5.17.2024

לא תאמינו למה צה"ל התקפל בצפון הרצועה

למה נהרגו 5 חיילים בג'באליה? הדברים הבאים הולכים לזעזע אתכם. אנסה להביא אותם כאן כפי שנמסרו לי מעוזר של ח״כ בכיר בליכוד.

כזכור, כבר בתחילת המלחמה צה"ל הורה לכל תושבי צפון רצועת עזה להתפנות מבתיהם ולעקור לדרום הרצועה. צעדות ארוכות, שהזכירו לרבים את הנכבה, השתרכו מצפון לדרום. בסוף אוקטובר 2023 החל צה"ל בתמרון עמוק ומשמעותי בג'באליה, שהסתיים כחודשיים לאחר מכן. ב-19 לדצמבר הודיעו בצה"ל בגאווה: "פירקנו את היכולות המבצעיות של חטיבת צפון עזה". לכאורה, המשימה הושלמה בהצלחה. צפון הרצועה בידינו.

כדי לשמר את ההישגים המזהירים של צה"ל, הייתה נדרשת פעולה אחת בלבד: להכריז על צפון הרצועה כשטח צבאי סגור. כתבתי על זה רבות בתחילת המלחמה. הפינוי ההמוני של התושבים מאדמתם הוא מנוף הלחץ הכי חזק שיש לישראל. מבצעית, כל מה שהיה צריך לעשות זה להציב כוחות בסמוך לנחל בשור, המכונה ואדי עזה, שחוצה את הרצועה לרוחבה ומפריד בין הצפון לדרום, ולמנוע זליגה בין חלקי הרצועה. 

צה"ל היה מרחק פסע מהשגת היעד הזה. עשרות אלפים בודדים נותרו בצפון הרצועה, שהתרוקנה מיושביה. בתמונות שצולמו במרכזי השכונות ג'באליה, סאג'עיה והעיר עזה עצמה, המקום נראה כמו צ'רנוביל אחרי ההפצצה. ערי רפאים. כל מה שנדרש היה זה להשלים את הפינוי. המהלך הזה היה מעניק לצה״ל יתרונות משמעותיים בשדה הקרב.

באותם הימים, יותר מדי אנשים החלו להשתעשע ברעיון של יישוב מחדש של הרצועה. ברשתות החברתיות צצו כל מיני מפות עם תוכניות ליום שאחרי. התוכניות האלה הטריפו את ראש הממשלה, שמרבה לכנות אותן "פנטזיות משיחיות". הוא התבטא נגד הרעיונות האלה בפומבי, בעברית ובאנגלית, והקפיד להבהיר שמה שהיה בעזה - הוא שיהיה. ישראל לא תכבוש ולו סנטימטר אחד מאדמת הרצועה.

ההתעוררות הפוליטית הולידה כנס שנוי במחלוקת שכונה "כנס הניצחון". אתם בוודאי זוכרים את האירוע הזה, שהתקיים בבנייני האומה בינואר האחרון בהשתתפות כ-20 שרים וחברי קואליציה. האירוע הזה הוציא את ראש הממשלה משיווי משקל. הוא כרגיל פחד: פחד שיאגפו אותו מימין, פחד מהתגובות בשמאל, פחד מהעולם. העובדה ששליש מהקואליציה לקחה חלק באירוע גרמה לו לאבדן עשתונות.

כנגד עמדת מערכת הביטחון, ראש הממשלה, יחד עם קבינט המלחמה, החליטו להעניק שורה של מחוות לעזתים, שהחשובה שבהם: חזרה הדרגתית לצפון הרצועה, ואי סגירת התפר שבין הדרום לצפון. על פניו, המהלך צויר כמחווה לאמריקאים, שביקשו יפה, וגם כדי להוכיח לבית הדין הבינלאומי שישראל לא מטהרת את הרצועה מיושביה. 

האמת העגומה הייתה אחרת: קבינט המלחמה נבהל מהלך הרוח בימין ומהמחשבות לקדם התיישבות מחודשת בצפון הרצועה. נתניהו, שתמך בהתנתקות, פחד שהמציאות החדשה בצפון הרצועה המרוקנת מיושביה תעורר בימין אספירציות לחידוש ההתיישבות בצפון הרצועה.

הדרך לסיכול מהיר של הרעיונות האלה הייתה בהחלטה להחזיר חלקית של התושבים לצפון הרצועה ונירמול החיים שם. מי שכמובן ניצל את הוואקום ותפס עמדות בשטח שנכבש היו כוחות חמאס, שהקימו תוך זמן קצר מחדש את תשתיות הטרור.

במעגל הקסמים הזה, צה״ל מוצא את עצמו בג׳באליה בפעם השלישית. הבשורות הקשות הבוקר הן התוצאה של מדיניות מכוונת שהונהגה על ידי קבינט המלחמה, שבחרה במודע שלא למנוע את כל הכאוס שמתחולל עכשיו בצפון הרצועה.

5.12.2024

דמים בדמים נגעו - הסיפור המצמרר של יהונתן מלכה ז"ל ועמית בונצל ז"ל

כשעה אחרי שהודיעו שיוני נהרג, בדצמבר האחרון, נסענו עם גיסתי שירה לבית הוריה בבאר שבע. זו הייתה נסיעה קשה, כואבת, מטלטלת, עם מי שקיבלה את הבשורה הנוראה מכל על נפילת אחיה התאום. בבית משפחתה החלו להתאסף חברים, מכרים ובני משפחה. קציני צבא טיפלו בבירוקרטיה המרסקת של המוות: איפה יוני ייקבר, מי יישא הספדים, באיזו שעה מתחילים.

יוני היה חלק משלישייה. התאום הנוסף, אריאל, הוא בחור מרשים וגבה קומה, קצין מוערך ומפקד צוות בגדס"ר צנחנים. כשיוני נהרג, אריאל היה בעיצומה של לחימה עיקשת עם חייליו בשכונת ג'בליה. צוות מיוחד נשלח כדי להוציא אותו מאש הקרבות ולהביאו הבייתה.

אי אפשר לשכוח את הזעקה ההיא, כשאריאל פתח את הדלת. זה היה מבהיל; המושג "ריח הקרבות עוד באוויר" קיבל משמעות חדשה. אריאל היה מכוסה כולו באבק, כאילו שכב בתוך אתר בנייה. המדים הטקטיים שלו הדיפו ריח חריף של עופרת, בוץ, אבק שריפה וזיעה. זה היה ריח לא מוכר. ריח של עזה. אפילו את מגני הברכיים הוא לא הספיק להוריד. אחרי 60 ימי לחימה ברצף, אפשר היה לראות איך המעבר החד והחזרה לציביליזציה מטלטלים לו את הנפש. ידיו קצת רעדו, המבט שלו היה מוטרף ומבולבל.

הסתכלתי על אריאל ובכיתי. איזה לוחם, איזה גיבור, אלוהים, באיזה עוד מדינה ילדים בני 22 צריכים לחזור הבייתה מהמלחמה כדי לקבור את אח שלהם התאום. הלב שלי נשרף רק מלחשוב על הסערה שהוא עובר עכשיו ועל הגיהנום שם בעזה.

התיישבנו לדבר. אריאל סיפר שלמרות הטרגדיה הנוראה, יש מלחמה ויש להם משימה לנצח אותה. אמר שהוא דואג לחיילים שלו, ושהוא מקווה שהכל בסדר איתם. שאלתי אותו מי מחליף אותו. יש לי סמל גבר, עמית, הוא אמר, הוא יחליף אותי בינתיים עד שאני אחזור. גם בשעה הקשה ההיא, אריאל לא שכח את החיילים שהשאיר בעזה.

למחרת בבוקר נסענו להלווייה בירושלים. ההספד של אריאל, לבוש עדיין במדי המלחמה, היה קורע לב. יוני הוא לא סתם אח אלא אח תאום, שגדל איתו עוד ברחם. בין המשתתפים בהלוויה היו הוריו של עמית בונצל, הסמל של אריאל, שגם הניחו זר על קברו של יוני. על הזר היה כתוב: "ממשפחת הורי צוות מלכה", הצוות של אריאל.

