יום שישי, 29 במאי 2015

כמה נמוך יכולים עורכי דין לרדת?

לא נגענו. הייתם מאמינים?
בעוד שבוע יתקיימו בחירות ללשכת עורכי הדין. לא משהו שאמור לדגדג לכם – או לי – את הזרת הימנית. סתם קרב בין עסקנים שחגים סביב עצמם וסביב המקצוע המהולל בו בחרו לעסוק. המנטרה שחוזרת על עצמה בבחירות האלה, ואלה שלפניהן, ובעצם מאז שנוסדה הלשכה הזאת, היא שמירת כבודו של "המקצוע". עורכי הדין כל כך עסוקים בשמירת הכבוד של עצמם, שזה פתטי; ממלכה שלמה של עסקנים בחליפות שכל כולה עיסוק ב"כבוד" וב"מקצוע". גם כן מקצוע.

 ▫ ▪ ▫

לאן דברים מגיעים?

ובכן, יש בחירות ללשכה. כמה "חברים" לאותו ה"מקצוע" רוצים להיבחר לעסקונה הפנימית. שוב, הזרת מתעניינת. מה שמרגיז הוא שהחבורה הזאת מטרידה ציבור ענק של עורכי דין מדי יום במיילים, בטלפונים, בסמסים. ממטירים טונות של רפש וטינופים הדדיים איש על רעהו. ומה מצחיק בכל הסיפור? שהפוליטיקאים האלה בטוחים שאם אדע שעסקן א' חָבַר מאחורי גבו של עסקן ב' יחד עם עסקן ג' להפלת עסקן ד' – ארוץ להצביע לעסקן ה'.

אני יודע; כך היא דרכן של בחירות. טרוף כפי יכולתך. אבל רבאק, אלה עורכי דין, אנשים מכובדים. תעברו על התמונות ותבינו כמה נמוך הם יורדים. וזו טיפה בים. "כבוד המקצוע" – כבר אמרנו?

יום שלישי, 26 במאי 2015

שוברים שתיקה | החיילים מוסרי העדויות הם פסולת חברתית

נכנסתי היום לאתר של שוברים שתיקה (לא אצרף את הקישור אליו כדי שלא יקודם אפילו במילימטר). לחצתי על הלשונית של העדויות "הכי נצפות". בחרתי את הראשונה, העדות מספר 1 באתר. הכותרת: "בוא אני אתן לך משהו מצחיק קצת". כך נכתב שם:
"בוא אני אתן לך משהו מצחיק קצת. היינו שמים ברוס עם רימון הלם בפנים, מוציאים לו את הנצרה ושמים על זה מעדנים, מעדני דני שהיינו לוקחים מהמטבח. ואז הילדים היו באים ומסתכלים על המעדן דני, ואיך שהם מרימים את זה הנצרה נפתחת וזה היה מתפוצץ להם בפנים. זה אחד. אני אתן לך עוד דוגמה. היה ספה שהם היו מזיזים כל היום אז היינו שמים, ממלכדים את הספה עם רימוני הלם, למשל."
מי שעשה את המעשה הזה הוא פסולת אישית וחברתית. בפעם הראשונה, הוא איש רע ואכזר, שחומד לצון ילדים תמימים. הוא מהנבלות האלה בכיתה ח', הבריונים שנהנים לראות אחרים סובלים בשביל הצחוקים. בפעם השניה, הוא מספר את הסיפור הזה – אולי אפילו קצת מרגיש גיבור – לגוף רע שהופך אותו לתעמולה אנטי-ישראלית. במקום להתוודות על המעשה במקומות המתאימים, להתחרט ולעשות תשובה, הוא בוחר למנף את זה נגד המדינה. הוא הסיבה והמסובב. אדם קטן שגם נועץ את הסכין וגם שואל לתומו מי המרשע שעשה את זה.

איך נלחמים בהם? עוברים ממגננה למתקפה: אחד, מחדדים את הנקודה שכל לובש מדים מייצג את מדינת ישראל; אחריות כבדה רובצת על כתפיו, משא כבד ומסע עמוק של בירור נוקב לזהותו העצמית חייב להתלוות לכל פעילות צבאית. שנית, מי שמתבכיין על התנהגותו האישית השפלה בשירותו הצבאי ומאשים בכך את צה"ל - הוא פושע בעצמו; אם זה אפשרי וניתן לאתר את החיילים, הייתי מעמיד אותם לדין על סמך עדויותיהם שלהם. שלישית, מבהירים שמתוך מאות אלפי אנשי צבא בסדיר ובמילואים, שחשופים כמעט מדי יום לפעילות מבצעית ברמה זו או אחרת תוך חיכוך מתמיד עם אוכלוסייה אזרחית, צומחים – למרבה הצער ושרירות ליבה של הסטיסטיקה – גם כמה פירות באושים. פעילותם של יחידים מעכירה את פרצופו של צבא שלם, של עם שלם. עם זאת, רובה המכריע של מערכת הביטחון היא בעלת מוסר וערכים לחימה מהגבוהים בעולם.

ושוב, שוברי השתיקה למיניהם - חנכו עצמיכם לפני שתחנכו את כולנו.

