המילקי בברלין זול יותר? הצחקתם אותי

בקיצור, נכנסתי אתמול לסופרמרקט בברלין כדי לבדוק, קצת באיחור, כמה עולה סל מצרכים בסיסי בבירת גרמניה. מדובר בסופּר ממוצע, כזה שבאים אליו לעשות קניות בינוניות וגדולות אחת לשבוע. עברתי על המוצרים, אחד אחד, צילמתי ולהלן המסקנות (לחצו על התמונות להגדלה):

* נתחיל במילקי. בישראל פורסם שמילקי עולה בברלין שקל. חיפשתי ולא מצאתי. יותר בכיוון של מילקי בשקר. יוגורט דמוי-מילקי עולה כאן 0.79 €. אפילו היום, כששער היורו הוא הנמוך ביותר מאז ומעולם, זה יוצא 3.30 ₪, יותר מגביע מילקי בארץ. יוגורט מפנק יותר עולה כאן 1.99 €, מחיר מופקע לכל הדעות בשביל מעדן חלב.

 

* הלאה, לירקות ולפירות. נתעלם שניה מהעובדה שכל מלפפון כאן באורך מטר וחצי, עטוף בניילון נצמד וחסר כל טעם – בואו נדבר על המחיר. כמה עולה בברלין קילו מלפפונים? 0.99 €. אפילו בשנת שמיטה, או בצורת, או מה שתרצו – קילו מלפפונים בישראל יותר זול.

* אם תרצו להכין איזה פירה לארוחת ערב, דעו שקילו תפוחי-אדמה עולה בברלין 4.99 €.

* וכמה עולה קילו פלפלים קצת עייפים? שוב, לא פחות מ- 4.99 €.

* בא לכם אבטיח קר? ובכן בברלין האבטיחים נמכרים ברבעים. מנה אישית של רבע אבטיחון קטנטן, עטוף בניילון נצמד, עולה כאן בערך 2 €. זה גם המחיר של קילו גזר.

 

* קילו חצילים עולה 2.99 € וקילו בננות 3.49 €.

* קילו עגבניות עולה 2.49 €, ואם תרצו אותן אורגניות תשלמו 9.90 € (!).

 

* אם תרצו להתפנק בגלידת בן אנד ג'ריס תיפרדו בלא פחות מ- 5.99 €. חשבו פעמיים על כל כפית.

* חתיכה קטנה של דג סלמון, הקשיבו טוב, עולה 9.99 €. ומדובר באומה חובבת סלמונים לרוב.

▫ ▪ ▫

לסיכום: אין חולק שעלות המזון בארץ לא זולה, אך בטח לא יקרה משמעותית מעלותה בברלין. נכון, יש מוצרי מזון זולים יותר בברלין, בעיקר מוצרי חלב ונקניקים, אך כשמשקללים את סל המוצרים שמשפחה ממוצעת צורכת, מגיעים למסקנה שמגוון רחב של מוצרים במדפי הסוּפּרים בישראל – זול משמעותית. התמונות, רבותיי, מדברות בעד עצמן. מי שחושב אחרת, מוזמן להיכנס לסופר בברלין או במינכן, ולראות איך הגרמנים מעמיסים בקושי רבע עגלה, כְּאיִן וכאפס לעומת עגלות הסוּפּר המתפקעות של הישראלי הממוצע.

מי היה מאמין, אבל פתאום באמצע יום חם בגרמניה, רמי לוי נדמה לי אטרקטיבי כל כך.

איך אומרים "מזל וברכה" בדנמרק?

במסגרת עבודתי בחו"ל, התכתבתי במייל עם גרמני אחד שמוצאו מדנמרק. בסוף המייל, שנכתב כולו באנגלית, הוא כתב לי "Mazel und brucha" עם סמיילי קטן. לקח לי כמה שניות לפענח מה רצה הגרמני, הלא-יהודי: הוא התכוון לכתוב לי "מאזעל אוּן בְּרוּכֶה", כלומר 'מזל וברכה'. תודה על הברכה בעברית ושלום חבר, אמרתי לו, אבל הייתי שמח שתסביר לי מה העניין.

"נולדתי בקונפהגן", הוא סיפר, "יש שם קהילת יהודים סוחרים, בעיקר יהלומנים, שסוגרים ביניהם עסקאות כל יום. בלי ניירות, בלי חתימות, בלי עורכי דין. לוחצים יד, אומרים 'מזל וברכה' והעסקה סגורה. בדנמרק מעריכים את האמון הזה מאד. זה מלמד אותנו שלמילים (בעברית) יש כוח. בקהילה שלנו אנחנו משתמשים בברכה הזאת המון".

כדי שלא אפקפק הוא צירף לינק לויקיפדיה הדנית. יש שם ערך קצר בדנית (!) על צמד המילים "מזל וברכה", שבו נכתב: "אחרי צמד המילים הללו, הסכם לא ניתן להפרה".

"תודה שלימדת אותי שיעור על כוחן של מילים, מילים בשפתי שלי", השבתי.

מזל וברכה לכולנו.

לינק לויקיפדיה הדנית:
http://da.wikipedia.org/wiki/Mazel_und_brucha

נ.ב.
עשיתי חיפוש קטן בגוגל וגיליתי שאפילו בתקנון בורסת היהלומים בניו-יורק נקבע שעסקה נחשבת כגמורה ומחייבת ע"י אמירת מילים 'מזל וברכה'. לעתים קרובות סוחרים בבורסה בניו-יורק שואלים 'Do I have Mazal?', שמשמעותו 'האם העסקה סגורה?'

הקולות של פיראוס, מזכירים את ירושלים | יום ירושלים תשע"ד

לפני חודשיים נסעתי לאתונה. בסיור במוזיאון האקרופוליס החדש (2009) האזנתי ליוהאנה, מדריכה מקומית, שסיפרה על בניית המוזיאון ועל פרויקט השיקום האדיר שעושה יוון לשכיות החמדה הארכיאולוגיות שלה. אבל בעיקר היה חשוב לה לספר לקבוצה שלפניה, חבורת סבתות בריטיות ואני, על השוד הגדול, לדבריה, שביצע הבריטיש מיוזאום לאוצרות הפרתנון, המקדש המפורסם ביותר של יוון בתפארתה והמתחרה הגדול של בית המקדש השני. איזה חצי שעה היא טחנה על זה את המוח. הבריטים, אגב, לא ממש מתביישים בזה.

משם הלכתי ל'אגורה', כיכר השוק ומרכז החיים של אתונה בעת העתיקה. מדריכה אחרת סיפרה על עולם שהיה ואיננו. "זו הייתה האימפריה שלנו", אמרה ודמעות בעיניה, כאילו אריסטו מת לפני שעתיים. "כל מי שעבר באתונה חיסל לנו את המורשת ונישל אותנו מאוצרותינו ההיסטוריים". אכן, מאות שנות כיבוש הותירו את אתונה חבולה ומחוללת. קיסרי האימפריה הביזנטית-רומית בזזו את אוצרותיה הרבים והעבירו אותם לקונסטנטינופול; העות'מאנים הפכו אותה לבית קברות גדול וקבעו מסגד בלב האקרופוליס; הוונציאנים הפגיזו את הפרתנון והותירו את חלקו עירום ומנותץ, ועם האבנים ההיסטוריות השתמשו לבניית חומות מפני תוקפים; וכמובן, בל נשכח את הספורט הלאומי של האומות הנאורות במאה ה-19: שוד עתיקות ובזיזת אוצרות לאומיים.

