קניבליזם, שנאת אחים ודב הלברטל

את דב הלברטל פגשתי לראשונה לפני 4 שנים באוניברסיטה העברית. הוא הציג עצמו כעו"ד, כרב, כמרצה. מראהו החרדי היה חריג בנוף של הפקולטה למשפטים. יהודי צנום, מזוקן, כיפה שחורה גדולה לראשו – זה לא בדיוק האבטיפוס של המרצה הקלאסי. בתמונתו שפורסמה אז הוא דווקא היה מגולח. הבנתי שהלברטל היה בעברו דתי לאומי שהתחרד וגידל זקן.

דב הלברטל - לפני ואחרי. 
התמונה ללא הזקן הייתה זמינה בעבר כאן, אך הוסרה

הקורס שלו, שנשא את השם המפוצץ "הגנות מפני אחריות פלילית במשפט העברי", הסתכם בסופו של דבר בניתוח סוגיה דחוקה: ספינה אנגלית נסחפה בשנת 1883 ללב ים, וכעבור 19 ימים בהם לא נראתה ספינה או אדמה באופק, החליטו יורדי הים שבסיפון לאכול את הצעיר שבחבורה. נושא הקורס, המחופף במקצת, שהחיבור בינו לבין המשפט העברי קלוש – בהנחה שלא יצא לכם לאכול בני אדם לאחרונה – העסיק את המרצה המלומד במשך סמסטר שלם. הוא שאל בכיתה, פעם אחר פעם, האם הרמב"ם או הסמ"ק היו מתירים לאכול בשר אדם בנסיבות מסוימות. לא פלא שבתחילת הקורס נכחו כ-100 סטודנטים, בסיומו טרחו להגיע בקושי עשרה.

הלברטל אגב לא הניח לנושא הקניבליזם, ועסק בו בהרחבה בסדרת ספרים שלמה שנקראת 'ערך החיים בהלכה'. הוא דש שם בפלפולי פלפולים ודקדוקים תפלים בדין אכילת אדם במשפט העברי. לא הבנתי מה לרב המלומד ולקניבליזם, ומניין המשיכה העזה שלו לנושא. רק בהמשך התבהר לי טיבה: הלברטל עצמו הוא סוג של אוכל אדם, לא במובן הפיסי כמובן של המילה, אלא במשמעות העמוקה יותר, החברתית, הציבורית, הלאומית. זהו איש אלים מילולית, שלוח רסן, שבאיצטלה של מלומד חרדי בעל כיפה שחורה וקול דקיק, משתלח בבוטות שלא היה לה אח ורע (בתקשורת הדתית) במי שלא מתיישר עם השקפת עולמו הקיצונית. יפה עשה הרב ישראל אייכלר שפעם העיר לו שיוריד את הכיפה ויפסיק לרמות את כולנו עם הזקן.

הלברטל מכוון נמוך מאד, משתמש בשפת ביבים, במילים מתסיסות ומסיתות. הכל אצלו משמשים מטרה לחיצי תרעלה: אמהות שכולות, אברכי כוללים, מוכי גורל, נשים מוחלשות, עניים ותינוקות של בית רבן. התבטאותו הבלתי-נתפסת, על שלושת החטופים – "כמה טוב שהם נחטפו ונהרגו" – היא רק טיפה בים של הוצאת שם רע, גזענות, איבה ופלגנות.

על החרדים אמר פעם: "היהדות החרדית צרת אופקים, מתנשאת ונתפסת כסחטנית", והתודעה שלהם תורמת "לפריחת אנטישמיות ושנאת יהודים"; את חסידי ברסלב כינה "מעוותי היהדות והערכים האנושיים"; על המתנחלים, אותם קרא להשליך לכלובי ברזל, כתב: "המתנחלים הם פרוייקט השנאה הגדול ביותר נגד העם היהודי, הם אחראים לדם יהודי, שאדמתם ספוגה בהם, כמו הבחורה שנרצחה בטרמפיאדה שם, והחייל עם הכיפה הסרוגה שנרצח"; על יאיר לפיד אמר: "מישהו ירצח אותו"; בעת מבצע צוק איתן פירסם מאמר שכותרתו "צריך להיכנע לחמאס עכשיו"; על נשים דתיות: "האישה הדתית של היום הפכה לאשה וולגרית, שאינה מהססת להתריס נגד כל דבר שבקדושה"; את אלי בן-דהן הציע לגרש מהארץ ועל הספרדים אמר שהם משתמשים באייפונים שאשכנזים ייצרו עבורם. ובכלל, ספרדים ומתנחלים הם שק החבטות הקבוע של הלברטל. מי יתן לו פרענק וינשכנו כחמור.

