יום רביעי, 4 ביולי 2018

סיפורו של הדקל ברחוב המיצדים

בבית ברחוב המיצדים, בו גדלתי, היו שני עצי דקל. אני זוכר שנטעו אותם, אי שם בראשית שנות ה-90, בפרץ של גננוּת טובה מצד אבא שלי. אני גם זוכר איך תוך חצי שנה אחד הדקלים היה גבוה מגובהי, בעוד השני היה עם פיגור גדילה קל. השכן אמר שהוא נשאר נמוך בגלל כל מיני עניינים שקשורים לחומציות ומליחות הקרקע, אבל ברוך השם, הבעיה נפתרה הודות לחתולים שהיו עושים עליו את צרכיהם תדיר. אלו היו עצים בעלי נוכחות, ככל הדקלים, שבזכות עלי המניפה הרחבים שלהם אבא תכנן שישמשו לנו לסכך בימי הסוכות. 

כשהייתי בן 13 עזבנו את מעלה אדומים, ומאותו היום נפלו על הדקלים יגון ואנחה. בנזירותם ובצערם, כמו שמשון הגיבור בשעתו, וכמוני בימי התיכון, הדקלים הפסיקו לראות סַפָּר, והם צמחו להם פרא מבלי יד מלטפת וגוזמת וחופפת. וכשדקל לא מקבל תשומת לב - הוא מראה לנו את זה מיד: עליו הקמלים צונחים אט אט לעבר גופו, והופכים לתזכורת מעיקה של הזנחה וחוסר תשומת לב.

ואיך שגלגל סובב בעולם, מעלה אדומים הייתה קרובה לאוניברסיטה העברית, ובשנת 2009 מצאתי עצמי שוב מתגורר בבית נעוריי. הדקלים שעמדו כזקיפים בחזית הנוף אל הוואדי - עדיין היו שם. ראיתי את שני אלה עומדים בגלמודיותם ונמלאתי חמלה ואהבה אליהם, אל חבריהם ואל משפחת הדקלים כולה. למדתי שהדקלים שלי הם ממין 'ושינגטוניה חסונה' (באנגלית קוראים להם Mexican fan palm, דקל מניפה מקסיקני), שעליהם הרחבים משמשים במדינות טרופיות כמעין מטריה מפני הגשם ושניתן להכין איתם מקלעות ומחצלות. עלי הדקל בנויים משלושה חלקים: הטָרָף (החלק הרחב בעלה), הפּטוֹטֶרת (החלק הצר המחבר את הטרף לגזע) ובסיס הפּטוֹטֶרת. לדקל שלי היו עלים דמויי מניפה, רחבים ופרושֹים, שמזכירים צורת כף יד פתוחה, ומחורצים יפה יפה כמו אקורדיון. אבל יש עוד כ-2,600 מיני דקל, ולכל מין יש את העלים והגזע והפירות והריח והלולב שלו; יש גבוהים ונמוכים, שמנים ורזים, קוצניים וחלקים, סבוּכים ושואפי רוּם, כאלה שמצמיחים תמרים וכאלה שמצמיחים קוקוס. ואפילו יש דקל ושמו 'היופורבה אמריקוליס' וממנו נותר רק פרט אחד בכל העולם כולו. הסתכלתי על דקלים בכל מקום והם נראו לי עצים מקסימים וטובי לב. 

אבל הדקלים שלי, כאמור, היו עזובים ומוזנחים. חלקם העליון היה ירוק ורענן, כיאה לדקלים, אך חציים התחתון היה מכוסה בבסיסי עלים שקמלו לפני שנים רבות. אמנם יש כאלה עם זקן שיבה שמעיד על חכמתם ותורתם, אבל לא הפעם: זקן העבות היבש שהיה כרוך סביב העצים היה ראוי לגיזום דחוף, ואני חיפשתי לו גנן שיפלס דרך לעובי הגזע ויגזום את העץ בידיים אוהבות.