באופן טראגי – עולה בי צמרמורת רק מלכתוב את זה – בזמן שאריאל ספד לאחיו, הצוות שלו ניהל קרבות עזים בעיר ג'באליה, ונקלע לקרב חזיתי מול מחבלים. עמית בונצל, הסמל שהחליף את אריאל, נהרג בהיתקלות, פחות מ-24 שעות לאחר שיוני נהרג. 

ההורים של עמית בונצל, שכרעו על קברו של יוני כדי להניח זר, קברו את בנם כמה שעות מאוחר יותר בדיוק במקום בו דרכו. 

יוני מלכה ז"ל ועמית בונצל ז"ל קבורים זה לצד זה, בהר הרצל. "וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ" (הושע ד, ב).

שנהיה ראויים להם.




11.08.2023

לאידיאולוגיה מחוללת הטרור בארץ יש שם, כדאי שנתחיל להכיר בו

הפלסטינים הם לא אויב הציונות. גם לא הערבים. בטח לא העולם המוסלמי. יש ערבים נהדרים שקשרו את גורלם עם ישראל. יש מוסלמים רבים שחיים איתנו בשלום וידידות. יש פלסטינים שרק רוצים לחיות בשקט ובכבוד. 

לציונות יש אויב אחד וצריך סוף סוף לקרוא לו בשמו: הפלסטינאוּת. 

מה זה פלסטינאוּת? 

הפלסטינאות היא האידיאולוגיה הפלסטינית. האידיאולוגיה שהזינה את פרעות תרפ"ט וטבח תשפ"ד, את האינתיפאדות ואת הטרור, את השנאה ואת הפחד שמלווים את חיי היהודים בארץ כבר למעלה מ-100 שנה. היא השורש שממנו יונקים רוצחי חמאס, חיזבאללה, החות'ים בתימן והאנטישמים ברחובות איסנטבול. כעת הגיעה השעה להילחם באידיאולוגיה הפלסטינית כמו שהעולם נלחם באידיאולוגיה הנאצית.

מי שתומך בפלסטינאות ייקרא להלן פלסטִינִיסְט. למרבה הצער יש פלסטיניסטים בכל העולם: באירופה ובאמריקה, באוניברסיטת חיפה ובאוקספורד, יש יהודים פלסטיניסטים ואפילו, למרבה האירוניה, 'קווירס פור פלסטיין'. יש כאלה שמעדיפים פלסטינאוּת נוסח חמאס, ויש מי שתומך בה בגרסה הרכה יותר של מכחיש השואה אבו-מאזן. מאידך, יש הרבה ערבים (ואפילו פלסטינים) שהם לא פלסטיניסטים.

הדרך להילחם בפלסטינאות היא כל קודם להכיר במסוכנוּת שלה. רעיונות כמו Free-Palestine הם המקבילה ל-Juden-frei: טיהור אתני, אזורים נקיים מיהודים, שטח "מהירדן לים"; הפלסטינאות לא תתפשר לעולם על פחות מ-100% משטחי הארץ, לא תהסס לשחוט יהודים, דרוזים, נוצרים ולהט"ב, ולא מעוניינת בפחות מדיקטטורה איסלמיסטית-רדיקלית. מי שחושב אחרת הוא עיוור.

בסבב הנוכחי יש רבים שמנסים לייצר ניתוק מלאכותי בין חמאס לפלסטינאות, ולהציג את הפלסטינים כעוד קורבנות של חמאס. הם מקדמים – לעיתים בתמימות – את הקונספט של Free Palestine from Hamas ובכך מלבינים, דה-פקטו, את פשעי הפלסטינאות ואת הרצחנות האידיאולוגית הטבועה בה. זה כמו להפריד בין הנאציזם לגרמנים. החמאס והפלסטינאות חד הם; אסור להפוך שוב את הפלסטינים לקורבנות בסיפור הזה. 

צריך ללמוד וללמד את ההיסטוריה של הפלסטינאות: להכיר את המופתי שחָבַר לנאצים במטרה לחסל את יהודי ארץ ישראל; לזכור את הניסיון, שלא צלח, להשמיד את מדינת ישראל הצעירה ב-48'; לזכור את פיגועי הטרור, חגורות הנפץ, ערפאת, משפחת פוגל, עזה, אל אקצא, המרמרה, חמאס, אבו מאזן, ומעל הכל: את הסירוב העיקש לשלום. להפנים שכל הסבל הזה נולד מאידיאולוגיה אנטישמית שמקדשת דם ורצח. ובעיקר להיגמל מהמחשבה שיש סיכוי שהפלסטינאוּת תכיר אי פעם בקיום הלגיטימי שלנו בארץ.

את הפלסטינאות נהדוף תחילה מגבולותינו. קודם מטהרים את הבית. אש"ף יחזור להיות ארגון טרור. הנפת דגלי פלסטין תהיה עבירה פלילית שישראל מוכרחה לחזור ולאכוף. כל בית ספר ערבי במדינה יצטרך לנקות את ספרי הלימוד שלו מפלסטינאוּת. כל מוסד ציבורי, ובעיקר מוסדות חינוך, יחויב להניף דגל ישראל, כדי להבהיר שהוא לא מזדהה עם אידיאולוגיה ששוללת את קיומה של מדינת ישראל.

ערביי ישראל מוזמנים לאמץ מחדש את הזהות שהייתה להם לפני מאה שנה: ערבים במרחב הים-תיכוני, עִם זכויות וחובות אזרחיות, כפי שחיו בשלום תחת שלטונות קודמים. יהודים וערבים שרוצים להיאבק למען הפנטזיה הלאומנית-פלסטינית – פנטזיה שישראל בטיפשותה עודדה וטיפחה – מוזמנים להתחפף למקום אחר. אי אפשר ליהנות מהחירות והרווחה שמעניקה מדינת ישראל, וביד השנייה לתמוך באידיאולוגיה שרוצה בחורבנה. הסבלנות (והסובלנות) שלנו נגמרה. 

ועוד נקודה שחשוב להדגיש. אי אפשר להיות גם פלסטיניסט וגם ציוניסט. הפלסטינאות היא היפך הציונות. לא יכולות להתממש במרחב הצר הזה שתי אידיאולוגיות כל כך סותרות. הציוני עשה אינספור מאמצים כדי לחיות בשלום לצד הפלסטיניסט, אבל הפלסטיניסט ענה לו בחרב ובדם. כמו פשיזם מול ליברליזם, מיליטריזם מול פציפיזם – אלה שתי תפיסות עולם שאין דרך – ובאמת ניסינו הכל – ליישב ביניהן.

המשחק הזה חייב להיגמר. תמיכה בנרטיב הפלסטיני – בין אם זה במסגרת תנועות לאומיות או כינוסים דתיים – חייבת להיות מקבילה, תודעתית ומשפטית, לתמיכה בנרטיב של דאעש. ישראל היא מדינה יהודית, ציונית, סובלנית ודמוקרטית, אך חפצת חיים: אם יש אידיאולוגיה ששואפת להשמיד את הקיום שלנו, היא לא יכולה להתקיים פה יותר.


פורסם במקור ראשון

10.30.2023

מבצע שבת אחים - זוכרים שפעם קראו ככה להתנתקות?

 בעודי מהרהר ברשימת הטעויות האינסופית שלנו בעזה, מצאתי את עצמי מטפס לבוידעם ומחטט בקרטון ישן עם פריטים מצה"ל. זכרתי נכון, הייתה שם ערכת הסברה משנת 2005 עבור "מבצע שֶבֶת אחים". רגע, מה זה מבצע שבת אחים? אין על זה ויקיפדיה! ובכן, ככה קראו בצה"ל לתוכנית ההתנתקות בהתחלה, שבת אחים.

הנה מה טוב ומה נעים, מגרשים אתכם מהבתים.