הלברטל אמנם לימד באוניברסיטה כמרצה מן החוץ, אבל גם משרה זו שמורה על פי רוב לבעלי תואר דוקטור. בדיעבד הבנתי: הלברטל משמיע דעות קיצוניות, מסוכנות, אנטי-ציוניות, שיש מי שטורח לחבק באקדמיה. ככה זה; עמדות שהציבור דוחה בשאט נפש מוצאות להן מקום טוב במאמרים ובטורי דעה. לא לחינם הוזכר הלברטל בנשימה אחת עם פרופסורים מטורללים דוגמת אמיר חצרוני, כיוון ששניהם קורצו מאותו החומר. שניהם מכורים לתשומת לב שלילית, קשקשנים בלתי נלאים, מסיתים ומדיחים, אובססיביים, מעוררי פרובוקציות, מרבים שנאה בעולם, פופוליסטים בשקל. שניהם מתאמצים להישמע בכל מחיר, תרים במאמריהם אחר טרף קל לנעוץ בו שיניים, גזענים בסתר ובגלוי, נאורים בעיני עצמם אך בפועל מלאי שנאה עצמית.

אין טעם להתרגש: פלגנים ומחרחרי ריב ומדון, פרובוקטורים ורודפי כותרות, היו ויהיו. הרבה שלוחים יש להם למלאכי החבלה. מה שעצוב הוא שככל שפלוני מכפיש יותר את הציבור – הציבור גומל לו בתשומת הלב שהוא כה צמא לה. אנחנו אשמים; מזינים ומפמפמים ומאביסים (בעל כרחנו) את מבקשי רעתנו. כל התייחסות לאיש הנפסד הזה רק מעצימה אותו. לכן, טוב עושה ציבור שמתנער מהלברטל וטוב עשתה תחנת הרדיו שנפטרה ממנו. טוב נעשה גם אנחנו אם נלך בדרך זו. אִמרו מעתה: דב הלברטל הוא כרוח נושבת וכאבק פורח, וכחלום רע – יעוף.

שלושת הנערים. הלברטל: "כמה טוב שהם נחטפו ונהרגו"

למה חילונים מאוהבים בשטיסל?

האשכנזיוּת האבודה של החילונים, זו שנכחדה מהם לפני 60 שנה, חוזרת אלינו בגדול

הבוס שלי לשעבר פיתח לעצמו הרגל חדש: האיש התחיל לדבר שטיסלית. מה זה אומר? התקשרתי אליו השבוע, פתחתי ב"הלו" והוא ענה "בהחלט!"; סיפרתי לו על העבודה שלי והוא הפטיר "הצִיוֹיְנִיים הרְשוֹעִים הארורים האלה, איך אפשר לעבוד אצלם". בסוף כל משפט קינח ב"נו נו", וכמה שהיה מבסוט על עצמו כשבסוף השיחה קרא לי מז'יניק (בן זקונים) ואני עניתי שכּויֶיח.

שכחתי לציין: הבוס שלי לשעבר הוא חילוני למהדרין, מהאלה עם הכיפת קרטון בכותל והמבט הקבוע הזה של פעם-היה-כאן-כיף-לפני-כל-הערסים. מאלה שאוכלים שפנים עם מזלג חלבית ומצטלמים בתשעה-באב בבית קפה שותים שוקופלת בקש. אין בו טיפת יידישקייט, הוא רק יודע שסבתא שלו דיברה יידיש ושזה קצת דומה לגרמנית.

והנה הבן-אדם סיים כבר סיבוב שני של כל פרקי שטיסל. הוא מאוהב בדמויות, בשפה, בקסם שמשרה עלינו הסדרה המצוינת הזאת. מה הוא מוצא בסדרה על חרדים? למה לכל הרוחות החילונים מאוהבים בשטיסל?

הרבה ניסו לנתח את ההשפעות של שטיסל, בעיקר מנקודת המבט החרדית. אבל שטיסל אינה רק סדרה על חרדיוּת, אלא גם סדרה על אשכנזיוּת. על תרבות ושפה שנכחדו מהישראליות והשתמרו רק במחוזות הסגורים של העולם החרדי. שטיסל מקרינה לחילונים את האשכנזיות האבודה שלהם, האשכנזיוּת שכמעט נעלמה עם תחייתו של הישראלי החדש, הצבר, שבעט בתרבות שהביאו איתם יהודי אירופה.

