19 בדצמבר 2022

כמה טוב שנגמר המונדיאל

איזה מזל שהמונדיאל הזה כבר נגמר.


כמה טוב שכדורגל הנבחרות המשובח הזה נמצא מאחורינו. כמה חיכיתי שהמסיבה הגדולה של כל יושבי תבל – שכרגיל אף אחד לא הזמין אותנו אליה – תיגמר. חודש ימים סבלנו מאלוהי הכדורגל: משחקים נפלאים, ספורט מקצועני ברמות מדהימות, ותצוגות ענק שכל העולם הריע להן. כבר עשור שקטאר מסנוורת את עיני העולם עם המיליארדים שהם מצאו באדמה, לקול מצהלות פיפ"א ושאר מושחתי הכדורגל. אז יופי, סוף סוף זה נגמר. קחו את איצטדיוני הענק האלה שבניתם במדבר ותחזרו לארח את מירוץ הגמלים המסורתי שלכם.

אין כמו אירועי ספורט גדולים כדי להזכיר לעם ישראל שהדבר הזה שנקרא ספורט תחרותי הוא ממנו והלאה. תאשימו את מי שאתם רוצים: את התרבות, את הגֶּנים, את הגננת, את משרד הספורט, את ביבי. לא יעזור לכם כלום, היבול המביך של יהודים בספורט העולמי הוא עובדה מוגמרת מאז שהלניסטים רצו פה בעירום 200 מטר משוכות לעיניהם המשתאות של בני חשמונאי. אנחנו אומה שלא יודעת להזיע באיצטדיונים. ליגת העל שלנו זה סקציה נס-ציונה ובני ריינה. תנו לנו פרסי נובל, מדליות פילדס ואג"חים של בנקים באירופה; באולימפיאדה של הכסף – הבורסה – אנחנו חזקים. אבל בכדורגל, כדורסל, קריקט או הטלת כידון – חבל על המאמץ, אין טעם לנסות. הפטנט היחיד שעוד איכשהו הביא לנו כמה מדליות היה סעיף הנכד בחוק השבות, וגם זה כנראה עומד להיגמר.

אבל הפעם הרגשנו את זה יותר מתמיד: יד האומות תקיפה. לערבים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר. פלסטין על ראש שמחתם. ומנגד, יהודים מפוחדים נמלטים מאימת איזה אוהד-פלאח מטוניסיה שפתאום תפס כוח במפגן הערבי הגדול ביותר אי פעם. גם על המגרש, לא מצאנו כדורגלן אחד לתרופה שיביא גאווה למדינת ישראל ובטח לא לעם ישראל. אפילו איזה מגן שמאלי של נבחרת גאנה שבמקרה חתם לחודשיים במכבי חיפה כדי להימלט ממלחמת אזרחים איפשהו – אין. כמו שאמרו חכמינו: יד האומות תקיפה (והרגל של ליאו מסי תקיפה עוד יותר).

ודווקא בנקודת השיא של המפגן הזה הפערים מתחדדים: בקצה אחד של המזרח התיכון קרנבל מטורף עם מיליארדי צופים; בקצה השני – נר ראשון חנוכה. תזכורת שלמרות התרומה השולִית שלנו בספורט, יש לנו כמה ערכים חשובים אחרים שהבאנו לעולם. שההפסקה הקצרה שנעשה כדי להדליק את החנוכיה בבית, כנגד כל העולם, היא ציון דרך נוסף בתחרות העתיקה שמלווה אותנו – בימים ההם בזמן הזה – כבר 3000 שנה. לפחות זכינו שהנבחרת המנצחת לובשת כחול-לבן.

24 בנובמבר 2022

העולם של דיסני: כסף, כסף וגאונות אין קץ

לפני איזה חודש וחצי נסענו כל המשפחה לדיסנילנד. זה היה ממש בסדר גמור: הילדים בסדר, אני גמור. בינתיים נגמרו החגים, חזרנו לארץ והעולם המשיך להתקיים באופן מקרטע כרגיל. הכל, חוץ מדבר אחד: הפרסומות של דיסני. הן ממשיכות לרדוף אותי בכל פלטפורמה. מזכרות, חולצות, סטיקרים, חופשה במלונות דיסני, מנוי שנתי למתקנים בעלות סמלית של 899$, הקרנות בכורה, מארזי דיסני והשד ג'יני יודע מה עוד הם מנסים למכור. אני קורא על פיגוע באיסטנבול ומקבל מודעות על אלזה ואנה. לא יודע איך לברוח מזה.

אז הנה, דיסני, האלגוריתם שלכם ניצח. לכבוד הבלאק פריידיי, זה מה שיש לי להגיד עליכם:

'דולר דיסני', שטר אמיתי שאפשר לקנות במדינת דיסני. חפשו על זה בויקיפדיה
'דיסני דולר', שטר אמיתי שאפשר לקנות במדינת דיסני.
חפשו על זה בויקיפדיה
* כסף כסף כסף. למעט צינורות הגז והנפט של קטאר, אין עוד מקום בעולם שתוכלו לראות נהרות של כסף זורמים בהיקפים מטורפים שכאלה. עשרות אלפי אנשים משלמים בממוצע 150$ לכרטיס ואז קונים במאות דולרים כל מה שיש לדיסנילנד להציע (במחיר מופקע): מזכרות, בובות, נקניקיות, צעצועים ובעיקר חלומות. לא מעניינים אותם תורים של 80 דקות, חום כבד או דוחק נוראי. דיסני זה הרבה מעבר למוצר, דיסני זו חוויה רב-חושית. זו כניסה לממלכת האסקפיזם, זו בריחה לתוך סרט מצויר. ובעולמות הפנטזיה אין באמת מחיר לכסף.

 * הנדסת אנוש. מי ששם שניה בצד את כל הפאן, בממלכת הפנטזיה של דיסנילנד צריך בעיקר מתפעל מהמוח האנושי. זה ללא ספק אחד המקומות היחידים בעולם שמרכז גאונות מטורפת בכל כך הרבה אלמנטים: גרפיקה, רובוטיקה, אלקטרוניקה,  מכניקה, אמנות, פיסול, עיצוב גרפי, פסיכולוגיה, וידאוגרפיה, ארכיטקטורה ועוד מיליון תחומי ידע שקשה להגדיר אותם במילים. כל הגאונות הזאת מתכנסת בכמה עשרות מתקנים בני 5-15 דקות לאחד, שכל אחד מהם ישאיר אתכם פעורי פה.

 * סדר ויעילות. למרות מיליוני המבקרים, רמת הדיוק והירידה לפרטים בדיסנילנד מבהילים באיכותם. נסו לזרוק איזו שקית תפוצ'יפס על הרצפה ותוך 20 שניות תמצאו את סינדרלה מגיעה עם מטאטא ויעה ומפנה את האשפה. רבבות בני אדם משתמשים בשירותים, צורכים טונות של אוכל, ומייצרים הרים של אשפה; אין ריחות, אין בדל של לכלוך במתקנים ואין פח אחד שעולה על גדותיו. כל הבלגאן הזה של מאחורי הקלעים מנוהל באופן מופתי.

 * אמריקה. אין אומה שמצטיינת באנטרטיינמנט כמו אמריקה. הם פשוט עושים את זה טוב. הוליווד, יוניברסל, דיסני, וורנר, פוקס, נטפליקס, הולו – כבר מאה שנה שהתאגידים האמריקאיים עושים את זה פשוט הרבה יותר טוב מכולם. תעשיית הבידור בארה"ב פיצחה את הוראות ההפעלה של המין האנושי. היא משחקת לעולם כולו ברגשות, בחוויות ובתחושות ומייצרת עולם תרבותי שאין לו סוף. היא מגדירה את החלום האמריקאי. היא מגדירה את העולם המערבי. למרות שארה"ב מתקשה לנצח בכוח הנשק, בקרב האמיתי על התרבות והרוח היא ניצחה בענק.

19 באוקטובר 2022

היום יום הולדת: שלוש תובנות קצרות

מזל טוב, היום כ"ד תשרי, יש לי היום יום הולדת. בשבילכם זה היום המבאס ההוא שצריך לחזור לשגרה אחרי החגים, בשבילי זה היום המבאס ההוא שצריך לחזור לשגרה אחרי החגים וגם יום הולדת. מה לעשות, נולדתי ביום שהמסיבה נגמרה.


אבל יש כמה יתרונות ברורים לאלה שנולדו היום: קודם כל, למי שחוגג ימי הולדת ניתנת הזדמנות פז לדחות את המטלות שהצטברו על שולחנו בעוד יום או שבוע. ראש חודש חשוון זה באמת אחלה תאריך לחזור לשגרה. דבר שני, אפשר להתארגן על יום הולדת על בסיס קרקרים ואצות, ממילא כולם מנסים להיפטר מהקילוגרמים של החגים. ודבר אחרון, אשתך לא צריכה לחשוב על מתנה: הילדים סוף סוף חזרו למסגרות אחרי 4 חודשים של חופש לסירוגין, אין מתנה גדולה מזו.

מאחל לכולכם חזרה שפויה לשגרה, ירידה במשקל וחורף מפנק מתחת לפוך.

18 באוקטובר 2022

השיבה מאמריקה: עייפים אך מרוצים


עברו ארבעה ימים מאז שחזרנו מארה"ב והשגרה, איך נאמר זאת בעדינות, היא לא שדרת הכוכבים בהוליווד. ג'ט-לג של 10 שעות, ילדים שבמקום דיסנילנד מקבלים דיס-ני-לוד, ערימות של ביגוד וציוד שצריכים למצוא את דרכם חזרה לארונות וטונות של עבודה שמציפה לי את המייל ואת השולחן. ולכל זה תוסיפו את ההאנג-אובר של אחרי ההקפות וקיבלתם נחיתה עם הגחון כלפי מטה.

אבל החוויות נשארו וזה באמת מה שחשוב: הילדים שיחזרו את כל הטוב שיש לאמריקה להציע ונשארו עם טעם של עוד. ביקרנו חברים ותיקים, הכרנו חברים חדשים, בילינו, טיילנו, קנינו, חגגנו ועשינו את המקסימום כדי שלארבעת הילדים – שלכולם הרבה רצונות ובקשות – יהיה כיף. תודה רבה למארחים המקסימים שלנו, משפחת רשידי מבוורלי הילס, שדאגו לנו לאירוח מהחלומות, והעניקו לנו חוויה בלתי נשכחת. אוהבים אתכם וכבר מתגעגעים.

17 במאי 2022

בממלכת הפנטזיות של השמאל יש יוזמה חדשה ל"שלום"

חבר הזמין אותי לחוג בית של ארגון "אנחנו", גוף אנונימי שמציע יוזמת שלום חדשה שמתיימרת להביא לאיחוד בעם, לייצר שלום חם (!) עם הפלסטינים, לחסל את הביקורת הבינ"ל על ישראל ובגדול – להוות פיתרון לסכסוכים עתיקי היומין על הארץ, מבית ומבחוץ.