אז זמן קצר אחרי שצה"ל בחר לו את השם המרגש "שבת אחים" – כאילו מדובר בערב שירי סוכנות או בלהיט גלגלצ משנת 2019 – עלו תהיות על פשר הבחירה המוזרה: איך אפשר לראות יהודים קרועים, מגורשים, מבוזים, מתאבלים על בתיהם בשמש הקופחת של קיץ 2005, ולקרוא לזה "שבת אחים". חלק טענו שזו ציניות משוועת וחלק חשבו שזו רק אטימות צה"לית. אני משאיר לשיקול הדעת שלכם לבחון מה באמת היה שם, בהתחשב בעובדה שמי שעמד אז בראש צה"ל היה דני חלוץ, שנשאל לאחרונה למה ביצעו את ההתנתקות במוצאי תשעה באב, וענה "גם לא ביקשו מטיטוס לדחות את חורבן הבית ביום, נכון?".

פתחתי שוב את "ערכת ההסברה למפקדי צה"ל". יש שם קלטת וידאו (וידאו! אוי, כמה אני זקן), שני תקליטורים (מתי שמעתם את המילה הזאת בפעם האחרונה) ואוגדן כרומו מהודר מלא בגרפיקות משובבות נפש, עמוס בכל הקלישאות שליוו את תקופת הרגישות והנחישות. אין ספק שצה"ל התכונן יפה למבצע הזה. כמה מדהים לראות איך מערכת ההסברה הפנימית של צה"ל – יחד עם התקשורת – ציטטו מדף המסרים של הפוליטיקאים ובחרו לראות את ההתנתקות כ"חלק ממכלול ארוך של שלום אזורי". איזה צחוקים.

למה אני מספר לכם את כל זה? כדי להיזכר איך אז, כמו היום, כשכל המערכת רוקדת לצלילי אותה מנגינה, מאד קשה להקשות על הקונספציה. או בפרפרזה לגרסת הילדים הידועה ל"שבת אחים": הנה מה טוב ומה נעים, סבתא נפלה למים.

10.24.2023

איך יצא שדווקא השמאל עושה פה מלחמות והימין מחזיר שטחים

 "השמאל עושה מלחמות, הימין מחזיר שטחים" - אתם בטח מכירים את הטענה הזאת. יש לה בסיס היסטורי חזק: ממשלות השמאל יצאו פה למלחמות הירואיות וניצחו ניצחונות מזהירים. אפילו אולמרט, השנוי במחלוקת, פתח במלחמה עם לבנון חודשיים לאחר שנבחר. ממשלות הימין מנגד היו - ועודן - שמרניות להפליא וחוששות תדיר מעימותים צבאיים. לא במקרה בגין הוא זה שאירח את סאדאת בישראל, 5 חודשים בלבד לאחר שעלה לשלטון, והתחייב להחזיר את כל סיני.

כשמסתכלים על הטבלה מבינים עד כמה הפער הזה מדהים:

 

שלטון ימין (ליכוד)

שלטון שמאל (בעיקר מפא"י וגלגוליה)

שנות שלטון

35 שנה

 

1977-1984 (בגין, שמיר)

-19921986 (שמיר)

1996-1999 (נתניהו)

2001-2006 (שרון)

2009-2021 (נתניהו)

2022-2023 (נתניהו)

40 שנה

 

1948-1977 (בן-גוריון, שרת, אשכול, גולדה)

1984-1986 (פרס)

1992-1996 (רבין, פרס)

1999-2001 (ברק)

2006-2009 (אולמרט)

2021-2022 (בנט, לפיד)

מלחמות

·       מלחמת לבנון הראשונה (1982)

·       מלחמת המפרץ (1990)

·       מלחמת חרבות ברזל (2023)

·       מלחמת העצמאות (1948)

·       מלחמת סיני (1956)

·       מלחמת ששת הימים (1967)

·       מלחמת ההתשה (1967-1970)

·       מלחמת יום כיפור (1973)

·       מלחמת לבנון השנייה (2006)

שטח שכבשה

ישראל

 

·       כיבושי מלחמת העצמאות

·       ירושלים, הר הבית

·       יהודה ושומרון

·       רמת הגולן

·       מדבר סיני (1956, 1967)

שטחים מהם נסוגה ישראל

·       סיני – חבל ימית, 16 יישובים (עזה הושארה בשליטה ישראלית)

·       חברון (1997)

ההתנתקות:

·       גוש קטיף – 16 יישובים

·       צפון השומרון – 3 יישובים

·       שטחי A, B (הסכמי אוסלו)

עד 1973, צה"ל החזיק בתפיסה לפיה  מלחמה מנצחים בהפקעת שטח. שוב ושוב, ישראל תפסה שטחים חשובים שאיפשרו לה את העומק האסטרטגי ואת גיבוש תודעת הניצחון, ולא היססה להתבסס בהם במהירות. ההישג המופלא של כיבוש סיני איפשר לימין לממש את הסכם השלום עם מצרים. אלמלא הניצחון הגדול על מצרים, ספק אם בגין וסאדאת היו נפגשים אי פעם.

צריך לקוות שצה"ל יחזור לתפיסות הלוחמה הישנות שלו. המערכה הנוכחית בעזה חייבת להסתיים בהפקעת שטחים בצפון רצועת עזה ודחיקת האוכלוסיה דרומה. במונחים של העולם הערבי, אין תבוסה גדולה מאובדן אדמה. ההרתעה לא לא תושג בסיסמאות, בבניינים חרבים או באלפי הרוגים, אלא בצעד המתבקש, הבסיסי, של ניצחון והכרעת האויב בשיטות של פעם. זו השפה שמדברים במזרח התיכון. זו נקודת התורפה. שם צריך להכאיב לאויבים שלנו.

לצערי, ב-35 שנות שלטון הימין (שהם 80% מהזמן מאז 1977), ההבנה הבסיסית הזאת לא יושמה. נקווה שהפעם מישהו ייזכר איך פעם ניצחו פה מלחמות.



כיבושי ישראל אחרי מלחמת ששת הימים, כלומר, כיבושי מפא"י. מקור: ויקיפדיה



כיבושי ישראל אחרי מלחמת יום הכיפורים. מקור: ויקיפדיה

10.19.2023

למה שלחנו את רחל מאופקים לחבק את ביידן?


למה, מכל סיפורי הגבורה ששמענו בשבוע האחרון, אנחנו נאחזים שוב ושוב בסיפור הזה של רחל והעוגיות, עד ששלחנו אותה לתת חיבוק גדול לביידן?

כי מה שעם ישראל צריך, בין קולות הפגזים והמלחמה, זה קצת אמא. את התבונה, את החמלה ואת הנשיוּת של אמא; אמא שתשכך לנו קצת את הכאב, שתושיט לנו יד מגוננת, שתרגיע אותנו בכל הטירוף הזה. כל אחד היה צריך קצת רחל השבוע. כשהבית שלנו – הלאומי, האישי – כל כך מתערער, הסיפור על גבורתה של רחל בביתה היה לנו לנחמה.

מי שראה את החיבוק שרחל נתנה לביידן מבין שהצורך בחיבוק היה הדדי. נשיא ארה"ב, שראה דבר אחד או שניים בחייו, הגיע לכאן כדי לנחם עַם שיושב שבעה. הוא איש שיודע להעריך חיבוק. רחל נפלה בזרועותיו, והוא הניח את ראשו על ראשה. תגידו מה שתגידו עליו, לביידן הזה יש לב. בביקור שלו אמש, של סב רחום ורגיש, איטי ומדוד, השמיע דברים שייחקקו לעד ברצף הזה של שואה ותקומה.

הסיפור של רחל הוא נחמה פורתא, רגע של שפיות וטירוף שמעורבבים יחד. יש בו את המימד קומי שאנחנו כל כך צריכים, של מחבל מתועב – חמאסניק, שפל, מרצח – או במילותיה של רחל: "מטר שמונים גובה, מטר רוחב" – הופך לילד מגודל שרק רוצה עוגיה וקולה. אמיתית, לא זירו. 