בסוף היום, חשבתי, אתונה היא כנראה תערובת של תל-אביב וירושלים גם יחד. חיבור מיוחד של עיר חדשה-ישנה ש"מתכתבת" – כך מכנים זאת היום – עם ארץ ישראל, ולכן לא פלא שהיא חולקת עמה הרבה מן המשותף. לא רק את אותם כובשים חלקה לנו ההיסטוריה עם היוונים, אלא גם עולם של הגות ופילוסופיה (חלקו אמיתי וחלקו פרי הדמיון), שנשמע היטב גם בימנו. לחכמי ישראל היו יחסי אהבה-שנאה עם יוון ותרבותה; "אָרוּר הָאָדָם שֶׁיְלַּמֵּד אֶת בְּנוֹ חָכְמַת יְוָנִית" (בבא קמא פ"ב), אומרת הגמרא מחד, ומאידך כאשר נשאל רבי יהושע כן חנניה, תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי, אם מותר ללמד את הבנים ספרות יוונית, הייתה תשובתו עמומה: "שאלו את רבי יהושע: מהו שילמד אדם את בנו יווני ספר? אמר להן: ילמד בשעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה" (תוספתא עבודה זרה א, כ). אתם מזהים את הקריצה בעינו של רבי יהושע? כן, גם אני שמתי לב אליה.

איי טאטע: ירושלים הייתה צריכה להיות אתונה של עולם הרוח. נחל נובע, מקור החכמה של העולם כולו. בית המקדש, אלמלא נחרב, היה צריך להיות האולימפוס החדש, הפרתנון של העולם המונותיאיסטי הפוסט-אלילי-יווני-רומאי – "נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם" (ישעיה ב', ב') – ומציון הייתה צריכה לצאת תורה חדשה, אחרת, לכל העולם. תורה ששוללת את האמונה בפסל ובמסכה ומביאה במקומה את תפיסת האלוהות המונותאיסטית. אבל ההצלחה הייתה חלקית בלבד: במקום העולם האלילי קיבלנו את הנצרות של ישו הגלילי.

חזרתי לחדר, ונזכרתי בשתי המדריכות המקומיות שהתאבלו על חורבנה של אתונה, חורבן שמסתכם בביזה ובהרס עתיקות, שמשמעותם כיום היא היסטורית בלבד. זאוס ואתנה, דיוניסוס והרקולס, אינם אלא "אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא-יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן" (דברים ד', כ"ח). אבל יוהאנה מבינה שחורבן אתונה הוא לא אירוע דתי, אלא אירוע תרבותי, פספוס בקנה מידה היסטורי ואבדן הבכורה לדתות ותרבויות, חלקן מפגרות ופרימיטיביות פי כמה מזו של היוונים.

כשכל המחשבות הללו מציפות אותי, הלכתי לבית הכנסת. מעל דלת בית הכנסת קידם אותי הכיתוב הבא, שחדי העין מביניכם יוכלו להבחין בו:

למי שמתקשה בפענוח צפנים, מופיע הפסוק מספר בראשית: "'מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה. אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם"

מה נורא המקום הזה? כאן?! אין זה כי אם בית אלוקים? פה, באתונה, בית אלוקים?

כשיעקב יצא מבית אביו, הוא ישן בדרך וחלם על סולם ובו מלאכי אלהים עולים ויורדים. וכשהתעורר נתמלא פחד, שמא חילל את קדושת המקום הנורא. לא היה בלבו ספק: הוא נמצא במקום קדוש - "הוא בית המקדש, שהוא שער לעלות משם התפלות והקרבנות לשמים" (רמב"ן).

כמה אירוני.

רק עשר דקות ממקדש הפרתנון, מקדש שחזה  בעם ישראל שב לארצו לאחר גלות בית ראשון, מופיע לי דווקא הפסוק הזה. בית המקדש נחרב מזמן – אוי, אני נזכר בפסוקים הנוראיים של איכה: "בִּלַּע אֲדֹנָי וְלֹא חָמַל אֵת כָּל נְאוֹת יַעֲקֹב הָרַס בְּעֶבְרָתוֹ מִבְצְרֵי בַת-יְהוּדָה... הָיָה אֲדֹנָי כְּאוֹיֵב, בִּלַּע יִשְׂרָאֵל, בִּלַּע כָּל אַרְמְנוֹתֶיהָ, שִׁחֵת מִבְצָרָיו" – ומהפרתנון נשארה רק ההיסטוריה והאבנים. אבל תחושת ההחמצה, האובדן והכאב על אלפיים שנות גלות שעם ישראל יכול היה להאיר את העולם מארצו. תחשבו מה היה קורה אילו נשארנו על אדמתנו. אין לי ספק שהעולם שאנחנו מכירים היום היה נראה אחרת. ההיסטוריה הייתה מתחלפת בכל כך הרבה צמתים. מעמדו של היהודי היה אחר. כל מה שנותר לנו זה מבנה בסמטה בשולי העיר אתונה, שבא לחטט לנו בפצע הכואב ולאלץ אותנו לקרוא את הפסוק בלשון תמיהה:

אין זה כי אם בית אלוקים? 

וזה, זה שער השמיים?!

מה נורא המקום הזה.

---

   וַיִּירָא וַיֹּאמַר: מַה-נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה!

     אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.  

אמר רבי אחא: עתיד השער הזה להפתח להרבה צדיקים, כיוצא בך. 

דבר אחר: 

מלמד, שהראה הקב"ה ליעקב בית המקדש בנוי, וחרב, ובנוי, ויירא, ויאמר: מה נורא המקום הזה.

זה – בנוי, היך מה דאת אמר: (תהלים סח): נורא אלהים ממקדשיך,

ואין זה – הרי חרב, כמה דאת אמר: (איכה ה): על זה היה דוה לבנו, על אלה חשכו עינינו. 

כי אם בית אלהים – בנוי ומשוכלל לעתיד לבא, כמה דאת אמר: (תהלים קמז) כי חזק בריחי שעריך.

(מדרש רבא בראשית ס"ט)

אתונה ותל-אביב: אותה אדרת עם אותה הגברת

אוקיי, חידה: באיזו עיר יש אוויר מפויח, שחורדיניות, צפירת מכוניות, ערסים, חוף ים תיכוני, באסטות עם מוזיקה מזרחית, עומסי תנועה, עיר שהיא וונאבי אירופה אבל ת'כלס כולה לבנט?

תשובה לא נכונה. כלומר, נכונה, אבל הייתם צריכים לסמן גם את תשובה ב': אתונה.

אז כן, נסעתי עד אתונה, שעתיים שלמות מחיי, כדי להגיע לתל-אביב. בעצם, זה ממילא לוקח לי שעתיים להגיע לתל-אביב בשעות העומס, כך שלא יצאתי מופסד.

* * *

אתונה, שנקראת על שם אתנה – ההיא שבקעה ממצחו של המגה-סופר-אל זאוס – היא עיר עם חתיכת היסטוריה מפוארת. העולם המערבי חייב לאתונה את כל הסיפורים העסיסיים של המיתולוגיה היוונית, והעם היהודי עדיין עורך חשבון שנתי מדי חנוכה עם אנטיוכוס ומלכות יוון הרשעה – שהיא בעצם הממלכה הסֶלֶוְקית, אחת מהיורשות של האימפריה ההלניסטית הגדולה שהותיר אחריו אלכסנדר מוקדון.

הפרתנון ואני. ד"ש מזאוס.