יהודים עם אזרחות פלסטינית. השתגענו, כן
יהודים עם אזרחות פלסטינית. השתגענו, כן

הקשבתי במקסימום קשב שמאפשר לי יום שני בערב – הטלפון כרגיל לא הפסיק לטרטר – ונדהמתי מהחלומות שממשיך השמאל הסהרורי, הפעם זה שחובש כיפה, לייצר לנו אחת לכמה שנים. ברעיון של "אנחנו" מוּצע שישראל תחיל על עצמה מודל של זכות השיבה בדמות הזרמה של כמיליון פלסטינים (הגדלת האוכלוסיה הערבית מ-20% ל-30%), חזרה לגבולות 67' עם חילופי שטחים, ויתור על הר הבית, קבלת הנראטיב הפלסטיני בדבר הזיקה לכל הארץ מהנהר עד הים, והטִרלול הגדול מכולם: השארת היישובים והמתיישבים היהודיים באיו"ש לחסדיה של המדינה הפלסטינית שתקום. ואחרי כל זה הם פוסקים בביטחון ששמור למי שמעולם לא ניהל סיכונים: "המחיר של הפתרון שלנו עדיף על המצב הקיים כיום". 

כמו כל 'חזון' לשלום שקם עלינו בשלושים השנים האחרונות, גם כאן הוגי התכנית בחרו במילים נפלאות לתאר את התכנית שלהם: "חזון השותפות הישראלית", "מתווה של פיוס", "חיזוק האחווה", "חנינה הדדית", "שוויון חירויות" ועוד כל מיני קלישאות שלקוחות מעולמה של אליס בארץ הפלאות. וכאילו ההיסטוריה לא לימדה אותנו כלום, גם כאן מבקשים הוגי התכנית מהמשתתפים קצת דמיון מודרך: "אם היו מציעים לך את התכנית לפני 100 שנה – היית מסכים לה?".

ישראל פיקרש, הוגה התכנית, מסתובב ברחבי הארץ בחוגי בית מצומצמים ומנסה, בעזרת גרפים ותחזיות קודרות על מצבה של ישראל כיום, לשכנע אנשים להצטרף לרעיון. באתר האינטרנט ובסרטון המושקע שהוכנו למען התכנית (שמעלה את השאלה מאיפה מגיע המימון של כל האירוע הזה), הוא משרטט 5 שחקנים שאת כולם לטענתו צריך "לרַצות" כדי להגיע לפתרון: הפלסטינים, הקהילה הבינ"ל, השמאל, המרכז והימין בישראל. בקווים גסים מאד הוא יודע מה כל אחד מקבוצות הענק האלה באמת רוצה, ומצייר חזון אוטופי של שלום, פיוס ואחווה בין עמים. הוא קורא לזה "חשיבה מחוץ לקופסא", ובאמת משוכנע שהימין והמרכז הישראלי יסכימו בחפץ לב לחזור לגבולות 67 – שהם 5,655,000 דונם אדמה, רק נזכיר – בתמורה למחווה הנדיבה באמת של הפלסטינים להסכים לשלום איתנו.

ניכר על פיקרש שהוא שוכח עניין אחד: יש לנו עסק פלסטינים, לא בדיוק עַם שהגיע אלינו במזחלות שלג מהפיורדים שבנורבגיה. הפלסטינים  – שמעולם לא היו ישות מדינית כלשהי, שהבסיס היחיד לקיומם הוא השנאה למדינת ישראל  – הם חוד החנית של הלאומנות המוסלמית ששוטפת את העולם המערבי, שגרמה להתחזקות הימין הרדיקלי כמעט בכל מדינה באירופה. מקומות שלווים בעולם שנשטפו בכוח מוסלמי משמעותי חוו פגיעה מיידית ומשמעותית בצביון הליברלי והתרבותי שנבנה בעמל רב. הפתרון לשאיפות הההתעצמות, השליטה, ההתפשטות והעצמאות של מוסלמים בעולם צריך להיות בכיוון ההפוך.   

גם המחשבה שיהודים יוכלו לחיות לבטח ביישובים ישראליים במדינה פלסטינית – היא חלום בלהות רצחני שהשמאל הכי מטורלל השתעשע בה בעבר. המודל הזה מציע "להיפטר" אחת מתמיד מההתנחלויות – מבלי לשלם את מחיר העקירה וההתנתקות, ועל הדרך להשאיר להם מתנה קטנה בדמות מדינה פלסטינית על הראש. במילים אחרות: רציתם ארץ ישראל שלמה? שיהיה לכם בהצלחה עם ראש הממשלה שלכם, זכריה זביידי, והחברים שיבואו לבקר אתכם מג'נין.

שוב, אין ספק שתכנית השלום של "אנחנו" תיקבר ברגע שייפסק לה המימון. ברור גם שתומכי התכנית הם פלח שולי בחברה הישראלית שבילה כנראה יותר מדי שנים מתחת לפלורוסנט של ספרייה בפקולטה למדעי החברה או הרוח באוניברסיטה כלשהי. אבל אי אפשר להתעלם מאותם אנשי שמאל שעדיין מגרגרים בעונג על פנטזיית השלום המְתַקְתַּק עם הפלסטינים; איך אותם ישראלים פריווילגיים, שלא נלחמו כאן במלחמות קוממיות, מוכנים לפורר את כל מה שנבנה כאן כדי לְרַצּוֹת את "העולם" והפלסטינים; ואיך יהודים טובים שרואים עין בעין את חלום אבותיהם מתגשם לאחר אלפי שנים – צבא חזק, כלכלה איתנה, מיליוני יהודים בארץ – מסכימים לסכן את מדינת ישראל בעבור כלום.



25 בינואר 2022

נדל"ן למכירה: הכותל המערבי

 הבנייה בשנים האחרונות מסביב לרחבת הכותל היא מופת של טעם רע, אטימות אדריכלית וזלזול בנכס הכי יקר של העם היהודי


מכירים את זה שכשיוצאים מהכותל הולכים ברוורס כמה צעדים? אז אני ממשיך עם הרוורס עד האוטו. פשוט לא יכול לראות את כל הבניינים החדשים האלה שקמו בשנים האחרונות מסביב לרחבת הכותל.

לקחו את הכותל, שריד יקר מפז ממתחם בית המקדש שבנה הורדוס לפני יותר מ-2000 שנה – אחד האתרים ההיסטוריים החשובים בעולם – והקיפו אותו בבניינים מודרניים שנראים כמו המוסד לביטוח הלאומי, בלי להתחשב בסגנון הייחודי של הכותל, בלי לשמר את סגנון הבנייה העתיק שמאפיין את האיזור ובלי טיפת היגיון אדריכלי.

לפני כמה שנים הדרכתי תיירים בדרזדן. הראיתי להם את הפְרַאוּאֶנְקִירכֶה, כנסיית גבירתנו, שהופצצה במלה"ע השנייה ונבנתה מחדש מאפס לפני כמה שנים. שאלתי בן כמה המבנה. כולם אמרו 300-400 שנים לפחות על בניין שהיה אז בן שנתיים. הגרמנים שיחזרו את כל המבנים ההיסטוריים של דרזדן ברמות מטורפות, אפילו את הירוקת שמצטברת על אבנים ישנות הם עשו כך שתיראה אותנטית. באי כרתים שיחזרו בדיוק מושלם את ארמון קנוסוס שמתוארך לשנת 7000 לפנה"ס. בקריית הוותיקן ברומא לא תוכלו להזיז אבן בלי אישור מיוחד של הכס הקדוש. בכל העולם נותנים כבוד להיסטוריה ולאדריכלות.

ובישראל? בונים מסביב לכותל כמו שבונים את פסגת זאב. במקום לצמצם ככל הניתן את הבנייה בסביבת הכותל, בנו בניינים גבוהים, מגושמים, מרובעים, משעממים וחסרי חן שהאפילו על החומה העתיקה. את השרידים הארכיאולוגיים כיסו בקומפלקס של משרדים. למה לעזאזל למשטרת ישראל היה חשוב להקים בניין מול הכותל. חבל שאונסק"ו או מישהו לא עצרו את המפגע האדריכלי הזה. הכותל נראה עכשיו כמו עוד איזה קיר ברצף של קירות שאין ביניהם שום קשר.

לפני כמה שנים, כשהחלו החפירות בחלק האחורי של רחבת הכותל, שמחתי. ראיתי צוות של ארכיאולוגים שיושב עם מברשת עדינה ומקלף עפר מאבנים קדומות. באמת, בעיר העתיקה, כל אבן היא מרגלית טובה; כל אבן היא יהלום בכתרה של ירושלים. נחשפו שם מבנים מתקופת בית ראשון, אמת מים מתקופת בית שני, רחוב רומי, חנויות צלבניות ומבנים ממלוכים. יפה. אלה אבנים של זהות, של שייכות, של מורשת תרבותית שראוי לשמר. 

חזרתי שוב אחרי שנתיים וראיתי בולדוזרים ומנופים ופיגומים על השטח שזה עתה נחפר בעדינות. מסתבר שלקרן למורשת הכותל היה חשוב לבנות עוד בניין משעמם על הממצאים הארכיאולוגיים הנדירים. איזה פספוס. במקום לנצל את ההזדמנות ולשחזר דרכים עתיקות לבית המקדש, לעשות כבוד לאדריכלות ההרודיאנית או סתם לשקם אתר ארכיאולוגי קסום – העדיפו להפוך את רחבת הכותל לעוד פיסת נדל"ן.

כשבנו את המשכן ואת המקדש הראשון והשני, הביאו אמנים מלאים בחכמה, בתבונה, בדעת ובכל מלאכה. בניית המשכן הייתה מופת של מלאכת מחשבת של ציור, אריגה ואדריכלות. בגדי הכהונה היו לכבוד ולתפארת. מנורת הזהב נעשתה בשלמות נפלאה, כפתורים ופרחים, וכן הארון והכרובים. שלמה הביא עצי ארזים וברושים מלבנון. הורדוס גרר אבנים במשקל עשרות טונות כדי לבנות את הכותל. ואצלנו? נותנים לאנשים עם אפס מושג בשימור וארכיאולוגיה לבנות על שרידים בני אלפיים שנה. כמה אטימות צריך כדי לבנות בפראות שכזאת. אפילו במרכז ממילא – שדרת חנויות, כן – עשו עבודה טובה יותר עם שימור ההווי ההיסטורי של המקום. 

הכותל שייך לכל עם ישראל – ולא לעיריית ירושלים או לגוף כזה או אחר. חבל שלא היה מי שיעצור את הבולדוזרים שהשתוללו בשנים האחרונות מסביבו.

2 בינואר 2022

עלילת חיים ולדר: כשהסופר רוצה להיות גיבור הסיפור

חיים ולדר היה כל כך טוטאלי לסיפורים שכתב, שכשהעלילה שלו עצמו הסתבכה, הוא בחר להקריב את חייו במחשבה שכך יוכל לשנות את סוף הסיפור

חיים ולדר לא היה ממש סוֹפֵר. הוא מעולם לא התיימר להיות עמוס עוז או ג'יי קיי רולינג החרדי, שישבו באיזה בית קפה ורקחו במוחם אירועים דמיוניים. הוא היה יותר עורך סיפורים, משכתב ומנגיש אירועים שקרו לאנשים אחרים. אפשר לקרוא לזה מְסַפְרֵר, כלומר מצטיין בהפיכת חומרי גלם לא ערוכים לסיפורים מצליחים.

