יום שלישי, 25 בינואר 2022

נדל"ן למכירה: הכותל המערבי

 הבנייה בשנים האחרונות מסביב לרחבת הכותל היא מופת של טעם רע, אטימות אדריכלית וזלזול בנכס הכי יקר של העם היהודי


מכירים את זה שכשיוצאים מהכותל הולכים ברוורס כמה צעדים? אז אני ממשיך עם הרוורס עד האוטו. פשוט לא יכול לראות את כל הבניינים החדשים האלה שקמו בשנים האחרונות מסביב לרחבת הכותל.

לקחו את הכותל, שריד יקר מפז ממתחם בית המקדש שבנה הורדוס לפני יותר מ-2000 שנה – אחד האתרים ההיסטוריים החשובים בעולם – והקיפו אותו בבניינים מודרניים שנראים כמו המוסד לביטוח הלאומי, בלי להתחשב בסגנון הייחודי של הכותל, בלי לשמר את סגנון הבנייה העתיק שמאפיין את האיזור ובלי טיפת היגיון אדריכלי.

לפני כמה שנים הדרכתי תיירים בדרזדן. הראיתי להם את הפְרַאוּאֶנְקִירכֶה, כנסיית גבירתנו, שהופצצה במלה"ע השנייה ונבנתה מחדש מאפס לפני כמה שנים. שאלתי בן כמה המבנה. כולם אמרו 300-400 שנים לפחות על בניין שהיה אז בן שנתיים. הגרמנים שיחזרו את כל המבנים ההיסטוריים של דרזדן ברמות מטורפות, אפילו את הירוקת שמצטברת על אבנים ישנות הם עשו כך שתיראה אותנטית. באי כרתים שיחזרו בדיוק מושלם את ארמון קנוסוס שמתוארך לשנת 7000 לפנה"ס. בקריית הוותיקן ברומא לא תוכלו להזיז אבן בלי אישור מיוחד של הכס הקדוש. בכל העולם נותנים כבוד להיסטוריה ולאדריכלות.

ובישראל? בונים מסביב לכותל כמו שבונים את פסגת זאב. במקום לצמצם ככל הניתן את הבנייה בסביבת הכותל, בנו בניינים גבוהים, מגושמים, מרובעים, משעממים וחסרי חן שהאפילו על החומה העתיקה. את השרידים הארכיאולוגיים כיסו בקומפלקס של משרדים. למה לעזאזל למשטרת ישראל היה חשוב להקים בניין מול הכותל. חבל שאונסק"ו או מישהו לא עצרו את המפגע האדריכלי הזה. הכותל נראה עכשיו כמו עוד איזה קיר ברצף של קירות שאין ביניהם שום קשר.

לפני כמה שנים, כשהחלו החפירות בחלק האחורי של רחבת הכותל, שמחתי. ראיתי צוות של ארכיאולוגים שיושב עם מברשת עדינה ומקלף עפר מאבנים קדומות. באמת, בעיר העתיקה, כל אבן היא מרגלית טובה; כל אבן היא יהלום בכתרה של ירושלים. נחשפו שם מבנים מתקופת בית ראשון, אמת מים מתקופת בית שני, רחוב רומי, חנויות צלבניות ומבנים ממלוכים. יפה. אלה אבנים של זהות, של שייכות, של מורשת תרבותית שראוי לשמר. 

חזרתי שוב אחרי שנתיים וראיתי בולדוזרים ומנופים ופיגומים על השטח שזה עתה נחפר בעדינות. מסתבר שלקרן למורשת הכותל היה חשוב לבנות עוד בניין משעמם על הממצאים הארכיאולוגיים הנדירים. איזה פספוס. במקום לנצל את ההזדמנות ולשחזר דרכים עתיקות לבית המקדש, לעשות כבוד לאדריכלות ההרודיאנית או סתם לשקם אתר ארכיאולוגי קסום – העדיפו להפוך את רחבת הכותל לעוד פיסת נדל"ן.

כשבנו את המשכן ואת המקדש הראשון והשני, הביאו אמנים מלאים בחכמה, בתבונה, בדעת ובכל מלאכה. בניית המשכן הייתה מופת של מלאכת מחשבת של ציור, אריגה ואדריכלות. בגדי הכהונה היו לכבוד ולתפארת. מנורת הזהב נעשתה בשלמות נפלאה, כפתורים ופרחים, וכן הארון והכרובים. שלמה הביא עצי ארזים וברושים מלבנון. הורדוס גרר אבנים במשקל עשרות טונות כדי לבנות את הכותל. ואצלנו? נותנים לאנשים עם אפס מושג בשימור וארכיאולוגיה לבנות על שרידים בני אלפיים שנה. כמה אטימות צריך כדי לבנות בפראות שכזאת. אפילו במרכז ממילא – שדרת חנויות, כן – עשו עבודה טובה יותר עם שימור ההווי ההיסטורי של המקום. 

הכותל שייך לכל עם ישראל – ולא לעיריית ירושלים או לגוף כזה או אחר. חבל שלא היה מי שיעצור את הבולדוזרים שהשתוללו בשנים האחרונות מסביבו.