בשונה ממה שנהוג לחשוב, הציונות בראשית דרכה דיכאה את האשכנזיוּת כפי שדיכאה את שאר התרבויות שהובאו ארצה. הרצל כינה את היידיש "שפת גטו, שפת ז'רגון בלולה ומנוולת". בן גוריון כינה אותה "שפה זרה וצורמת". היישוב העברי החרים את היידיש ולאחר קום המדינה אף נאסר על אמנים להופיע ביידיש. ב-1951 הוצא צו על תנאי נגד תיאטרון שהופיע ביידיש, ובמקביל הוטל מס מיוחד על תיאטראות שלא הציגו בעברית. נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים לצמצם את העיתונות ביידיש שפעלה בראשית ימי המדינה. יומנים של אנשי העליות הראשונות מתעדים כיצד אלה ניסו לעקור מפיהם את המבטא האשכנזי ולאמץ מבטא ישראלי. היידיש שהייתה שפה עממית רווחת – לחילונים ודתיים כאחד – נשארה לבסוף נחלתם של חרדים בלבד. האשכנזיוּת נדרסה במכבש כור ההיתוך הישראלי.

שטיסל מחזירה את צופיה החילונים למקורותיהם התרבותיים ההיסטוריים האבודים. היא גורמת להם להתגעגע לשפה שהם לא דוברים אותה, לתרבות שמחברת אותם לעולם אחר, יהודי-אירופאי, שבו יש מקום של כבוד לדיאלוגים המתנהלים על טהרת היידיש, שבו אפשר להתענג על מאכלים אשכנזיים מסורתיים כמו קוגל, צ'ולנט ורגל קרושה עם קצת משקה – בלי להתנצל. כי הרי מה באמת נותר היום מהאשכנזיוּת אם לא כמה בדיחות עבשות על פולניות ואוכל קר ותפל? והנה דווקא שטיסל מעניקה לצופה הזדמנות להתענג על תרבות יהודית-אשכנזית שנכחדה מהמרחב התרבותי-ישראלי; דווקא החרדיות בגרסתה הרכה מאפשרת לחילונים לטעום מהעולם האבוד שאף פעם לא היה להם.

אי אפשר להתעלם מהמקום של המזרחים בשטיסל. הם מגיחים פה ושם – מוכרי פלאפל, שיפוצניקים, חוזרים בתשובה לא רצויים – וגם סצנה אחת כשהבובע מתעוררת מבולבלת מהתרדמת, והיא יושבת בבית אבות ומדברת ביידיש עם אדם זר, שעונה לה בערבית, עד שבנה הנחרד אומר לה "מאמע, זה לא וועלוועל, זה אַ פרענק פארח". ובמקום אחר, שוּלם כדרכו מתמצת את כל הרע שם בחוץ: "חב"דניק, משיחיסט, חוזר בתשובה, פרענק… ערן קוראים לו". אכן, גם בהיבט הזה השתמרה האשכנזיוּת יותר מכל אצל החרדים, כתרבות סגורה, חרדתית, בעלת קודים פנימיים; רק שכחה הדדית, התפרקות או ערפול חושים מוחלט, מאפשרים ליצור קשרי משפחה עם פרענק. זו האשכנזיוּת לטוב ולרע, יש לא מעט שמתגעגעים אליה.

הרב עובדיה יוסף - מה איבדנו ועל מה צריך להתפלל?

שנתיים לפטירתו.

בדיוק לפני שנתיים הצטופפתי בסמטאות ירושלים בתוך קהל של מאות אלפים שבאו לחלוק כבוד אחרון לרב עובדיה. הדוחק היה אדיר. משהו גדול ריחף באוויר. התחושה הייתה של פרידה מאישיות בקנה מידה היסטורי. פרידה שתוכל לספר עליה לניניך, בעוד 60 שנה, כמו שבירושלים עדיין מסתובבים אנשים שאומרים "הייתי בהלוויית הרב קוק" (1935), או מן העבר השני, "ליוויתי את ארונו של חיים נחמן ביאליק" (1934) – שתי הלוויות שהוציאו לרחובות את רוב היישוב היהודי בארץ ישראל, מאות אלפי יהודים, דתיים וחילונים.

