 |
כי מה שעם ישראל צריך, בין קולות הפגזים והמלחמה, זה קצת אמא. את התבונה, את החמלה ואת הנשיוּת של אמא; אמא שתשכך לנו קצת את הכאב, שתושיט לנו יד מגוננת, שתרגיע אותנו בכל הטירוף הזה. כל אחד היה צריך קצת רחל השבוע. כשהבית שלנו – הלאומי, האישי – כל כך מתערער, הסיפור על גבורתה של רחל בביתה היה לנו לנחמה.
מי שראה את החיבוק שרחל נתנה לביידן מבין שהצורך בחיבוק היה הדדי. נשיא ארה"ב, שראה דבר אחד או שניים בחייו, הגיע לכאן כדי לנחם עַם שיושב שבעה. הוא איש שיודע להעריך חיבוק. רחל נפלה בזרועותיו, והוא הניח את ראשו על ראשה. תגידו מה שתגידו עליו, לביידן הזה יש לב. בביקור שלו אמש, של סב רחום ורגיש, איטי ומדוד, השמיע דברים שייחקקו לעד ברצף הזה של שואה ותקומה.
הסיפור של רחל הוא נחמה פורתא, רגע של שפיות וטירוף שמעורבבים יחד. יש בו את המימד קומי שאנחנו כל כך צריכים, של מחבל מתועב – חמאסניק, שפל, מרצח – או במילותיה של רחל: "מטר שמונים גובה, מטר רוחב" – הופך לילד מגודל שרק רוצה עוגיה וקולה. אמיתית, לא זירו.
עד כמה שקשה לנו, בוודאי, להיכנס לראש של המחבלים, אי אפשר להימנע מזה. מה עבר להם בראש באותם רגעי אימה-חמלה אצל רחל? הם כנראה ציפו לצרחות תופת, לפחד מצמית של אנשים שרואים את המוות בעיניים. ואז הופיעה בפניהם רחל מאופקים, מחייכת, רגועה. משהו נגע בהם. אחמד, בטח אמרו, שוּףְ על הסבתא הזאת. והיא בחכמתה הראתה להם, בקור רוח, אמפתיה וסבלנות. המרצחים האלה חוו, אולי לראשונה בחייהם, קצת אנושיות. יותר מחצי יממה שהם התפנקו אצל רחל, יודעים במשך שעות ארוכות שזו תהיה כנראה הפעם האחרונה שיראו אישה בחייהם. איזה סיפור. יעל וסיסרא ממש.
ויש עוד עובדה שאי אפשר להתעלם ממנה: מלחמות היו ונשארו עניין של גברים. ודווקא בעולם כל כך גברי, בחרנו לנו גיבורה אישה, עממית, פשוטה, שהגיעה אלינו משום מקום, אבל מביאה איתה דימויים כל כך חזקים. אפילו השם הזה רָחֵל, האמא של עם ישראל – שמצוּוה בתנ"ך "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ" – היא שמזכירה לנו שאחרי הכל, עם ישראל זקוק לקצת שלום וחמלה ורוֹךְ בתוך הכאוס. עם של רחמנים בני רחמנים.
תודה רחל, נִחַמְתָּנוּ.
* * *
מוקדש לאמא שלי, רחל ❤️