ולדר הוציא בגיל 25, תחת שם עט, את ספרו הראשון "ילדים מספרים על עצמם". הסדרה הזאת פרצה את גבולות השתיקה, חשפה רגשות, תחושות, עלבונות וקשיים של ילדים וגם מבוגרים. במגזר החרדי זו הייתה לא פחות ממהפכה.

מאז הפך חיים ולדר למשאבת סיפורים ולמכונת ספרים. תא הדואר שלו בבני ברק התפקע ממכתבים. אלפי ילדים כתבו לו על הקשיים והמצוקות שלהם. והוא באמת היה סקרן לשמוע מה הם מספרים. היה רודף אחרי סיפורים כדי לשמוע על עוד איזה ילד שהאיר לו מזלו או סתם יהודי שראה ישועות. הוא העיד על עצמו שליקט 25,000 סיפורים, מספר לא ייאמן, במשך 36 שנה.

ולדר ידע שבתוך תוכו גם מסתתר סיפור, או יותר נכון שני סיפורים. האחד, של חיים ולדר המצליח, המשפיע, איש החינוך הנערץ, הפובליציסט של יתד נאמן. והשני, של חיים ולדר הנואף, המטריד קטינות, הנכנע ליצרו, המתחנן לאישה בה פגע שלא תסגיר אותו כי יירה בעצמו. שני ניגודים מטורפים בבן אדם אחד.

בסיפור הראשון ולדר שלט ביד רמה. הוא כיוון היטב את הנרטיב, בנה לעצמו תדמית של גיבור מגזרי והפך בעצמו לסיפור הצלחה מסחרר. במובן הזה הוא היה מושלם: גם איש חינוך וגם איש תקשורת. גם אליל בקרב ילדים וגם מוערך בעולם המבוגרים. גם חרדי וגם מודרני. ספרא וסייפא. היה בו הכל.

הסיפור השני היה אפל בהרבה, אבל ולדר היה בטוח שגם בו יוכל לשלוט. אולי חשב: מה שווה סיפורה של איזו אישה פגועה והססנית לסיפורו של גדול הסופרים בציבור החרדי. הוא לא האמין שעולמו יתהפך עליו. אבל אז קרה הנורא מכל: הסיפור של קורבנותיו האפיל על כל סיפור שניתן היה לספר. העלילה הסתבכה, ולדר נשאר ללא מילים. מי שרגיל להחליט איך יתחיל ואיך ייגמר סיפור, הבין שהצד האפל שלו כתב לו סיפור אחר, שיצא מכלל שליטה.

וכשזה קרה, המוחות כולם התפוצצו: שני הסיפורים של ולדר – כאיש חינוך מחד וכעבריין מין מנגד – התערבבו לכדי קטסטרופה של בלבול ומבוכה. אנשים לא הצליחו לחבר את שני הסיפורים יחד: איך לעזאזל, איך קורה כזה דבר.

ולדר קלט שמכל הסיפורים דווקא הסיפור שלו הולך להיגמר רע, והבין שהדרך היחידה לשנות את סוף הסיפור היא להקריב את עצמו ממש. במובן הזה ולדר היה סופר טוטאלי. בוודאי ידע איך מסיימים סיפור טוב. הוא "קפץ" לתוך העלילה של עצמו והפך לגיבור מיוסר, לדמות מטלטלת, סוחפת, לא מתנצלת, שמסיימת את תפקידה הטראגי בלי שהסופר גילה לנו את צפונותיה. הוא רצה להפוך לספר ההוא שהדביק אתכם לכסא עם לסת שמוטה. לסיפור שהטריף אתכם במשך ימים ושבועות. והגיבור עוד סיפר לנו שהאפילוג יתרחש בכלל למעלה, בשמיים, בדין התורה שאותו הוא זימן עם דייני בית הדין שדן אותו. וכל זה תוך התאבדות על קבר בנו. וואו, איזה סיום מטורף!

לכן ביקש ולדר במכתבו האחרון, יותר מכל, להגן על היצירה שלו. ולדר רצה שהסיפור האחרון יהדהד בכל פינה. וזה באמת היה חתיכת סיפור. מקווה שבשמיים יגידו לו, ממזר שכמוך ולדר, הספר האחרון שלך מזומן אחר כבוד לספריית הגיהנום.


27 באוקטובר 2021

רעש המואזין: חמש דקות של קקופוניה מחרישת אוזניים



– "בחייאת עאדל", אמרתי לחברי המוסלמי מלוד, "איך לא נדפק לך הראש מהרעש של המואזין ב-5 בבוקר?".

– "אני מוכן לשלם את המחיר".

– "איזה מחיר?", שאלתי.

– "מחיר הרעש", כך עאדל, "האד'אן – המואזין כמו שאתה קורא לו – הוא מוזיקת הניצחון שלנו, ולכן לא אכפת לי לשמוע אותה כל לילה".

– "אז המואזין זו פרובוקציה?".

– "זה מכוון לאוזניים של הכובש", ענה, "ככל שיש יותר כיבוש ככה צריך יותר רמקולים במינרט (צריח) של המסגד".

זהו עאדל, רוקח מלוד, לא צם ברמדאן ולא מתפלל. אדם מודרני שיודע לחיות את החיים. את עאדל אני מכיר מאז 2013. ניכרים ממנו דברי אמת. תובנות כמו "עוד לא נולד ערבי ישראלי, אין דבר כזה", "האלימות היא חלק מהתרבות שלנו, לפעמים היא זולגת החוצה ואז אתם קוראים לזה פרעות" – אני שומע ממנו כל כמה חודשים.

עאדל החילוני קורא למואזין "מוזיקת ניצחון" והוא יודע על מה הוא מדבר. הוא מוכן להקריב את איכות החיים שלו ושל בנותיו בשביל מאבקו הלאומי. הנראוּת והנשמעוּת של הנוכחות האסלאמית במרחב הציבורי חשובות לו; מבחינתו, קריאות בערבית בדציבלים משוגעים הן בעיקר הפגנת כוח, הכרזת בעלות על המרחב הציבורי, בכל העולם. להזכיר מי בעל הבית ומי האורח כאן. איכות החיים תיקבע בהתאם למצב הרוח של האימאם. תרצו או לא תרצו, חמש פעמים ביום, כל יום, יטפטפו לכם לאוזן "אַשְהַדֻ אַנַּא לַא אִלַּאהַ אִלַּא (א)לְלַה", ושמוחמד הוא שליח האלוהים.

מי שלא חי ברדיוס של קילומטר-שניים ממסגד – לא יבין. אמצע הלילה, בנאדם מתהפך לו בכיף על הכרית ופתאום "אַללַהֻ אַכְּבַּר" מפלח את השמיים מכמה מוקדים שונים בעוצמות רעש פסיכיות. כמו אזעקה, כל לילה, 365 ימים בשנה. שלושה-ארבעה מסגדים מתחרים ביניהם מי צורח יותר חזק ולמי יש יותר רמקולים בצריח. כחמש דקות של קקופוניה מחרישת אוזניים בתוך חדר השינה שלכם, שגם מזגן, אטמים וחלונות סגורים-כפולים לא יכולים לנצח. מפגע רעש בעוצמות שמעירות ילדים בבהלה, שמקצרות חיים, שמכניסות אנשים לסטרס. וברגע שהמואזין העיר אתכם, כל מה שנשאר זה להסתובב בעצבים בבית ולחכות לבוקר. חוסר אונים משווע.

יש אנשים שחושבים שהמואזין הוא סוג של שעון מעורר, ולכן הוא לגיטימי כחלק מחופש הפולחן. זו כמובן טעות. אין חובה דתית לפזר עשרות רמקולים ברחבי העיר כדי להעיר אנשים לתפילה. יש שעון מעורר, יש אפליקציות, יש טלפון, יש נקישה על הדלת. יש קריאה מסורתית בווליום נמוך. האיסלאם הרי הסתדר מצוין בלי מערכות ההגברה עד המאה ה-20. המואזין הוא הפגנת שליטה, ובישראל – נדבך חשוב במאבק הלאומי-פלסטיני. המואזין בערים המעורבות לא שונה מדגל אש"ף שנתלה בלוד בלב המהומות. עוצמת הווליום שבוקעת מהמסגד עולה כשיש מתיחות ויורדת כשמגיעים להבנות עם האימאם או משלמים שוחד. כלומר, מכשיר פוליטי.

הבעיה עם המואזין היא, שברגע שהרעש הזה מתעטף באיצטלה דתית, הוא זוכה להגנות ולצידוקים וקשה להיאבק בו.  בדת לא נוגעים, עם אללה לא מתעסקים. הפחד מעימות דתי משתק כל היגיון אזרחי. הסובלנות הדמוקרטית שוב מנוצלת בידי כוחות לא סובלניים. כמה לא מפתיע שדווקא במצרים וסעודיה מגבילים את עוצמת הקריאה לתפילה שיוצאת מרמקולי המסגדים. במצרים איחדו את הקריאות ושולטים בעוצמה כדי למנוע את בליל הצרחות שבוקעות מאלפי המסגדים בהפרשי זמן קצרים ומטריפות את הדעת. ברוב אירופה אסור להפעיל רמקולים באמצע הלילה. זה לא מנע ממיליוני מוסלמים מאמינים להשתרע מן הים הגדול עד אוקיינוס הקרח הצפוני.

לכן מה שצריך לעשות, לפחות בלוד, זה לשחרר את שאלת המואזין מהקונפליקט היהודי-פלסטיני. למחות, רצוי על ידי גורמים לא פוליטיים, על הזכות לישון בשקט בלילה, ולאכוף את תקנות הרעש. להנמיך דרמטית את זעקות המואזין בעיקר בשעות הלילה, איפה שהסבל ניכר באמת. ולקוות לטוב.

14 באוקטובר 2021

Is The Torah True?

Is the Torah true?


I hear this question all the time. How do you know that these stories are real? 

And my answer is always the same: I actually don’t know. 

But I do know that the Torah is different than any other book. 

And this is why. The written history in ancient times had one main purpose: to glorify and to describe the heroism, the wonders, and the plots of kings, princes, and high priests.

Among the Egyptians, the Assyrians, or the Babylonians the writer was paid to write what the ruler told him to write. The great second Ramesses, for example, has always won all his wars, according to Scripture, which historically was absolutely not true.

And even today, there are still some countries like North Korea that have the same practice.

But the biblical text was written by a brave man,  who decided to pass on to future generations the flaws of his forefathers, emphasizing their challenges, their weaknesses, their sins, and their mistakes.

The Torah doesn’t hesitate to share with us how Abraham let his wife be with another man in the court of the king of Egypt; 

This is how we about Moshe's complex relationship with Zipporah and their divorce;

In the book of Samuel, we read about the tragedy of Saul, Shaul, the first Jewish king who committed suicide after many difficult years of madness and jealousy.

We are shocked by the prophet Nathan's criticism of David, after the terrible sin with Batsheva.

We learn about the corruption of Eli’s sons; The cruelty of Joseph’s brothers.