עד כמה שקשה לנו, בוודאי, להיכנס לראש של המחבלים, אי אפשר להימנע מזה. מה עבר להם בראש באותם רגעי אימה-חמלה אצל רחל? הם כנראה ציפו לצרחות תופת, לפחד מצמית של אנשים שרואים את המוות בעיניים. ואז הופיעה בפניהם רחל מאופקים, מחייכת, רגועה. משהו נגע בהם. אחמד, בטח אמרו, שוּףְ על הסבתא הזאת. והיא בחכמתה הראתה להם, בקור רוח, אמפתיה וסבלנות. המרצחים האלה חוו, אולי לראשונה בחייהם, קצת אנושיות. יותר מחצי יממה שהם התפנקו אצל רחל, יודעים במשך שעות ארוכות שזו תהיה כנראה הפעם האחרונה שיראו אישה בחייהם. איזה סיפור. יעל וסיסרא ממש. 

ויש עוד עובדה שאי אפשר להתעלם ממנה: מלחמות היו ונשארו עניין של גברים. ודווקא בעולם כל כך גברי, בחרנו לנו גיבורה אישה, עממית, פשוטה, שהגיעה אלינו משום מקום, אבל מביאה איתה דימויים כל כך חזקים. אפילו השם הזה רָחֵל, האמא של עם ישראל – שמצוּוה בתנ"ך "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ" – היא שמזכירה לנו שאחרי הכל, עם ישראל זקוק לקצת שלום וחמלה ורוֹךְ בתוך הכאוס. עם של רחמנים בני רחמנים.

תודה רחל, נִחַמְתָּנוּ.

* * * 

מוקדש לאמא שלי, רחל ❤️

בין חמאס לחמס - דבר תורה לפרשת נוח (בעקבות המצב בעזה)

בתחילת פרשת נוח, התורה מתארת במילים בוטות את דמותו המושחתת של דור המבול: "וַתִּשָּׁחֵ֥ת הָאָ֖רֶץ לִפְנֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֑ים וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ חָמָֽס". מדהים שהמילה הכי בוטה שהתנ"ך משתמש בה לתיאור שחיתות והתבהמות מוסרית היא חמס.

המילה הזאת מוכרת לנו.

תראו איך אונקלוס מתרגם, או יותר נכון מפרש, את הפסוק הזה: "וְאִתְחַבָּלַת אַרְעָא קֳדָם יְיָ וְאִתְמְלִיאַת אַרְעָא חֲטּוֹפִין."

עכשיו גם אם אתם לא ממש מבינים ארמית, המילים האלה מצלצלות לכם מוכר.

את המילה "וַתִּשָּׁחֵ֥ת" הוא מתרגם ""וְאִתְחַבָּלַת". כלומר יהיו בה מחבלים. 

"וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ חָמָֽס" הוא לא מפרש כריבוי של גזל, כמו שבדרך כלל מפרשים את המילה 'חמס', אלא הוא כותב: "וְאִתְמְלִיאַת אַרְעָא חֲטּוֹפִין". או בעברית: תתמלא הארץ בחטופים. כלומר, מדובר בגזל נפשות של אנשים שנחטפו מחיק משפחותיהם. 

ובהמשך -

 "ויאמר אלוהים לנוח קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ". 

יש חמס. גונבים נפשות. ה' אומר לנוח, הגיע הזמן להשחית, לחסל, את הארץ. 

בואו נראה שוב את אונקלוס: "אִתְמְלִיאַת אַרְעָא חֲטוֹפִין". הארץ מתמלאת חטופים. 

התורה בעצם אומרת לנו, המעשה הכי בזוי, הכי ברברי, הכי נתעב, זה לגרור אנשים חסרי ישע ולחטוף אותם אל הלא נודע. חמס כזה, פשעים נבזיים כזה, הצדיקה, בפעם היחידה בתולדות האנושות.

הם השחיתו – הנני משחיתם. הם חיבלו – אנא מחבלהון.

12.19.2022

כמה טוב שנגמר המונדיאל

איזה מזל שהמונדיאל הזה כבר נגמר.


כמה טוב שכדורגל הנבחרות המשובח הזה נמצא מאחורינו. כמה חיכיתי שהמסיבה הגדולה של כל יושבי תבל – שכרגיל אף אחד לא הזמין אותנו אליה – תיגמר. חודש ימים סבלנו מאלוהי הכדורגל: משחקים נפלאים, ספורט מקצועני ברמות מדהימות, ותצוגות ענק שכל העולם הריע להן. כבר עשור שקטאר מסנוורת את עיני העולם עם המיליארדים שהם מצאו באדמה, לקול מצהלות פיפ"א ושאר מושחתי הכדורגל. אז יופי, סוף סוף זה נגמר. קחו את איצטדיוני הענק האלה שבניתם במדבר ותחזרו לארח את מירוץ הגמלים המסורתי שלכם.

אין כמו אירועי ספורט גדולים כדי להזכיר לעם ישראל שהדבר הזה שנקרא ספורט תחרותי הוא ממנו והלאה. תאשימו את מי שאתם רוצים: את התרבות, את הגֶּנים, את הגננת, את משרד הספורט, את ביבי. לא יעזור לכם כלום, היבול המביך של יהודים בספורט העולמי הוא עובדה מוגמרת מאז שהלניסטים רצו פה בעירום 200 מטר משוכות לעיניהם המשתאות של בני חשמונאי. אנחנו אומה שלא יודעת להזיע באיצטדיונים. ליגת העל שלנו זה סקציה נס-ציונה ובני ריינה. תנו לנו פרסי נובל, מדליות פילדס ואג"חים של בנקים באירופה; באולימפיאדה של הכסף – הבורסה – אנחנו חזקים. אבל בכדורגל, כדורסל, קריקט או הטלת כידון – חבל על המאמץ, אין טעם לנסות. הפטנט היחיד שעוד איכשהו הביא לנו כמה מדליות היה סעיף הנכד בחוק השבות, וגם זה כנראה עומד להיגמר.

אבל הפעם הרגשנו את זה יותר מתמיד: יד האומות תקיפה. לערבים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר. פלסטין על ראש שמחתם. ומנגד, יהודים מפוחדים נמלטים מאימת איזה אוהד-פלאח מטוניסיה שפתאום תפס כוח במפגן הערבי הגדול ביותר אי פעם. גם על המגרש, לא מצאנו כדורגלן אחד לתרופה שיביא גאווה למדינת ישראל ובטח לא לעם ישראל. אפילו איזה מגן שמאלי של נבחרת גאנה שבמקרה חתם לחודשיים במכבי חיפה כדי להימלט ממלחמת אזרחים איפשהו – אין. כמו שאמרו חכמינו: יד האומות תקיפה (והרגל של ליאו מסי תקיפה עוד יותר).

ודווקא בנקודת השיא של המפגן הזה הפערים מתחדדים: בקצה אחד של המזרח התיכון קרנבל מטורף עם מיליארדי צופים; בקצה השני – נר ראשון חנוכה. תזכורת שלמרות התרומה השולִית שלנו בספורט, יש לנו כמה ערכים חשובים אחרים שהבאנו לעולם. שההפסקה הקצרה שנעשה כדי להדליק את החנוכיה בבית, כנגד כל העולם, היא ציון דרך נוסף בתחרות העתיקה שמלווה אותנו – בימים ההם בזמן הזה – כבר 3000 שנה. לפחות זכינו שהנבחרת המנצחת לובשת כחול-לבן.

11.24.2022

העולם של דיסני: כסף, כסף וגאונות אין קץ

לפני איזה חודש וחצי נסענו כל המשפחה לדיסנילנד. זה היה ממש בסדר גמור: הילדים בסדר, אני גמור. בינתיים נגמרו החגים, חזרנו לארץ והעולם המשיך להתקיים באופן מקרטע כרגיל. הכל, חוץ מדבר אחד: הפרסומות של דיסני. הן ממשיכות לרדוף אותי בכל פלטפורמה. מזכרות, חולצות, סטיקרים, חופשה במלונות דיסני, מנוי שנתי למתקנים בעלות סמלית של 899$, הקרנות בכורה, מארזי דיסני והשד ג'יני יודע מה עוד הם מנסים למכור. אני קורא על פיגוע באיסטנבול ומקבל מודעות על אלזה ואנה. לא יודע איך לברוח מזה.