אבל מה מציעה לכם היום אתונה חוץ מאבנים שבורות ופסלים גרומי ידיים, עדות לתרבות שקפאה בזמן 2000 שנה? ובכן, אני מניח שעודכנתם שסוקרטס שקיבל תורה באתונה ומסרה לאפלטון, ואפלטון לאריסטו – כבר לא שם יותר. אז מה נשאר? לא משהו שעלול לעניין את החוג לפילוסופיה באוניברסיטה הקרובה לביתכם. בעיקר טברנות, מוזיקה יוונית, שווקים, באסטות ועשן סיגריות. בקיצור, כיף ים תיכוני.

והאמת, די חבל. כי אתונה יכולה הייתה להיות הפנינה של העולם המערבי. נתוני הפתיחה שלה לוקחים בהליכה הרבה ערים באירופה, אבל משום מה היא מזדחלת מאחוריהן. המקומיים יודעים את זה. הם מסתובבים תמיד בתחושה שהם נחשבים באירופה לסוג ב'. לא זנב לאריות ואפילו לא ראש לשועלים. מדינה עם גירעונות, אינפלציה וחובות מכאן ועד להודעה חדשה. הדרכמה, שהייתה סמל לעלות המחיה הזולה ביוון, הוחלפה באירו, מה שהפך את העם היווני לעני יותר ולגאה פחות. "בדרך כלל אנחנו אנשים שמחים", אמר לי אחד מהם, "אבל עכשיו בגלל האבטלה והעוני הפכנו לעם של חשדנים".

אם לדייק, אתונה היא לא תל-אביב של חולדאי; בשל הקפדה על בנייה נמוכה, אין בה מגדלים. היא דומה יותר לאזור נווה צדק ודרומה. יש בה רוכלי רחוב בכל פינה, מהגרים והומלסים כמו בכל עיר גדולה. המיעוט המוסלמי בה קטן, אבל כרגיל מורגש הרבה יותר מכפי גודלו. והכי חשוב: יש להם רכבת תחתית אדירה, כזאת שיורדים אליה רבבות בני-אדם כמו חפרפרות עשרות מטרים מתחת לאדמה.

בקיצור, אם אתם לא משתגעים על טברנות והדיסקים של סרנגה לא מתנגנים אצלכם באוטו – אתונה כנראה לא בראש רשימת המקומות שצריך להיות בהם, אלא אם כן יש לכם חיבה למיתולוגיה או להיסטוריה של העת העתיקה. זה בסדר גם אם לא תבואו: יוון לא משתגעת מהישראלים. לא צריך רדארים כדי לחוש את נימת הבוז שרוחשים לנו היוונים. צריך גם לזכור שליוון ותורכיה יש לא-מעט מן המשותף, לא רק מנטאלית ותרבותית אלא גם מדינית. לא נהיה קטנוניים, אבל תנחשו לבד מי המדינה היחידה באירופה שהצביעה באו"ם בכ"ט בנובמבר נגד הקמת מדינה יהודית.

יאללה, הלכתי לרקוד סירטקי.

הטלפון שלי עושה יופי של פנורמה: זה האודאון (=תיאטרון) של האיש העשיר דאז, הרודס אטיקוס, אותו הוא בנה לכבודה של אשתו. ג'נטלמן

מיאמימונה

איזה ישראלי, שבארץ היה במקסימום מחזיק דוכן פלאפל, הפך בפלורידה למיליונר כבד. הוא הפיץ ברחבי מיאמי שיש הזמנה פתוחה לכל הישראלים באשר הם לחגיגות המימונה, חג השוּפוּנִי הממלכתי של יוצאי מרוקו. אז באתי, וכצפוי - או שלא כצפוי - נגלה לנגד עיני בית מטורף, על אגם מלאכותי מדהים, עם דיוקנים בציורי שמן של הבאבא סאלי בכל פינה, חלונות דקורטיביים עם ויטראז'ים של בית כנסת, וילונות כבדים, עמודים רומיים, נברשות מהרנסאנס והמון עמךָ ישראל טוחנים מופלטות נוטפות שמן ומרגרינה.

הישראליידה המטורפת שצמחה פה באמריקה דרושה בירור רציני, אבל בכל מקרה, אם יגמר לכם המקום למנגלים בפסח שני הבא תבואו קצת למיאמי, כל עם ישראל נמצא פה ממילא. יש להם המון מקום, ואפילו מוכרים פה קרוקס.

עכברים, עובש, ו"דה לוקס" אחד

הגענו לקבלה, חיפשנו רק לישון בשקט ולחזור הבייתה בשלום. טיילנו בין ערימות של מוֹטֶלִים (כמו שיש אדידס ואביבס, נייק והייק, טימברלנד וטימברלו – ככה יש הוטל ומוטל. ההבדל ביניהם פשוט: בהוטל מחליפים לך את המגבות), עד שמצאנו פנינת חמד בשם "דה-לוקס", שהתירוץ היחיד של אנשים להתקרב למחדל הזה זה המחיר: 45 דולר ללילה אחד, פנסיון מלא. הסיבה שמציעים לך רק לילה אחד היא שהאבעבועות בעור שיהיו לך אחרי לילה יבריחו אותך ארבעים קילומטר מהרדיוס של המקום הרעוע, המצחין, המסוכן והמבחיל הזה. אבל מסכנים ותמימים שכמותנו, עם המשכורת שלנו גם זאת אטרקציה, וְשׁוֹיְן, אמרנו, 45 דולר, כמה גרוע זה יכול להיות?

זה יכול. בואו נגיד שמלון "דה לוקס" ואנחנו זה כמו חמץ ומצה, כמו שמן ומים, כמו גפילטע-פיש וטעם טוב, כמו ישראלים ונימוסים, כמו סופגניות ודיאטה, כמו זיעה ודאודורנט, כמו אתיופים ושיער חלק – אין כל קשר. רק שתבינו איזה אוכלוסיה מתקרבת למקום הזה – האיש בקבלה התנגד לתת לנו שני חדרים סמוכים, מחשש ל"מסיבות פרועות עד אור הבוקר". קיבלנו מפתחות שמנוניים, הדלקנו את תאורת המקלטים, ונכנסנו למקום שהעכברים אפילו ברחו ממנו מרוב גועל. מיטה סרוחה אחת באמצע חדר קטן ומלא ניחוח חשוד של עשן מוטל בספק. השטיחים סבלו מכתמים בהירים לא מזוהים, השירותים היו גועל נפש מזוקק כמו גולדיזל. קצובר, ידידי מתמיד, התחיל להתגרד בעצבנות כמו איזה כלב מכונם. הרגשנו כל כך מזוהמים שכְּשְאחד הג'וקים האחרונים נמלט ורץ לי על הגב, הוא בעצם ניקה אותי מלכלוך וזיעה. הרמנו את המזרון וגילינו כמויות של עובש באחוזים של גבינה צרפתית סרוחה, ומתחת לכל זה כמה חפיסות סיגריות ומצתים עם עבר מפוקפק. לא היה תקציב לכסות את החלון, אז תקעו שם חתיכת סדין פרחוני עם כתמי שתן וריח של ספריי להסרת ריח רע מאריגים. לילה בביוב של בומביי הוא שרתון פלאזה ליד המקום שורץ המקקים והמחליא הזה.

שלשום בחרנו לישון באוטו בלילה. האוטו היה רחב, שני אנשים בתוך בגאז' של רכב מתנחלים זה הגיוני ואפילו נחמד. אבל הפעם היו גם בנות בתמונה, שנקלעו לתוך חורבה שמארחת בדרך-כלל מסוממים ושתיינים. הן בהו בזוועה הזאת בעיניים של כבשה קטנה, לא מאמינות איך טיול סולידי באורלנדו הסתיים במפח-נפש שכזה. אוירה של חוסר אונים השתלטה על כולנו, אבל אחרי הכל, צריך לישון קצת לפני ששרים "מה נשתנה" בקול גדול.