לא הייתה הלוויה בישראל שסחפה אחריה כל כך הרבה בני אדם. לא הייתה דמות שזכתה לסיקור כה סוחף ורחב. הררי דיו נשפכו על ניתוח דמותו ואישיותו של הרב עובדיה. מ'הארץ' ועד 'המודיע', מגל"צ ועד 'קול חי', מיונית לוי ועד ג'קי לוי – התקשורת הרעיפה על הרב עובדיה סיקור במינונים לא נתפסים, אוהד ברובו, גדוש בתמונות צבע ובתיאור מפורט של פעלו. איש לא נותר אדיש. מעולם לא היה מנהיג בישראל שזכה להתעניינות שיא בסדרי גודל שכאלה, התעניינות נדירה שחצתה מגזרים, עדות ואמונות.

הרב עובדיה גיבש את זהותם של המוני בני-אדם; הגדיר מהי דתיוּת, מזרחיוּת, מסורתיוּת, לאומיוּת, חרדיוּת. הוא גדול מעצבי הישראליוּת האחרת, המזרחית, השנייה, זו שצמחה בפריפריות ובעיירות הפיתוח, המאוימת מצילו הענק של הישראלי החדש, הצבר, הקיבוצניק החילוני שניסה להתיך את הישראלים כולם תחת מכבש 'כור ההיתוך'. הרב עובדיה הוא אביו של מגזר ענק בישראל שמאמין כי בכוח הנהגתו התורנית החזיר עטרתם ליושנה, הרים את קרנם, הגדיר להם את זהותם המזרחית-חרדית באופן מהימן ואותנטי. תרומתו אכן הייתה יוצאת דופן, יחידה מסוגה, ובנסיבות שנוצרו, שום מנהיג דתי לא יוכל עוד להיכנס לנעליו.

עם זאת, לא אשתמש כאן בסיסמאות כמו "יתומים היינו ואין אב" ו"צאן ללא רועה", קלישאות שחסידיו אוהבים להפריח לחלל האוויר. אין אדם שאין לו תחליף. אין מציאות של רִיק רוחני, כך לימדנו אפילו משה רבנו. אבל יש דבר אחד שכן איבדנו לנצח; איבדנו את אחד הקשרים האנושיים האותנטיים האחרונים שיש להלכה היהודית עם אלפיים שנות הגלות. יסלחו לי ש"ס וּשְׁאָר נושאי שמו לשווא – אבל התרומה האמיתית והחשובה מכל של הרב עובדיה היא ההלכתית. משם הכל התחיל. שם ראשית כוחו וגבורתו. כל שאר הישגיו הם אינם אלא נספח למפעלו ההלכתי הכביר והמונומנטלי.

אז מה בעצם איבדנו? הרב עובדיה היה מאחרוני דור הגלות, דור שראה את הגולה דרך עיניו הבוגרות, ובמקביל ראה בבניין הארץ ותקומתה. על אף שעלה לארץ בגיל צעיר, הוא נשא עמו מטען אותנטי, מכלי ראשון, של החוויה היהודית-דתית בארצות המזרח. הוא כיהן כרב במצרים עוד לפני קום המדינה, ולמעשה ראה בעצמו הצינור, המסננת, שדרכו תעבור ההלכה בדרכה מהגלות לארץ ישראל. דרך הכתפיים הרחבות הללו הוא ביטל מנהגים, שינה נוסחים, קיבע הלכות – הקים ממלכה תורנית אדירה – תוך שהוא לא מהסס להתעמת עם מתנגדיו ההלכתיים מכל העדות והצבעים. לא הרב עובדיה שיתרגש; כל חייו חתר בכוח נגד מי שהתנגד לו, לרוב ניצח. הוא הצליח לייצר סוג של מיינסטרים הלכתי אחרי 2000 שנות גלות, זרם דומיננטי  אחיד, כתובת הלכתית מרכזית למיליוני מאמינים. את כל הסלט הזה שנקרא 'מסורות' ו'מנהגים' הוא ניקז לזרם הלכתי אחד וברור. אין כבר מי שיכול לעשות את זה. הפריבילגיה של ביטול מנהגים ואמונות גלותיים הייתה נחלת הדור הקודם, והדור הזה אבד ואיננו. על זה יש להצטער.

