנע אותי ויחד יצאנו לטיול המשותף שלנו, אני ואודי, שניסה להסביר לי בדרכו המיוחדת למה כדאי להיות ילד טוב. ילד טוב אצל ממה, לא סתם. המשכנו להסתובב עד שחזרנו לבית של ממה. התפלאתי ושאלתי אותו מה עם המקום שהוא הבטיח לי. אודי הסביר לי שהמקום הסודי שהוא הבטיח לי זה בעצם הבית של ממה. היינו רק צריכים לעשות את הטיול שלנו כדי להבין את זה יותר טוב. אין עוד מקום כזה בכל העולם, אמר וצדק. אלו היו נתיבי אודי. פתרון בעיות בדרכים של כבוד ושלום, אהבה ורעות, היו נר לרגליו.

להיות בן דוד של אודי זה אוסף של דברים שמלווים אותנו כבר שנים ארוכות. זוהי הזכות והחובה להיות חלק ממשפחה מיוחדת וערכית. לראות גם השליחות וגם את האחריות שיש לעם ישראל, ולדעת שהעול הזה הוא בעצם מתנה גדולה. אתמול ישבנו עם חברים בנתניה. אחד מהם ראה את מודעת האזכרה שמתפרסמת בעיתון ושאל אם אודי אלגרבלי הוא קרוב משפחה שלי. אמרתי לו שכן, בן דוד. כמה שנים, הוא שאל. חמש עשרה עניתי, וניסיתי להסביר לו שחמש עשרה שנים והזיכרון עדיין לא דהה; המורשת מוסיפה להתעצם ולהתפתח. חמש עשרה שנה זה לא הרבה זמן בכלל. תוך כדי דיון, חברה של רויטל אשתי נכנסה לשיחה וסיפרה לנו על מסע אודי שהיא עשתה בקורס צוערים בבה"ד 7. באופן ספונטני, בלי הכנות מוקדמות, השיחה כולה התגלגלה ועסקה באודי. סיפרתי להם על אודי כקצין, על נפילתו הנועזת בשדה הקרב ועל המפעלים הקהילתיים שהוקמו בעקבותיו. מבלי שהכירו אותו, הרגשתי איך אודי כובש גם את ליבם. כיצד דמותו מתנוססת הרבה מעל לשגרת היומיום. כיצד הלפיד של אודי עובר משנה לשנה, ממקום למקום, בין בסיסי צבא קהילות ותנועות נוער. אותו הלפיד שחוצב את אורו לאן שהוא מגיע.

"מפני מה חרבה ירושלים? מפני שהייתה בה שנאת חינם". אנחנו נמצאים בלב תקופת בין המיצרים. בין המיצרים של אז ושל היום, בין מִצְרַים של אז למצרים של היום. רק הלבבות יפתחו מעט זה לזה ולהיפתחות הזו יש כוח עצום. כוח חזק מאיתני הטבע יש לאחווה הדדית פשוטה - דווקא במצב כזה שדורש התמודדות לאומית מחודשת עם אתגרי ההווה. בדורם של קמצא ובר קמצא לא היו מספיק אנשים כמו אודי - אנשים של כבוד ושל אהבה, של גאווה ישראלית ושל קוממיות יהודית – לא הייתה אהבת חינם ולא אחדות בעם. הפירוד אחז בכל. לא הייתה לעם ישראל את הזכות להתקיים כעם עצמאי בארצו כיוון שקולות האיחוד לא נשמעו - האהבה נזנחה לטובת האיבה והיריבות. בית המקדש נחרב ומאות שנות גלות הומתו על עם ישראל. והיום, דורנו הוא דור של גאולה. זכינו לאנשים כמו אודי שיניפו מחדש את דגל האהבה והאחדות, ולנו יש את הזכות להקשיב להם וללכת לאורם. מהם תראו וכן תעשו.

בהזדמנות זו אני רוצה להוקיר טובה לדוד מרדכי ודודה ג'ורג'ט. הם, שהיו בבחינת "עם כלביא יקום", קמו באקט של גבורה וחסד והקימו את "בנתיבי אודי". המפעל הזה חובק ערים וקהילות, ונותן תמריץ לעשרות אנשים ללכת לאורו של אודי. המפעלים המשפחתיים שלהם מדי שנה ביום העצמאות וחנוכה מחזקים את הקשר שלנו לאודי. הם מוסיפים אהבה גדולה בעם ישראל. אהבה לארץ ישראל, לעם ישראל ולתורת ישראל. תודה רבה.




