יום רביעי, 27 בנובמבר 2013

סדר הוצאת ספר תורה - נוסח מלא

לעילוי נשמת הסבא שלי, מנחם (מכלוף) בן רחל ע"ה, ולזיכוי הרבים, עיצבתי כאן נוסח מלא של סדר הוצאת ספר תורה - עם כל מה שצריך:

אתה הראת
בריך שמיה
מי שברך לחיילי צה"ל
תפילה לשלום המדינה
מי שברך לחולה

- לשימוש חופשי -

פרויקט "תינוק בא הביתה": לא משחק ילדים

"יופי, בכיתי, עכשיו אתם מרוצים?"

כך נפתח הרומן ביננו, אני והתינוקת החדשה שלנו. היא בוכה, רעייתי בוכה – ורק אני מנסה לפענח שאלה שגילה כגיל האנושות, או לפחות מאז שנשים הפסיקו ללדת בבית: מה אמור הגבר לעשות בשעות הלידה, במקרים בהם, כמובן, הלידה איננה מתרחשת בשוליים של כביש מספר 1. לאחר קריאת כל החומר המקצועי בנושא, הגעתי למסקנה שתפקידו היחיד מסתכם באיוש הכסא המתכוונן-בקושי בחדר הלידה ("משענת, מה עוד בן אדם צריך בחיים?"), ולהגיד אינספור פעמים את מילת הקסם מרפאת-כל-חולי: "תנשמי עמוק".

אחרי הבכי הראשוני, בגיל דקה וחצי, חשפה התינוקת שלנו כמה תכונות אופי חיוניות ל-120 שנותיה הקרובות. היא עשתה לנו פרצוף ששידר בנחרצות - "מסנוור פה", "לא אסתטי כל העסק", וכמובן "סוללה טעונה במלואה, אפשר לשחרר אותי מחבל הטבור". ככה זה, לילדים של היום יש דרישות מגיל אפס. פעם הכל היה אחרת; לי עשו ברית אחרי שמונה ימים. לא זוכר שעשיתי מזה כזה עניין.

ובתוך כל הבלגאן, עם שקיות שחורות מתחת לעיניים ופה שנשאר פתוח מפיהוקים, נזכרתי שאני צריך ליישם את פרויקט "תינוק בא הביתה", שזה אומר שהבית צריך להיות נקי, הילדים לבושים בצבעים הנכונים והכיור, אוי, מישהו חייב לשטוף שם את הכלים. מחוסר אונים, בכיתי גם אני.

אמנם אני חייל ותיק בצבא מגדלי הילדים, שקוע עד צוואר במטרנות וטיטולים, אך עוד לא פיצחתי את נוסחת הקסם: מה, למען השם, מלבישים לילדים בבוקר. אשתי ציידה אותי לפני הלידה בשורה של תובנות; את החולצה הארוכה-אך-הדקה למקרה שבו קריר אך לא קריר מספיק באופן שמצדיק, נניח, את הקפוצ'ון הירוק. המעיל האדום לסופות שלגים, ואת המכנסיים הכחולים מותר להלביש רק בימים אי-זוגיים, כי בסוכות הוא כבר לבש את זה. ברגע האמת, כשעמדתי בבוקר מול הארון – כאילו נשלפתי כרגע ממכונת הכביסה לאחר סחיטה וייבוש של לילה שלם – בררתי לי את החולצה והמכנסיים שהיו בראש המדף. מה, אני אשם שבדיוק היה חמסין באותו יום ודווקא החולצת פוּטר הייתה שם למעלה? ומה זה בכלל פוּטֶר?

תאמינו לי, מזל שיש בבית החולים את התינוקיה, כלומר הצווחניה. זה כמו סופרמרקט של תינוקות; בקופסאות פלסטיק עם גלגלים, תחת תאורת ניאון, שוכבים להם איזה 70 ילודים על הגב, בוכים – כנראה בטוחים שהם הגיעו לאיזה טורניר צרחות – ומחכים לאמא שתגאל אותם מיסוריהם. אני צועד בגאון עם הצמיד הלבן, כאילו קיבלתי זה הרגע הרשאת כניסה לחדר הסגלגל, וסוקר את המגוון. מרוב בלגאן, קשה לי לזכור במדויק מי זאת התינוקת שלי, אבל כשהאחות ביקשה פרטים ידעתי לענות בוודאות שהיא אוכלת בעיקר חלבי, לובשת ורוד ועטופה ב-7 שמיכות שסבתא הוציאה לה מהבוידעם. הופ, אה, מצאתי: זאת שלי, הגאונה הקטנה של אבא. 3.2 קילוגרם של בינה יתרה. מסתכלת קודם אל-על במבט מהורהר, ואז מגניבה לי מבט: היי, לך תעבור את מסכת הייסורים בדרך לטופס השחרור מבית החולים, אני בינתיים מחזיקה לך אצבעות. ואכן, היא מחזיקה לי את האצבע עד לרגעים אלה.