לאחר לילה של פורענות עם נעליים ובגדים (כמה שפחות חיכוך עם המזרון), כשסיימתי להתגרד כמו איזה מוכה שחין, ואחרי שהשלתי מעליי את כל הפשפשים, יצאתי לעוד בוקר נהדר במזג האוויר של דרום ארה"ב. רציתי לצלם את המקום שבו היינו, ואז הופיע מאחוריי אדם חביב עם מכנסיים קצרים וגרביים שמגיעות כמעט עד הברך. "מה אתה מצלם פה", הוא שאל. "סתם, אתה יודע, חוויות מאמריקה". "אתה בטח עושה מחקר כלשהו?". "כן", אמרתי, "מחקר על חיי האוגרים בפלורידה".

הניסיון עושה את שלו, אז בפעם הבאה שנתקעתם באמצע העיר עם מלאי מזומנים דליל או שסתם אתם יוצאים לירח דבש, אל תלכו למקומות עם שמות כמו "דה-לוקס", "גן עדן" ועוד כל מיני יציאות יצירתיות של חבורת נרקומנים עם חדרי שינה באמצע העיר. כל השמות המוגזמים האלה – "היי-קלאס", "אקסטרה", "מגה" ודומיהם – מבטיחים איכות ירודה ומאמץ רע לפצות על זוועה נסתרת. דווקא השמות הסולידיים והמתונים נותנים תפוקה אמיתית - - - ככה גם בחיים, הגדרות מפוצצות, הגזמות פרועות, תיאורים מופרכים של חפצים או מוצרים, יעניקו לכם אכזבה, מרירות ותסכול. האמת, אחרי הכל, נמצאת בנקודות הקטנות, הצנועות.

שיהיה לכולנו פסח כשר ושמח.

טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד

אני רוצה לשתף אתכם באיזה חוויה מעצימת-ישראליוּת שטלטלה אותי השבוע בניו-יורק.

בא אלי איזה ישראלי יורד. תשמע, הוא אומר לי, אני מציע לך איזה אפשרות שתסדר לך אפשרות מילוט לכאן, לארצות הברית ("מילוט", כאילו שדדתי בנק), באיזה ג'וב טוב עם הרבה כסף. אין סיכוי, עניתי, אני חוזר לארץ גם אם אתה מספר לי שמחלקים זהב בחינם בניו-ג'רזי או שגילו נפט מתחת להאדסון ורוצים אותי לנהל את הפרויקט. יאללה יאללה, הפטיר, המדינה שלכם מתפוררת, קורסת, טובעת; אני ברחתי מהספינה ואתה כנראה תטבע יחד איתה. השיחה בינינו נגמרה רע, כפי שאתם בטח יכולים לתאר.

מקומות שכבר נרדמתי בהם באמריקה (סתם שולחנות וכסאות, אוטובוסים או ספות אנונימיות – לא נחשב)

אמריקה עושה אותי עייף. זה המעיל והכפפות והצעיף. הצ'יז שהם דוחפים לאוכל. האובר-נחמדות שלהם שהיא לפעמים סתם צביעות. הקולה בג'ריקנים. הידיים השמנוניות אחרי האוכל. כפות הרגליים הקפואות. הניו-יורקרים. החום שיוצא מההסקה. האנגלית.

אני הרוג כשאני הולך לישון וחצי מת כשאני מתעורר. אני תשוש, רצוץ, סחוט, גמור. אני נרדם רק מלכתוב פה במחברת. החושך הקבוע מהחלון גומר אותי. המינוס 15 מעלות מתישים אותי. האוירה הקודרת, השמיים הכהים – מסמרטטים לי את הצורה.

כפיצוי, בכל מקום שמזדמן בדרכי אני קודם כל מאתר מקום להירדם בו. לא מאמינים? להלן מדגם מייצג של המקומות בהם  נפלה עליי תרדמה:

• בגאז' של לינקולן.
• מתחת לספסל ציבורי בנמל התעופה של בוסטון.
• קומה 9 בחנות הענק של מייסיס – הקומה של המזרונים וחדרי השינה (חָרַפּנוּ שם אחרי שחירפנו נפשנו להשכים קום בשביל חתיכת Black Friday מאכזב).
• ספסל במוזיאון החלל בוושינגטון.
• בטיסה מפלורידה – כולם כבר הגיעו הביתה ורק אני נשארתי במטוס להימרח על שלושה מושבים (שלא תדעו, איך הדיילות חיכו יפה עד שהנסיך יתעורר).
• מונית בניו-יורק שלא ידעה בדיוק לאן אני צריך להגיע.
• רכבת התחתית של ניו-יורק – כמעט תמיד. הרעש הנעים של הסאבוו'י מפיל אותי (בעמידה או בישיבה – זה לא משנה).
• מתחת לפסנתר כנף של בית הספר SAR.
• בסנטרל פארק, על כתף של איזה קשיש קתולי שנרדם עליי בחזרה.
• לבד, על דשא ציבורי באמצע פורט לודרדייל.
• באמצע הבִּיס של התפוח על הספה בדירה.
• עם חליפה, עניבה וכובע שחור, בשלוש בלילה על ספסל בסאבוו'י.
• על שולחן, כמעט כל לילה בבית כנסת שלנו בניו-יורק (פעם קמתי משם ישר לשחרית).
• חדר ארונות, אחרי שחיפשתי מקום טוב להתכרבל בו.
• על הספה מול החדר של המנהל בביה"ס.

סיפורה של כת בלי שפם‎

אסור להאכיל את החיות

הייתם פעם בספארי? כן. היה כיף? כן. אבל אף אחד מכם עוד לא היה בספארי של בני אדם. וכשאני אומר בני אדם אני מתכוון לאיימיש, כת הזויה באמצע שדות פנסילבניה שהדבר היחיד שהם יודעים להגיד באנגלית זה "נו פיקצ'רז". ההבדל היחיד בין איימיש לספארי זה שהאיימיש לא אוכלים את השקיות במבה שזורקים להם, והג'ירפות כן. אה, והם לובשים שחורים, מגדלים זקן שנראה כמו תחפושת גרועה בפורים ומדברים גרמנית-פנסילוונית שמאד דומה ליידיש של סבתא שלכם.

הגענו מפילדלפיה עליה סיפרתי לכם בפעם הקודמת. שכרנו רכב לשמונה שעות במחיר של בית בהתנחלויות, שמענו את שוואקי בלופ אינסופי עד שהמה-מה-מה שלו נשמע לנו כמו הצפירות בחוץ, איבדנו את עצמנו לדעת בכפור שנמצא רק בפריזרים של תדיראן. חיכינו לרגע שבו נפגוש סוף סוף את החיות האקזוטיות שעליהן כולם מדברים, זן נכחד של נוצרים עובדי אדמה עם כובעים מגוחכים וטעם אופנתי שהיה גורם לאפיפיור בנדיקטוס להיראות מגניב פתאום.

יואו, איזה מתוקים האיימישים האלה

ואז לפתע זה קורה: הספארי המשעמם של פנסילבניה הופך לאטרקציה תרבותית. סוס עייף עם עגלה מגיח מהשדה. כרכרה ועליה שני נזירים נמצאים בתוכה, נוסעים בצד הכביש, מתעלמים מהקידמה ומהעולם. אין להם מושג מה קורה סביבם. מבחינתם מיצובישי זה תינוק סיני וקאדילק זה קללה ברוסית. כמעט עשינו תאונה, בחיי, כדי לראות את הזן האנושי הנכחד הזה של האיימיש.