אז הנה, דיסני, האלגוריתם שלכם ניצח. לכבוד הבלאק פריידיי, זה מה שיש לי להגיד עליכם:

'דולר דיסני', שטר אמיתי שאפשר לקנות במדינת דיסני. חפשו על זה בויקיפדיה
'דיסני דולר', שטר אמיתי שאפשר לקנות במדינת דיסני.
חפשו על זה בויקיפדיה
* כסף כסף כסף. למעט צינורות הגז והנפט של קטאר, אין עוד מקום בעולם שתוכלו לראות נהרות של כסף זורמים בהיקפים מטורפים שכאלה. עשרות אלפי אנשים משלמים בממוצע 150$ לכרטיס ואז קונים במאות דולרים כל מה שיש לדיסנילנד להציע (במחיר מופקע): מזכרות, בובות, נקניקיות, צעצועים ובעיקר חלומות. לא מעניינים אותם תורים של 80 דקות, חום כבד או דוחק נוראי. דיסני זה הרבה מעבר למוצר, דיסני זו חוויה רב-חושית. זו כניסה לממלכת האסקפיזם, זו בריחה לתוך סרט מצויר. ובעולמות הפנטזיה אין באמת מחיר לכסף.

 * הנדסת אנוש. מי ששם שניה בצד את כל הפאן, בממלכת הפנטזיה של דיסנילנד צריך בעיקר מתפעל מהמוח האנושי. זה ללא ספק אחד המקומות היחידים בעולם שמרכז גאונות מטורפת בכל כך הרבה אלמנטים: גרפיקה, רובוטיקה, אלקטרוניקה,  מכניקה, אמנות, פיסול, עיצוב גרפי, פסיכולוגיה, וידאוגרפיה, ארכיטקטורה ועוד מיליון תחומי ידע שקשה להגדיר אותם במילים. כל הגאונות הזאת מתכנסת בכמה עשרות מתקנים בני 5-15 דקות לאחד, שכל אחד מהם ישאיר אתכם פעורי פה.

 * סדר ויעילות. למרות מיליוני המבקרים, רמת הדיוק והירידה לפרטים בדיסנילנד מבהילים באיכותם. נסו לזרוק איזו שקית תפוצ'יפס על הרצפה ותוך 20 שניות תמצאו את סינדרלה מגיעה עם מטאטא ויעה ומפנה את האשפה. רבבות בני אדם משתמשים בשירותים, צורכים טונות של אוכל, ומייצרים הרים של אשפה; אין ריחות, אין בדל של לכלוך במתקנים ואין פח אחד שעולה על גדותיו. כל הבלגאן הזה של מאחורי הקלעים מנוהל באופן מופתי.

 * אמריקה. אין אומה שמצטיינת באנטרטיינמנט כמו אמריקה. הם פשוט עושים את זה טוב. הוליווד, יוניברסל, דיסני, וורנר, פוקס, נטפליקס, הולו – כבר מאה שנה שהתאגידים האמריקאיים עושים את זה פשוט הרבה יותר טוב מכולם. תעשיית הבידור בארה"ב פיצחה את הוראות ההפעלה של המין האנושי. היא משחקת לעולם כולו ברגשות, בחוויות ובתחושות ומייצרת עולם תרבותי שאין לו סוף. היא מגדירה את החלום האמריקאי. היא מגדירה את העולם המערבי. למרות שארה"ב מתקשה לנצח בכוח הנשק, בקרב האמיתי על התרבות והרוח היא ניצחה בענק.

10.19.2022

היום יום הולדת: שלוש תובנות קצרות

מזל טוב, היום כ"ד תשרי, יש לי היום יום הולדת. 37 אבל מי סופר. בשבילכם זה היום המבאס ההוא שצריך לחזור לשגרה אחרי החגים, בשבילי זה היום המבאס ההוא שצריך לחזור לשגרה אחרי החגים וגם יום הולדת. מה לעשות, נולדתי ביום שהמסיבה נגמרה.


אבל יש כמה יתרונות ברורים לאלה שנולדו היום: קודם כל, למי שחוגג ימי הולדת ניתנת הזדמנות פז לדחות את המטלות שהצטברו על שולחנו בעוד יום או שבוע. ראש חודש חשוון זה באמת אחלה תאריך לחזור לשגרה. דבר שני, אפשר להתארגן על יום הולדת על בסיס קרקרים ואצות, ממילא כולם מנסים להיפטר מהקילוגרמים של החגים. ודבר אחרון, אשתך לא צריכה לחשוב על מתנה: הילדים סוף סוף חזרו למסגרות אחרי 4 חודשים של חופש לסירוגין, אין מתנה גדולה מזו.

מאחל לכולכם חזרה שפויה לשגרה, ירידה במשקל וחורף מפנק מתחת לפוך.

10.18.2022

השיבה מאמריקה: עייפים אך מרוצים


עברו ארבעה ימים מאז שחזרנו מארה"ב והשגרה, איך נאמר זאת בעדינות, היא לא שדרת הכוכבים בהוליווד. ג'ט-לג של 10 שעות, ילדים שבמקום דיסנילנד מקבלים דיס-ני-לוד, ערימות של ביגוד וציוד שצריכים למצוא את דרכם חזרה לארונות וטונות של עבודה שמציפה לי את המייל ואת השולחן. ולכל זה תוסיפו את ההאנג-אובר של אחרי ההקפות וקיבלתם נחיתה עם הגחון כלפי מטה.

אבל החוויות נשארו וזה באמת מה שחשוב: הילדים שיחזרו את כל הטוב שיש לאמריקה להציע ונשארו עם טעם של עוד. ביקרנו חברים ותיקים, הכרנו חברים חדשים, בילינו, טיילנו, קנינו, חגגנו ועשינו את המקסימום כדי שלארבעת הילדים – שלכולם הרבה רצונות ובקשות – יהיה כיף. תודה רבה למארחים המקסימים שלנו, משפחת רשידי מבוורלי הילס, שדאגו לנו לאירוח מהחלומות, והעניקו לנו חוויה בלתי נשכחת. אוהבים אתכם וכבר מתגעגעים.

5.17.2022

בממלכת הפנטזיות של השמאל יש יוזמה חדשה ל"שלום"

חבר הזמין אותי לחוג בית של ארגון "אנחנו", גוף אנונימי שמציע יוזמת שלום חדשה שמתיימרת להביא לאיחוד בעם, לייצר שלום חם (!) עם הפלסטינים, לחסל את הביקורת הבינ"ל על ישראל ובגדול – להוות פיתרון לסכסוכים עתיקי היומין על הארץ, מבית ומבחוץ.

יהודים עם אזרחות פלסטינית. השתגענו, כן
יהודים עם אזרחות פלסטינית. השתגענו, כן

הקשבתי במקסימום קשב שמאפשר לי יום שני בערב – הטלפון כרגיל לא הפסיק לטרטר – ונדהמתי מהחלומות שממשיך השמאל הסהרורי, הפעם זה שחובש כיפה, לייצר לנו אחת לכמה שנים. ברעיון של "אנחנו" מוּצע שישראל תחיל על עצמה מודל של זכות השיבה בדמות הזרמה של כמיליון פלסטינים (הגדלת האוכלוסיה הערבית מ-20% ל-30%), חזרה לגבולות 67' עם חילופי שטחים, ויתור על הר הבית, קבלת הנראטיב הפלסטיני בדבר הזיקה לכל הארץ מהנהר עד הים, והטִרלול הגדול מכולם: השארת היישובים והמתיישבים היהודיים באיו"ש לחסדיה של המדינה הפלסטינית שתקום. ואחרי כל זה הם פוסקים בביטחון ששמור למי שמעולם לא ניהל סיכונים: "המחיר של הפתרון שלנו עדיף על המצב הקיים כיום". 

