1 ביולי 2018

מה הסיכוי להיקלע לאותו חור בהפרש של 10 שנים בדיוק?


ביוני 2008 יצאתי ל-road trip בארצות הברית. היינו ארבעה: שלושה ביינישים מפוארים – אליעד, ידידיה ואופיר – ואחד אלגרבלי פושטק. זה היה מסע מטורף עם הרבה דאחקות של הסדרניקים, התכּלבוּת של דוסים וניחוחות של גרביים. חצינו את ארה"ב לרוחבה, נסענו אלפי מיילים, עברנו ב-12 מדינות, ראינו את הנופים המפליאים שיש לארה"ב להציע ופגשנו את אמריקה האחרת, רחבת הידיים ועוצרת הנשימה.

10 שנים אחר-כך, יוני 2018, הגורל מזמן אותי בדיוק לאותו המסלול. סיאטל, ילוסטון, גרנד טיטון, ארצ'ס – הרים מושלגים, גייזרים, הרי געש, זקיפי אבן, דובים ושאר בעלי חיים ססגוניים – שוב אותם פלאי עולם, והפעם עם המשפחה שלי. גאד, אני מהרהר, כמה הדר ויופי הורדת על אמריקה, לא התקמצנת בכלל. אני מסתכל על המושב האחורי באוטו וקולט שהשלושה זאטוטים מאחורה הם שלי, כולל דוידי בן ה-8 שכבר פיתח דרישות בסגנון "אבא, אני מעדיף שנישן בהוטלים ולא במוֹטלים" או "אולי נעשה את הסיור בהליקופטר". אתם קולטים? לפני עשור קפאתי תחת כיפת השמיים בתוך שק-שינה מניילון, והעגל הקטן הזה רוצה לטוס בהליקופטר.

ודווקא בדז'ה-וו הזה, בתזמון הפלאי של בדיוק 10 שנים – זה מכה בי: הנופים לא השתנו, אנחנו כן. אני רואה את הנהר המתפתל בגרנד-טיטון ומתמלא בתחושת שניוּת מסתורית. המוח שלי קופץ קדימה ואחורה, איפה הייתי לפני 10 שנים, איפה אני היום. הטיול הזה כאילו תוֹחם לי תקופה. עשור שהתחיל אי שם אחרי השליחות בניו-יורק, ומסתיים אחרי שנתיים של שליחות בלוס-אנג'לס. החתונה, הילדים שנולדו, הלימודים באוניברסיטה, מקומות העבודה, החברים החדשים, הטיולים המשפחתיים. כל כך הרבה קרה מאז. בחיי, איזה עשור אינטנסיבי.



▫ ▪ ▫

לא כל יום מזדמנת סגירת מעגל מפוארת שכזאת. עשור שמתחיל ונגמר באותן נקודות על הגלובוס – ומקפל בתוכו כל כך הרבה אירועים. אני תוהה לעצמי, מה היה צריך לקרות כדי שאמצא את עצמי באותו חור, 11,000 קילומטר מהבית, בהפרש מדויק של עשור, כמה נקודות צריכות להתחבר, כמה החלטות צריכות להתקבל. לפעמים נדמה שדברים נתקעים, שהחיים לא מתקדמים לשום מקום. אבל הזמן לא קופא מלכת. כל יום הוא חוליה בשרשרת ארוכה, כל החלטה שולית עשויה להכריע איפה תהיו בעוד 10 שנים. אם בטיול הקודם הנסיעה הייתה מלאה בחפירות על דייטים ופסיכומטרי, היום אשתי ואני מדסקסים על קריירה, משכנתא וילדים. וגם עכשיו, אין לי מושג איפה נהיה בשנת 2028, אבל ברור לי שהמחשבות של היום מעצבות את המציאות הקרובה והרחוקה.

▫▪▫

תודה לאשתי שצלחה איתי בגבורה 3,000 מייל של שכרון חושים. תודה לחברים מ-2008 על טיול מעורר השראה. תדעו שהיו לי פלאשבקים מטורפים ושאשתי לא הסכימה לי הפעם לייבש את הגרביים על החלון.