הרב עובדיה קיבץ גלויות. לא במובן הפיזי, של להביא את האנשים מעיראק ומפרס וממרוקו ומתוניס – אלא במובן הדתי. הוא רצה לבנות אימפריה על-הלכתית שלא הייתה כמותה מאז ימי שני. הוא התיימר להיות האליעזר בן יהודה של ההלכה, מחייה ההלכה הארץ-ישראלית. המטרה הייתה נחרצת: לייצר כור היתוך דתי, למזג גלויות, לדבר בשפה הלכתית אחת. זהו מפעל ציוני מהמעלה הראשונה. כן, ציונות רוחנית טהורה, ביסוסה של ארץ ישראל כבית הלאומי של ההלכה היהודית.

▫ ▪ ▫

אני נזכר ברכב הכחול של חברא-קדישא חוצה את ההמונים. הרכב עבר בריחוק של כמה מטרים ממני. עמדתי על קצות אצבעותיי, תוך שאני מגביה את גופי מעוצמת הדוחק, ופתאום הגוף שלי נישא בכוח הדחיפות. הלחץ של ההמון יצר מעין תנועת מלקחיים, ואני הורמתי, כמעט-ריחפתי, היישר לעבר הרכב הכחול. לשנייה קלה החזקתי ברכב, והתפללתי בלבי, שכל האלפים המקיפים את מיטתו, יזכרו לא רק עניין זה או אחר שכתב עליו בספריו – אלא את מגמתו הגדולה, הענקית, הציונית להפליא: לחזק את ההלכה הישראלית, להעניק את ההגמוניה והבכורה לתורת ארץ הקודש, לנער מעלינו את ספיחי חוץ-לארץ, להחזיר את עטרת ארץ-ישראל ליושנה.

שזכותו תגן עלינו בימים טרופים אלה.

▫ ▪ ▫

http://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/14058

האדמו"ר במגפיים

בעקבות הפוסט הקודם, כתב לי מישהו בפרטי: לא כל החסידים הם קיצוניים. הנה, תראה את האדמו"ר של סערט-ויז'ניץ שנפטר לפני חודש – הוא לחם במלחמת העצמאות!

ואני, בעוונותיי, לאחר שנפטר האדמו"ר (המוערך והראוי) הטריד אותי רק דבר אחד: שהוא נהג לנעול מגפיים.

בקיץ ובחורף, בסתיו ובאביב, נעל אותו צדיק מגפי עור שחורים וכבדים, עד הברך, כמו שהיו לנפוליאון בונפרטה עליו השלום, מהסוג שבטח מייצרים רק בהזמנה אישית. חם, קר, לא משנה – האדמו"ר התעקש על מגפיים.

למה הוא נעל מגפיים? כי אדמו"ר אחר בשושלת נעל מגפיים. ולמה הראשון נעל מגפיים? כי כאבו לו הרגליים. גדולי עולם נועלים מגפיים באוגוסט כי מישהו לפני 50 שנה סבל מפלטפוס.

אגב, לפני חודש מונה אדמו"ר-יורש חדש: התקשורת החרדית מיהרה להדגיש שהוא לא משנה ממנהגי אבותיו וכבר התאימו לו זוג מגפיים.

המנהג של המגפיים קיים בעוד כמה חסידויות, אבל המסר ברור: מאחורי היצמדות עיוורת לאידיאולוגיה חסרת פשר – יש משהו שלא ממש עמד טוב על הרגליים.

▫ ▪ ▫

בתמונות: אדמו"רים במגפיים לדורותיהם

מי אתם סאטמר? | תיעוד מקריית יואל, המושבה היהודית הקנאית בעולם

האדמו"ר מסאטמר קרא השבוע למתנחלים "מופקרים ורוצחים". הצעקות הרמות של מנהיג הכת הזאת, הזכירו לי ביקור מטורף ומדהים בַּמָּקוֹם בו נאם האדמו"ר, "קריית יואל" בארה"ב, המושבה היהודית הקנאית וההזויה ביותר בעולם, בירתה של חסידות סאטמר.

אם עד היום לא שמעתם על קריית יואל, או בהגייה אשכנזית-אמריקאית "קִירְיַיס ג'ואל", כדאי לכם להמשיך לקרוא.

