21 ביוני 2015

כלל ישראלי | דברים לזכרו של דני גונן הי"ד

חוזר עכשיו מהלווייתו של דני גונן הי"ד, שכן טוב שהספקתי להכיר אך במקצת.

רבים וטובים ספדו בהלוויה. הם סיפרו על החבר, בן המשפחה, על איש שיח ענו וישר דרך. שׂמוּ אבן אחר אבן בפסיפס המרתק שנקרא "דני". בן-דודו, איציק גונן, ספד לו בהתרגשות רבה וכינה את אישיותו "כלל ישראלית". הביטוי הזה, "כלל ישראלי", הוא מרכיב חשוב בשפה הפנים-ישיבתית, שאוהבת לדבר גבוהה על חשיבותה של הסתכלות-מאקרו על העם היהודי בכללותו, אך, הלכה למעשה, מתקשה ליישם זאת בחיי המעש.

דני בתמונת הפרופיל בפייסבוק, איך לא, בטיול בארץ ישראל
אבל דני היה איש כלל ישראלי באמת. הוא קיפל באישיותו את ה-DNA המסובך שנקרא "ישראלי": תושב לוד, בן לעדה הגרוזינית, יתום מאב, שסייע כבר בגיל צעיר לאמו בעול החזקת המשפחה. זה לא מנע ממנו ללמוד בישיבת ההסדר מעלה אדומים, בית גידול לעילית שבציונות הדתית, או להצטיין במסלול היוקרתי של הנדסת חשמל בבר-אילן. הוא אהב להתפלל בבית הכנסת המרוקאי ישורון בלוד, וגם ליהנות, כפי שציין ראש העיר, מקריאת ההפטרה בנוסח גרוזיני. ובמותו, חבש לרגע לראשו את כובע המתנחל (וליתר דיוק: בא בסנדלי המתנחל), ובספונטניות ארץ-ישראלית לא היסס לרדת למעיין לטבול קצת לפני שבת. כזה היה; תמהיל נדיר של עולמות מרוחקים, איש אמת, חף ממניירות, מגשים בחייו את אשר אמר קהלת: "טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה, וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ, כִּי יְרֵא אֱלֹהִים יֵצֵא אֶת כֻּלָּם".

העיר לוד הייתה יקרה לו. למרות שהיו לו את כל הסיבות להפנות לה עורף, נשאר מחובר לעיר ואהב את העיר. הוא היה חלק מחבורה של צעירים שניסו להפוך את לוד למקום טוב יותר, בין אם בפעילויות, בשיעורים, במפגשי סטודנטים או בעזרה הדדית. כבן המקום, הוא ראה עצמו שותף חשוב בדור העתיד של העיר.

▫ ▪ ▫

ואז פלסטיני סימן לו לעצור. למה שיעצור? בטח מישהו נתקע, או שצריך מים, כי יום חם היה יום שישי. והוא בטבעיות עוצר. בטח מתוך אינסטינקט מובנה, איפה שצריך לתת יד – נותנים. לא הייתה לו בעיה לחלק אוכל למי שנזקק או לעזור בסבלות לחבר שעובר דירה. אז הוא פתח חלון. שכח שבג'ונגל, איפה שמסתובבות חיות טרף, לא פותחים חלון. ומול חלונו הפתוח ירתה החיה ארבע יריות מהירות. ירתה ונמלטה. משאירה את דני להתבוסס בדמו הזועק. קשה למצוא נחמה בידיעה שכוונתו האחרונה של דני בחייו, הייתה להושיט יד למחבל שרצח אותו.

במותו נתרמו איבריו. בחייו תרם לנו את רוחו, רוח כלל ישראלית.

חבל על דאבדין.


19 ביוני 2015

מה באמת רוצה עודד קוטלר?

בחיי, אני לא מבין מה רוצים הקוטלרים.

בעצם כן, הם רוצים כסף.
▫ ▪ ▫
קוטלר. תחי החוצפה ועזות המצח
הם רוצים שהכסף שלנו ילך למימון הפעילות שלהם. שאנחנו, הפרולטריון הנבער, הבהמות, מנשקי הקמעות, נמשיך לשלם מע"מ ומס הכנסה ומס-בלו לקופת המדינה, כדי שהמדינה תממן אותם, את אצולת התרבות הישראלית. ומה היא אותה "תרבות" אם לא קמפיין אנטי-ישראלי מתוזמר היטב? המלחמה היא הרי לא על התרבות הלגיטימית – 99% מהיצירה הישראלית הנפלאה – אלא על תרבות השוליים שהם מתעקשים שנמשיך כולנו לממן. אה כן, ושנשלם על הדרך למחבל על יצירת המופת המופלאה שלו, ותיכף גם יגאל עמיר יבקש תמלוגים על הסרט המהולל שהפיקו על חייו.