והחיפוש, רבותיי, לא היה קל. הבאתי גנן יהודי שבחן את הצד מכל עבריו, ופסק: יהיה לך יותר זול לכרות את העץ מלגזום אותו. השני בא, הסתכל, אמר שצריך מנוף כדי לטפס וזה לבד יעלה לך אלפיים אלפיים-חמש-מאות שקל. השלישי ראה את הסבך על העץ ואמר שצריך מסיכת ראש מיוחדת כדי להכניס את הראש בתוך הסבך הזה. גנן גידל תירוץ בגן, ואף אחד לא היה מוכן להתעסק עם הדקל שלי. 

עד שיום אחד עמדנו שלושתנו, אני ושני הדקלים, וחשבנו מה לעשות. העצים, שהשקיפו לוואדי, סימנו לי שבמקום הכי נמוך, שם נמצאת התשובה. הבטתי מטה אל הוואדי, היה יום חם, ופתאום אני רואה במעמקים בדואי מסתובב עם חמור.
"היי" צעקתי לו. 
"מִין הַדַ'א?"' ענה הבדואי.
"תַעְלִי הוּנַא" אמרתי לו שיבוא, והוא בא.
"כּיף חַאלק?", הוא שאל.
"זַ'יִיד, ו'א עליקום סאלאם, שוּ איסמַכּ?", שאלתי איך קוראים לו.
"יוּסוּף".

יוסוף היה בדואי מהשבט הסמוך למעלה אדומים. היו לו 4 נשים, 14 ילדים ו-300 ראשי צאן. הוא מעולם לא הוציא תעודת זהות, לא ידע מילה בעברית והוא מאחרוני הבדואים הנוודים שאשכרה גרים באוהל. אין לו מושג מתי הוא נולד, מה התאריך היום ומה אכלה שרה נתניהו, אבל אני יכול להעריך שהוא היה אז בן 45. יוסוף כל יום הולך כ-20 קילומטר בוואדיות, מחפש מציאות שיהודים מפקירים ועובד בעבודות מזדמנות. אין לו אוטו, אין לו רישיון, יש לו רק זוג רגליים וחמור. כשיוסוף ראה את העץ לקח לו בערך 10 שניות להבין איך הוא גוזם אותו, ועוד 10 דקות להביא משור עם ידית. קפה קטן, ויאללה לעבודה.

יוסוף הכניס את ראשו לתוך סבך העלים היבשים ואיתר את מִפרקי הדקל. ענן של אבק ויתושים הִתְאַבֵּךְ מעליו, קוצים ניקבו את ידיו, אבל הוא בשלו - לא ויתר. וכך, לאט ובנחישות הסיר יוסוף את שכבת העלים הראשונה, והמשיך הלאה, עלה אחר עלה, גוזם ומיישר ונפטר מהשכבה הנבולה שכיסתה את העץ.

בשלב כלשהו, יוסוף כבר היה נמוך מכדי לגזום את צמרת העץ.

"יוסוף יוסוף, סְ'לַם?", הצעתי סולם, זכרתי שהמילה בערבית דומה לזו בעברית.
"לַא, לַא".

בזריזות חתולית, יוסף טיפס על העץ ונתלה עליו כמו קואלה שמחבקת עץ. בידו האחת אחז במשור, בידו השנייה תפס בעץ. זה לא ייאמן הדבר הזה, איך הבנאדם נתלה על העץ ככה איזה שעה וחצי. יוסוף גזם וקיצץ, טיפח וטיפל במסירות, הסיר עלה אחר עלה, ולבסוף ירד מהעץ בתחושת ניצחון. אמרתי לו שׁוּקראן, שתינו קפה ושילמתי לו את משכורתו (עשירית ממה שהגנן היהודי ביקש). הראיתי לו את התמונות שצילמתי, והוא צחק, כי אף פעם לא מצלמים אותו.

גם הדקל השוויץ קצת. אחרי שנים ארוכות של הזנחה, הוא היה מגולח, מסודר, יפה ונקי, כמו גבר לפני דייט. 

וכמו בסיפור ההוא, העץ היה מאושר.