▫ ▪ ▫

בשנת תשס"ח הייתי בשליחות בארה"ב. כמה ימים לפני פסח, הציע לנו חבר קהילה, חסיד סאטמר לשעבר, לבקר במושבת יהודים מנותקת מכל מציאות, מרחק שעה וחצי ממנהטן. 'אוטופיה', הוא כינה את המקום. בלי לשאול שאלות, זרמנו כמו לא-אמריקאים והצטרפנו אליו כבר למחרת.

עלינו על האוטוסטרדה לכיוון צפון מדינת ניו-יורק ופנינו לכביש צר, שהוביל למעבה יער סבוך. מימין ומשמאל עמדו עצים גבוהים שעשו צל גדול. הגענו לפתחו של יישוב, בכניסה היה מחסום. השומר זיהה את החסיד-לשעבר, ונתן לו להיכנס, כשהוא מסמן לו בידו על השלט שמאחוריו. על השלט נכתב באנגלית (ראו תמונה): "יש ללבוש חצאית ארוכה או גרביים • צוואר מכוסה • שרוולים ארוכים מהמרפק • השתמש בשפה ראויה • הקפד על הפרדה בין גברים לנשים בכל השטחים הציבוריים". השוֹק הראשוני הגיע מוקדם מהצפוי. הרגיש לי כמו שטח אקס-טריטוריאלי בארה"ב. ברוך הבא לקריית יואל, ע"ש אדמו"ר סאטמר יואל טייטלבוים.

נכנסנו פנימה. חסידים עטויי שחורים התרוצצו אנה ואנה, הביטו בנו בעיניים חשדניות. כולם דיברו יידיש. למזלנו, היה איתנו מישהו משלהם, אז הם נרגעו. עשינו סיור ממונע בתוך הקריה: הנה כאן בית האבות, הוסבר לנו, וכאן משחטה ומאחוריה מאפיית המצות, וכאן בית הספר לבנים, לצידו אולם השמחות ובהמשך לומדות הבנות; זה בית היולדות, ולידו בית החולים; במרכז יש סופרמרקט, בית מדרש ובית כנסת; בית העלמין בסוף. אלוהים, שאלתי, למה הם צריכים את כל זה? פשוט מאד, ענה המארח, הרעיון של קריית יואל הוא לייצר מקום שאין תירוץ מדוע לעזוב אותו. אף פעם. אנשים נולדים בבית היולדות, מתחנכים במוסדות הקריה, מתחתנים, ממשיכים ללמוד בדוחק, ובסוף מזדקנים ונקברים בבית העלמין. הכל מרוכז כאן, לא צריך לצאת לשום מקום. יש אנשים שלא עזבו את הקריה מיום היוולדם. לא יאומן, אמרתי לעצמי, הגעתי לארץ הדרדסים. קונדסון עוד רגע הולך להגיש לי פצצה שתעיר אותי מהחלום.

ערכנו ביקור במאפיית המצות. לחסידים אסור לאכול מצות שלא יוצרו במאפייה המקומית, וממילא כל מזון שנכנס לעיירה נבדק בקפידה. ידידי לסיור שלף, כמתבקש, את המצלמה וביקש להנציח את החסידים בעבודתם. אחד המשגיחים קלט אותו. הוא התנפל עליו ודרש שימחק את התמונה, אחרת הוא ישבור לו את המצלמה. כמה חסידים החלו להתקהל סביבנו, לא נתקררה דעתם עד שהתמונה נמחקה. אבל תסמכו עלינו שהספקנו לצלם יותר מתמונה אחת. מודה, טיפה נלחצתי.

הביקור בקריית יואל היה עבורי חוויה אתנית, פרק בנשיונל ג'אוגרפיק של החיים. הרגשתי כמו חסיד במאה ה-18 שמזדמן לשטעטל בערבות אוקראינה. מצאתי כת מבודדת ומבודלת, הרבה יותר מכת האמיש או מכת הטאליבן בבית שמש, שחיה את חייה על פי קודים סגורים ומסוגרים. קשה היה לי למצוא מכנה משותף עם החבורה הזאת, על אף ששנינו בני אותה הדת. ואף על פי כן, הרגשתי צורך לפקוד את קברו של מייסד חסידות סאטמר, האדמו"ר יואל טייטלבוים.

ווארנונג - Warning

הגענו לבית העלמין. שלט נוסף, ביידיש ובאנגלית, קידם את פנינו (תמונה): "חל איסור חמור לנשים להיכנס עם גרביים בעובי של פחות מ-70 דנייר, זה נאסר על ידי רבינו הקדוש, ובנוסף יש לכסות באופן מוחלט את הראש". אותי שעשעה השאלה, מאיפה הם מבינים כל כך טוב בעובי של גרביונים, אבל למה להיות קטנוניים.

