יום שלישי, 13 בדצמבר 2005

הקצינים בורחים? מה הפלא | מכתב לרמטכ"ל דני חלוץ

לכבוד
רב אלוף דני חלוץ
ראש המטה הכללי

קצינים בורחים מצה"ל, "נתונים מדאיגים", "מוטיבציה נמוכה", גיבוש תכנית חירום וכו'. כבר עשרים שנה שצה"ל מאבד את יוקרתו, וזה באמת לא חדש. הבשורה הגדולה היא שגם בצה"ל מבינים שהצבא הוא לא בית טוב לגדול בו. קצין בדרגת סרן מוותר על הדרגות, על המקצוע, על הוותק ועל הביטחון האישי, ומצהיר כי מלצר (כן, מלצר) היא עבודה משתלמת יותר (מתוך הכתבה המצ"ב). אין ספק כי בדרגים הנמוכים התסכּוּל עמוק, וזה מחלחל גם לחיילי הסדיר. הקצינים מסביב לא מהססים לספר: משהו רקוב בממלכה.


(בעקבות כתבתו של יוסי יהושע "בריחת הקצינים" ידיעות אחרונות)
בריחת הקצינים

יום שני, 10 באוקטובר 2005

יום אחד בשנה

דמדומי בוקר, יום שני, ז' תשרי תשס"ו. אני ריקני כמו שהרבה זמן לא הייתי.

לפני כמה דקות עוד היה מי שמלמל לי כמה מילים על גיל עשרים, על קידומות מתחלפות וכאלה, אבל באמת לא תכננתי שכל הכלום הזה, כמו אוויר דחוס שמשתחרר מבלון, יתנפץ בפניי בסתירה מאיימת. זה קורה וזה מיידי ואיש אינו שם לב.

יום שני, 4 ביולי 2005

בְּיוֹם הֻלַּדְתֵּךְ, הִסְתַכְּלִי 👁 👁

 בְּיוֹם  הֻלַּדְתֵּךְ

הִסְתַכְּלִי   👁   👁

יָמִין                             וּשְׂמֹאל

כֹּה וָכֹה

אַ נָּ ה     וְ אַ נָּ ה

וּרְאִי לְמֱרַחוֹק
לֹא
כָּכָה  וְכָּכָה
וְלֹא
כָּ
כָ
ה

 וְ
כָּ
כָ
ה
וְגַם לֹא
כָּ כָ ה    וְ כָּ כָ ה
אֶלָא
כָּ כָ ה    וְ כָּ כָ ה 


- - הַמְשִׁיכִי לָשִׁיר - -
אֶת הַשִּׁירָה הַחֲזָקָה,
שֶׁלָּךְ

בִּיְדִידוּת,
                            אֱלִירָם


יום ראשון, 1 במאי 2005

פלסטינים או פלשתינאים? פלשתין או פלסטין?

לאורך השנים הפך הסכסוך הישראלי-פלסטיני לאחד מנושאי הסיקור המרכזיים והחשובים ביותר בתקשורת העולמית בכלל והישראלית בפרט. למרות זאת, טרם נוצרה תמונה ברורה באשר למינוח המדויק אותו יש לכנות את "הצד השני" – העם הפלסטיני. אמצעי התקשורת הישראלים השונים מוסיפים לנקוט בשלל מינוחים, המתייחסים למעשה לאותו שם העצם.

להלן מקבץ דוגמאות הממחישות את מגוון המינוחים :
  • YNET: "מאות צעירים פלסטינים ניסו להגיע להר הבית דרך שער האריות". 
  • מעריב NRG: "י-ם: מאות פלשתינים פתחו בקריאות 'אללה אכבר' בשער האריות".
  • עיתון "הארץ": "חייל צה"ל ואזרח ישראלי נפצעו אתמול מאש צלפים פלשתינאים בציר 'פילדלפי' מול רפיח....".
  • "מעריב" : "שני ישראלים נפצעו אתמול מירי צלף פלשתיני סמוך לרפיח..."
  • "ידיעות אחרונות": "...בצה"ל אומרים כי מדובר בשחיקה של ממש בהפסקת האש, וזאת מכיוון שהרשות הפלשתינית פועלת פחות לסיכול פיגועים..."

