26 בספטמבר 2006

הרדיפה

יש אנשים רדוּפִים. מסתכלים ימינה, רדופים, מסתכלים אחורה, נרדפים. יש אנשים שהנרדפות כל כך חזקה אצלם, שהם לא יכולים לחיות איתה, ופותרים את זה עם כדור בראש. אלה שלא משתוללים, לפעמים בוכים, לפעמים הולכים לכומר, יש שכועסים, יש שמסתגרים, ויש כאלה שבוחרים לחיות. לאיש הנרדף יש שטן, לא אחד עם קרניים וזנב, אלא שטן אישי, רע, שהולך איתו בשבתו בביתו, ובלכתו בדרך, בשכבו ובקומו.

ד' תשרי תשס"ז

יש כל מיני סוגים של נִרְדַפוּת. איש מכה את בִּתוֹ, היא תהיה רדופת אימה מפניו, היא בראה לעצמה שטן אמיתי, אב בדמות מפלצת; פגועי מלחמה הם רדופים; אחרי אלביס פרסלי תרדוף הקונספירציה; את איציק מרדכי תרדוף הבושה, את רון ארד התעלומה. השטן של אריאל שרון הוא מלחמת לבנון הראשונה, השטן של אולמרט יהיה מלחמת לבנון השנייה. כשאנחנו מדברים על שטן מודרני, אנחנו רואים איש שכּל חייו מנסה להשתחרר מהשְׂטַנים שמקיפים אותו – בביתו, בחברתו, במדינתו, בשכונה המרקיבה שלו, במוחו.

איש הולך לפסיכולוג. מבקש ממנו, דוקטור יש בי שטן רע, תעזור לי לחלץ אותו. הפסיכולוג עונה, תעשה כך, תחשוב כך וכך, תחביא את השטן. תקטין אותו. כי השטן לא מת, מודה הפסיכולוג, הוא רק מתחבא לפעמים. והאיש עושה כמצוות הדוקטור, ותמורת אלפיים שקלים ושמונה מפגשים חושב האיש שהלך השטן. והשטן, מוכרחים לציין, כלל לא טיפש, הוא מכיר את חולשות האדם, ויודע, כן כן, שהאדם הגדול מפחד מהשטן הקטן פחד מוות. כי בראשית ברא האדם את השטן, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי השטן לנפש חיה. השטנים שלנו קמו על יוצריהם, השטנים חזקים ממני וממך. ממש מעשה שטן.

יש טרגדיות שצריך לזכור. זכור את אשר עשה לך עמלק. השואה כמובן, לזכור ולא לשכוח. זכרו גם את השבויים ואת הנעדרים, ובהזדמנות זו אל תשכחו את העניים ואת המסכנים בפריפריות. ונזכור את כולם, את יפי הבלורית והתואר. יש טרגדיות שאנחנו זוכרים – צריך לזכור – כי זה מצפוננו הכואב. באמת.

אז מה ההבדל בין נרדפוּת שטנית לזכירה מצפונית?
- הלילה.

מצפון טוב מתעורר ביום, רדיפה שטנית פורצת בלילה. עיתון נכתב בלילה, למה? כדי שכל השטנים יוכלו להרים בלילות את ראשם המכוער על גבי העיתון, שחור על גבי אדום, ולייצר שטנים נצחיים, רודפים, חצופים, מכריעי הכרעות, קובעי קביעות, משני עולמות. כן, השעות החשוכות ביממה, לפני שהולכים לישון, אלה הם שעות המבחן של האדם. האם השטן שלנו מחייך אלינו כשאנחנו לבד? האם הוא בא לנו בחלומות? האם הוא גורם לנו לחרדות, לדאגות, למריבות, לכאבי ראש, לסכסוכים מיותרים? האם הוא כבר חלק מחיינו?

*   *   *

אם התשובה היא לא, תפסיקו לקרוא כאן, ואם כן אז תשמעו חידוש:
למה יום הכיפורים בא אחרי ראש השנה? הרי אם מתחילים שנה חדשה, צריך לשים את יום כיפור לפני ראש השנה, כאילו לסגור את השנה נקי, בניחוֹחַ סטרילי, בלי שק הפשעים שרובץ לנו על הכתפיים. אלא שכאן בדיוק המסר: כשאנחנו מתחילים שנה חדשה, אנו מראש מניחים שלוקחים איתנו את השטן הפרטי שלנו. כלומר, לוח השנה יכול להתחלף שלושים פעם, אבל עולם כמנהגו נוהג, אין חדש תחת השמש. ולכן יום הכיפורים מגיע כדי לבלום אותנו. לרגע אחד, סטופ, תראו מה לקחנו איתנו לשנה החדשה, איזה קופה של שרצים אנחנו סוחבים לכל מקום. יש לנו הזדמנות להשליך את הכל ולפתוח דף חלק, דווקא עכשיו, כי הימים האלה חשובים באמת.

לא כדי לפגוש את החבר'ה בתיכון, ולא כדי לישון 14 שעות, אלא כדי לבדוק ולהרהר. תעשו את זה איפה שאתם רוצים, בפארק הציבורי, בחורשה הסמוכה לביתך, מעל מגדל המים, או אפילו בבית הכנסת. אל תעשו את זה בחדר שלכם או במיטה כי שם אורב השטן.

כל האנשים רדופים.
המרדף חייב להיפסק.

*   *   *

(אני בכל שנה מכין לי דף ובו רשימת משימות שאני רוצה להספיק בשנה הקרובה. זה יכול להיות משהו קטן, כמו לעשות עשר כפיפות בטן כל יום. אני מצלם את הדף ותולה בכל מיני מקומות, לא גונז אותו במגירה של הגרביים. בסוף השנה, אני עורך לעצמי משפט שדה קטנטן ובו אני מסמן מה הספקתי ומה לא)


שנה בריאה מאד לכולנו.