ציונו של האדמו"ר הוא מאוזוליאום ענק. קברו עטוף בנייר כסף ועליו עשרות נרות נשמה. כבר פשט המנהג שאדמו"רים דואגים שאחרי מותם מישהו יבנה להם היכל קבורה מפואר, מקדש-מעט, שינחיל את זכרם בעולם וישמש לחסידים אתר עלייה לרגל. זה לא הטריד אותי. באמריקה יש נדל"ן בשפע. קראתי פרק תהילים על קברו והדלקתי נר נשמה. אבל שום דבר לא הכין אותי לדבר הבא.

צעדנו בשביל במרכז בית העלמין. "פה אפילו המתים נקברים בהפרדה", מלמל המארח. "מה?" שאלתי, לא כל כך הבנתי מה הוא רוצה. ואז הסתכלתי סביבי, וראיתי שמימין חרוטים על המצבות שמות של גברים בלבד, ומשמאל חרוטים רק שמות נשים. וואו! גברים קבורים בצד אחד של בית העלמין, נשים קבורות בצד השני. נבעתתי, זה לא נתפס! פעם ראשונה בחיי שראיתי הקפדה בין המינים אפילו במיתתם. איש לא נקבר ליד אשתו. במאה ה-15 פרח ז'אנר אמנותי שנקרא "ריקוד המוות", שבו צוירו שלדים או גופות מרקדים ומנגנים בכינור. אולי מזה הם חששו? אולי מאיזה ערבוב חלילה שיתרחש בתחיית המתים?

אז היה נעים להכיר: מנהיג הכת החשוכה הזאת, שכולאת את חסידיה בסוג של עיירת מקלט נבערת ומוגפת ומנותקת, מכנה את המתנחלים "מטורפים ורוצחים". אנחנו פה המטורפים, ברור. איזו יהדות בדיוק הוא מתיימר לייצג? זאת שמטיפה לשנאה ולפלגנות בין יהודי ארץ ישראל? זאת שחסידיה נפגשו בשנת 2006 עם אחמדינג'אד? זאת שהקצינה והסלימה ועיוותה את התורה כולה? ועוד לא הזכרנו את העובדה, שלא רק שהאדמו"ר הראשון מסאטמר נטש את חסידיו לפני מותם בשואה – ואף הורה להם להישאר במקומם – הוא הסתייע לשם כך בקסטנר הציוני. כן כן, מייסד החסידות הפנאטית ניצל בזכות הציונים. זה לא הפריע לו, אגב, לפרסם כעבור 17 שנה ספר בשם "ויואל משה", פלסתר שטנה נגד כל יהודי שהעז לחלום על מדינה וקיבוץ גלויות, שמשמש עד היום כתנ"ך של הפלגים הקנאים שונאי מדינת ישראל והציונות.

קריית יואל מחזיקה בעוד שיא מפוקפק. היא הרשות המקומית הענייה ביותר בארצות הברית: כ-70% מתושביה נמצאים מתחת לקו העוני. לא שמורה אינדיאנית מרוחקת או רובע עירוני מוזנח באוהיו – בירת סאטמר, היא ולא אחרת, צועדת בראש רשימת העוני בארה"ב. אבל זהו פרט שולי; האסון הגדול של החסידות הזאת הוא העובדה שמנהיגה היוקד והרושף עומד בעיירה הביזיונית שלו, העלובה והאפלה, כולו אומר גלות, ומסית בקנאות עיוורת נגד מדינה שלמה, נגד עם שלם, תוך שהוא מעניק רוח גבית לאויבי ישראל. בעזות שאין לה גבול,הוא מטיף נגד מפעל ההתיישבות, מתפאר במוסדות החינוך שבנה על אדמת ארה"ב, ומגדף את החרדים שמשתפים פעולה עם מוסדות המדינה.

אז שלום ולא להתראות, כת סאטמר; תסתגרו לכם בשקט ב"קריית יואל", אנחנו נמשיך לבנות את מדינת ישראל.

תמונות מקריית יואל: שלטי הצניעות; בית השחיטה; מאפיית המצות; בית העלמין; רכב הצלה; כולל; משאית גניזה; סופרמרקט; עוף מקומי. תצלום האוויר נלקח מגוגל תמונות.