מדוגמאות אלה עולה השאלה – באיזה מהמינוחים יש להשתמש?

פרופ' שמעון שמיר עונה על השאלה, במאמר המתפרסם בגיליון "העין השביעית". לטענתו, התשובה נעוצה באבחנה בין שני מושגים: פלשתינה (בפ"א דגושה) ופלסטין (בפ"א רפויה).

פלשתינה: שמה של א"י כולה כפי שנקראה בימי המנדט הבריטי ובגבולותיו. זו הגרסה העברית לשם האנגליPalestine . לדבריו, השימוש במושג "פלשתינה" הדגיש את תושבי א"י היהודים, ולראיה תושבי א"י היהודים שהתנדבו לצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה נקראו "פלשתינאים".

פלסטין: מושג זה הוא מושג המעוגן בהוויה הערבית ולפיכך יש לשעתק אותו לפי כללי השעתוק מערבית: בסמ"ך, בטי"ת ובפ"א רפויה. משנת 48' הלכה והתחזקה התנועה הלאומית-ערבית תחת המושג "פלסטין". לראייה כותב פרופ' שמיר, כי כיום ה"פלסטינים" מוגדרים כתושבי הארץ הערבים אשר גיבשו לעצמם זהות לאומית- פלסטינית, ומוסיף שבהתאם לכך נקראים מוסדותיהם "הרשות הלאומית הפלסטינית" ו"הארגון לשחרור פלסטין".

ואולי בכלל בלסטין?
לאחר שהציג את השוני שבין שני המושגים עומד פרופ' שמיר על "לב הבעיה", כהגדרתו; "שעה שבעברית אנו יכולים להבחין בין "פלשתינה" ל"פלסטין": אין הבחנה כזו בשפה הערבית ובשפות הלועזיות". התוצאה: המושג Palestine מקבל משמעות כפולה בעודו מוצג במקביל גם בתור ה"מדינה שבדרך" וגם כא"י כולה. לטענתו, בצורה זו הולך ונטמע הנרטיב הפלסטיני בקרב אומות העולם, זאת משום שבקרב הדור הצעיר שאינו חי בישראל מתעצבת התפיסה ש-Palestine [א"י] היא ארצו של אש"ף, ולכן כך הוא גם קורא ומבין את ההיסטוריה והספרות הארצישראלית.

לסיכום, בסיומו של המאמר מתריע פרופ' שמיר כי "להתכרסמות ההבחנה בין המושגים יש מחיר גבוה בטווח הארוך" בעודו מדגיש כי "את המלאכה הזאת יש להתחיל בבית – בשימוש נכון במושגים "פלשתינה" ו"פלסטין" בשפה העברית".



שמעון שמיר, נוח בשבע שגיאות, העין השביעית

יום שני, 17 בינואר 2005

הטלוויזיה אוהבת אותנו אהבלים

בדיוק כשהחבר'ה מפרוייקט Y מזכירים לנו איך מכינים אהבת אינסטנט כמו חתולים בפח זבל, נדמה שהישראלים, כמו באייטם חולף, נשבים בכל ספין, בכל תרועת התפעלות טלוויזיונית שלא ממש קשורה למה שמחבר בין האזניים. בלית ברירה, תוצאה של מחדל נואש, אנו ניזונים מעולם של מחוות תקשורתיות זמינות; תן לנו בר זוהר, תן לנו ריאליטי, תן לנו זומביות שמחייה את עצמה כל יומיים מחדש, תכה בנו, תצליף בנו, ונעבור לפרסומות. הנה לכם התרגשות.

* * *

בעידן של פטיפונים, אינפלציה ומנחם בגין, הנוקיה של סלקום היה נראה כמו תחנת ממסר של אפולו, נגמ"ש בדמות סלולר, מעיין שופע של קרינה אלקטרומגנטית. אחד כזה היה רק לצה"ל ולעובדי הכור האטומי בדימונה. למרות זאת, רגע לפני, שום ילדה תל אביבית לא הרגישה מנותקת כי נגמר לה הטוקמן ואף אתיופי בן 6 לא הרגיש דחוי כי הוא מסתובב בלי, הם לא ידעו כי "בשבילי הכוכב זה אתה" וש"לאהוב זה לשלוח תמונה כי לא התראיתם הבוקר"; מבחינתם לפחות, העולם שלהם הסתכם בשבע על הקיר וחמש אבנים. ואולי למרות הכל, גם בשנות השמונים יצא לאנשים להתאהב מדי פעם.

