הַמַּחְבֶּרֶת: מי אתם סאטמר? | תיעוד מקריית יואל, המושבה היהודית הקנאית בעולם

האדמו"ר מסאטמר קרא השבוע למתנחלים "מופקרים ורוצחים". הצעקות הרמות של מנהיג הכת הזאת, הזכירו לי ביקור מטורף ומדהים בַּמָּקוֹם בו נאם האדמו"ר, "קריית יואל" בארה"ב, המושבה היהודית הקנאית וההזויה ביותר בעולם, בירתה של חסידות סאטמר.

אם עד היום לא שמעתם על קריית יואל, או בהגייה אשכנזית-אמריקאית "קִירְיַיס ג'ואל", כדאי לכם להמשיך לקרוא.

▫ ▪ ▫

בשנת תשס"ח הייתי בשליחות בארה"ב. כמה ימים לפני פסח, הציע לנו חבר קהילה, חסיד סאטמר לשעבר, לבקר במושבת יהודים מנותקת מכל מציאות, מרחק שעה וחצי ממנהטן. 'אוטופיה', הוא כינה את המקום. בלי לשאול שאלות, זרמנו כמו לא-אמריקאים והצטרפנו אליו כבר למחרת.

עלינו על האוטוסטרדה לכיוון צפון מדינת ניו-יורק ופנינו לכביש צר, שהוביל למעבה יער סבוך. מימין ומשמאל עמדו עצים גבוהים שעשו צל גדול. הגענו לפתחו של יישוב, בכניסה היה מחסום. השומר זיהה את החסיד-לשעבר, ונתן לו להיכנס, כשהוא מסמן לו בידו על השלט שמאחוריו. על השלט נכתב באנגלית (ראו תמונה): "יש ללבוש חצאית ארוכה או גרביים • צוואר מכוסה • שרוולים ארוכים מהמרפק • השתמש בשפה ראויה • הקפד על הפרדה בין גברים לנשים בכל השטחים הציבוריים". השוֹק הראשוני הגיע מוקדם מהצפוי. הרגיש לי כמו שטח אקס-טריטוריאלי בארה"ב. ברוך הבא לקריית יואל, ע"ש אדמו"ר סאטמר יואל טייטלבוים.

נכנסנו פנימה. חסידים עטויי שחורים התרוצצו אנה ואנה, הביטו בנו בעיניים חשדניות. כולם דיברו יידיש. למזלנו, היה איתנו מישהו משלהם, אז הם נרגעו. עשינו סיור ממונע בתוך הקריה: הנה כאן בית האבות, הוסבר לנו, וכאן משחטה ומאחוריה מאפיית המצות, וכאן בית הספר לבנים, לצידו אולם השמחות ובהמשך לומדות הבנות; זה בית היולדות, ולידו בית החולים; במרכז יש סופרמרקט, בית מדרש ובית כנסת; בית העלמין בסוף. אלוהים, שאלתי, למה הם צריכים את כל זה? פשוט מאד, ענה המארח, הרעיון של קריית יואל הוא לייצר מקום שאין תירוץ מדוע לעזוב אותו. אף פעם. אנשים נולדים בבית היולדות, מתחנכים במוסדות הקריה, מתחתנים, ממשיכים ללמוד בדוחק, ובסוף מזדקנים ונקברים בבית העלמין. הכל מרוכז כאן, לא צריך לצאת לשום מקום. יש אנשים שלא עזבו את הקריה מיום היוולדם. לא יאומן, אמרתי לעצמי, הגעתי לארץ הדרדסים. קונדסון עוד רגע הולך להגיש לי פצצה שתעיר אותי מהחלום.

ערכנו ביקור במאפיית המצות. לחסידים אסור לאכול מצות שלא יוצרו במאפייה המקומית, וממילא כל מזון שנכנס לעיירה נבדק בקפידה. ידידי לסיור שלף, כמתבקש, את המצלמה וביקש להנציח את החסידים בעבודתם. אחד המשגיחים קלט אותו. הוא התנפל עליו ודרש שימחק את התמונה, אחרת הוא ישבור לו את המצלמה. כמה חסידים החלו להתקהל סביבנו, לא נתקררה דעתם עד שהתמונה נמחקה. אבל תסמכו עלינו שהספקנו לצלם יותר מתמונה אחת. מודה, טיפה נלחצתי.

הביקור בקריית יואל היה עבורי חוויה אתנית, פרק בנשיונל ג'אוגרפיק של החיים. הרגשתי כמו חסיד במאה ה-18 שמזדמן לשטעטל בערבות אוקראינה. מצאתי כת מבודדת ומבודלת, הרבה יותר מכת האמיש או מכת הטאליבן בבית שמש, שחיה את חייה על פי קודים סגורים ומסוגרים. קשה היה לי למצוא מכנה משותף עם החבורה הזאת, על אף ששנינו בני אותה הדת. ואף על פי כן, הרגשתי צורך לפקוד את קברו של מייסד חסידות סאטמר, האדמו"ר יואל טייטלבוים.