אודי אלגרבלי ז"ל, נפל בקרב בלבנון לפני 15 שנה. הספקתי להכירו רק קצת.

5.01.2009

"מותר לכנות אותנו בני מיעוטים"

ב. מיכאל הוא מהכותבים הארסיים שצמחו פה. מדי שבוע הוא מחלץ בעוקצנות מרובה את ליטרת הסרקאזם שלו לטובת השתלחות משולחת רסן בדתיים ובמתנחלים. הטור הזה מביא לי את העצבים, אז אני מעדיף שלא לקרוא אותו בשירותים  - למרות ששם מקומו - כדי להימנע מעצירות מיותרת.

באופן חריג, השבוע, בשולי דבריו, הייתה לו איזו נקודה מעוררת מחשבה אודות מצבנו הדמוגרפי:

3.31.2009

שמרי מרחק!


אשתי החדישה והיקרה,
האהבה משכרת.

1.04.2009

סוֹדוֹת בִּירוּשָׁלַיִם

שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בְּכָל יוֹם יוֹצֵאת בַּת קוֹל
מֵחֻרְבָּה אַחַת מֵחָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם.
וּמְנַּהֶמֶת הִיא כְּיוֹנָה
מֵאַרְמוֹנוֹ הֶחָרֵב שֶׁל מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ:
   "אוֹי לְבָנִים שֶׁבַּעֲווֹנוֹתֵיהֶם
    הֶחְרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי
    וְשָׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי
    וְהִגְלֵיתִים לְבֵין הָאֻמּוֹת". (ברכות ג ע"א)

אוֹי לְבָנִים גּוֹלִים חַסְרֵי בַּיִת וְהֵיכָל.

וּבַת קוֹל מִשָּׁמַיִם יוֹצֵאת
בְּכָל יוֹם וְיוֹם
אַרְבָּעִים יוֹם קֹדֶם יְצִירַת הַוָּלָד
וְאוֹמֶרֶת: "בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי". (סוטה ב ע"א) 
הַבֵּט וּרְאֵה, הוּא וְהִיא
   וּמַה שֶׁבֵּינֵיהֶם, שְׁכִינָה. (סוטה יז ע"א)

וְאָמַר רַב נַחְמָן בָּר יִצְחַק:
  "כָּל הַמְּשַׂמֵּחַ חָתָן וְכָלָה
   כְּאִלּוּ בָּנָה אַחַת מֵחָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם" (ברכות ו ע"ב)

וּבְלֵב חֻפָּתוֹ, אוֹמֵר הֶחָתָן
  "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ" בְּכַוָּנָה גְּדוֹלָה. (בבא בתרא ס ע"ב)

וּשְׁתֵּי בְּנוֹת הַקּוֹל מְבַקְּשׁוֹת לְהַשְׁמִיעַ אֶת קוֹלָן
וְהַשִּׂמְחָה וְהַיְּלָלָה מִתְעַרְבְּבוֹת זוֹ בַּזּוֹ -
   בְּשִׂמְחַת חָתָן וְכַלָּה
     שֶׁבּוֹנִים לָהֶם בֵּית מִקְדָּשׁ קָטָן
   וּבְרֵיחַ שְׂרֵפַת הַהֵיכָל
      עַל חֻרְבָּנוֹ שֶׁל בֵּית מִקְדָּשׁ גָּדוֹל.

כִּי לְאֲבָנֶיהָ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם
  לֵב בַּשָּׁר
וּמַקְשִׁיבָה יְרוּשָׁלַיִם לִבְנוֹת הַקּוֹל
מְצַפָּה לְבָנֶיהָ שֶׁיָּשׁוּבוּ לְשֻׁלְחָן אֲבִיהֶם
וְיִבְנוּ אֶת חָרְבוֹת הָעִיר,
עִיר ה' צִיּוֹן, מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר.

וּכְשֶׁהוּא וְהִיא שְׂמֵחִים זֶה בְּזוֹ
  בִּירוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה
הֲרֵי שֶׁמְּחוֹנְנִים עֲפָרָהּ וּבוֹנִים חָרְבוֹתֶיהָ,
  וְעַל יְדֵי שִׂמְחָתָם
    עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
      לְהַחְזִיר לִירוּשָׁלַיִם
        כָּל שִׂמְחָתָהּ. (מדרש פסיקתא)





ארוסתי,
שנזכה לבנות את בית המקדש הפרטי שלנו.