כמו כל 'חזון' לשלום שקם עלינו בשלושים השנים האחרונות, גם כאן הוגי התכנית בחרו במילים נפלאות לתאר את התכנית שלהם: "חזון השותפות הישראלית", "מתווה של פיוס", "חיזוק האחווה", "חנינה הדדית", "שוויון חירויות" ועוד כל מיני קלישאות שלקוחות מעולמה של אליס בארץ הפלאות. וכאילו ההיסטוריה לא לימדה אותנו כלום, גם כאן מבקשים הוגי התכנית מהמשתתפים קצת דמיון מודרך: "אם היו מציעים לך את התכנית לפני 100 שנה – היית מסכים לה?".

ישראל פיקרש, הוגה התכנית, מסתובב ברחבי הארץ בחוגי בית מצומצמים ומנסה, בעזרת גרפים ותחזיות קודרות על מצבה של ישראל כיום, לשכנע אנשים להצטרף לרעיון. באתר האינטרנט ובסרטון המושקע שהוכנו למען התכנית (שמעלה את השאלה מאיפה מגיע המימון של כל האירוע הזה), הוא משרטט 5 שחקנים שאת כולם לטענתו צריך "לרַצות" כדי להגיע לפתרון: הפלסטינים, הקהילה הבינ"ל, השמאל, המרכז והימין בישראל. בקווים גסים מאד הוא יודע מה כל אחד מקבוצות הענק האלה באמת רוצה, ומצייר חזון אוטופי של שלום, פיוס ואחווה בין עמים. הוא קורא לזה "חשיבה מחוץ לקופסא", ובאמת משוכנע שהימין והמרכז הישראלי יסכימו בחפץ לב לחזור לגבולות 67 – שהם 5,655,000 דונם אדמה, רק נזכיר – בתמורה למחווה הנדיבה באמת של הפלסטינים להסכים לשלום איתנו.

ניכר על פיקרש שהוא שוכח עניין אחד: יש לנו עסק פלסטינים, לא בדיוק עַם שהגיע אלינו במזחלות שלג מהפיורדים שבנורבגיה. הפלסטינים  – שמעולם לא היו ישות מדינית כלשהי, שהבסיס היחיד לקיומם הוא השנאה למדינת ישראל  – הם חוד החנית של הלאומנות המוסלמית ששוטפת את העולם המערבי, שגרמה להתחזקות הימין הרדיקלי כמעט בכל מדינה באירופה. מקומות שלווים בעולם שנשטפו בכוח מוסלמי משמעותי חוו פגיעה מיידית ומשמעותית בצביון הליברלי והתרבותי שנבנה בעמל רב. הפתרון לשאיפות הההתעצמות, השליטה, ההתפשטות והעצמאות של מוסלמים בעולם צריך להיות בכיוון ההפוך.   

גם המחשבה שיהודים יוכלו לחיות לבטח ביישובים ישראליים במדינה פלסטינית – היא חלום בלהות רצחני שהשמאל הכי מטורלל השתעשע בה בעבר. המודל הזה מציע "להיפטר" אחת מתמיד מההתנחלויות – מבלי לשלם את מחיר העקירה וההתנתקות, ועל הדרך להשאיר להם מתנה קטנה בדמות מדינה פלסטינית על הראש. במילים אחרות: רציתם ארץ ישראל שלמה? שיהיה לכם בהצלחה עם ראש הממשלה שלכם, זכריה זביידי, והחברים שיבואו לבקר אתכם מג'נין.

שוב, אין ספק שתכנית השלום של "אנחנו" תיקבר ברגע שייפסק לה המימון. ברור גם שתומכי התכנית הם פלח שולי בחברה הישראלית שבילה כנראה יותר מדי שנים מתחת לפלורוסנט של ספרייה בפקולטה למדעי החברה או הרוח באוניברסיטה כלשהי. אבל אי אפשר להתעלם מאותם אנשי שמאל שעדיין מגרגרים בעונג על פנטזיית השלום המְתַקְתַּק עם הפלסטינים; איך אותם ישראלים פריווילגיים, שלא נלחמו כאן במלחמות קוממיות, מוכנים לפורר את כל מה שנבנה כאן כדי לְרַצּוֹת את "העולם" והפלסטינים; ואיך יהודים טובים שרואים עין בעין את חלום אבותיהם מתגשם לאחר אלפי שנים – צבא חזק, כלכלה איתנה, מיליוני יהודים בארץ – מסכימים לסכן את מדינת ישראל בעבור כלום.



1.25.2022

נדל"ן למכירה: הכותל המערבי

 הבנייה בשנים האחרונות מסביב לרחבת הכותל היא מופת של טעם רע, אטימות אדריכלית וזלזול בנכס הכי יקר של העם היהודי


מכירים את זה שכשיוצאים מהכותל הולכים ברוורס כמה צעדים? אז אני ממשיך עם הרוורס עד האוטו. פשוט לא יכול לראות את כל הבניינים החדשים האלה שקמו בשנים האחרונות מסביב לרחבת הכותל.

לקחו את הכותל, שריד יקר מפז ממתחם בית המקדש שבנה הורדוס לפני יותר מ-2000 שנה – אחד האתרים ההיסטוריים החשובים בעולם – והקיפו אותו בבניינים מודרניים שנראים כמו המוסד לביטוח הלאומי, בלי להתחשב בסגנון הייחודי של הכותל, בלי לשמר את סגנון הבנייה העתיק שמאפיין את האיזור ובלי טיפת היגיון אדריכלי.

לפני כמה שנים הדרכתי תיירים בדרזדן. הראיתי להם את הפְרַאוּאֶנְקִירכֶה, כנסיית גבירתנו, שהופצצה במלה"ע השנייה ונבנתה מחדש מאפס לפני כמה שנים. שאלתי בן כמה המבנה. כולם אמרו 300-400 שנים לפחות על בניין שהיה אז בן שנתיים. הגרמנים שיחזרו את כל המבנים ההיסטוריים של דרזדן ברמות מטורפות, אפילו את הירוקת שמצטברת על אבנים ישנות הם עשו כך שתיראה אותנטית. באי כרתים שיחזרו בדיוק מושלם את ארמון קנוסוס שמתוארך לשנת 7000 לפנה"ס. בקריית הוותיקן ברומא לא תוכלו להזיז אבן בלי אישור מיוחד של הכס הקדוש. בכל העולם נותנים כבוד להיסטוריה ולאדריכלות.

ובישראל? בונים מסביב לכותל כמו שבונים את פסגת זאב. במקום לצמצם ככל הניתן את הבנייה בסביבת הכותל, בנו בניינים גבוהים, מגושמים, מרובעים, משעממים וחסרי חן שהאפילו על החומה העתיקה. את השרידים הארכיאולוגיים כיסו בקומפלקס של משרדים. למה לעזאזל למשטרת ישראל היה חשוב להקים בניין מול הכותל. חבל שאונסק"ו או מישהו לא עצרו את המפגע האדריכלי הזה. הכותל נראה עכשיו כמו עוד איזה קיר ברצף של קירות שאין ביניהם שום קשר.

לפני כמה שנים, כשהחלו החפירות בחלק האחורי של רחבת הכותל, שמחתי. ראיתי צוות של ארכיאולוגים שיושב עם מברשת עדינה ומקלף עפר מאבנים קדומות. באמת, בעיר העתיקה, כל אבן היא מרגלית טובה; כל אבן היא יהלום בכתרה של ירושלים. נחשפו שם מבנים מתקופת בית ראשון, אמת מים מתקופת בית שני, רחוב רומי, חנויות צלבניות ומבנים ממלוכים. יפה. אלה אבנים של זהות, של שייכות, של מורשת תרבותית שראוי לשמר. 

חזרתי שוב אחרי שנתיים וראיתי בולדוזרים ומנופים ופיגומים על השטח שזה עתה נחפר בעדינות. מסתבר שלקרן למורשת הכותל היה חשוב לבנות עוד בניין משעמם על הממצאים הארכיאולוגיים הנדירים. איזה פספוס. במקום לנצל את ההזדמנות ולשחזר דרכים עתיקות לבית המקדש, לעשות כבוד לאדריכלות ההרודיאנית או סתם לשקם אתר ארכיאולוגי קסום – העדיפו להפוך את רחבת הכותל לעוד פיסת נדל"ן.