העיקרון שלהם מאד פשוט: הם סוג של נוצרים עובדי אדמה, לא נוגעים בחשמל, רוכבים על סוסים, לא משתמשים בטכנולוגיה, לא יוצאים מסביבתם המוכרת, נהנים רק מתוצרת עצמית, לא שותים, לא מעשנים ולא משחקים סנוקר. הם חיים חיי שמרנות טוטאליים, הם לבנבנים אירופאים, קצת פייגעלך, נאיביים כמו תינוקות של בית-רבן, הגברים שלהם חובשי כובעי קאובוי והנשים לובשות מסנן יתושים על הראש (ראו תמונות).

ישבנו על זה שנייה, ואמרנו, למה שלא נעשה סיור בכרכרה עם איזה איימיש חביב נטול שפם. חשבנו שניתן לו שני דולר ושקית בוטנים והוא יסכים לעשות לנו סיבוב על הכרכרה שלו. וכך, עלינו על הכרכרה, הסוס עשה פרסה, והתחלנו לשייט בשבילי האזור. בדרך הציע לנו האיימיש למכור לו את חברתינו פרחית, והעלה הצעה יפה ששווייה בשוק המקומי ארבעים סוסים. לצערנו, אמרנו לו, יש לנו בעיות להעביר את הסוסים במכס, וסוסים יש לנו גם ביריחו. אחרי המסע הקצר שלשל האיימיש לקופתו 50 דולר. ואז הבנתי את הטריק.

אבל ת'כלס, שלא יעבדו עליכם

כמו אמריקאים טובים, גם האיימיש למדו טוב על איזה צד של הלחם מרוח הקְרִים-צ'יז. כך החלו אנשי האיימיש למסחר את הווי חייהם ולהעמיד כמעט כל דבר למכירה, למעט את ילדיהם הבלונדים הקטנטנים: עבודות יד, רהיטי עץ בסגנון שנראים כמו חיקוי זול של הסחורה הערבית מהשטחים, ומוצרי מזון. במחוז לנקסטר אפשר לחלוב פרות בחוות איימיש, שזה כאילו לחלוב עם הידיים ולייצר חלב אורגני. כן בטח, יש שם איזה שתי פרות בגיל פנסיה, שכבר חצי מיליון ילדים אמריקאים ניסו להוציא מהם איזה שְלוּק חלב, ומהדבר הזה הם רוצים לייצר חלב אורגני. וכך, ברוח הזמן והתקופה, תוך שנה-שנתיים אפשר יהיה ללטף איימיש, לאמץ איימיש, להשקיע בבורסת האיימיש ואפילו להשתתף בכוכב נולד של איימיש. ברגע שהם הריחו פה באמריקה את הריח של הדולר, מתברר שגם הם אוהבים כסף כמו כל אחד אחר. מדי יום מתרבים להם איימישים מזוקנים עם ג'יפים נוצצים מאחורי הבית, שכשבפרונט נמצא ה"רכב המסורתי" – כרכרת עץ פולנית מימי אלכסנדר מוקדון. הלוגו האיימישי מתנוסס כאילו מינימום הגענו לדיסני וורלד, והשיא הוא בחוויה הרב-חושית שמזמינה הקהילה: "איימיש אקספריאנס" – יענו, בואו תראו איזה כיף לחיות כמו קיבוצניקים אבל לעשות מזה יופי של כסף.

איימיש בארץ הקודש?

ריבונו של עולם, יש לי הערה קטנה לסיום. יאללק, אמרתי לעצמי, כשרואים את השטח האדיר הזה של האיימיש – מרחבי ענק שאין להם סוף, אני מתחיל להבין שצפוף לנו מדי במדינה. ישראל מאכלסת בממוצע כ- 320 נפשות לקמ"ר, שזה הרבה יותר משוודיה (22 נפש לקמ"ר), ירדן (58), צרפת (107) או פנסילווניה (חצי ילד איימישי על כל שטחה של נתניה בערך). אם אתם גרים באזור תל-אביב אין צורך שתסעו להודו, אתם כבר שם. יותר מ-6000 תושבים לקמ"ר, שזה אומר שאנשים במרכז גרים אחד לשני על הטחול, ועוד חושבים שזה רעיון מבורך לעודד הגירה לבת-ים (טוב, זה בלי קשר רעיון גרוע).

אז אוקיי, אז לא אמרתי שניקח את הרגליים לפנסילבניה ונתחיל לייצא גרעינים של תירס. אני בהחלט מתנגד לכל פעולה של ירידה שלילית מהארץ לרבות תירוצים של "אני רק באתי לשנה-שנתיים ואז חוזר". אבל בהחלט יכול להיות שאם ננסה את השיטה של האיימיש במזרח התיכון יכול להיות בסדר. זה די פשוט: יש לנו פה כמה ידידים שכבר יודעים לרכב על סוסים, נחליף להם את הכאפייה באיזה כובע חקלאי יותר, נעשה להם סוויץ' עם שיערות הפנים (בדיוק כמו מוחמד, רק ההיפך: שפם מגולח, זקן לתפארת), נלמד אותם יידיש ונשלח אותם לסדרת התלמדות בארצות-הברית. מאד פשוט, אנחנו היהודים תמיד היינו טובים בפתרונות יצירתיים, חסרים לנו רק אנשי ביצוע. לדעתי, זה יכול להוריד משמעותית את העומס בגליל, לשפר את איכות החומוס, ובכלל להביא שלום כלל עולמי במהרה בימינו אמן. תחשבו על זה.


שבוע טוב,
תעשו חיים עם דו"ח וינוגרד,
תאספו לי קצת שלג מירושלים כי בניו-יורק סתם קר בלי סיבה.

שליחים ושאר היקום

ואחרי שהארכנו אתמול בדבר עובדים זרים מעברו האחד של כדור הארץ, הסכיתו ושמעו בדבר עובדים זרים מסוג אחר, ואם נדייק: שליחים [אוקיי, בסדר, סליחה. שליחות זה קודש].

פילדלפיה ושלל אבחנות קיומיות‎

את האמת, בהתחלה פקפקתי אם יש סיבה טובה לבזבז רבע משכורת בשביל יומיים בפילדלפיה – מה כבר העיר הזאת יכולה לחדש לניו-יורקי תפרן שכמוני – אבל אחרי שהות בת יומיים גיליתי כמה דברים חדשים על סודות היקום והטבע. גיליתי שהעולם יכול להיות קר. מה קר? קפוא. מה קפוא? בהשוואה לפילדלפיה, סיביר היא נתניה באוגוסט. בוריס ילצין בעצמו היה מעדיף לפתוח דוכן שווארמה בבית שאן אם הוא היה צריך להיות נשיא בקור הזה. וכשאתם מנסים לפלס את דרככם במזג אוויר של 15 מעלות מתחת לאפס בשילוב רוח וגשם, הגוף שלכם מתקומם בכל דרך אפשרית: האזניים נושרות, האף מאבד תחושה, האצבעות של הידיים מתעצבות מחדש; אם מישהו היה נותן לכם סתירה הפנים שלכם היו ככל הנראה נסדקות. וכך, כשאני מצויד בכפפות מהצבא, גטקעס מהצבא ושש גופיות שגם הן מהצבא (אלא מה) – צעדתי לי בכפור שועלים עם שני חברים ושתי חברות, מכחילים לאיטנו ברחובותיה הקרים של פילדלפיה. [ולגבי הגטקעס, תמיד צוחקים על הדבר הביזארי הזה, אבל תודו שיש שתי דרכים איך הגיע אליכם הגטקעס לארון: או שהרמתם אותו מהצבא, או שירשתם אותו מסבא שלכם. אף אחד לא באמת הולך לחנות ומבקש לקנות גטקעס].

