יום שלישי, 28 באוקטובר 2003

מכתב הטייסים - שיא ישראלי בחוצפה וכפיות טובה

מכתב הסרבנים הוא שיא חדש בכפיות טובה.

מי הם אותם הטייסים-סרבנים אם לא נערי הזהב של החברה הישראלית, ילדי קצפת, צעירים שנהנים מתנאי שירות שכל חייל היה רק חולם עליהם, ממסלול הכשרה שכולל תואר ראשון, מאינספור שעות אימון והתלמדות יחידה מסוגה בהטסת כלי טיס. נערי תפנוקים שזוכים לשירות סטרילי, נעים, מגוהץ - למעמד עליון בחברה הישראלית. נסיכים שכבר בשנות ה-20 המוקדמות לחייהם מרחפים  פשוטו כמשמעו  הרבה מעל כולנו. מי יכול בכלל לחלום על זה?

ואז מגיע רגע האמת. אחרי שהמדינה שפכה עליהם מיליונים היא צריכה אותם. נכון, מדובר במשימות מורכבות, טעונות, לא קלות מוסרית, אבל צריכים אותם. הרי בשביל זה היא הכשירה אותם, בשביל הרגעים האלה, בשביל שהאינטילגנציה הגבוהה שלהם, הניסיון והמיומנות  יעמדו להם לימינם בזמן אמת. וברגע הזה הם בורחים, הם מתקפלים והופכים לסרבנים קטנים ובכיינים.

מרוב שמרעיפים עליהם כל טוב, הילדים האלה חושבים שהם גם הפכו למדינאים, למקבלי ההחלטות. הם רוצים להיות המצפן המוסרי, הערכי והאתי שלנו. השתן עלה להם לראש. הם יחנכו את שר הביטחון, הרמטכ"ל וראש הממשלה, ויכתיבו לחברה הישראלית את המותר והאסור בלחימה בשטחים. פלא שלא העיפו אותם כבר בשבוע הראשון של קורס הטיס. בעיה עם הקורסים האלה, אפשר להדיח צוער על איחור של עשר שניות למסדר בוקר, אבל אי אפשר להדיח אותו על עמדות קיצוניות ומסוכנות.

אם אני מדינת ישראל, מחר בבוקר אני שולח לכל החותמים הודעת חיוב בדואר רשום. לא רוצים לשרת? אין בעיה, שלמו את המיליון דולר הכשרה שלכם. זה המחיר. ותטוסו לנו מהעיניים.

יום שני, 18 באוגוסט 2003

הישיבה התיכונית מדעית ראשון לציון | מילות תודה לרגל סיום מחזור ו' - תשס"ג

זהו, נסתיימו להן בחינות הבגרות, הישיבה המדעית לחצה בחמימות את ידי בוגריה, ושילחה אותם – כמאמר השיר – לפרוש כנפיים ולעוף, אל העולם האמיתי, הבוגר, העולם שאחרי התיכון. "הבית שלנו" אמר לי פעם הר' רובינשטיין, "ילווה אותך לאורך שנים, עוד תראה כיצד יישאו אותך רגליך אל המקום הזה – הישיבה הזו, רק בכדי לומר שלום". אמת. רק כיום, כשנקודת המבט שונה במקצת והזוויות חדות יותר, הישיבה המדעית בעיניי היא המוסד האנושי, מחמם הלב והשמח ביותר שפגשתי בחיי. לא עוד בתי ספר להמון המתהולל, היררכיה נוקשה ותפאורת קרטון באצטלה של תעודת בגרות, אלא ישיבה מדעית כחממה של חינוך ומסירות, חברה וחיבה, וחשוב מכל: מתן קניין רוחני ותורני לכל תלמיד ולכל דורש.

דווקא בתקופה זו של הוזלה בתחום החינוך והפיכתו לכלי פוליטי של תככים ושחיתויות, מקפידה הישיבה להמשיך בהענקת סממנים של זהות, של חינוך, של ערכי אמת, של הפחת חיים בנשמתו של נער צעיר העושה את דרכו הראשונה בחטיבת-הביניים.

מלבד זאת, העובדה כי ציוני הבגרות בישיבה מתמקמים בקלות בצמרת בתי הספר באזור, מאששת את הקביעה שאפשר בהחלט ליצור מסגרת לימודים עשירה ורבגונית בד בבד עם משפחתיות חיה ונושמת.

ומעל כולם, ניצב הרב ישעיהו רובינשטיין, שומר על משמרתו, מחזיק את הגחלת בגאון, מגדל ומטפח דורות של יצירה ועשייה, תורה ודרך ארץ, מוליך ומנתב בהצלחה מרובה, בדרך ייחודית כ"כ, בהלצה פרועה או בבכי קל, במסירות ובאהבה. על-זאת אני מודה לו מקרב לב.

אכן, המשימה הוכתרה בהצלחה. דור נוסף של בוגרים סיים דרכו בכשרון רב. איש איש לדרכו. עד הסוף.

תודה רבה!