יום ראשון, 1 ביולי 2018

מה הסיכוי להיקלע לאותו חור בהפרש של 10 שנים בדיוק?


ביוני 2008 יצאתי ל-road trip בארצות הברית. היינו ארבעה: שלושה ביינישים מפוארים – אליעד, ידידיה ואופיר – ואחד אלגרבלי פושטק. זה היה מסע מטורף עם הרבה דאחקות של הסדרניקים, התכּלבוּת של דוסים וניחוחות של גרביים. חצינו את ארה"ב לרוחבה, נסענו אלפי מיילים, עברנו ב-12 מדינות, ראינו את הנופים המפליאים שיש לארה"ב להציע ופגשנו את אמריקה האחרת, רחבת הידיים ועוצרת הנשימה.

10 שנים אחר-כך, יוני 2018, הגורל מזמן אותי בדיוק לאותו המסלול. סיאטל, ילוסטון, גרנד טיטון, ארצ'ס – הרים מושלגים, גייזרים, הרי געש, זקיפי אבן, דובים ושאר בעלי חיים ססגוניים – שוב אותם פלאי עולם, והפעם עם המשפחה שלי. גאד, אני מהרהר, כמה הדר ויופי הורדת על אמריקה, לא התקמצנת בכלל. אני מסתכל על המושב האחורי באוטו וקולט שהשלושה זאטוטים מאחורה הם שלי, כולל דוידי בן ה-8 שכבר פיתח דרישות בסגנון "אבא, אני מעדיף שנישן בהוטלים ולא במוֹטלים" או "אולי נעשה את הסיור בהליקופטר". אתם קולטים? לפני עשור קפאתי תחת כיפת השמיים בתוך שק-שינה מניילון, והעגל הקטן הזה רוצה לטוס בהליקופטר.

ודווקא בדז'ה-וו הזה, בתזמון הפלאי של בדיוק 10 שנים – זה מכה בי: הנופים לא השתנו, אנחנו כן. אני רואה את הנהר המתפתל בגרנד-טיטון ומתמלא בתחושת שניוּת מסתורית. המוח שלי קופץ קדימה ואחורה, איפה הייתי לפני 10 שנים, איפה אני היום. הטיול הזה כאילו תוֹחם לי תקופה. עשור שהתחיל אי שם אחרי השליחות בניו-יורק, ומסתיים אחרי שנתיים של שליחות בלוס-אנג'לס. החתונה, הילדים שנולדו, הלימודים באוניברסיטה, מקומות העבודה, החברים החדשים, הטיולים המשפחתיים. כל כך הרבה קרה מאז. בחיי, איזה עשור אינטנסיבי.



▫ ▪ ▫

לא כל יום מזדמנת סגירת מעגל מפוארת שכזאת. עשור שמתחיל ונגמר באותן נקודות על הגלובוס – ומקפל בתוכו כל כך הרבה אירועים. אני תוהה לעצמי, מה היה צריך לקרות כדי שאמצא את עצמי באותו חור, 11,000 קילומטר מהבית, בהפרש מדויק של עשור, כמה נקודות צריכות להתחבר, כמה החלטות צריכות להתקבל. לפעמים נדמה שדברים נתקעים, שהחיים לא מתקדמים לשום מקום. אבל הזמן לא קופא מלכת. כל יום הוא חוליה בשרשרת ארוכה, כל החלטה שולית עשויה להכריע איפה תהיו בעוד 10 שנים. אם בטיול הקודם הנסיעה הייתה מלאה בחפירות על דייטים ופסיכומטרי, היום אשתי ואני מדסקסים על קריירה, משכנתא וילדים. וגם עכשיו, אין לי מושג איפה נהיה בשנת 2028, אבל ברור לי שהמחשבות של היום מעצבות את המציאות הקרובה והרחוקה.

▫▪▫

תודה לאשתי שצלחה איתי בגבורה 3,000 מייל של שכרון חושים. תודה לחברים מ-2008 על טיול מעורר השראה. תדעו שהיו לי פלאשבקים מטורפים ושאשתי לא הסכימה לי הפעם לייבש את הגרביים על החלון.