מיאמי ביץ' - לטמון את הראש בחו"ל

בהתחלה חשבתי שזה מצחיק

עשינו כמה תמונות

ואז הרגשתי שאני נחנק. החול התחיל לחדור לי לאונה הימנית

והיה גם מי שחשב שזה יהיה קורע לבעוט לי קצת בראש

וצריך כמובן כובע נגד השמש

ולסיום - טקס חלוקת כאפות

סיפור עייף ממיאמי ביץ' וקצת על ישראלים

מיאמי ביץ' היא יופי של עיר. קחו את אילת, תוסיפו לה קצת לחות, תיירים, יאכטות, כסף, ישראלים, המון המון ואף יותר מדי ישראלים, ותצא לכם מיאמי ביץ'. זה מחזה ביעותים שהוציא אותי לגמרי מהאדישות – רק עכשיו אני מבין לאן נעלמו כל הישראלים מבאר שבע, לקחו הכל ובאו לגור במיאמי: עם הילדים, הקרוקס, הפאג'רו, האישה, השיפודים, מכנסי השני-שליש המוכתמים, החמוצים, הרעש, ברוך מקבץ נדחי עמו ישראל. תאמינו או לא, אבל כשבאנו רעבים לאיזה מסעדה, שאלה אותנו, בעברית כמובן, איזו מיטל אחת: "לשבת או לקחת?". תעמיסי לנו יפה יפה בצלחת, אמרנו בטבעיות, והיא ענתה שבבת-ים – סליחה, מיאמי – יודעים לפנק כמו שצריך. זוהי, רבותיי, מיאמי ביץ'.

בדרך למיאמי היה לנו אירוע נפלא. טסנו מבוסטון, ומאחורי ידידי קצובר ישבה אמא ישראלית עם שלושת ילדיה הצעקניים: עידן, שירן ואלירן. טיסה בארה"ב היא אירוע סולידי ושגרתי בדרך-כלל, בעיקר כשאין על המטוס ישראלים. אבל כשעידן מחליט להרביץ לשירן, ושירן יורקת על עידן בחזרה – אמריקה או לא אמריקה – המטוס כולו נראה כמו טיול מנגלים לגליל ביום העצמאות.

"עידן, אנחנו יורדים מהמטוס, וו'אלק אבא מפרק אותך", אמרה האמא כשברקע קרבות הטריטוריה השגרתיות.
והיא המשיכה: "יקרע אותך, אבא, יוריד לך את הראש, פעם אחרונה שאני יוצאת איתך מהבית", "אני אומרת לטייס שיוריד אותך פה, עידן, לא רוצה לשמוע ממך עוד מילה".
ועידן מפרק את הצלעות לאחותו הבוכייה, שירן, והאמא בעצבים "בחייאת עידן, עזוב אותה, מה אתה חונק אותה? השתגעת?"
"וו'אלק עידן, אבא מחזיר אותך לעפולה מחר, אתה שומע אותי?! נבלה. מחר אתה חוזר לעפולה עם אבא!"
והאמא מסכמת, כנועה תשושה ומצווחת: "סיוט לצאת איתכם מהבית. הרגתם אותי. בהמות".
הישראלים הקטנים, למרות שלא ראו את ישראל מימיהם, בלעו הכל: את האוכל שהבריחו למטוס, את התוספות, את הדיילות, את הנוסעים, את הסכו"ם ובעיקר אחד השני, אבל הכל ברוח טובה – מה שגרם לי להתגעגע עוד יותר לסאחבקייה הישראלית. ולהבדיל: יש לי איזה מאתיים שכנים בבניין, עזבו שאין לי מושג מה השם של אחד מהם, אפילו במעלית הם לא עולים איתי.

אוירת הנופש משתלטת עלינו מהר מאד שם במיאמי, אלא שבמיקום הכי מרכזי בעיר – שנראה הכי פחות מתאים בעולם להקים אנדרטה כזו – נגלה משום מקום מראה מסמר שיער: אנדרטת ענק של "יד" הבוקעת מן הקרקע ומתנשאת לגובה 13 מטר, עליה נאחזות דמויות המבקשות להימלט מגורלן. האנדרטה היא חלק מאתר ההנצחה לזכר קרבנות השואה שהקימה ד"ר הלן פייגין,יהודיה היסטוריונית, שגייסה קבוצה של ניצולי שואה אמידים מקומיים למימון ההקמה. הקשר בין היהודים למיאמי מעולם לא נראה לנו מוחשי כל כך.

The Sculpture of Love and Anguish

הדיסוננס בין מיאמי ביץ' לשואה בולט מכל עבר – אבל הנשמה היהודית צעקה לנו שאנחנו צריכים לבקר שם. נכנסים למקום, ובתוך כל השמש והזיעה והבלגאן, משתררת עלינו לפתע אוירה כבדה, תחושת מועקה שצובעת לנו את הלב באפור.

סביב האנדרטה - נגלים לנו פסלי ילדים, זועקים, מתחננים, שרועים על הרצפה.

דופקים על החלון בכניסה, שני פנסיונרים מתעוררים מתרדמת החורף שלהם, מסבירים לנו פנים. "מי אתם?", "אנחנו מישראל, מה זה המקום הזה?", "בואו כנסו". וכך, מוּבלים בידי פנסיונר באמצע מיאמי ביץ', מצאנו את עצמנו באולם חשוך ואפל, שטיחים חומים על הקירות וריח חזק של תחב. בחיי, המקום הזה לא נפתח מאז שקולומבוס גילה את אמריקה ושלומי אפללו גילה את מיאמי.

הוא אמר לנו שיש כאן סרט שמסביר על האתר וכמה טוב שבאנו. הסבא לחץ על פליי, הסרט התחיל, "תקראו לי כשיסתיים", ויצא. אני וקצובר, באולם חשוך במיאמי ביץ', לבד, רואים סרט על שואה. בואו נאמר שמראות עדינים לא ראינו שם, אני מסתכל על קצובר, הוא מסתכל עליי במבט של "איזה הזוי", ושנינו נשפכים שם על הספסלים.

כמה שעות אחורה, 5 בבוקר. אנחנו מתעוררים כעבור שלוש שעות שינה כדי להחזיר איזה אוטו ליהודי-פרואני חביב שהשאיל לנו אותו בתמורה לנחמדותינו. לא חתיכת סיפור, אלמלא היינו שנינו שפוכים כבר לגמרי, מחפשים לגרד בכוח כמה שעות שינה כמו שני הומלסים על ספסל בבת-ים. סחוטים מעייפות, מפהקים במשך רוב שעות היממה. ובמצב צבירה הזה הפילו עלינו סרט שואה, מזג אוויר אידאלי וכיסאות מרופדים מדי. אז נרדמנו כמו מלאכי השרת, כמו תינוקות אחרי הגרעפס של האוכל, מנקרים בלי סוף כמו שני עכברי מעבדה מסוממים – מתעפצים ומתפגרים לאיטנו מול סרט בשחור-לבן. איזה עייפות תפסה אותנו שם, לא תאמינו לגמרי, וכשהתעוררנו, לא רק שנגמר הסרט אלא שכבר סגרו את האתר ונותרנו שם לבד. יצאנו החוצה, ברחנו, עד לפעם הבאה שנגיע למיאמי ונפקוד מחדש את האתר.