ווארנונג - Warning

הגענו לבית העלמין. שלט נוסף, ביידיש ובאנגלית, קידם את פנינו (תמונה): "חל איסור חמור לנשים להיכנס עם גרביים בעובי של פחות מ-70 דנייר, זה נאסר על ידי רבינו הקדוש, ובנוסף יש לכסות באופן מוחלט את הראש". אותי שעשעה השאלה, מאיפה הם מבינים כל כך טוב בעובי של גרביונים, אבל למה להיות קטנוניים.

ציונו של האדמו"ר הוא מאוזוליאום ענק. קברו עטוף בנייר כסף ועליו עשרות נרות נשמה. כבר פשט המנהג שאדמו"רים דואגים שאחרי מותם מישהו יבנה להם היכל קבורה מפואר, מקדש-מעט, שינחיל את זכרם בעולם וישמש לחסידים אתר עלייה לרגל. זה לא הטריד אותי. באמריקה יש נדל"ן בשפע. קראתי פרק תהילים על קברו והדלקתי נר נשמה. אבל שום דבר לא הכין אותי לדבר הבא.

צעדנו בשביל במרכז בית העלמין. "פה אפילו המתים נקברים בהפרדה", מלמל המארח. "מה?" שאלתי, לא כל כך הבנתי מה הוא רוצה. ואז הסתכלתי סביבי, וראיתי שמימין חרוטים על המצבות שמות של גברים בלבד, ומשמאל חרוטים רק שמות נשים. וואו! גברים קבורים בצד אחד של בית העלמין, נשים קבורות בצד השני. נבעתתי, זה לא נתפס! פעם ראשונה בחיי שראיתי הקפדה בין המינים אפילו במיתתם. איש לא נקבר ליד אשתו. במאה ה-15 פרח ז'אנר אמנותי שנקרא "ריקוד המוות", שבו צוירו שלדים או גופות מרקדים ומנגנים בכינור. אולי מזה הם חששו? אולי מאיזה ערבוב חלילה שיתרחש בתחיית המתים?

אז היה נעים להכיר: מנהיג הכת החשוכה הזאת, שכולאת את חסידיה בסוג של עיירת מקלט נבערת ומוגפת ומנותקת, מכנה את המתנחלים "מטורפים ורוצחים". אנחנו פה המטורפים, ברור. איזו יהדות בדיוק הוא מתיימר לייצג? זאת שמטיפה לשנאה ולפלגנות בין יהודי ארץ ישראל? זאת שחסידיה נפגשו בשנת 2006 עם אחמדינג'אד? זאת שהקצינה והסלימה ועיוותה את התורה כולה? ועוד לא הזכרנו את העובדה, שלא רק שהאדמו"ר הראשון מסאטמר נטש את חסידיו לפני מותם בשואה – ואף הורה להם להישאר במקומם – הוא הסתייע לשם כך בקסטנר הציוני. כן כן, מייסד החסידות הפנאטית ניצל בזכות הציונים. זה לא הפריע לו, אגב, לפרסם כעבור 17 שנה ספר בשם "ויואל משה", פלסתר שטנה נגד כל יהודי שהעז לחלום על מדינה וקיבוץ גלויות, שמשמש עד היום כתנ"ך של הפלגים הקנאים שונאי מדינת ישראל והציונות.

קריית יואל מחזיקה בעוד שיא מפוקפק. היא הרשות המקומית הענייה ביותר בארצות הברית: כ-70% מתושביה נמצאים מתחת לקו העוני. לא שמורה אינדיאנית מרוחקת או רובע עירוני מוזנח באוהיו – בירת סאטמר, היא ולא אחרת, צועדת בראש רשימת העוני בארה"ב. אבל זהו פרט שולי; האסון הגדול של החסידות הזאת הוא העובדה שמנהיגה היוקד והרושף עומד בעיירה הביזיונית שלו, העלובה והאפלה, כולו אומר גלות, ומסית בקנאות עיוורת נגד מדינה שלמה, נגד עם שלם, תוך שהוא מעניק רוח גבית לאויבי ישראל. בעזות שאין לה גבול,הוא מטיף נגד מפעל ההתיישבות, מתפאר במוסדות החינוך שבנה על אדמת ארה"ב, ומגדף את החרדים שמשתפים פעולה עם מוסדות המדינה.

אז שלום ולא להתראות, כת סאטמר; תסתגרו לכם בשקט ב"קריית יואל", אנחנו נמשיך לבנות את מדינת ישראל.

תמונות מקריית יואל: שלטי הצניעות; בית השחיטה; מאפיית המצות; בית העלמין; רכב הצלה; כולל; משאית גניזה; סופרמרקט; עוף מקומי. תצלום האוויר נלקח מגוגל תמונות.