The crooks of Jacob and his mother Rebecca against Esau and father Isaac; The evil deed that the sons of Jacob did to their brother Joseph; The sins of Moses in the wilderness; The corruption of the sons of the high priest Ali and of the sons of the great prophet Samuel; 

How hundreds of thousands of Hebrew slaves who came out of Egypt chose the Idolatry over their God who redeemed them.

We take the good and the bad in the history of fathers and our mothers.

The people who wrote these stories were not manipulative writers of anyone.

Those who wrote these things were wise and brave people who did not bow their heads before kings

So yes, sometimes we struggle to understand the choices our ancient fathers and mothers made. But that’s the magic of the Tanach. Precisely because these flaws and not perfect characters, emphasize the truth and authenticity of this book, and it is also its greatness. From the rough truth, which our ancestors passed down to us, much can be learned. From the lies passed down to by the kings of Egypt or, Moab or Sidon - almost nothing can be learned except that he was a king, and he paid to write his memories.

And this is why we need to be happy with our Torah. That we have an important, helpful, inspiring, exciting, amazing, and sometimes sad and depressing, book in our hands. That we kept the legacy of our ancestors and mothers. A real book. A book for life.

The good and the bad in the history of the reign of Saul, David, and Solomon and all their descendants, including acts of profanity, treachery, and flattery of priests, and nonsense of great prophets - were not manipulative court scribes of anyone. Those who wrote these things were wise and brave people who did not bow their heads before kings and swindlers and believed that it was no more important than to pass on to future generations of their descendants the truth as it was, without toying and without smearing and forging.


ובתמצית בעברית:

התורה היא סיפור של אנשים אמיתיים. 

היא מספרת לנו על האבות שלנו, על האלים המיתולוגיים שלנו, או על דמויות נטולות פגם שהתרחשו בדמיונם של כותבי המיתולוגיות. 

היא מספרת לנו על אנשים עם אתגרים, עם חולשות, עם משברים, עם נפילות. 

היא מספרת בכאב על יחסיו המורכבים של משה עם אשתו ציפורה, זוג שהתגרש. 

על חולשותיו של שלמה המלך לנשים.

על התאבדותו הטראגית של שאול המלך והטירוף שאחז בו בשנותיו האחרונות.

על הפשע שפשעו אחי יוסף כלפי יוסף וכלפי אביהם.

על מאות אלפי עברים שיצאו ממצאים שראו את כל הניסים שבעולם ועדיין הפנו עורף.

על התוכחה שהעניק נתן הנביא לדויד מלכנו הנערץ, וגם על רגעיו האחרונים בהם שכב בחיקה של אבישג השונמית ונשאר קר. 

ב- 3 מקרים שונים מספרת לנו התורה כיצד אברהם ויצחק ביקשו מנשותיהם "אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך".

על ההבטחה הנוראית שהבטיח יפתח שהובילה להריגת ביתו. 

על ביתור גופת הפילגש בגבעה וחלוקתה בכל הארץ.

אלה סיפורים קשים, ואולי גם הסיבה מדוע יש יהודים שמעדיפים להימנע מלימוד תנ"ך.

10 באוקטובר 2021

התפילה הספרדית-ירושלמית היא מוזיקה ערבית מודרנית, וזה מה שיפה בה

שירת הבקשות המכונה "ספרדית-ירושלמית" היא, בגדול, מוזיקה ערבית מודרנית מהמאה ה-20, שעליה הולבשו מילים של משוררים יהודים, רובם גם בני המאה ה-20. מי שדחפו את המוזיקה הזאת ורוממו אותה לפסגות של קדושה הם בעיקר מתפללי בית הכנסת "עדס" בירושלים. בזכות הדומיננטיות של חזני "עדס", בשילוב עם קדושת התפילות, הפכה המוזיקה הערבית לאחד המוצרים החשובים בסופרמרקט היהודי-מזרחי. לא תמצאו היום תפילת שבת בבית כנסת ספרדי שאין בה צלילים שהושמעו בשנות ה-60 ברדיו של קהיר. מה שעשה קרליבך לנוסח האשכנזי, עשתה המוזיקה הערבית המודרנית לנוסח המכונה "ירושלמי".

רוב הישראלים מתייסרים כשהם שומעים את האום-כולתום הזה. זה מזכיר להם את הערביוּת והמזרח-תיכוניות שממנה הם מנסים לברוח כבר 100 שנה. רעש של מסגדים. אפילו לאבא שלי ומרוקאים רבים שכמותו – אנשים שמוחזקים כמי שיכולים בכיף לשמוע קונצרט של האנדלוסית – כואבת האוזן כבר באנפוף הראשון של החזן הירושלמי הממוצע.

אבל אני אוהב את החזנות הירושלמית. יכול ליהנות משיעור של שעה וחצי מפיו של הפנומן זיו יחזקאל, או ממעברים משוגעים בין מקאמים שמבצע יחיאל נהרי. הייתי נותן הרבה כדי להשתולל ברבעי טונים כמו חבושה. אבל לרגע אני לא שוכח מאיפה היא הגיעה: ממצרים, מעיראק, מסוריה, מסעודיה, מטורקיה ומלבנון. מפריד אל-אטרש, מאום כולתום, ממוחמד עבד אל-והאב, מעבד אל-חלים חאפז. זאת לא יצירה יהודית. התפילה הספרדית גדושה בשירת זרים, שירת עגבים, גם שירת נשים, שהעולים לארץ נהנו לשמוע. ואף אחד לא עשה מזה עניין; להיפך, קידשו אותה והפכו אותה למוזיקה דתית, טקסית ומקודשת.

הרב עובדיה, שאתמול ציינו 8 שנים לפטירתו, ניהל פנקסים עם רשימות שירים של זמרים ערבים שנהנה להקשיב להם. באחד מהדפים שפורסמו בכתב ידו המרשים של הרב, מופיעים 98 לחנים של שירים מצריים ועיראקיים של זמרים בני תקופתו, תחת הכותרת "השירים שיש לנו". כן, הרב עובדיה שמע מוזיקה לועזית שתכניה לא בדיוק נמצאים בבון-טון של עולם הישיבות של ש"ס. כי אלה השירים שהיו לו; לא שירי מחתרות, לא מעגלי הורה, ולא קומזיצים לצלילי טוּם-בללייקה.

גם בספרי ההלכה שלו, הגן הרב עובדיה על הזכות לקדש את המוזיקה הערבית ולשלבה בתפילה. בשו"ת יביע אומר הוא מצטט את רבי ישראל משה חזן, אב בית דין ברודוס, שמעיד על עצמו: "וגם אני נטפלתי לייסד שירים ופיוטים על משקל שירי הערביים, וכמעט בלשון נופל על לשון". כלומר, לקחו קלאסיקות יפות בערבית, וחיברו מילים בעברית עם דמיון למקור בערבית. עכשיו תחשבו על חזן שהיה מבצע קדיש בלחנים של אלביס פרסלי (ובכוונה לא אמרתי בריטני ספירס).

ומרוב שהיהודים קידשו את המוזיקה הערבית, לפעמים הם מבצעים אותה יותר טוב מהערבים. אני עובד עכשיו על ספר פיוטים שנותן רקע לכל הלחנים ולא מסתפק בתואר "עממי". חיפשתי את המקור לשיר "זהו אלי וגואלי", פיוט שחיבר פייטן בשם יעקב מזרחי, שעדיין בחיים, והיום מושר בכל בית כנסת. מצאתי באיזה פורום שהמקור נקרא "ז'אי טקולי". כיוון שאיני יודע ערבית, אני נוהג לחפש את השם באנגלית וכך מתחקה אחר המקור. חיפשתי jay taquli בכל וריאציה אפשרית וגיליתי שאין שום ביצוע בשם הזה ביוטיוב. בצר לי פניתי לערבית, בעזרתו האדיבה של גוגל טרנסלייט, והקלדתי בשורת החיפוש: جاي تقولي. סוף סוף מצאתי את המקור. מדובר בלחן של עבדל קאדר אלחלואני, מלחין סעודי שמת ב-2013. מה הבנתי? שהשיר הזה מת מזמן, אבל אצל היהודים חי בכל הכוח. יש ביוטיוב שני ביצועים שונים של יהודים חובשי כיפה, בערבית שוטפת - האחד של זיו יחזקאל והשני של אריאל כהן (באמצעות תזמורת פירקת אלנור  Firqat Alnoor اوركسترا فرقة النور שמחדשת קלאסיקות ערביות) - לשיר ששום זמר ערבי לא שר כבר 40 שנה. מדהים.

המסר מובן מאליו. שוב הביאה המזרחיוּת הדתית פתיחות, עממיות, מסורת, מתינות, היגיון ורגש אנושי טהור. כי מה ירושלמי מחלבּ צריך בחייו יותר ממוזיקה מ"בית אבא", בית כנסת, כוס תה עם נענע וכמה חברים עם לב להקשיב ואוזן לשמוע? זה מה שהמוזיקה הערבית הכניסה לתפילה הירושלמית וזה מה שהיא הייתה אמורה לסמל, עד היום.

* * *

לע"נ הרב עובדיה שהיה חובב נלהב של מוזיקה ערבית.

כאן למטה בתמונה רשימת הקלאסיקות בכתב ידו:


כאן מנסה לבצע כמו שצריך את הפיוט "יפרח וירבה" שהולבש על הלחן "איפרח יא אלבי" של אום כולתום, במקאם נהוונד]

23 בינואר 2020

מוזיאון השואה שמנציח ניצולי שואה כהולוגרמות | סיון רהב-מאיר בדאלאס

לא כל יום נופלת בחיקי הזדמנות לצלם כתבה עם סיון רהב-מאיר. סיון הגיעה לדאלאס לביקור בקהילה היהודית, ובאופן כמעט מתבקש המלצתי לה להגיע לביקור באחד ממוזיאוני השואה המרשימים בעולם כדי לחוות מקרוב את ההולוגרמה הנפלאה שמנציחה ניצולי שואה באופן שטרם ראיתם. ליויתי אותה למוזיאון ולריאיון עם מקס גלאובן, ניצול שואה בן 92 שנבחר לאיש השנה של טקסס.

היה מדהים ומעניין.

לינק לכתבה במאקו:






 

לינק לכתבה בגוגל דרייב:

20 בינואר 2020

זכרו את השם: חוסיין אבו-באכר. זה האיש שההסברה הישראלית צריכה

המלך האמיתי של ההסברה הפרו-ישראלית בארה"ב הוא לא ישראלי, וגם לא אמריקאי, אלא מוסלמי בן 30 ממצרים בשם חוסיין אבו-באכר (Hussein Aboubakr).

ההספק של הבחור הזה בלתי-נתפס: עוד לפני גיל 20 הספיק ללמד את עצמו, מתוך סקרנות, עברית קולחת, עד שהפך למרצה להוראת עברית (!) באוניברסיטת קהיר.
לאחר שביקש לערער על השנאה המצרית העיוורת נגד ישראל, החלו הרשויות לרדוף אותו. ב-2010 הוא פרסם טור ב-ynet בו הוא מספר על הזיקה שלו לישראל, בעקבותיו נכלא. הוא ברח לארה"ב, רכש אנגלית מצוחצחת ונטולת-מבטא, והחליט להקדיש את חייו להסברה על סכנות האיסלאם. הקול שלו היום נחשב לקול המוסלמי הכי מרתק במלחמת ההסברה של ישראל.