ברוכה הבאה, בתנו היקרה. אנחנו מאחלים לך הרבה אושר ומספיק שעות שינה לכולנו.

יום שני, 25 בנובמבר 2013

ארנונה חלק ב': מי מתקמבן ומי לא

יש אנשים שמתמחים בדבר אחד: השגת הנחות. עוד לא נולד החיוב שהם לא קיבלו עליו הנחה. הם מכירים את כל המענקים, הזכאויות וההטבות שהחוק אי פעם המציא. איכשהו זה לא אתם; בזמן שהפקידה בעירייה הצליחה להרדים אתכם עם הוראת קבע, אחרים סידרו לעצמם הנחה בארנונה לכל החיים.

בתקנות הארנונה מופיעה שורה ארוכה של מקבלי הנחות: אסירי ציון, אנשי צד"ל, חסידי אומות העולם, פדויי שבי, בני משפחה של הרוג מלכות ועוד. אם לא קוראים לכם נתן שרנסקי, כנראה שאתם מחוץ לרשימה הזאת. חוץ מאלה, יש קבוצה גדולה של זכאים לרמות שונות של הנחה בארנונה, על פי טבלת מבחן הכנסה שמגדיר משרד הפנים. כך, למשל, משפחה עם 5 נפשות שמשתכרת מדי חודש בין 6,266 ל-7,205 ש"ח זכאית לקבלת הנחת ארנונה בגובה של עד 60%. לא כסף קטן בכלל.

לזוג צעיר עם ילדים יש סיכוי סביר לקבל הנחה. אבל חשוב לזכור: אראלה לא מתקשרת. צריך ללכת למשרדי העירייה ולהתכונן נפשית לטופסולוגיה וביורוקרטיה. יצרתם קשר עם הרשות? אל תסתמכו על הפקידה שאומרת לכם "יהיה בסדר" ו"נטפל בזה". הראש שלה נמצא בשלב 140 בקנדי קראש. התעקשו על מסמכים כתובים, חתימות ותיעוד ברור של כל פנייה שלכם לרשות.

וקטנה לסיום: לאחרונה פורסם מחקר מקיף על הנחות בארנונה. הממצאים היו עגומים: נמצא שלמעלה מ-30 אחוז ממקבלי ההנחות בארנונה על רקע כלכלי משתכרים באופן עקיף מהכנסה נוספת. במילים אחרות, טוען המחקר, מי שעובד ב'שחור' מתקמבן מכל הכיוונים: במס הכנסה, בביטוח הלאומי ובארנונה. מסתבר, בסופו של יום, שמי שמסייע בידי מעלימי מס - מממן בעקיפין את חובם לרשויות.

יום שני, 18 בנובמבר 2013

ארנונה חלק א': (לא) נעים להכיר

אחרי שהתחלתם לשלם ארנונה, תודו שהחיים שלכם נראים אחרת: הרחובות מצוחצחים, העיר ירוקה והכבישים פה ישרים כמו מגרש הוקי. וברצינות: אם ניסיתם לאחרונה למצוא את העירייה, היא כנראה לא הייתה שם; היא נמצאת בתיבת הדואר שלכם, ממתינה לקבל את הנתח החודשי שלה.

ארנונה. יש תמורה בעד האגרה
כי מבחינת הרשות המקומית, לא משנה מה קיבלת - אלא מה אתה נותן. או במילים אחרות: יש להם מחלקת גבייה שתיתן לך שבועיים לשלם את הכסף לפני שהם לוקחים לך את הטלוויזיה. אז לפני שתתרעמו, תקטרו, תדחו ואולי תחשבו להתחמק מארנונה – אתם יכולים להיות בטוחים, בכל מקרה, שתשלמו אותה שוב בעוד חודשיים.

כל שנה מפרסמת כל רשות מקומית מסמך שנקרא 'צו ארנונה'. בצו מפורטים סיווגי הנכסים השונים – תעשיה, מלאכה, עסקים, חקלאות – וכן, גם תעריף עבור דירת החלומות שלכם. לאחר מכן, היא מחלקת את העיר לאזורים שונים לפי רמות: יש אזורים שמשלמים פחות ארנונה, אך אל דאגה – כנראה זה לא אתם. למעשה, צו הארנונה הוא החלטה כמעט שרירותית, וכל רשות יכולה לקבוע את מדיניות הארנונה בלי יותר מדי חשש מביקורת. העירייה קובעת את שיטת החישוב שנוחה לה, וקשה מאד לערער על החלטתה. וליתר דיוק: אם הצלחתם לכופף את צו הארנונה, הרמטכ"ל בדרכו להעניק לכם את עיטור העוז.

בשבוע הבא: מי מקבל פטורים ולמי העירייה נותנת הנחות?