רבנים, משפחה, אנשי ציבור, חברים.
זוהי הפעם הראשונה שבה אני מדבר באזכרה של אודי. כשאני מדבר על אודי אני נזכר בו דרך המשקפיים של ילד בן 9, שזהו הגיל בו נודע לי על נפילתו. אודי היה החייל הגיבור של המשפחה, ידעתי כבר אז, לוחם אמיץ שמפקד על חיילים ושומר על מדינת ישראל. גם היום, אני חושב על אודי. הספקתי ללמוד הרבה דברים מאז, על אודי ועלינו, לחשוב שוב ושוב מה היה קורה אילו אודי היה עדיין איתנו. כשהייתי בן תשע אודי לימד אותי מהם אומץ לב, גבורה ותעוזה. בן 13 למדתי מהי נחישות, מסירות, הקרבה, נתינה. בן 18 – למדתי מאודי מושגים של אחווה, קירוב לבבות, אחדות, עצמאות, רעות ודבקות. היום אני מנסה להבין דרך אודי מהי שלמות, קידוש ה', אהבת אמת, מנהיגות טבעית, אדיקות, התמסרות, חתירה למטרה, אמונה בצדקת הדרך. באמצעות אודי אני מנסה לראות את החזון הלאומי כפי שהיה משתקף לנגד עיניו. אני מנסה לפענח בכלים שהוא השאיר לנו כאן כיצד צריכים להיראות האידיאלים שלנו. כיצד צריך להתייחס למדינה, לצבא, לקהילה ולחברה. אודי הוא התזכורת הטובה ביותר עבורי מהי תיבת התהודה של חשיבתנו, של זכרוננו ההיסטורי, של החזון שלנו, של מה שבאמת אכפת לנו. ערכי אודי מחדדים אצלנו את ההבחנה בין עיקר לטפל, בין טוב ורע, בין מותר ואסור.
לכל אחד יש את אודי שלו, שאליו הוא מתחבר. יש את אודי שמביט אלינו דרך מסע אודי, ויש את אודי של הקייטנות ברמות, אודי של השבויים והנעדרים, אודי של חוות השומר, אודי של בה"ד 7, אודי של בני עקיבא, אודי של הגרעינים, של המשפחה, של הקרובים, של החברים, אודי שלנו, אודי של עם ישראל.
השנה לצערנו סבתא שלנו, ממה, נפטרה. ממה, אני מניח, ראתה באודי מושגים של גאולה, תקומה, המשכיות, גאווה, תחיית עם ישראל בארצו, התעוררות לאומית, קיבוץ גלויות, ישועה, חן, חסד ורחמים. היא ראתה באודי את זקיפות הקומה הלאומית של מדינת ישראל, את קוממיות הגאולה אל מול חלישות הגולה. ממה הייתה גאה באודי, וכַּאָבה עליו, נכדה האהוב, שנפל בגבורה למען הגנת העם והמולדת. אודי היה התגשמות חזונה של ממה באהבתה הגדולה לארץ ישראל. ממה תמיד אמרה שהקמתה ועצם קיומה של מדינת ישראל הם נס שקרה לנו כעם. נס מדיני, לאומי, אנושי. אודי היה חלק מהתגשמות הנס. בחייו ובנופלו הוא ייצג את היהודי והישראלי השלם. הוא היה מודל, מגדלור אמיתי למשפחתו, לקהילתו ולעמו.
כ"ז תמוז, כל שנה, ממה יושבת לצד מצבתו של אודי ובוכה בכי חרישי. ממה מקוננת על אודי, מכונסת בתוך עצמה עם הכאב העצום. הכתפיים הרחבות של ממה התמודדו עם הקשיים הכלכליים והעלייה לארץ, עם חולשות הגוף ומכאוביו, אך היא תמיד הקפידה להיות איתנה וזקופה, פיקחית וצלולה, מלבד יום אחד: יום האזכרה של אודי. ממה לצד המצבה, בידיה ספר תהילים - אנשים ניגשים אליה, היא מהנהנת בראשה, מהדרת בכבוד המעמד, מחשבותיה מתמקדות באובדן ובצער. היא ממתינה לרגע שבה יהיה לה רגע אחד קטן עם אודי, לוחשת כמה מילים, מניחה אבן ומאמצת את כל גופה כדי להתכופף ולנשק את המצבה. כך עשתה מדי שנה, גם שגופה לא היה יכול לה יותר, הקפידה לפקוד מבעוד מועד את הר הרצל. בתוך תוכה ממה יודעת שבתוך הצער מסתתרת גם גאווה. גאווה וצער – בדיוק כך. כמו סיפור תקומתה של מדינת ישראל. סיפור ששוזר בתוכו את יום הזיכרון ויום העצמאות בערבוביה. כמו ימי בין המצרים – הימים בהם נפל אודי – ימים של צער ותקווה. כך ממה, עצובה וגאה. אודי סיפר לממה את הסיפור של מדינת ישראל אליה נכספה וקיוותה, והסיפור הזה ליווה אותה עד ימיה האחרונים.