חוסיין הגיע לדאלאס והעביר, בליווי מצגת מדהימה, את ההרצאה הפרו-ישראלית הכי טובה ששמעתי.

כיום חוסיין עובד מטעם ארגון StandWithUs. הוא עושה הסברה בקהילות יהודיות, בכנסים בינ"ל ובקמפוסים חדורי איבה לישראל. הסרטונים שלו צוברים מיליוני צפיות וגלים של ביקורת מצד ארגוני שמאל ומוסלמים ברחבי העולם. באומץ רב ובמיומנות, חוסיין הודף באנגלית ובערבית טענות נגד הציונות ונגד ישראל ועושה שירות נדיר מסוגו ליהודים בכל העולם. אין מי שמתאר טוב ממנו את האיום הנשקף על העולם המערבי בכלל וישראל בפרט כתוצאה מהסלחנות כלפי האלימות והשנאה בחברה המוסלמית.

צפו בסרטון שלו: "איפה הם המוסלמים המתונים?" (ראו גם באתר מידה):

19 בינואר 2020

שיחה עם יהודה גליק | זו התכנית לבניית בית המקדש

– "ר' יהודה, בוא שניה נדבר תכל'ס. איך תבנה את בית המקדש? מה נעשה עם כיפת הסלע?"

– "פשוט מאד: לגבי כיפת הסלע, שהיא בעצם כיפת זהב, לא צריך לפרק כלום. המקום יישאר כמות שהוא. גם המוסלמים קראו פעם למקום 'בית אלמקדס' והוא ימשיך להיות בית התפילה שלהם, וגם שלנו, וגם של כל העמים. עם הכיפה והכל. זה לא יהיה בית מקדש ספרדי או אשכנזי או יהודי או נוצרי, אלא בית ה'. היהודים ינהלו אותו על פי התורה. והמבנה המפורסם, שהוא לא מסגד, יהיה התשתית לבית המקדש השלישי".


– "למה שהמוסלמים יוותרו על אחד הסמלים שנחשבים לאחת היצירות האדריכליות המפוארות של התרבות המוסלמית? הכיפה הרי הפכה לסמל הלאומיות הערבית הפלסטינית!"

– "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים. זה רעיון אוניברסלי. צריכים לשכנע את הערבים. לתבוע מהם למסור לנו את הנכס".

– "נניח שהמוסלמים משתכנעים, כמה מהליך בניית המקדש הוא שמיימי-אלוקי וכמה ארצי? במילים אחרות, איך נעביר את זה בוועדות התכנון?"

– "בניית בית המקדש היא תהליך ארצי לחלוטין. בונים אותו כמו שבונים כל בניין. עם קבלן ומהנדס ומנופים. לא צריך משיח על חמור ושום דבר לא ייפול עלינו משמיים. אפשר אפילו לקחת פועלים זרים, בעולם בנו בניינים מורכבים מאלה".

– "ומה לגבי התשתיות מסביב?"

– "צריך לבנות עוד חדרי מלון בירושלים. צריך לדאוג לשירותים ציבוריים לרווחת העולים לרגל. בהחלט זה צריך להיות חלק מהתכנון".

– "וקרבנות?"

– "מקדונלד'ס הורגים 40,000 ראשי בקר בשנה, ראית מישהו שמפגין נגדם? וכמה תרנגולי הודו נשחטים בחג ההודיה? לא ראיתי שהתרנגולים האלה עשויים מפלסטיק. גם אנחנו נקריב פרים ואילים וכבשים כפי שציוותה התורה".

– "ומי יגיע לבית המקדש?"

– "תביא את את כל החבר'ה מדאלאס, יהודים, אנווגליסטים, מוסלמים ואסייתיים. ללא הבדלי גזע, דת ומין. משרד התיירות יצטרך להיערך לזה".

– "אז איפה מתחילים?"

– "בסאנדיי 7:30 בבוקר אני הולך להרצות לקהל גדול בכנסיית 'ניו-מאונט ציון בפטסיסט' בדאלאס, אתה מוזמן".

– "אם מתפללים שם שחרית אני בא".

– "נו".

– "עזוב, תן לי להרים טלפון לכמה קבלנים ישראליים, הם כבר ידאגו לבנות את בית המקדש במחיר מופקע ובלי חשבונית".

* * *

תודה רבה לחבר הכנסת לשעבר יהודה גליק שבא להרביץ תורה בדאלאס וענה בלי היסוס על כל השאלות הקשות (שהפכו לתשובות קשות עוד יותר)

7 בינואר 2020

לטבוע במעלית | השטן לא היה מצליח לחשוב על אסון נורא מזה

מהטרגדיה המחרידה שם במעלית יש רגע אחד, מפחיד, שלא יוצא לי מהראש.

דין שושני רואה מחלון הדירה את הגשמים העזים וקטסטרופת הניקוז. הוא אומר לבת-הזוג שלו שכדאי לרדת לחניון להזיז את הרכב כי כמות גדולה של מים עשויה לחדור לחניון. הם לוקחים את המפתח ובאינסטינקט טבעי לחלוטין יוצאים מהדירה ישר למעלית. אין להם מושג מה קורה שם למטה כי למה שיהיה להם. בטח חשבו שאם המעלית עובדת אז כנראה הכל בסדר. הם נכנסים למעלית, לוחצים על מינוס-אחד ומתחילים לרדת.

ואז יש הרגע הבלתי-נתפס והמחריד הזה. כשהמעלית מגיעה למינוס-אחד, החניון כבר מוצף בלפחות 15 סנטימטר של גשם. המעלית למעשה פוגשת בריכת מים בקומת החניון ומפסיקה מיד לעבוד. דין וסתיו בוודאי שומעים את ההתנפצות המבהילה הזאת, את הנחיתה המבעיתה של המעלית היישר לתוך המים. תוך כמה שניות החשמל במעלית מפסיק לעבוד, ופתאום חושך מוחלט. דין וסתיו כלואים במעלית בלי חשמל, כשמים קרים מחלחלים במהירות דרך החריצים ומתחילים לטפס לגובה הברכיים. זה פחד משתק שלא קיים גם בסיוטים הכי גדולים שלנו. לטבוע בתוך מעלית, גם השטן לא היה מעלה על דעתו מוות מצמית שכזה.

מה שקורה אחר-כך בוודאי עבר בראש של כולנו. הדפיקות ההיסטריות על דלתות המעלית, הזעקה לעזרה, הצרחות, האימה, הניסיונות לשבור, לדחוף, לעקם, למצוא מפלט, ללחוץ על הכפתורים, להילחם בכל הכוח עם הדלתות הארורות האלה שסוגרות לך במהירות את החיים. הרצון ההדדי של בני זוג להציל אחד את השני בדקות המסויטות האלה. לראות את מלאך המוות מתקרב במהירות ולטבוע בחוסר אונים מולו. והמים הקרים שממשיכים לטפס במהירות, למותניים, לבטן, לחזה, לצוואר, לסנטר ואז לפה, לאף ולעיניים. והבכי האחרון. והשקט.

1 בינואר 2020

כל יהודי ירא שמיים חייב לחגוג נובי-גוד!

שלום לנו הנוביגודיסטים וסְנוֹבִים גוֹדוֹם, שזה "שנה טובה" בישראלית-רוסית. הראש עדיין קצת מסוחרר כי עשינו טוֹאוּסְט בשביל פוטין, טואוסט בשביל מאמא רוסיה, טואוסט בשביל סבתא ועוד כמה כוסיות סְנַאסטוּפָיוּשִים לשנה החדשה. אבל מי מרגיש בכלל? נובי גוד זה חג עממי ומה יותר עממי מכמה כוסות אלכוהול. הרי כתבו חז"ל במפורש שמי לא ראה שמחת נובי-גוד לא ראה שמחה מימיו.

אז נשתה עוד כוסית ונלך ליהנות מהיוֹלְקָה המקושטת, שזה עץ אשוח במרכז הסלון, מנהג עתיק יומין שקשור למאמא רוסיה ולאהבה לעצים. היולקה מפיצה חמימות כשבחוץ מינוס 20 מעלות. צעצועי זכוכית ובובות מחכים בארגזים כל השנה בכדי לשמח את לבב כולם בחג השנה החדשה. בגלל זה אתם הישראלים חייבים להתחבר ליוֹלְקַה, כי מה יותר ישראלי מחיבור לטבע ולעצי אשוח מקושטים.

עוד מעט סנטה קלאוס ונכדתו, כלומר דֵד מַרוֹז וסְנֵגוּרָצְ'קַה, יבואו לחלק מתנות. הם יתגנבו בחשאי, כשכל בני הבית ישנים, ויניחו את המתנות מתחת ליולקה. סטאלין הורה כי סבא כפור ילבש אך ורק מעיל בצבע כחול, כי בנצרות – שאליה כמובן אין לנו שום קשר – הוא לובש אדום. ברוסיה סנטה אדום זה פוּי, כי סנטה הרוסי, דֵד מַרוֹז, הוא בכלל קומוניסט שלבש כחול וכחול ולבן זה הדגל שלי כמו הים והמדבר. 

על השולחן מזַאקוּסְקַה – מאכלים עממיים שאפשר למצוא בכל בית יהודי, כמו קוויאר, שינקן, פירות ים, נקניקיות, נקניקים מזרח-אירופיים ודליקטסים. אוכל כל כך פשוט ואותנטי שמשתלב נהדר עם המטבח המזרח-תיכוני. הרי גם אבותינו במצרים התבכיינו ללא הרף בזוכרם את הדגה ואת הפְלוּשְקי ואת הגוֹזִינַאקי ואת האוֹפוּשְקַה ואת החוּלוֹדֵיֵיץ אשר אכלו בברית המועצות.

אז מה אתם בכלל יודעים הישראלים? ברוסיה הנובי-גוד היה סמל למשפחתיות, אהבה וחגיגה. זה החג הלא-קומוניסטי היחיד שסטאלין הרשה לחגוג אחרי שמיגר כל דתיוּת באשר היא. ומה יותר טבעי ליהודי לחגוג דווקא את החג הזה? הוא מסמל אינסוף געגועים לקומוניזם הנפלא של מאמא רוסיה, איך שלחו יהודים לגולאג בחסות האתאיזם המדיני (גוֹסַטֶאִיזְם) ואיך חיסלו כליל את היהדות בשבעים שנות השלטון הסובייטי. ממש הגשמת חזון הנביא קרל מרקס שכתב בכתבי הקודש: "המסקנה הסופית לבעיה היהודית היא ביטול היהדות". יחי סטאלין! יחי הבולשביזם! תחי שלילת הדת! 