יום חמישי, 7 במאי 2015

מי יציל את בית הדין הגדול?

דמיינו איזו קטסטרופה הייתה אם בית המשפט העליון היה מתנהל בהרכב חסר עשר שנים. מדוע כשבית הדין הרבני הגדול עומד לקרוס לתוך עצמו – זה לא מעניין אף אחד?


אורית נפרדה מבעלה לפני חמש שנים. השניים תכננו להתגרש, ובינתיים פנו לבית הדין הרבני האזורי שיסדיר את עניין המזונות עד לגירושין הסופיים. אורית הרגישה שההחלטה הזמנית שנתן בית הדין גרמה עוול לה ולילדיה, ופנתה לערכאת הערעור, לבית הדין הרבני הגדול בירושלים. את הערעור היא הגישה בסוף 2013. מבית הדין הגדול הודיעו לה השבוע שהיא תצטרך להמתין לדיון עוד זמן רב, כיוון שבית הדין מתפקד בהרכב חסר מזה למעלה מ-10 שנים ויש תיקים דחופים יותר. הבירוקרטיה חוגגת, ומחלוקות פוליטיות על הרכב בית הדין – השאירו את אורית עגונה, אלמנה חיה, עד היום.

בבית הדין הרבני הגדול, המקביל במעמדו לבית המשפט העליון, קיים תקן לתשעה דיינים: שני הרבנים הראשיים לישראל ועוד שבעה דיינים קבועים. בפועל, מאז 2007 לא מונו דיינים חדשים, ומ-2011 רק שני דיינים קבועים מכהנים מתוך השבעה. הרבנים הראשיים משקיעים את עיקר זמנם בענייני הרבנות, ובפועל זמן הישיבה שלהם בהרכבי בית הדין – מצומצם ביותר. בית הדין הגדול, שחייב להתכנס כמעט תמיד בהרכב של שלושה דיינים, קורס תחת העומס. התוצאה: דיוני בית הדין נדחים, ערעורים דחופים ובקשות לצווי ביניים מבוטלים, פסולי חיתון משוועים לפתרונות, הציבור נפגע. תיקים סבוכים במיוחד של התרת עגונות וממזרים – שבית הדין הגדול הוא המוצא היחיד שלהם – תקועים כבר שנים ארוכות, ולאף אחד זה לא מזיז.



הוועדה למינוי דיינים התכנסה מספר פעמים בשנים האחרונות. הרכב הוועדה מסוכסך ומפולג; המאבק על כל דיין עיקש וחוצה דעות, וספוג באינטרסים של חלוקת משרות, כסף וכבוד. כל ניסיון למנות דיינים חדשים הפך למלחמת כיפופי ידיים, שבו נציגי הוועדה בעיקר חושבים איך לגזור קופון פוליטי על גבם של המועמדים מטעמם. גם לשרת המשפטים העתידית, איילת שקד, הבהירו שהוועדה למינוי דיינים היא מחוץ לתחום שלה. אם כל מינוי לבית המשפט העליון היה הופך לקרב בין מגזרים ומפלגות – הארץ הייתה גועשת. כיוון שמדובר בבית הדין הרבני, הסוגיה נשארת בחסותם הבלעדית של הפוליטיקאים.

בתי הדין הרבניים מתריעים מזה שנים שהם כורעים תחת העומס. שהם על סף תהום, ושאמון הציבור בהם נשחק עד דק. שהתדמית שלהם גרועה עד כדי כך שאנשים לא מתחתנים כדי שאם חלילה יתגרשו – לא יעברו את הגיהינום שמחכה להם בבית הדין. עשרות פניות בעניין למשרד המשפטים, ללשכת היועץ המשפטי לממשלה ולראש הממשלה – נפלו על אוזניים ערלות. המדינה מתעלמת, ונותנת לעסקני המפלגות להתגושש ביניהם, שעה שמאות אזרחים סובלים מעינוי דין משווע. גם ציבור עורכי הדין, שנאלץ לנהל דיונים בהפרש של חודשים ארוכים, זועק על ההתעללות הממסדית בציבור המתגרשים והמתגרשות – ונתקל בקיר אטום ובהתחמקות מתחסדת.

אפילו מי שסולד מהמוסד הזה, יסכים שבתי הדין הרבניים עוסקים בדיני נפשות. הצלתם מהווה עניין אזרחי-משפטי ולא דתי. המדינה יצרה מציאות בלתי-נסבלת, בה היא מחד כובלת את אזרחיה ומאלצת אותם להתגרש דרך מסדרונות בית הדין, ומאידך תוקעת את בתי הדין והופכת את הליך מינוי הדיינים לזירת אגרוף פוליטית. הציפיות של הציבור ממערכת שיפוטית להתנהלות איכותית הן גבוהות יותר מאשר מגוף ממסדי אחר. אם המדינה תמשיך באדישותה להתעלם מצרכי בתי-הדין הרבניים – שלא תופתע מדוע הדימוי של כל מערכת המשפט הוא כל כך גרוע.

בית הדין הרבני הגדול


בית המשפט העליון