כשבנו את המשכן ואת המקדש הראשון והשני, הביאו אמנים מלאים בחכמה, בתבונה, בדעת ובכל מלאכה. בניית המשכן הייתה מופת של מלאכת מחשבת של ציור, אריגה ואדריכלות. בגדי הכהונה היו לכבוד ולתפארת. מנורת הזהב נעשתה בשלמות נפלאה, כפתורים ופרחים, וכן הארון והכרובים. שלמה הביא עצי ארזים וברושים מלבנון. הורדוס גרר אבנים במשקל עשרות טונות כדי לבנות את הכותל. ואצלנו? נותנים לאנשים עם אפס מושג בשימור וארכיאולוגיה לבנות על שרידים בני אלפיים שנה. כמה אטימות צריך כדי לבנות בפראות שכזאת. אפילו במרכז ממילא – שדרת חנויות, כן – עשו עבודה טובה יותר עם שימור ההווי ההיסטורי של המקום. 

הכותל שייך לכל עם ישראל – ולא לעיריית ירושלים או לגוף כזה או אחר. חבל שלא היה מי שיעצור את הבולדוזרים שהשתוללו בשנים האחרונות מסביבו.

1.02.2022

עלילת חיים ולדר: כשהסופר רוצה להיות גיבור הסיפור

חיים ולדר היה כל כך טוטאלי לסיפורים שכתב, שכשהעלילה שלו עצמו הסתבכה, הוא בחר להקריב את חייו במחשבה שכך יוכל לשנות את סוף הסיפור

חיים ולדר לא היה ממש סוֹפֵר. הוא מעולם לא התיימר להיות עמוס עוז או ג'יי קיי רולינג החרדי, שישבו באיזה בית קפה ורקחו במוחם אירועים דמיוניים. הוא היה יותר עורך סיפורים, משכתב ומנגיש אירועים שקרו לאנשים אחרים. אפשר לקרוא לזה מְסַפְרֵר, כלומר מצטיין בהפיכת חומרי גלם לא ערוכים לסיפורים מצליחים.

ולדר הוציא בגיל 25, תחת שם עט, את ספרו הראשון "ילדים מספרים על עצמם". הסדרה הזאת פרצה את גבולות השתיקה, חשפה רגשות, תחושות, עלבונות וקשיים של ילדים וגם מבוגרים. במגזר החרדי זו הייתה לא פחות ממהפכה.

מאז הפך חיים ולדר למשאבת סיפורים ולמכונת ספרים. תא הדואר שלו בבני ברק התפקע ממכתבים. אלפי ילדים כתבו לו על הקשיים והמצוקות שלהם. והוא באמת היה סקרן לשמוע מה הם מספרים. היה רודף אחרי סיפורים כדי לשמוע על עוד איזה ילד שהאיר לו מזלו או סתם יהודי שראה ישועות. הוא העיד על עצמו שליקט 25,000 סיפורים, מספר לא ייאמן, במשך 36 שנה.

ולדר ידע שבתוך תוכו גם מסתתר סיפור, או יותר נכון שני סיפורים. האחד, של חיים ולדר המצליח, המשפיע, איש החינוך הנערץ, הפובליציסט של יתד נאמן. והשני, של חיים ולדר הנואף, המטריד קטינות, הנכנע ליצרו, המתחנן לאישה בה פגע שלא תסגיר אותו כי יירה בעצמו. שני ניגודים מטורפים בבן אדם אחד.

בסיפור הראשון ולדר שלט ביד רמה. הוא כיוון היטב את הנרטיב, בנה לעצמו תדמית של גיבור מגזרי והפך בעצמו לסיפור הצלחה מסחרר. במובן הזה הוא היה מושלם: גם איש חינוך וגם איש תקשורת. גם אליל בקרב ילדים וגם מוערך בעולם המבוגרים. גם חרדי וגם מודרני. ספרא וסייפא. היה בו הכל.

הסיפור השני היה אפל בהרבה, אבל ולדר היה בטוח שגם בו יוכל לשלוט. אולי חשב: מה שווה סיפורה של איזו אישה פגועה והססנית לסיפורו של גדול הסופרים בציבור החרדי. הוא לא האמין שעולמו יתהפך עליו. אבל אז קרה הנורא מכל: הסיפור של קורבנותיו האפיל על כל סיפור שניתן היה לספר. העלילה הסתבכה, ולדר נשאר ללא מילים. מי שרגיל להחליט איך יתחיל ואיך ייגמר סיפור, הבין שהצד האפל שלו כתב לו סיפור אחר, שיצא מכלל שליטה.

וכשזה קרה, המוחות כולם התפוצצו: שני הסיפורים של ולדר – כאיש חינוך מחד וכעבריין מין מנגד – התערבבו לכדי קטסטרופה של בלבול ומבוכה. אנשים לא הצליחו לחבר את שני הסיפורים יחד: איך לעזאזל, איך קורה כזה דבר.

ולדר קלט שמכל הסיפורים דווקא הסיפור שלו הולך להיגמר רע, והבין שהדרך היחידה לשנות את סוף הסיפור היא להקריב את עצמו ממש. במובן הזה ולדר היה סופר טוטאלי. בוודאי ידע איך מסיימים סיפור טוב. הוא "קפץ" לתוך העלילה של עצמו והפך לגיבור מיוסר, לדמות מטלטלת, סוחפת, לא מתנצלת, שמסיימת את תפקידה הטראגי בלי שהסופר גילה לנו את צפונותיה. הוא רצה להפוך לספר ההוא שהדביק אתכם לכסא עם לסת שמוטה. לסיפור שהטריף אתכם במשך ימים ושבועות. והגיבור עוד סיפר לנו שהאפילוג יתרחש בכלל למעלה, בשמיים, בדין התורה שאותו הוא זימן עם דייני בית הדין שדן אותו. וכל זה תוך התאבדות על קבר בנו. וואו, איזה סיום מטורף!

לכן ביקש ולדר במכתבו האחרון, יותר מכל, להגן על היצירה שלו. ולדר רצה שהסיפור האחרון יהדהד בכל פינה. וזה באמת היה חתיכת סיפור. מקווה שבשמיים יגידו לו, ממזר שכמוך ולדר, הספר האחרון שלך מזומן אחר כבוד לספריית הגיהנום.


10.27.2021

רעש המואזין: חמש דקות של קקופוניה מחרישת אוזניים



– "בחייאת עאדל", אמרתי לחברי המוסלמי מלוד, "איך לא נדפק לך הראש מהרעש של המואזין ב-5 בבוקר?".

– "אני מוכן לשלם את המחיר".

– "איזה מחיר?", שאלתי.

– "מחיר הרעש", כך עאדל, "האד'אן – המואזין כמו שאתה קורא לו – הוא מוזיקת הניצחון שלנו, ולכן לא אכפת לי לשמוע אותה כל לילה".

– "אז המואזין זו פרובוקציה?".

– "זה מכוון לאוזניים של הכובש", ענה, "ככל שיש יותר כיבוש ככה צריך יותר רמקולים במינרט (צריח) של המסגד".

זהו עאדל, רוקח מלוד, לא צם ברמדאן ולא מתפלל. אדם מודרני שיודע לחיות את החיים. את עאדל אני מכיר מאז 2013. ניכרים ממנו דברי אמת. תובנות כמו "עוד לא נולד ערבי ישראלי, אין דבר כזה", "האלימות היא חלק מהתרבות שלנו, לפעמים היא זולגת החוצה ואז אתם קוראים לזה פרעות" – אני שומע ממנו כל כמה חודשים.

עאדל החילוני קורא למואזין "מוזיקת ניצחון" והוא יודע על מה הוא מדבר. הוא מוכן להקריב את איכות החיים שלו ושל בנותיו בשביל מאבקו הלאומי. הנראוּת והנשמעוּת של הנוכחות האסלאמית במרחב הציבורי חשובות לו; מבחינתו, קריאות בערבית בדציבלים משוגעים הן בעיקר הפגנת כוח, הכרזת בעלות על המרחב הציבורי, בכל העולם. להזכיר מי בעל הבית ומי האורח כאן. איכות החיים תיקבע בהתאם למצב הרוח של האימאם. תרצו או לא תרצו, חמש פעמים ביום, כל יום, יטפטפו לכם לאוזן "אַשְהַדֻ אַנַּא לַא אִלַּאהַ אִלַּא (א)לְלַה", ושמוחמד הוא שליח האלוהים.