לכן מעכשיו גילו יהודים, שישו ושמחו בשמחת הנובי-גוד. זה בסך הכל חג בחיק המשפחה שמתקיים בליל ה-31 בדצמבר. ומה עם סילבסטר? פִּיזְדטץץץ סילבסטר! בכלל אין קשר לסילבסטר, ישו או נצרות. זה הכל רק סיבה למסיבה, כיף יהודי טהור. כולם צריכים נובי גוד, כפי מסורת ישראל סבתא, כלומר בבושקה. יש כבר מימונה ויש סיגד אז למה לא נובי גוד. אפילו סטאלין אמר שזה חג לא-דתי ובברית המועצות זה היה חג החירות – ממש כמו הפסח הזה שלכם – אז למה לעשות סיפור מכמה עצי אשוח, בלאט.



פורסם באתר ערוץ 7:
https://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/20158

31 בדצמבר 2019

הנה 12 תזכורות שקיבלתי בדרך מדאלאס לישראל

אז קפצתי לביקור מולדת עם כל הפּמליה: מדאלאס לניו-יורק ומניו-יורק לישראל, סיפור של איזה 35 שעות, 10 מזוודות ו-4 טרמינלים. אח שלנו מתחתן, דאלאלה דאלאלה. הנה כמה תזכורות שקיבלתי בדרך מדאלאס:

+ האוכל בישראל נפלא. לפחות בהקשר הזה המזרח-התיכון עשה לנו רק טוב. באמריקה האוכל מתוק מדי, משמין מדי ולא טרי. יש להם נטייה לתקוע תבלינים בלי קשר למנה, ובכללי – לולא המהגרים שתרמו לקולינריה המקומית, האמריקאים – בכל גיל – עדיין היו תקועים בשלב האיזה רוטב להוסיף למקדונלדס.

+ הומה פה. ישראלים, בגדול, הם אנשים של בחוץ. הקניונים, הרחובות, מרכזי הבילוי, אתרי הנופש – הכל מתפקע מבני אדם. אמריקאים הם אנשים של בית. הרחובות בארה"ב שוממים, וממילא ברובם אין בכלל מדרכות. אפילו מרכזי הקניות פשטו רגל מאז שאמזון סיפקה לאמריקאים את תאוות הקניות שלהם.

+ צפוף פה. אולי בגלל שהשטח שלנו קטן פי 31 מהשטח של טקסס לבדה, אבל בעיקר בגלל הריכוז הבלתי-נתפס של הישראלים בנקניק הצר שבין הקו לירוק לים התיכון.

+ לא מאד יקר פה. המחירים ברוב המקרים סבירים, עד שזה מגיע לדיור.

+ ישראלים חיים בבניינים, אמריקאים חיים בבתים. ואל תגידו לי שבניו-יורק ולוס אנג'לס יש גם דירות כי שם זה לא אמריקה האמיתית.

+ כיף פה. הילדים שלנו נהנים מכל רגע. הטראפיק המשוגע של ישראל הוא גם סוד קסמה. אין פה רגע דל.

+ הפקקים, אוי, אינסופיים. מאיפה בדיוק הגיעו כל המכוניות האלה לעזאזל?

+ מצחיק פה. סוף סוף אפשר לזרוק איזו דאחקה בלי לחשוב איזו קבוצת מיעוט עלולה להיפגע.

+ ישראלים אובססיביים לחדשות. אוכלים ynet לארוחת בוקר ומזריקים mako לוריד. באמריקה מדליקים חדשות בשביל שני נושאים: ספורט ושוּטינג.

+ אותנטי פה. לעומת תרבות הפייק והחיוכי פלסטיק של אמריקה, לישראלים אין שריר בלשון. לא דופקים חשבון לאף אחד. אל תתלהבו, הרבה יעדיפו דווקא את הפייק-נימוס ואת החיוכים המזויפים על פני הדוגריוּת המוגזמת של הישראלים.

+ שכונה פה. ניסיתי פעם לתרגם לאמריקאי את כינויי החיבה "כפרה", "מאמי", "חיימשלי" ו"עיניים". אמרתי לו שכולם אומרים את זה לכולם. "אתם בטח אוהבים אחד את השני", הוא תהה. ובכן, לא, אנחנו לא סובלים אחד השני ועדיין, כל ישראל חיִימִים.

+ ישראל היא טלנובלה. כל שעה נרשם פה פרק חדש. הטירוף היומיומי הוא מה שהופך את המקום הזה למה שהוא. זה גם למה אלפי ישראלים חוזרים הבייתה: כי חי פה, כי חם פה, כי קורה כאן משהו שבשום מקום אחר אי אפשר למצוא.

12 בדצמבר 2019

Torah Tweet: Jacob, Esau and Disney's "Frozen"

Almost all of my students have seen the movie Frozen. With catchy songs, heartwarming tales and scenes that make you smile, Frozen immediately became a family favorite. It is not surprising that Frozen II is the biggest blockbuster now in the world. And indeed, when the movie came out, my daughter dragged the entire family to the closest theater.

There are many lessons to be learned from the adventures of Arendelle’s citizens. Love, freedom, feminism, forgiveness, friendship are motifs we can find in many of Disney’s movies, but one lesson I took with me to this week’s parasha.

Elsa thought that letting all her power out would feel liberating. And it actually did, for a little while. As she climbs the north mountain, she sings, right before the unforgotten chorus of Let It Go: “no right, no wrong, no rules for me: I’m free!”.  Soon she realizes that true freedom lies in celebrating the truth. She only found peace when she returned to her position as queen and found her responsibilities, this time with her family and friends to support her. Frozen shows us that freedom is not the absence of rules, as the motto of numerous institutions states (in Latin): “Veritas vos liberabit”, the truth shall set you free.

I often ask my students to describe the biblical characters that are taught in class, based on today’s reality: How would Moshe look like if he was born in this era? How would Kind David would look like, as a worshiper and a musician? And my favorite one: How would Esau be as a middle-school student? Their answers are always surprising. Esau seems to them to be the hippie who goes out and hunts, doesn’t value his birthright, doesn’t care about his future, can’t wait for dinner and calls the stew the color "red” – apparently more “free” than his brother Jacob who sits in the tent and learn.

Esau, indeed, was free from the burden of birthright. It took him many years to realize his mistake and to see that life without responsibilities and goals is a life with no purpose. Esau understands lately the significance of birthright, brotherhood, family, and blessings, and starts a race against time to reach these lost values. When he meets Jacob, he knows that it's already too late.

Rabbi Judah Halevi (1075-1141), a Spanish poet and philosopher, wrote: “The slaves of Time are slaves of slaves / the slave of God alone is free” (עֶבֶד ה' הוּא לְבַד חָפְשִׁי). Faith and commitment to G-d will set you free. The Tanach also describes the Jews being rescued from the bondage of Mitzrayim in order to enter the service of G-d.

Elsa and Anna, as well as Jacob and Esau, show us that liberty and responsibility are inseparable. Life of commitment is a necessary condition for a free society to prosper and a meaningful existence. Having responsibility gives a sense of purpose and makes us part of creating a better world.

2 בספטמבר 2019

שליחות פרק ג' | ממשיכים לדאלאס טקסס


אחרי פרק מפואר בלוס אנג'לס - החלטנו להמשיך את השליחות לעוד עונה בדאלאס טקסס. הקצב כאן שונה, התרבות אחרת, והקהילה נחמדה ומסבירת פנים. הילדים ציפו שנגור בחווה עם קקטוסים, אינדיאנים וקאובויס במגפי בוקרים, עד שגילו שהטמפטורה הממוצעת בקיץ כאן היא 38 מעלות בצל.
.
אנשים מטקסס הם לא אמריקאים, הם טקסנים. יש להם זהות משלהם. חשוב להם שידעו את זה, ולכן דגלי טקסס העצומים - משהו שלפעמים שיכול לכסות בניין - פופולריים כאן יותר מדגלי ארה"ב. הם נחמדים. במקום היי הם אומרים howdy, וכשמישהו מחרטט אותם הם אומרים במבטא דרומי "all hat and no cattle", כלומר כולו פוזה וכובע ומגפיים אבל ת'כלס אין לו שור אחד בעדר. המילה החביבה עליהם היא "sorry" והם ישתמשו בה גם אם סתם חלפו על פניך ברחוב. הם לא יגידו סתם "כן" או "לא", זה תמיד יהיה "yessir" או "nosir", ובסוף: "thank you sir", תוצאה של נחמדות יתר.

עוד לא פיענחנו מי ירה בג'יי אר, אבל דבר אחד בטוח: יש הרבה מועמדים פוטנציאליים. שמישהו יאהב אותי כמו שהטקסנים אוהבים את הרובים שלהם. חלק מחזיקים בבית מחסן אמל"ח שלא מבייש בה"ד 6. או כפי שמישהו אמר לי: "למה גבר צריך שני כיסים בג'ינס? אחד בשביל האקדח ואחד בשביל האקדח השני". זה גם למה הוא צריך שלייקס, אגב.

בדיחה מקומית כאן שואלת למה ילדים מדאלאס מתים משתיית חלב? כי הפרה נופלת עליהם. טקסנים אוהבים את הבקר שלהם, ובעיירות הקטנות תראו סוסים, פרות בצבעים שונים וגדיים מסתובבים בכיף. החיה הכי מגניבה היא בלי ספק ה-"Texas Longhorn" - שור עצום מימדים עם קרניים ארוכות שגדלות אופקית. זה גם השם של קבוצת הפוטבול המקומית, עוד טירוף שמזרח-תיכוניים כמונו לא יבינו לעולם.

בינתיים זה נראה מבטיח. הרבה עבודה יש לפנינו. אנחנו נמשיך להתגעגע לחברים ולמשפחה. בהצלחה לכולם עם הספטמבר ובתי הספר. ד"ש ונשיקות 😘

3 ביולי 2019

How to Make a 3D Printed Kiddush Cup with Your Students?

This is one of the projects that I am most proud of. We took a group of 6th graders and we let them design their own Kiddush cup. Each student was responsible for his cup from the beginning to completion. From modeling their own Kiddush cup based on their own taste and preferences to eagerly printing it with the 3D printer.



The project started with an introduction about the three dimensions, or in short: 3D. We had an interesting theoretical discussion about a world with only two dimensions – how it would look and why it is impossible.

While the students realized the necessity of three dimensions, we had a conversation about printers – what are we be able to print and how printing changed the world around 500 years ago in the global spread of the printing press.

The next step was to describe the process of 3D printing. This technology spreads out quickly but still has limitations that the students should be aware of. We watched short clips of different 3D printers, and saw how houses can be built with 3D humongous printers. Even a 3D heart was printed recently in Israel!

At this point, the students were ready to hear about our unique project. In our school, each student has their own device. We used a popular system called Tinkercad, which has shown itself to be a kid-friendly and very intuitive. For teachers, Tinkercad is ideal since it gives the teachers a management tool for classes, which the teacher can edit (“tinker”) and help the student.

An essential part throughout the learning process is the fun and creativity involved when students play around with the apps. Once the have finished creating their first model – the sky was the limit. The kids loved playing around, creating models and building their own 3D models, even when they knew that their models wouldn’t be printed.

The students used their imagination, creativity and innovation. For them it was a great opportunity to create something from scratch, to relate that to their Jewish world, and to get a useful Kiddush cup.

We all said L’chaim together!



Posted here:

http://nleresources.com/2019/07/how-to-make-a-3d-printed-kiddush-cup-with-your-students/#.XhwWuEdKjIU

18 ביוני 2019

מה זה אלוהה?