זכרונותיי נודדים לרגעים שאני זוכר מאודי כילד. אודי חייל בצבא מגיע לביקור אצל ממה ואני בחופשת הקיץ. כהרגלי אז הקפדתי לעשות כמה שיותר בלגאן והדודים אז ניסו למצוא תחבולות כיצד לגרום לי להיות ממושמע. ממה ראתה שהפתרונות לא ממש עוזרים ושלחה את אודי לטפל בבעיה. אודי ניגש אליי ומציע לי לראות מקום מופלא בפסגת זאב שלטענתו "אין עוד מקום כזה בכל העולם, והוא מגיע לפסגת זאב היום במיוחד". הוא שכנע אותי ויחד יצאנו לטיול המשותף שלנו, אני ואודי, שניסה להסביר לי בדרכו המיוחדת למה כדאי להיות ילד טוב. ילד טוב אצל ממה, לא סתם. המשכנו להסתובב עד שחזרנו לבית של ממה. התפלאתי ושאלתי אותו מה עם המקום שהוא הבטיח לי. אודי הסביר לי שהמקום הסודי שהוא הבטיח לי זה בעצם הבית של ממה. היינו רק צריכים לעשות את הטיול שלנו כדי להבין את זה יותר טוב. אין עוד מקום כזה בכל העולם, אמר וצדק. אלו היו נתיבי אודי. פתרון בעיות בדרכים של כבוד ושלום, אהבה ורעות, היו נר לרגליו.
להיות בן דוד של אודי זה אוסף של דברים שמלווים אותנו כבר שנים ארוכות. זוהי הזכות והחובה להיות חלק ממשפחה מיוחדת וערכית. לראות גם השליחות וגם את האחריות שיש לעם ישראל, ולדעת שהעול הזה הוא בעצם מתנה גדולה. אתמול ישבנו עם חברים בנתניה. אחד מהם ראה את מודעת האזכרה שמתפרסמת בעיתון ושאל אם אודי אלגרבלי הוא קרוב משפחה שלי. אמרתי לו שכן, בן דוד. כמה שנים, הוא שאל. חמש עשרה עניתי, וניסיתי להסביר לו שחמש עשרה שנים והזיכרון עדיין לא דהה; המורשת מוסיפה להתעצם ולהתפתח. חמש עשרה שנה זה לא הרבה זמן בכלל. תוך כדי דיון, חברה של רויטל אשתי נכנסה לשיחה וסיפרה לנו על מסע אודי שהיא עשתה בקורס צוערים בבה"ד 7. באופן ספונטני, בלי הכנות מוקדמות, השיחה כולה התגלגלה ועסקה באודי. סיפרתי להם על אודי כקצין, על נפילתו הנועזת בשדה הקרב ועל המפעלים הקהילתיים שהוקמו בעקבותיו. מבלי שהכירו אותו, הרגשתי איך אודי כובש גם את ליבם. כיצד דמותו מתנוססת הרבה מעל לשגרת היומיום. כיצד הלפיד של אודי עובר משנה לשנה, ממקום למקום, בין בסיסי צבא קהילות ותנועות נוער. אותו הלפיד שחוצב את אורו לאן שהוא מגיע.
"מפני מה חרבה ירושלים? מפני שהייתה בה שנאת חינם". אנחנו נמצאים בלב תקופת בין המיצרים. בין המיצרים של אז ושל היום, בין מִצְרַים של אז למצרים של היום. רק הלבבות יפתחו מעט זה לזה ולהיפתחות הזו יש כוח עצום. כוח חזק מאיתני הטבע יש לאחווה הדדית פשוטה - דווקא במצב כזה שדורש התמודדות לאומית מחודשת עם אתגרי ההווה. בדורם של קמצא ובר קמצא לא היו מספיק אנשים כמו אודי - אנשים של כבוד ושל אהבה, של גאווה ישראלית ושל קוממיות יהודית – לא הייתה אהבת חינם ולא אחדות בעם. הפירוד אחז בכל. לא הייתה לעם ישראל את הזכות להתקיים כעם עצמאי בארצו כיוון שקולות האיחוד לא נשמעו - האהבה נזנחה לטובת האיבה והיריבות. בית המקדש נחרב ומאות שנות גלות הומתו על עם ישראל. והיום, דורנו הוא דור של גאולה. זכינו לאנשים כמו אודי שיניפו מחדש את דגל האהבה והאחדות, ולנו יש את הזכות להקשיב להם וללכת לאורם. מהם תראו וכן תעשו.
בהזדמנות זו אני רוצה להוקיר טובה לדוד מרדכי ודודה ג'ורג'ט. הם, שהיו בבחינת "עם כלביא יקום", קמו באקט של גבורה וחסד והקימו את "בנתיבי אודי". המפעל הזה חובק ערים וקהילות, ונותן תמריץ לעשרות אנשים ללכת לאורו של אודי. המפעלים המשפחתיים שלהם מדי שנה ביום העצמאות וחנוכה מחזקים את הקשר שלנו לאודי. הם מוסיפים אהבה גדולה בעם ישראל. אהבה לארץ ישראל, לעם ישראל ולתורת ישראל. תודה רבה.
אודי אלגרבלי ז"ל, נפל בקרב בלבנון לפני 15 שנה. הספקתי להכירו רק קצת.