מאורס!


‏ח' טבת תשס"ט

חברים וחברות יקרים,

קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה,
זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ.
בשעה טובה ומוצלחת, בשבח והודיה לבורא עולם, זכיתי להתארס עם רויטל.
האירוסין (ווֹרט באשכנזית) נערכו אמש בהשתתפות זוג הורים מרוקאים, אמא פולניה, אבא רומני, צחקוקי מבוכה והרבה הומור של מבוגרים.

למי שטרם הכיר את ארוסתי המקסימה, אז העניין הוא כדלקמן:
את ארוסתי הכרתי בניו-יורק באמצע חודש קר אחד לפני 10 חודשים בערך, היא הייתה שליחה, אני הייתי שליח, שנינו התגעגענו לארץ-ישראל בימי הכפור הניו-יורקיים וכך נוצרה הכימיה. שתִינו הרבה קפה בסטארבקס, טיילנו במנהטן פה ושם והחלטנו שמה שטוב לאמריקה טוב גם לארץ. עם קצבה של 2 טלפונים בשבוע התמדנו בנחישותנו שכדאי יהיה אם נחיה יחדיו לנצח.

הגענו לארץ, היא גרה בנתניה, אני בראשון. במונחים שלי עד אז, נתניה הייתה בעיקר מקום לחיסול חשבונות. הרמתי טלפון לאברג'יל ושאלתי אותו אם הוא מתיר לי לנוע בנתניה בחופשיות. הוא בדק את העניין ואחרי סדרת אישורים קצרה, התחלתי לפקוד את בית המיועדת בנתניה. בתחילה נאלצתי להתמודד עם קשיי שפה (אני כאמור מדבר ערבית, הם יידיש), אבל התגברתי מאד ובחרתי לשתוק, לראשונה בחיי, יותר מארבעים דקות. אך אל דאגה: יש מי שכבר טרח לצייד אותי במלאי בדיחות על פולניות.

 * * *

האמת, אני לא ידעתי שזה הולך להיות ככה. השתנו הזמנים ואף אחד לא עידכן אותי.  אני זוכר איך במרוקו, כשמישהי בכפר הייתה מתארסת, לרוב בגיל 12, היו משלמים בשבילה רבע או חצי עדר של עיזים, שמים עליה קילו זהב ושולחים אותה לשישים שנות גידול ילדים ונכדים. היום, כל אחד רוצה טקסים בדרך לחתונה כאילו הוא מינימום הנסיך צ'ארלס. כל שבוע טקס. רשימה חלקית: הצעה, וורט, אירוסין, חינה, שבת כלה, שבת חתן לפני הנישואין, שבת חתן אחרי הנישואין, שבע ברכות ועוד לא דיברתי על כל ההפקה של החתונה. כלות היום רוצות להגיע בהליקופטר; שבסובארו המקושטת תיסע חמותך (ויסלחו לי אלה שהליקופטרים לא עושים להם טוב בימים אלה).

אז מה עושים עכשיו? מתחתנים. מגדלים ילדים וכרס (בסדר הזה). גרים בקרוואן או באיזה דירת מרתף. הולכים לסדנאות זוגיות. מדברים בערב על ויטמינים והתעמלות מודרכת. ישנים בעשר. משלמים משכנתא. עושים שבתות אצל ההורים, שבת כן, שבת לא, שבת למה לא. מבשלים איזה חביתה ומבסוטים. אין על חביתות. מתקמצנים. מזמינים עוד חברים נשואים כמונו שיצטחקקו איתנו על בדיחות של מבוגרים. נזמין לפעמים רווקים כדי שלארוסתי יהיה אופציות לשדך שידוכים. נעריך יותר את הספה. הספה היא קודש אצל זוגות טריים. נעריך גם את המיקרוגל. נדבר על עצמינו בלשון רבים. נאכל דליי פופקורן ונראה סרטים של דיסני. נגבש לעצמנו תחביבים משותפים. נבטיח לעצמנו שנעשה דברים גדולים ביחד. נהיה זוג מגניב. רבותיי, הולך להיות כיף.

לכל החברים שזנחתי באחרונה, קבלו את התנצלותי. אתם מבינים שהייתה לי סיבה מספיק מוצדקת.

תזכו לרוב ישועות.