אלוהה (Aloha) היא מילה בשפה ההוואית שלה משמעויות רבות: חיבה, אהבה, חמלה, רחמים, שלום וגם להתראות.

בכל מקום בהוואי - אלוהה. אין משפט שלם בלי אלוהה.

מדינת הוואי היא כמובן מדינת אלוהה.

היום אמרו לנו שזו לא סתם מילה: אלוהה היא the word of god, המילה של אלוהים.

״ולא משתמשים באלוהה יותר מדי״, שאלתי.

״לכל אחד יש את האלוה שלו, גם אצלכם משתמשים בו יותר מדי״.

11 באפריל 2019

בכף הקלע | נשבר הלב לראות את שקט ובנט

לא יודע איך תיגמר סאגת בנט ואחוז החסימה, אבל דבר אחד בטוח: זהו אחד מעינויי הדין המייסרים שהיו אי-פעם בפוליטיקה הישראלית.

מסכנים בנט-שקד. תלויים בין שמיים וארץ, נתלים בכמה מאות קולות שיכולים לחרוץ את דינם. ברגעים האלה תולש בנט בוודאי את שערותיו המטאפוריות. יושב מול המחשב ומרפרש את אתר הבחירות כל 30 שניות. ממתין בכליון עיניים לתוצאות הלילה ב-12. כל שביב קול נוסך בו ובשקד תקווה, כל פתק מפיח בהם רוח חיים. דקות מורטות עצבים של תקווה ואכזבה, של ירידה ועלייה, של כן ולא, של להיות או לחדול. לא יודע איך הלב שלהם עומד בעומס הזה. יותר גרוע ממוות קליני.

כואב לראות את הזוג הזה נופל מאיגרא רמא ("בנט לביטחון וכו'") – למבטים נואשים ופוסטים קורעי לב. לא זוכר מקרה קיצוני כל-כך של חיים ומוות ביד הקלפי בבית הספר העממי במעלות-תרשיחא. בנט גם יודע שהבוחרים באמת רצו שייבחר לכנסת, ושיש אחוז נכבד בעם שחושב שמפלגת הימין החדש מביאה איכות לכנסת, ושבאמת הוא ושקד ראויים לשבת בשולחן הממשלה – אבל בחלומותיו הפרועים לא חלם שהקשית של נתניהו עשויה להפוך לזריקת רעל למפעל חייו.

בנצרות הקתולית יש מושג שנקרא "לימבו". בתשחצים מוצאים את המילה תחת ההגדרה "אזור בין גן עדן לגיהנום". לא פה ולא שם. אלה הנשמות שיושבות על הגדר, מסתכלות ימינה ורואות את גן-עדן, מסתכלות שמאלה ורואות את גיהנום. מקום מר; של חוסר ודאות, חוסר מנוח, של ספק, של "מה אם הייתי" נצחי. גם הקבלה מספרת לנו על צערה של כַּף הַקָּלַע – המקום הזמני שבין גיהנום לגן-עדן – אבל בואו נשאיר את זה לקונוטציות אחרות.

והקמפיין שלהם, אוי, איזו עוגמת-נפש. כמה רעש סביב הקמפיין. היונה המסכנה ההיא בכיכר רבין. שיר הפרידה מבג"צ (כמה אירוני). ההקבלה הלא-ראויה בין בג"צ לחמאס ("תנצח על בג"צ, ינצח את חמאס"), כאילו שהמילה "לנצח על" מקבלת משמעות מעודנת יותר. והבושם: שפריץ אחד יותר מדי, ושקד בתפקיד היפהפיה שהורעלה על-ידי המכשפה המרשעת שנקראת אחוז החסימה.

איך נפלו סרוגים, המגזר שמאבד הכי הרבה קולות בכל מערכת בחירות מאז שנת תשכ"ח. איך אנחנו עשירים באידיאליסטים, בחדורי מטרה, בתותחים – אבל מלאים גם במגזריות, בבדלנות, בפלגנות, ביהירות – בחוסר יכולת להתאחד בקלפי. 4 מנדטים בלחץ למגזר הכי פטריוטי במדינה. ממש בושות הפעם. שוב בזבזתי מעטפה (כפולה!) על תקוות שווא. לא נורא; אולי בבחירות הבאות איחוד מפלגות הימין יתפצל חזרה לתתי-סיעות ואז נדע שלפחות לא היינו קרובים לאחוז החסימה, מה שיעניק לנו בוודאי תחושת הקלה.

10 באפריל 2019

בנט לא עבר את אחוז החסימה? מצוין, משהו חדש מתחיל

אני מחבב את בנט. אני חושב שהוא בחור טוב. קצת שחצן, אבל בגדול הוא באמת אחלה גבר. ולמרות שאני אוהב את בנט - אהיה שמח בשבילו אם לא יעבור את אחוז החסימה, אם אדע שהקול שלי בבחירות הלך לפח. לא שמחה לאיד, כמובן, על הקמפיין הזחוח והנטישה הנבזית של הבית היהודי, אלא שמחה ש - אם להשתמש במונחי בנט - משהו חדש מתחיל.

מה מתחיל?
אני מאמין שבנט הוא מנהיג, ומנהיג צריך לחטוף אגרוף בפרצוף.
מנהיג צריך ברזומה כישלון אחד מהדהד, מטלטל, מפואר. כאפה חזקה לפנים.
ומנהיג כבנט, שחשב שלעולם חוסן, היה חייב דחוף אחת כזאת. מי שהחזיק מעצמו ווינר שלא נכשל, ושהאמת אצלו בכיס, לא יוכל להיות מנהיג. גם אצל נתניהו מהדהדים בראש כמה כישלונות, שאכן הפכו אותו למנהיג טוב יותר.

ועכשיו בנט יישב קצת בבית ויחשוב איך חוזרים לפוליטיקה. יהיה לו קל מתמיד לרדת מהעץ עליו טיפס.

▫ ▪ ▫

בנט ירוץ בפריימריז של הליכוד בבחירות הבאות. הקמפיין שלו לא יהיה ״חוזרים לבית האמיתי״ כי המילה ״בית״ תזכיר לכולם איך נטש את ביתו הקודם. הוא יחזור צנוע, מאופק, בלי הצהרות ״בנט לביטחון״, כי בליכוד לא אוהבים טיפוסים שמחלקים לעצמם תיקים לפני שיש ממשלה. הוא יחזור וידחיק את משקעי העבר עם שרה, ולא יתדלק את התקשורת ברומן העגום שלו איתה. הוא יחזור בלי איילת. מציע לשניהם לצאת לדרך עצמאית. הפוזות של דתי-וחילונית לא מרשימות אף אחד בליכוד המעורב ממילא. וגם שקד היא רובוטריק מיומן שכבר פועל עצמאית ולא צריך עוד את הגיבנט.

וכשבנט יבנה את עצמו מחדש הוא כבר יהיה מבושל. הוא ישתמש בניסיון הבטחוני שלו, בקשר עם המצביעים, בנמרצות, בתזזיתיות, בעדכניות, באנגלית, בחכמת החיים וביחסים הטובים עם התקשורת, כדי להתבסס בליכוד כיורש של נתניהו. בעידן פוסט-ביבי יהיה לו סיכוי לא רע להתברג כמועמד בעשירייה הראשונה בליכוד, ומשם בעתיד אולי כמועמד לראשות הממשלה. מירי רגב בטח תאשר שהוא האשכנזי שבליכוד אוהבים לחבב.

הוא ילמד להסתחבק בליכוד ולהשתחל לתמונות הסלפי הנכונות. הוא יהיה פחות סחי, כן - כך הוא הגדיר את עצמו לפחות בארבעה ריאיונות. הוא יהיה פחות הייטק ורעננה ויותר מחנה-יהודה ועפולה. הוא יהיה פחות אח מלאכותי ויותר ליכודניק עממי, לפחות למראית עין. היא יהיה הגרסה המשודרגת לניר ברקת, ויזכור שאין קיצורי דרך כדי להיות פה ראש ממשלה. הוא יהיה מוכן יותר, מנוסה יותר והכי חשוב: למוּד כישלון.

▫ ▪ ▫

אז ברכותיי נפתלי בנט - Naftali Bennett אח יקר, משהו חדש מתחיל.

22 במרץ 2019

נורוז מובארק לכל החוגגים! ברכות לכל האחים הטובים שלנו באיראן

Now that spring is here, it's time to say "Happy New Persian Year" - Nowruz Mobarak - and Happy Purim to the Iranian community in L.A!

🌿💐🌳

עוד מעט סוגר שלוש שנים באל.איי, כבר למדתי שמרכז העניינים פה עובר דרך הקהילה האיראנית.
היום חוגגים פה נורוז, ראש השנה הפרסי, אז נורוז מוברק ופורים שמח לכולנו!

24 בינואר 2019

איך לצאת לחופשה עם ילדים? שאלה טובה, הנה התשובה

הורים אבודים וטובים שואלים: כיצד לצאת שפוי מחופשה עם ילדים? כולנו כמובן יודעים על מה הם מדברים: יום במשרד עם הבוס יכול להיות בילוי מענג לעומת 4 שעות ברכב דחוס בילדים וצרחות. אכן, הורים רבים מסיימים חופשה עם קטנים כשהם תולשים זיפים עם פינצטה.

התשובה, רבותיי, היא שכולנו טועים: מחכים לחופשה בעיניים כלות, ואז יוצאים אליה עם הילדים במחשבה שהנה, הגיע הזמן לנוח. וזו טעות ענקית. כי לאלה שיוצאים לנופש עם הילדים - מחכה מפח נפש שנתי במחיר מופקע. בקבר אולי תנוחו, בחופשה ידידיי באתם לעבוד.

**
למה אני מתכוון?
נכון כשאתה בעבודה - אחרי 8 שעות זה נגמר? אז בחופשה אתה עובד 24 שעות ברצף, בלי הפסקת קפה ובלי הפוגה לצהריים.
כשאתה בעבודה - יש לך תפקיד מוגדר, אתה די יודע מה לעשות. בחופשה, מחכים לך מאתיים תפקידים שלא היו חלק מההכשרה, החל ממאלתר ארוחות-בזק וכלה במפעיל לגיל הרך.
כשאתה בעבודה – יש לך בוס אחד ויכול להיות שאתה אפילו הבוס של עצמך. כשאתה עם המשפחה, אתה לא מפסיק לקבל פקודות: אתה פועל אחרון בשרשרת המזון.

**

לכן, קבל/י עצה:
לפני חופש עם הילדים - הכן עצמך לקרב.
צפה לגרוע מכל.
תנמיך ציפיות למינימום.
הכן טישיו לנזלת, שקיות הקאה, משחה לאדמומיות בישבן, טיפות אוזניים, קלטות עם שירי רינת, מסכים מכל הסוגים, מזוודות עם בגדים להחלפה, סט הפעלות בשליפה וסבלנות של פיל.
תתכונן למשרה מלאה. תחשוב שאתה ביום הראשון במשרד. במילואים למען המולדת. בשירות לתועלת הציבור.