אבל נדמה לכם שתרבות הוואקום הגיעה לקיצה. היא אינה מסוגלת עוד לייצר דמויות אנושיות שיגרמו לכם להרים טלפון לאקסית שזרקתם לפני שבוע. עוגת הרומנטיקה העילגת מצליחה לייצר אפילו בטייבה את הגיחוך הנדרש. אז הבאנו לכם אותה בפרסומת כמו שצריך להיות, פרסומת חבויה לציבור האהבל, אנחנו לא נשכנע אתכם לשרוף שעות בסלולרי, אנחנו נשכנע אתכם לאהוב. ואיך אוהבים? מדברים בסלקום.

ואם לא טמנתם ידיכם בצלחת החומוס אתם בטח זוכרים שחומוס עושים באהבה או לא עושים בכלל.
את הנרווים האמיתיים אני חוטף כשאני קולט שהווזיר התורכי בפרסומת של צבר הוא הוא הגרסה הכי קרובה לישראליות. במקרה הזה ישראלי זה שייח' דובר עברית עם מניירות בעלבוסטיות ואלגנטיות סטייל מערבל בטון שמקנח כיכר לחם בקערת חומוס. אפילו אם נעלים עין מהאופן הבוטה והילדותי שבה מנסים לשדך את המושג אהבה עם חוסר העידון האסתטי שיש בקונוטציה של שווארמה, לאפה וסביח, עדיין הוולגריות המיובלת שיש באמירות כמו "אצלנו במפעל משתמשים באהבה בשביל להכין חומוס" נשמעת כמו שיר של פעיל חמאס בקסבה של שכם. אם החיים בלאפה אז אתם בעצם על נקודת הדמיון בין חומוס, צ'יפס וסלט.

אנו חיים בפריודה שבו המילה מתה, המשמעות איבדה מתוקפה וריטואל ההווה שלנו חוזר על עצמו כמו תקליט מדוכא. ברשת התרבות הרופפת שנסרגה סביבנו, הטלוויזיה אינה יכולה להתניע את עצמה לבד, היא זקוקה למדחפים חיצוניים כדי להתקיים: פרסומות, זכייניות, סרטי בורקס, דודו טופז ועוד אמתלות נוספות לקיומו של המדיום; כל בן אנוש, כל קמילה, כל עלה נידף, כל עץ יבש שיוכל להזרים דם לעורקים של יונית לוי מתקבל בקריאות ריגוש בולמוסיות מצד יוסי שנוחר רדום על הספה בסלון. העולם התרוקן, הרומנטיקה מפנה את מקומה לציניות, כל מה שנותר הוא אוטופיה שהיא הכי קרובה ליכולת להרגיש, לכעוס, לשנוא, להעריץ, ולכן בוחרים באופציה הקלה: טוק שואוז ושעשועונים ושחקנים שבוכים וחתונה בשידור חי וריאליטי ווילה ויאכטה וכלום. יישור קו וחוזרים להתחלה, לאמת הנוקשה של הריקנות.

ככה זה. הפכנו לחורים שחורים, למבואות סתומים, להדמיות אנוש, לאלומות חושך, לחלקיק רזולוציה, להולוגרמות, לרצף אותות סתומים, ללוח צילום, לפרוטון רייטינג, לשלם הזעיר באופן ניכר מסך כל שלליו. איננו ולא נהיה עוד. המשימה הוכתרה בהצלחה: תרבות הכלום, יצירת כפיו של מוטי שקלאר והפיפל מיטר, השלימה את התרבותה הסרטנית שפיצוצה אינו גובה קרבנות חיים, אלא רק מציג את העדות לקהות חושים אסתטית, לדמיון משועבד, לציץ פורח, לעטרת התלהבות מאולצת בכוח השלט.
לחידלון, לאבדון.