וכל זה מהכסף שלנו. אתם קולטים! אנחנו, הבהמות, צריכים לשלם על זה!

מה שעצוב בסיפור הזה הוא שהקוטלרים שוכחים שהמימון שלהם מגיע מקופת מדינת ישראל, ולא, נגיד, מאיזו קרן דמיונית שרשומה בטאבו על שם אמני תל-אביב. היד צריכה לרעוד כשהיא נוגעת בקופה הציבורית, שמתמלאת הודות לעמל כפיהם של מיליוני ישראלים עובדים, שלא יושבים בסינמטקים ולא מבלים צהריים נעימים בתיאטרון פרינג' ובתערוכות פולקלור. רשימת ההמתנה לכסף הזה ארוכה. הדרישה שהמדינה תממן את תרבות השוליים הסהרורית היא מחוצפת ועזת פנים. שקוטלר יסבסד מכיסו הצגות / סרטים על רוצחים. אני מעדיף שהכסף שלנו ילך למקומות טובים יותר.

8 ביוני 2015

סגולה לשמירה והצלה מטלפי עורכי דין

הנה לכם, שלומי אמוני ישראל, תפילה נוראה ועצומה שחיברתיה להינצל מעורכי דין. וכל מי שנתקל בהם, בין בשוגג בין במזיד, יאמר תפילה זו לאלתר, שמסוגלת לישועות, וישים מבטחו בהשי"ת, ויינצל מנזקם ומשכר טרחתם וסר חטאתו ועוונו יכופר.




3 ביוני 2015

אובמה ב"עובדה": ככה נראה נשיא אמריקני שנשבר לו מישראל

בין אם אתם מתחברים לאובמה ובין אם לא – צפו בריאיון איתו ב'עובדה'.

הנשיא האמריקני נראה כבוי, עייף, מיואש, מדבר בחוסר חשק על המצב במזרח-התיכון. מחשבותיו היו איטיות, דיבורו מדוד, כל מילותיו נשקלו בזהירות רבה, לעיתים רבה מדי, מה שעמעם לגמרי את התכונות שאובמה מצטיין בהן: רהיטות וכריזמה אישית.

הנשיא ומעריצה
זה היה ריאיון כאוב, מבאס, שיחה מדכאת בין שני אנשים שהחלומות שלהם התנפצו על סלע של מציאות דפוקה ומסובכת. הנשיא האמריקני כיוון אותו היטב לעם בישראל. נתניהו וממשלתו הם בטח לא הכתובת לריאיונות כאלה. ה"תקווה" שליוותה את קמפיין אובמה מיומו הראשון - כבר לא הייתה שם; הנשיא, המפוקח-מנוסה, הודה אמנם שהסדר עם הפלסטינים הוא חסר סיכוי, אך אמר שארה"ב תתקשה להגן על ישראל בעתיד. במילים אחרות: אם הפלסטינים יהיו אומללים גם אתם תהיו כאלה. כשדיבר על נתניהו כבשה את פניו ארשת מוזרה פתאום. הוא חשב ארוכות על כל מילה שיצאה לו מהפה, מה שחידד את התחושה שאהבה גדולה לא הייתה שם מעולם. אין ספק שאובמה רואה ברה"מ את אחד הגורמים המרכזיים לכישלון המיוחס לו בארה"ב.

אילנה דיין, שכנראה התקשתה לשלוף שאלות נוקבות באמת – בין אם בשל המעמד ובין אם בשל הקושי לעשות זאת באנגלית – הייתה נינוחה ומחבקת. אובמה הציף בה רגשות עזים של תקווה וחלום, וההתרגשות ניכרה עליה. אותי הטרידה העובדה ש'עובדה' לא הכינו מספיק שאלות על הפלסטינים; אלה שמעולם לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות; שהתפוצצו לנו ברחובות; שמטילים אימה על אזרחי ישראל; שמופלים לא בשל דתם או צבע עורם – כפי שהמראיינת והמרואיין הניחו כאקסיומה מרגיזה – אלא בשל העובדה הפשוטה שהם מהווים איום בטחוני אמיתי. על כל אלה אובמה לא השיב, וחבל.