**

כעת, אחרי שפניך לגרוע מכל - אפשר מכאן רק לעלות. אם באמצע טירונות במדבר היו מציעים לך ארטיק קר - היית מבסוט, נכון? ככה תסתכל על החופשה שלך. נהנית מטיול טוב? הרווחת. היה לך רגע נחת באיזה פארק? קבל בונוס. הילדים לא השתמשו בשקיות הקאה? יפה, שודרגת!

**

בסוף היום, כשכולם הולכים לישון, אתה תזכור שהתכוננת לטיול הזה כמו מטורף; אבל אולי חוץ מכמה מריבות של הילדים שהיו נודניקים מדי פעם - היה באמת נהדר. לא פיתחת ציפיות לקראת הנופש – והנה דווקא הכל תיקתק ואפילו נהנית מכמה מקומות יפים עם הילדים. רווח נקי.

**

וכשחוזרים הבייתה, תיזכר בהורים שלך שתמיד אמרו שאחרי חופשה עם האחים שלך הם צריכים איזה נופש הגון.


29 בנובמבר 2018

איילת שקד בלוס אנג'לס!

איילת שקד הצליחה לכופף את האליטה המשפטית, את בג"צ ואת דינה זילבר - אבל סוד קסמה הוא בתמיכה העצומה שהיא זוכה לה: היום הלהיטה לבבות רבים בלוס אנג'לס ועשתה שירות גדול לעם ישראל. תודה רבה!

4 בנובמבר 2018

ברוכה הבאה אַדְוָה אֶסְתֵּר

אַדְוָה אֶסְתֵּר.


למה אַדְוָה?

אדוה היא גל שקט, קל, עדין, לא סוער.

המילה אַדְוָה מופיעה לראשונה בתלמוד. יש שם סיפור מופלא –
כתוב: "מִי שֶׁלֹּא רָאָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּבִנְיָנוֹ לֹא רָאָה בִנְיַן מְפוֹאָר מֵעוֹלָם".
עד כמה היה מפואר?
כשהורדוס שיפץ את בית המקדש, כך מסופר, שובצו בקיר החיצוני אבני שיש – שיש כחול ושיש לבן. אבני השיש האלו היו קבועות בחומת המקדש באופן לא אחיד: שורת לבנים אחת הייתה קצת בולטת ושורת הלבנים שמעליה הייתה שקועה מעט פנימה, עם רווחים בין השורות, כדי שהלבנים יוכלו לקבל סיד. הכותל שהתקבל בסוף היה בעל מראה גלי, לא שטוח.

הורדוס ראה את קיר השיש החיצוני והתאכזב. הוא לא אהב את המראה הלא-אחיד של אבני השיש, ורצה משהו נוצץ. הפתרון שלו היה קצת יומרני: בואו נצפה את כל הקיר החיצוני של בית המקדש בזהב, הציע הורדוס, וכך נעניק לו מראה אחיד, ללא מגרעות. החכמים שמעו את ההצעה – המפתה יש לומר – וענו לו כך: "עזוב את הכתלים והשאירם כך, שהם נראים כאַדְווֹת" – כגלי ים שקטים ורגועים (מסכת סוכה דף נ"א ע"ב).

זה סיפור יפה. הורדוס רצה נוצץ, מבהיק, ראוותני. חז"ל העדיפו את המראה הטבעי, הפשוט, הסולידי, של קירות המקדש החיצוניים. דווקא שורת הלבנים הגלית, בצבעי השיש הכחול והלבן – צבעי הציצית – קסמה להם. חז"ל ידעו שפְּנִים בית המקדש היה מלא בזהב – המנורה, המזבח, הכרובים ואפילו חלק מהקירות היו מחופים בזהב; מאה אלף כיכרות זהב הובאו לבניית המקדש. אבל מבחוץ – חכמים העדיפו דווקא את המראה העדין והלא-נוצץ – מראה האַדְווֹת השלוות, מראה הים הכחול-לבן, ולא את הזהב.

המסר חזק: כלפי פְּנִים – בית המקדש הוא כולו פאר והדר, כולו זהב. כלפי חוץ – הוא אדוה שקטה. כמה סמלי, דווקא הכחול-לבן נראה בעיני חכמים נכון יותר מהזהב. אלפיים שנה מאוחר יותר, אימצה התנועה הציונית את הדגל הכחול-לבן על פני דגל שבעת כוכבי הזהב של הרצל.

▫ ▪ ▫

אדוה היא עוצמה שקטה.
אדוה זה עדינות, ענווה, חמלה, רוגע.
אדוה היא עברית יפה, לא מתייפייפת.
אדוה זה שם מיוחד, אבל לא מוזר.
אדוה מורכבת מאותיות קטנות – א,ד,ו,ה – אבל מלאות נוכחות.
אדוה היא חילוף אותיות של המילה אוֹדֶה – לשון תודה – כפי שאמרה לאה בטרם ילדה את בנה יהודה, הרביעי, כמו אדוה: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'".

▫ ▪ ▫

השם אסתר הוא על שם סבתא אסתר שתחי'. סבתא צדיקה וישרת-דרך. אין תפילה חזקה מתפילותיה, ואין קציצה טעימה מקציצותיה.

שנזכה לשמחות!

26 באוקטובר 2018

סיון רהב-מאיר וידידיה מאיר מבקרים בלוס אנג'לס!

סיון רהב-מאיר האלופה ובעלה הנסיך ידידיה מאיר היו פה לסבב הרצאות בלוס אנג'לס. סיון פרגנה לי בידיעות אחרונות - 😎 - אבל באמת, אין ראוי מהזוג הזה למלא ההערכה והכבוד.

מעבר לקסם, לכריזמה ולמאור הפנים שהזוג הזה מרעיף - החריצות המטורפת שלהם היא ממש פלא. הם התרוצצו והרצו, דיברו וצחקו, הופיעו על כמה וכמה במות - מבלי להתעייף, להתלונן או לשקוע בתרדמת ג'ט-לג. אלו הפנים היפות של המדינה, ויותר מכך: אלומת האור הגדולה ביותר היום בתקשורת הישראלית.

תודה רבה :)



27 בספטמבר 2018

המשך: אנגליידיש למתחילים

שלא תגידו שאלגרבלי לא מפנק אשכנזים, בהמשך לפוסט הקודם - אנגליידיש למתחילים. גזרו ושמרו:

מענג = geshmak (געשמאַק)
פתטי, מיותר = shvakh (שװאַך)
ראש/מוח יהודי = yiddishe kop (ייִדישער קאָפּ)
פאה = sheytl (שײטל)
התכנסות, חגיגת אלכוהול = farbrengen (פֿאַרברענגען)
עסקי אוויר = luft gesheft (לופט געשעפֿט)
בתמונה - אלגרבלי מנסה להשתלב
לפטפט = to schmooze (שמועסן)
בית כנסת = shul (שול)
ברכת המזון = benching (בענטשן)
אדם דתי = frum (פֿרום)
כוס קידוש = bekher (בעכער)
לתפוס, להבין = to chap (כאַפּן)
עין הרע = keinehora (קניינע הארע)
סבא = zeyde (זײדע)
סבתא = bubbe / bubby (באָבע)
נכד = einikel (אײניקל)
הדלקת נרות = bench licht (בענטשן ליכט)
לבריאות! = zay gezunt (זײַ געזונט)
חצוף קטן = chutzpadik (חוצפּהדיק)
משוגע = Meshuggeneh (משוגענער)
גבר-גבר = Mensch (מענטש‎)
כיפה = yamaka (יאַרמלקע)
אמממ.... ואולם, = táke (טאַקע)
לתפוס תנומה = to schlep (שלעפּן)
קופת צדקה = pushke (פּושקע)
המצב פח = okh un vey (אָך און װײ)
חלבי = milkhig (מילכיק)
בשרי = fleyshik (פֿלײשיק)
בחור על הכיפאק = leibedik (לעבעדיק)
תפילה בלי חזרת הש"ץ = heicha kedusha (הויכע קדושה)
אוזני המן = homentashn (המן־טאַשן)
רעשן = greger (גראַגער)
מדהים! = gevaldig (גװאַלדיק)
שמח = freilach (פֿרײלעך)
קריאת התורה = leining (לייענען די תורה)
פלטה של שבת = blech (בלעך)
דף גמרא = blat (בלאַט)
שבת חתן = aufruf (אויפֿרוף)

(בסוגריים המקור ביידיש)

גוט יונטף! שיחון אנגליידיש למתחילים

- "גוט יונטף"
- "גוד וואט?!"
- "יונטף"
- "סמאללה"

בדיוק כך, "גוט יונטף", מאחלים ׳חג שמח׳ באנגלית-יהודית. "יונטף" הוא יום-טוב, עוד מילה עברית שהיידיש עשתה בה שַׁמּוֹת, וזכתה לכברת דרך ארוכה על ספינות המהגרים מאירופה. זה די דומה ל"גוט שאבעס", רק שאם הולכים על תרגום חופשי זה בעצם כמו לומר "יום-טוב טוב".


▫ ▪ ▫

לפני 11 שנים נתקלתי לראשונה באנגליידיש, אנגלית-יידישאית שנטמעה עמוק באנגלית היומיומית של היהודים. השעה הייתה שעת מנחה של ראש השנה, והציבור כולו התכנס לאמירת תשליך על נהר ההאדסון במנהטן. אני, עם עוד כמה חברים טובים (שוקי, מתניה, אריאל) עשינו את השבוע הראשון שלנו במנהטן, שליחים רווקים צעירים חסרי-מושג בעיר הגדולה. לפנינו נהר ההאדסון, ויהודים טובים משליכים את חטאיהם למצולות. אחרי שהפכנו את הכיסים וניערנו את העוונות, הגבאי הרים את קולו והכריז ״davening in twenty minutes״. ואני משתומם בבהלה במילה המוזרה הזאת, ״דאבנינג״. מפה לשם, אחרי התייעצות קלה הגענו למסקנה שהגבאי התכוון ל-Diving, צלילה, ולך תדע, אולי החבורה המחורפנת כאן מתכננת לצלול יחד עם חטאיהם למצולות ההאדסון. הדאחקות, כמובן, לא איחרו לבוא:

- ״שמעת את זה, קצו, diving, חחחחח״
- ״לא ידעתי שמביאים שנורקל לתשליך״
- ״וסנפירים״

▫ ▪ ▫

כדי להיות יהודי טוב באמריקה, אתה לא יכול להשתמש באנגלית של גויים בשביל יידישקייט. יהודים לא הולכים לסינגוג אלא ל'שוּל', ולהתפלל זה לא pray כי אם daven. ברכת כהנים היא ״דוכנינג״ (duchening), מהמילה דוכן כמובן. ברכת המזון היא בנצ'ינג (benching), לתפוס איזשהו עניין זה to chap (חאפ), לפסוק הלכה זה פּסקענען, ולסעודה שלישית קוראים שלישודעס.

זה, רבותיי, הדיבור. שאריות היידיש האלה זה מה שמבדיל בין ישראל לעמים, וגם דרך קלילה לזהות את מינון היידישקייט של היהודי לפניך. בקיצור, זה ממֶש גוועלדיק!

גוט יונטף לכולם!