מי שלא חי ברדיוס של קילומטר-שניים ממסגד – לא יבין. אמצע הלילה, בנאדם מתהפך לו בכיף על הכרית ופתאום "אַללַהֻ אַכְּבַּר" מפלח את השמיים מכמה מוקדים שונים בעוצמות רעש פסיכיות. כמו אזעקה, כל לילה, 365 ימים בשנה. שלושה-ארבעה מסגדים מתחרים ביניהם מי צורח יותר חזק ולמי יש יותר רמקולים בצריח. כחמש דקות של קקופוניה מחרישת אוזניים בתוך חדר השינה שלכם, שגם מזגן, אטמים וחלונות סגורים-כפולים לא יכולים לנצח. מפגע רעש בעוצמות שמעירות ילדים בבהלה, שמקצרות חיים, שמכניסות אנשים לסטרס. וברגע שהמואזין העיר אתכם, כל מה שנשאר זה להסתובב בעצבים בבית ולחכות לבוקר. חוסר אונים משווע.

יש אנשים שחושבים שהמואזין הוא סוג של שעון מעורר, ולכן הוא לגיטימי כחלק מחופש הפולחן. זו כמובן טעות. אין חובה דתית לפזר עשרות רמקולים ברחבי העיר כדי להעיר אנשים לתפילה. יש שעון מעורר, יש אפליקציות, יש טלפון, יש נקישה על הדלת. יש קריאה מסורתית בווליום נמוך. האיסלאם הרי הסתדר מצוין בלי מערכות ההגברה עד המאה ה-20. המואזין הוא הפגנת שליטה, ובישראל – נדבך חשוב במאבק הלאומי-פלסטיני. המואזין בערים המעורבות לא שונה מדגל אש"ף שנתלה בלוד בלב המהומות. עוצמת הווליום שבוקעת מהמסגד עולה כשיש מתיחות ויורדת כשמגיעים להבנות עם האימאם או משלמים שוחד. כלומר, מכשיר פוליטי.

הבעיה עם המואזין היא, שברגע שהרעש הזה מתעטף באיצטלה דתית, הוא זוכה להגנות ולצידוקים וקשה להיאבק בו.  בדת לא נוגעים, עם אללה לא מתעסקים. הפחד מעימות דתי משתק כל היגיון אזרחי. הסובלנות הדמוקרטית שוב מנוצלת בידי כוחות לא סובלניים. כמה לא מפתיע שדווקא במצרים וסעודיה מגבילים את עוצמת הקריאה לתפילה שיוצאת מרמקולי המסגדים. במצרים איחדו את הקריאות ושולטים בעוצמה כדי למנוע את בליל הצרחות שבוקעות מאלפי המסגדים בהפרשי זמן קצרים ומטריפות את הדעת. ברוב אירופה אסור להפעיל רמקולים באמצע הלילה. זה לא מנע ממיליוני מוסלמים מאמינים להשתרע מן הים הגדול עד אוקיינוס הקרח הצפוני.

לכן מה שצריך לעשות, לפחות בלוד, זה לשחרר את שאלת המואזין מהקונפליקט היהודי-פלסטיני. למחות, רצוי על ידי גורמים לא פוליטיים, על הזכות לישון בשקט בלילה, ולאכוף את תקנות הרעש. להנמיך דרמטית את זעקות המואזין בעיקר בשעות הלילה, איפה שהסבל ניכר באמת. ולקוות לטוב.

10.14.2021

Is The Torah True?

Is the Torah true?


I hear this question all the time. How do you know that these stories are real? 

And my answer is always the same: I actually don’t know. 

But I do know that the Torah is different than any other book. 

And this is why. The written history in ancient times had one main purpose: to glorify and to describe the heroism, the wonders, and the plots of kings, princes, and high priests.

Among the Egyptians, the Assyrians, or the Babylonians, the writer was paid to write what the ruler told him to write. The great second Ramesses, for example, has always won all his wars, according to Scripture, which historically was absolutely not true.

And even today, some countries like North Korea still have the same practice.

But the biblical text was written by a brave man who decided to pass on to future generations the flaws of his forefathers, emphasizing their challenges, their weaknesses, their sins, and their mistakes.

The Torah doesn’t hesitate to share with us how Abraham let his wife be with another man in the court of the king of Egypt; 

This is how we learn about Moshe's complex relationship with Zipporah and their divorce;

In the book of Samuel, we read about the tragedy of Saul, Shaul, the first Jewish king who committed suicide after many difficult years of madness and jealousy.

We are shocked by the prophet Nathan's criticism of David after the terrible sin with Batsheva.

We learn about the corruption of Eli’s sons; The cruelty of Joseph’s brothers.

The crooks of Jacob and his mother Rebecca against Esau and father Isaac; The evil deed that the sons of Jacob did to their brother Joseph; The sins of Moses in the wilderness; The corruption of the sons of the high priest Ali and of the sons of the great prophet Samuel; 

How hundreds of thousands of Hebrew slaves who came out of Egypt chose idolatry over their God who redeemed them.

We take the good and the bad in fathers' and mothers' history.

The people who wrote these stories were not manipulative writers of anyone.

Those who wrote these things were wise and brave people who did not bow their heads before kings

So yes, sometimes we struggle to understand the choices our ancient fathers and mothers made. But that’s the magic of the Tanach. Precisely because these flaws and not perfect characters emphasize the truth and authenticity of this book and it is also its greatness. From the rough truth that our ancestors passed down to us, much can be learned. From the lies passed down to by the kings of Egypt or, Moab or Sidon - almost nothing can be learned except that he was a king, and he paid to write his memories.

And this is why we need to be happy with our Torah. That we have an important, helpful, inspiring, exciting, amazing, and sometimes sad and depressing book in our hands. That we kept the legacy of our ancestors and mothers. A real book. A book for life.

The good and the bad in the history of the reign of Saul, David, and Solomon and all their descendants, including acts of profanity, treachery, and flattery of priests, and nonsense of great prophets - were not manipulative court scribes of anyone. Those who wrote these things were wise and brave people who did not bow their heads before kings and swindlers and believed that it was no more important than to pass on to future generations of their descendants the truth as it was, without toying and without smearing and forging.


ובתמצית בעברית:

התורה היא סיפור של אנשים אמיתיים. 

היא מספרת לנו על האבות שלנו, על האלים המיתולוגיים שלנו, או על דמויות נטולות פגם שהתרחשו בדמיונם של כותבי המיתולוגיות. 

היא מספרת לנו על אנשים עם אתגרים, עם חולשות, עם משברים, עם נפילות. 

היא מספרת בכאב על יחסיו המורכבים של משה עם אשתו ציפורה, זוג שהתגרש. 

על חולשותיו של שלמה המלך לנשים.

על התאבדותו הטראגית של שאול המלך והטירוף שאחז בו בשנותיו האחרונות.

על הפשע שפשעו אחי יוסף כלפי יוסף וכלפי אביהם.

על מאות אלפי עברים שיצאו ממצאים שראו את כל הניסים שבעולם ועדיין הפנו עורף.

על התוכחה שהעניק נתן הנביא לדויד מלכנו הנערץ, וגם על רגעיו האחרונים בהם שכב בחיקה של אבישג השונמית ונשאר קר. 

ב- 3 מקרים שונים מספרת לנו התורה כיצד אברהם ויצחק ביקשו מנשותיהם "אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך".

על ההבטחה הנוראית שהבטיח יפתח שהובילה להריגת ביתו. 

על ביתור גופת הפילגש בגבעה וחלוקתה בכל הארץ.

אלה סיפורים קשים, ואולי גם הסיבה מדוע יש יהודים שמעדיפים להימנע מלימוד תנ"ך.