לפני שאני משחרר אתכם, תגידו לי, מה הסיכוי שתפגשו בכל אמריקה הגדולה את אותו בן אדם פעמיים? הגלובליזציה נראית לי רעיון די מבורך, אבל הייתם מאמינים שיש צ'אנס שנפגוש את החבורה של עידן ושירן שוב? והאמא המצווחת? והתיקים והבלגאן והצעקות? ואכן, כנגד כל סיכוי תאורטי מצאנו את עצמנו בדרך חזרה עם עידן והחבורה, יושבים לידנו בספסל של המטוס. אם כבר הסתברות קלושה כזאת, עדיף היה לזכות בלוטו או משהו. ועידן, תעזוב כבר את אחותך, עידן!

היום בו הצ'ולנט הפך לחלבי

אני רוצה לשתף אתכם במעשייה דגולה מן השבת האחרונה, סיפור שלא יסופר בבית של מרוקאים.

הסיפור שלנו מתחיל ביום חמישי או רביעי. שבוע קר ורגיל במיוחד פה בניו-יורק, ואנשי הקהילה, שיחיו, אנשים חביבים ואדיבים בדרך כלל, מארגנים לנו עוד אירוח לשבת. כמה דקות אחר-כך קיבלנו בשורה מרגשת: ארוחת שבת היא חלבית, תתאפקו עם הסטייקים או ההמבורגר, צפו להפתעות. המארחים האמריקאים סוגרים הכל באי-מייל, הזמנות להלוויות מקבלים כאן באינטרנט, ובכלל החיים פה הם ג'ימייל אחד גדול. אבל לא התכנסנו כאן היום בשביל שיעור באנתרופולוגיה.

שבת בבוקר, את האידיליה של תפילת שחרית הפר ריח הצ'ולנט מלמטה. צ'ולנט למי שלא יודע, זה תערובת אקראית של כל מה שעולה על דעתכם – ובלבד שיהא בצבע חום. חומוס, תפוחי אדמה, הרבה שעועית, קצת בשר – בקיצור בלגאן אחד שלם שנראה כמו גרסה קולינרית לא מעודדת של מלט טרי, אם כי האפקט דומה: בשני המקרים החומר הופך ליציקה אחת גדולה. הקטע המופרך שזה בסוף יוצא טעים, אנשים מסתערים על הצ'ולנט כלאחר-יד, עד שמכל העיסה נשאר גל עצמות קניבלי משהו. גם אני, כאקט של יהודי טוב וגווע, טרפתי צ'ולנט על צלחות קלקר ומזלגות חד-פעמיים, נהנה מאווירת הגלות שמסביב – וידעתי, שגם בגלות, במרחק של קילומטרים מהבית, תמיד יהיו יהודים טובים שידעו על איזה צד של הלחם מרוח הגפילטע-פיש.

מקור לחגיגות הת'נקסגיבינג‎

רבים מתעסקים בימים אלה במציאת המקור לאכילת התרנגול המטופש במועד הקדוש של הת'נקסגיבינג.

מצאתי את המקור.

עד כאן בדיחות מצחיקות להיום.

מכתב לסבא וסבתא - מהנכד באמריקה

לסבא וסבתא הצדיקים שלי,

מזל טוב ליום נישואיכם העשרים ומשהו (אחרי זה מי כבר סופר?)

אני מבין שאני על דיבורית, ולכן לא ארחיב במילים. יש סיפורים שראוי שישמרו כמוסים, ובכלל אלה גם סיפורים של חבורת הישראלים במנהטן שאני חבר בה (כמו הסיפור על האשכנזי שחשב שאני מדבר אידיש, מי היה מאמין שמילה קטנה במרוקאית תגרום לו להפוך ללבן עוד יותר). ובכל זאת, אכתוב כמה מילים:

אין כמו שולחן שבת

לפני הכל, אני מצטער שאני לא יכול לשמוח יחד אתכם בשמחה הגדולה שלכם. שמעתי שכמה דודות התקשרו לג'ורג'יו ארמני שיתפור להן חליפה כשמקביל הן מבשלות עשרה סירים ו-18 סוגי סלטים. כל הבאסה כאן באמריקה: במקום עוף ממולא ומרק חְרִירַה, אני נתקע פה עם אספרגוס וגפילטע פיש. במקום לשמוע דברי תורה מסבא מנחם, אני שומע על תוצאות בייסבול ועל מניות בבורסה.

אני כותב מכתב זה בשם אומה שלמה, אמריקה הגדולה, אומה שלא יודעת מה זה אוכל של סבתא, אומה שלא טעמה מעולם ספינג' או מופלטה, אומה שחיה בתוך עצמה והסבים והסבתות שלהם הם סתם זקנים שמבזבזים את החיים על בינגו כל היום. ברידג' במקום ספינג', חתולים במקום נכדים.

אמנם אין לי עדיין חמישה עשורים של נישואים ואמנם אני חי כעת בסביבה של אמריקאים שבגיל שלכם חושבים על הילד הראשון, אבל כמה דברים בהקשר לזמן כבר הבנתי. הזמן הוא לא קבוע, הוא זז בקצב אחר במקומות שונים לאנשים שונים.

אצלכם סבא וסבתא, הזמן לא זז לאט, הוא זז אחורה. בכל פעם שאני בא אליכם לטבריה אני מרגיש כאילו בשיכון ד' הכל זז וחולף ועובר – ורק בבלוק אלף ומשהו יש זוג שהרעננות והחיוּת והשמחה וההקרבה לא חולפים מהם לעולם. כל האנשים בספסל ליד המכולת של מוטי מתחלפים, ורק סבא – ברוך השם, חזק וצעיר ובריא – נשאר שם כדי להגיד שלום לנכדים בשבת. אשריה של סבתא, כבר חמישים שנה שהיא רק מתרוצצת וטורחת, לא נס ליחה ולא כהתה עינה. אפשר להיות בטוחים, חמישים זה רק תחילת הדרך, רק אחרי 50 שנה אפשר להתחיל להבין מה זה אהבה. בכל יום יהיו בעינכם כחדשים, גם אחרי כל כך הרבה זמן.

אני אספר לכם סיפור. לפני השליחות הייתי בטיול בצפון. משהו בלב אמר לי שהבטן שלי רעבה. בלי להסס עליתי לסבתא עם עוד חבר, בלי הודעה של שבועיים מראש או הזמנה באימייל כמו שעושים באמריקה, סתם ככה הגעתי לסבתא פתאום. אני לא צריך להרחיב, אבל תדעו שאחרי רבע שעה עמדו שתי צלחות גדושות מכל טוב, עם זיתים וחמוצים והמון אהבה. אם עליי היו נופלות שתי קיבות מקרקרות הייתי מקסימום מוציא להן נמלים מהארונות...

---

אני לא מכיר הרבה אנשים בעולם שדואגים רק לדבר אחד: לזולת. אנשים שכל חייהם מקריבים למשימה אחת – למען הכלל, למען המשפחה, למען עם ישראל. עוד לא ראיתי אצילות כמו שלכם, סבא וסבתא, שבכל שעה ובכל זמן ובכל מקום, תמיד אתם נושאים את עיניכם למקום אחד – למען הציבור. מציאות ללא אינטרסים, ללא נגיעה אישית – רק רצון טהור להיטיב עם העולם כולו. לפעמים אני חושב שאף פעם ראיתי אתכם עסוקים בעצמכם, וזה אפילו טיפה מוזר לפעמים איך הבעיות האישיות שלכם בטלות אל מול הצרכים של הכלל.