הריאיון הזה ייחתם בדברי הימים של יחסי ישראל-ארה"ב. ימים יגידו מה יהיו השלכות הנאמר בו.


אילנה דיין בראיון בלעדי עם נשיא ארה״ב ברק אובמה.צפו בראיון המלא
Posted by ‎עובדה‎ on Tuesday, June 2, 2015

1 ביוני 2015

למה חזרתי לקרוא רק עיתונות מודפסת?

הטוקבקים מוגשים לנו ככוס תרעלה צוננת אחרי כל כתבה באינטרנט, תהא רגישה וחשובה אשר תהא. הם מייצרים כאן שיח אלים, מתלהם וגזעני. חוזרים לקרוא עיתון, פשוט כי אין ברירה


זהו, קיבלתי החלטה. והיא סופית. לא קורא יותר כתבות באינטרנט.

למה לא בעצם? כי עמוד חדשות טיפוסי באינטרנט מכיל 15% תוכן, 30% פרסומות והשאר פסולת טוקבקיסטית מרושעת ורעילה. עדת המגיבים הקולנית, חבורת הבריונים, העילגים, אותו קומץ שמשתלט על הנדל"ן האינטרנטי של אתרי החדשות, ומציף אותם בטונות של ניבולי פה, רוע וגזענות – כל אלה נמאסו עלי. לא רוצה להיתקל בדבר הזה, אפילו לא בטעות. כמו שחובבי גורמה לא ילקקו שאריות מהזבל, ככה מי שאוהב את המילה הכתובה – לא יחשוף עצמו לטוקבקים.

ברור אם כן למה כדאי לקרוא רק עיתונות מודפסת: כי עיתון מנייר מספק לכם בדרך כלל טקסט ערוך, מהודק, מרוסן, כפוף למגבלות נוקשות, מתוחם למגבלת תווים, שקול, כזה שמתיימר להיות מהימן – גם אם לא תמיד אובייקטיבי – ובעיקר זהיר. והכי חשוב: עורך העיתון לא יכניס כתבה שעיתונאי עבד עליה יום, יומיים, שבוע – ותחתיה, כמעט באותו מעמד, 200 טוקבקים, שנכתבו תוך, נניח, רבע דקה. הסלקציה הזאת טובה לי. קניית עיתון מעולם לא נראתה לי משתלמת יותר.

החירות שהאינטרנט העניק לכל אדיוט להפיץ רעל – הפכה לבלתי נסבלת. הרשת נהייתה הזירה המוצלחת ביותר לקידום תוכן פוגעני, הסתה, גזענות, ניגוח חברתי, השמצה של אדם אחר, חשיפה של סודות אישיים, בעוד הקרבן הרלוונטי לא יכול להגיב או להתגונן. אפילו מייסד הרשת החברתית המרושעת 'סיקרט', אותה סגר לאחרונה, אמר שטבעו ההרסני של האדם לא בנוי להפקרות הזאת. כל זה מבלי שהזכרנו את השיימינג,  אלפי בני אדם שביישו את אריאל רוניס למוות.

יתרונות החופש הוירטואלי מנוצלים לרעה על ידי גורמים בשולי החברה, שבאינטרנט הפכו לסוג של מלכים. המגיבים הטיפוסיים הללו הרי מבינים בהכל, ותמיד מוצאים סיבה טובה לנבל פה, לפגוע באחר, להסית ולהקניט. השיח שלהם הוא כולו נהמות קצרות ומתלהמות. מה הפלא? באתרי החדשות הגדולים בישראל הטוקבקים זוכים למעמד מקודש: על כל כתבה ניתן להגיב גם באמצעות חשבון הפייסבוק וגם במערכת התגובות של האתר. הגולשים גוללים את העמוד מטה, שותים כמעט מאונס את כוס התרעלה של הטוקבקיסטים. זאת, בשעה שבכל אתרי החדשות החשובים בעולם בכלל לא קיימת האופציה להגיב.

אז חזרתי לשלם על עיתון מודפס. אחרי שנים של קריאת טוקבקים אני עובר כעת חוויה מטהרת. טוב לי לדעת שאני נחשף רק לטקסטים שעברו עריכה, שהשקיעו בהם מחשבה, שזהות הכותב ידועה ומוכרת. כמה שקלים וחסכתם מעצמכם את האחת שיודעת ואת ההוא שמבין.