יום ראשון, 2 בינואר 2022

עלילת חיים ולדר: כשהסופר רוצה להיות גיבור הסיפור

חיים ולדר היה כל כך טוטאלי לסיפורים שכתב, שכשהעלילה שלו עצמו הסתבכה, הוא בחר להקריב את חייו במחשבה שכך יוכל לשנות את סוף הסיפור


חיים ולדר לא היה ממש סוֹפֵר. הוא מעולם לא התיימר להיות עמוס עוז או ג'יי קיי רולינג החרדי, שישבו באיזה בית קפה ורקחו במוחם אירועים דמיוניים. הוא היה יותר עורך סיפורים, משכתב ומנגיש אירועים שקרו לאנשים אחרים. אפשר לקרוא לזה מְסַפְרֵר, כלומר מצטיין בהפיכת חומרי גלם לא ערוכים לסיפורים מצליחים.

ולדר הוציא בגיל 25, תחת שם עט, את ספרו הראשון "ילדים מספרים על עצמם". הסדרה הזאת פרצה את גבולות השתיקה, חשפה רגשות, תחושות, עלבונות וקשיים של ילדים וגם מבוגרים. במגזר החרדי זו הייתה לא פחות ממהפכה.

מאז הפך חיים ולדר למשאבת סיפורים ולמכונת ספרים. תא הדואר שלו בבני ברק התפקע ממכתבים. אלפי ילדים כתבו לו על הקשיים והמצוקות שלהם. והוא באמת היה סקרן לשמוע מה הם מספרים. היה רודף אחרי סיפורים כדי לשמוע על עוד איזה ילד שהאיר לו מזלו או סתם יהודי שראה ישועות. הוא העיד על עצמו שליקט 25,000 סיפורים, מספר לא ייאמן, במשך 36 שנה.

ולדר ידע שבתוך תוכו גם מסתתר סיפור, או יותר נכון שני סיפורים. האחד, של חיים ולדר המצליח, המשפיע, איש החינוך הנערץ, הפובליציסט של יתד נאמן. והשני, של חיים ולדר הנואף, המטריד קטינות, הנכנע ליצרו, המתחנן לאישה בה פגע שלא תסגיר אותו כי יירה בעצמו. שני ניגודים מטורפים בבן אדם אחד.

בסיפור הראשון ולדר שלט ביד רמה. הוא כיוון היטב את הנרטיב, בנה לעצמו תדמית של גיבור מגזרי והפך בעצמו לסיפור הצלחה מסחרר. במובן הזה הוא היה מושלם: גם איש חינוך וגם איש תקשורת. גם אליל בקרב ילדים וגם מוערך בעולם המבוגרים. גם חרדי וגם מודרני. ספרא וסייפא. היה בו הכל.

הסיפור השני היה אפל בהרבה, אבל ולדר היה בטוח שגם בו יוכל לשלוט. אולי חשב: מה שווה סיפורה של איזו אישה פגועה והססנית לסיפורו של גדול הסופרים בציבור החרדי. הוא לא האמין שעולמו יתהפך עליו. אבל אז קרה הנורא מכל: הסיפור של קורבנותיו האפיל על כל סיפור שניתן היה לספר. העלילה הסתבכה, ולדר נשאר ללא מילים. מי שרגיל להחליט איך יתחיל ואיך ייגמר סיפור, הבין שהצד האפל שלו כתב לו סיפור אחר, שיצא מכלל שליטה.

וכשזה קרה, המוחות כולם התפוצצו: שני הסיפורים של ולדר – כאיש חינוך מחד וכעבריין מין מנגד – התערבבו לכדי קטסטרופה של בלבול ומבוכה. אנשים לא הצליחו לחבר את שני הסיפורים יחד: איך לעזאזל, איך קורה כזה דבר.

ולדר קלט שמכל הסיפורים דווקא הסיפור שלו הולך להיגמר רע, והבין שהדרך היחידה לשנות את סוף הסיפור היא להקריב את עצמו ממש. במובן הזה ולדר היה סופר טוטאלי. בוודאי ידע איך מסיימים סיפור טוב. הוא "קפץ" לתוך העלילה של עצמו והפך לגיבור מיוסר, לדמות מטלטלת, סוחפת, לא מתנצלת, שמסיימת את תפקידה הטראגי בלי שהסופר גילה לנו את צפונותיה. הוא רצה להפוך לספר ההוא שהדביק אתכם לכסא עם לסת שמוטה. לסיפור שהטריף אתכם במשך ימים ושבועות. והגיבור עוד סיפר לנו שהאפילוג יתרחש בכלל למעלה, בשמיים, בדין התורה שאותו הוא זימן עם דייני בית הדין שדן אותו. וכל זה תוך התאבדות על קבר בנו. וואו, איזה סיום מטורף!

לכן ביקש ולדר במכתבו האחרון, יותר מכל, להגן על היצירה שלו. ולדר רצה שהסיפור האחרון יהדהד בכל פינה. וזה באמת היה חתיכת סיפור. מקווה שבשמיים יגידו לו, ממזר שכמוך ולדר, הספר האחרון שלך מזומן אחר כבוד לספריית הגיהנום.