תודה רבה לכם סבא וסבתא שבניתם משפחה לתפארת, שלמה ואוהבת. אשריכם שהצמחתם ילדים לתפארת, איש איש ומעלותיו ותכונותיו.

תודה רבה לכם סבא וסבתא –
תמשיכו להיות חזקים ודואגים כמו שאתם.
אנחנו זקוקים לאהבה שלכם, עם ישראל זקוק לתפילות שלכם.


אני מתגעגע לכולכם, משפחה יקרה ומתוקה, תמשיכו להיות יפים ואוהבים,
תבואו אליי לאמריקה, יהיה בסדר, יש לנו במקרר קוקה קולה וחצי עגבניה.


האחיין, הנכד,
  אלירם רחמים זְרֵר בּוֹעוֹ.

טיול + שיט + כל מנהטן בשני דולר: לא בשמיים היא

חיפשנו הבוקר משהו לעשות בסאנדיי, יום שהוא מתנת האל לאמריקה כדי להוכיח סופית שאמריקאים מעדיפים לעבוד כדי לחיות ולא לחיות כדי לעבוד. מצאנו איזה מסלול בסטטן איילנד, אי דרומית למנהטן וחלק מניו-יורק סיטי.

חצינו את מנהטן, עלינו על ספינה, נסענו באוטובוס – והגענו עד לאי – וכל זה בזוג דולרים. לא מאמינים? שימו לב: משלמים שני דולר ועולים על הסאבוו'יי עד נמל ניו-יורק שנמצא בדרום העיר. משם, לוקחים מעבורת (ferry) שכלולה אף היא במסגרת השעתיים שמעניק הכרטיס לסאבוויי ובדרך יש אפילו בונוס: חולפים על פני פסל החירות. כשירדנו בסטטן איילנד חיכה שם אוטובוס. ניצלנו את 40 השניות שנותרו לנו לשימוש בכרטיס, אז גם האוטובוס היה סוג של חינם.

המעבורת לסטטן איילנד - רק שני דולר

ק"ק דמנהטן. קווים לדמותה

דברים טובים קורים כשאתה בג'ט-לג. או לחילופין, דברים רעים קורים. מה שלא יהיה, הדברים שקורים נוטים להיות טובים או רעים במידה יתרה ממה שהיו יכולים להיות כשאתה פיכח. אז ככה, שכחתי להזכיר, הגענו לארה"ב וזהו אות חיים ראשון בהחלט משליחי ניו-יורק העייפים והתשושים.

נתחיל במטוס, כי כל ג'ט-לג טוב מתחיל במטוס עם הרבה אנשים שנרדמים לך על הכתפיים. אם תסתכלו פעם על כל האנשים הישנים במטוס תגלו שיש בערך 100 תנוחות אפשריות לישון על כסא, וזה לא כולל את אלה שנרדמים על הרצפה של המטוס, או על הדיילת, או בשירותים. ואחרי כל הנסיעה הקלילה הזאת שלקחה חצי יום, עוד טרטרו אותנו כל מיני פקידים שחשבו שהעוגיות של סבתא שלי זה פוטנציאל מובטח להקמת רשת לסחר בסמים.

מכאן אני הולך להתלהב; אין לכם מושג איזה טירוף זה לעבור מהשעמומון שלי בראשון לציון לטירוף הזה של ניו-יורק. כמו עוּבּר קטן שיצא לאוויר העולם כך אנחנו – משולהבים, מתבוננים, מהופנטים. כמו שתתנו לדג שחי באקווריום לצאת לטיול באוקיינוס השקט. כמו עיוור שהתפקח. כמו חירש שהתחיל לשמוע באמצע הופעה של נירוונה. כמו חילזון בפרארי. הכל כאן הרבה יותר מהיר, ואלוהים, כמה אנשים יש במקום הזה. לאן הם ממהרים שם, לעזאזל.

ניו יורק, אם אתם שואלים, זו לא בדיוק עיר. זה מקום שהוא ככל הנראה חלק מהפקה קולנועית ענקית של וודי אלן, שהמון אנשים משמשים בה ניצבים מבלי שהם יודעים על כך בכלל. ואנחנו רק פיסה קטנה ולא משמעותית בתוך רפרודוקציית הענק הזאת.

את פנינו קיבל גשם. אני יודע לכם שזה נשמע לכם הזוי כי במזרח התיכון בעיקר מזיעים בימים אלה, והגשם היחיד שיורד נמצא אצל רובכם בבתי השחי. אתם כמובן יודעים שאם בישראל היום חם אז גם מחר יהיה חם וחוזר חלילה – כך שבאופן כללי מאד חם לנו בישראל. אבל בניו-יורק יורד גשם גם בקיץ, ושום אמא פולניה לא מתרגשת מזה! פה לא מכירים את המשוואה גשם = חורף = קר. אפילו חם לפעמים וגם יורד גשם, בו זמנית! הללויה! מים מהשמיים באמצע הקיץ! רק בניו-יורק.

יש כאן מכוניות שאם תראו כאלה בסרטים תדעו שההפקה השקיעה. לימוזינות שהקצה שלהן נמצא בתחילת הרחוב, בניינים שהצנוע שבהם עושה אצבע משולשת לעזריאלי, חנויות שהקטנה שבהן נראית כמו שופרסל ביג, ואנשים שהנמוך שבהם הוא בגובה עמוד תאורה בבת-ים. כדי להפיק חשמל לעיר הזאת צריך תחנת-כח בגודל המזרח התיכון, כדי לקלוט מה זה הסאבוו'י צריך לדמיין את כל עפולה מתחת לאדמה.

ואנשים מוזרים. המון אנשים מוזרים, ללא הבדלי דת גזע ומין. כל כך הרבה אנשים ממקומות שונים, שאם יסתובב בניו-יורק חייזר בצבע ירוק עם קרניים, אף אחד לא יחשוב שהוא טיפוס שנוי במחלוקת.

הדירה שלנו אגב ממוקמת על שדרה מרכזית בצמוד לברודווי, כך שאתם מוזמנים כמובן לבקר.
המפגש החשוב הראשון שלנו עם הקהילה היה בבית הכנסת ע"ש המרא דאתרא, האדמו" ר הקדוש אברהם לינקולען סקוו'ר סינגוג. זה כמו שבישראל יקראו ל בית כנסת על שם גולדה. או לחילופין בית הכנסת הלבנוני ע"ש אהוד ברק. בכל מקרה, אמריקאים, לכו תבינו אותם.

מסעי גוליבר בדרך לויזה האמריקאית

להלן קורטוב מדרכי עמוסת החתחתים בדרך אל המנוחה ואל הנחלה – (ויזה ל)ארה"ב.

• אלקטרז זה אולי מקום פחות מבוצר מהקונסוליה בארה"ב. סבורני שהאנשים שתכננו את האבטחה שם ראו יותר מדי פעמים את אושן 11. הקונסוליה זה בעצם כלא אמריקני שבמקום נרקומנים ומחבלים החליטו לאכלס אותו בערבים, חרדים ושליחים למיניהם שמוכנים לעשות הכל כדי להיכנס לבית של הדוד מאמריקה. בכלאסוליה (כלא+קונסוליה) חיכה לי איזה בובי שחיפש יותר מדי צומי ושאל אותי אם אני חבר בארגון טרור, בעבר או בהווה. לא רציתי להתחכם אז ויתרתי לו הפעם. בסופו של דבר, טובה ויזה אחת בכיס מאלף דאחקות עם בובי.