5.17.2024

לא תאמינו למה צה"ל התקפל בצפון הרצועה

למה נהרגו 5 חיילים בג'באליה? הדברים הבאים הולכים לזעזע אתכם. אנסה להביא אותם כאן כפי שנמסרו לי מעוזר של ח״כ בכיר בליכוד.

כזכור, כבר בתחילת המלחמה צה"ל הורה לכל תושבי צפון רצועת עזה להתפנות מבתיהם ולעקור לדרום הרצועה. צעדות ארוכות, שהזכירו לרבים את הנכבה, השתרכו מצפון לדרום. בסוף אוקטובר 2023 החל צה"ל בתמרון עמוק ומשמעותי בג'באליה, שהסתיים כחודשיים לאחר מכן. ב-19 לדצמבר הודיעו בצה"ל בגאווה: "פירקנו את היכולות המבצעיות של חטיבת צפון עזה". לכאורה, המשימה הושלמה בהצלחה. צפון הרצועה בידינו.

כדי לשמר את ההישגים המזהירים של צה"ל, הייתה נדרשת פעולה אחת בלבד: להכריז על צפון הרצועה כשטח צבאי סגור. כתבתי על זה רבות בתחילת המלחמה. הפינוי ההמוני של התושבים מאדמתם הוא מנוף הלחץ הכי חזק שיש לישראל. מבצעית, כל מה שהיה צריך לעשות זה להציב כוחות בסמוך לנחל בשור, המכונה ואדי עזה, שחוצה את הרצועה לרוחבה ומפריד בין הצפון לדרום, ולמנוע זליגה בין חלקי הרצועה. 

צה"ל היה מרחק פסע מהשגת היעד הזה. עשרות אלפים בודדים נותרו בצפון הרצועה, שהתרוקנה מיושביה. בתמונות שצולמו במרכזי השכונות ג'באליה, סאג'עיה והעיר עזה עצמה, המקום נראה כמו צ'רנוביל אחרי ההפצצה. ערי רפאים. כל מה שנדרש היה זה להשלים את הפינוי. המהלך הזה היה מעניק לצה״ל יתרונות משמעותיים בשדה הקרב.

באותם הימים, יותר מדי אנשים החלו להשתעשע ברעיון של יישוב מחדש של הרצועה. ברשתות החברתיות צצו כל מיני מפות עם תוכניות ליום שאחרי. התוכניות האלה הטריפו את ראש הממשלה, שמרבה לכנות אותן "פנטזיות משיחיות". הוא התבטא נגד הרעיונות האלה בפומבי, בעברית ובאנגלית, והקפיד להבהיר שמה שהיה בעזה - הוא שיהיה. ישראל לא תכבוש ולו סנטימטר אחד מאדמת הרצועה.

ההתעוררות הפוליטית הולידה כנס שנוי במחלוקת שכונה "כנס הניצחון". אתם בוודאי זוכרים את האירוע הזה, שהתקיים בבנייני האומה בינואר האחרון בהשתתפות כ-20 שרים וחברי קואליציה. האירוע הזה הוציא את ראש הממשלה משיווי משקל. הוא כרגיל פחד: פחד שיאגפו אותו מימין, פחד מהתגובות בשמאל, פחד מהעולם. העובדה ששליש מהקואליציה לקחה חלק באירוע גרמה לו לאבדן עשתונות.

כנגד עמדת מערכת הביטחון, ראש הממשלה, יחד עם קבינט המלחמה, החליטו להעניק שורה של מחוות לעזתים, שהחשובה שבהם: חזרה הדרגתית לצפון הרצועה, ואי סגירת התפר שבין הדרום לצפון. על פניו, המהלך צויר כמחווה לאמריקאים, שביקשו יפה, וגם כדי להוכיח לבית הדין הבינלאומי שישראל לא מטהרת את הרצועה מיושביה. 

האמת העגומה הייתה אחרת: קבינט המלחמה נבהל מהלך הרוח בימין ומהמחשבות לקדם התיישבות מחודשת בצפון הרצועה. נתניהו, שתמך בהתנתקות, פחד שהמציאות החדשה בצפון הרצועה המרוקנת מיושביה תעורר בימין אספירציות לחידוש ההתיישבות בצפון הרצועה.

הדרך לסיכול מהיר של הרעיונות האלה הייתה בהחלטה להחזיר חלקית של התושבים לצפון הרצועה ונירמול החיים שם. מי שכמובן ניצל את הוואקום ותפס עמדות בשטח שנכבש היו כוחות חמאס, שהקימו תוך זמן קצר מחדש את תשתיות הטרור.

במעגל הקסמים הזה, צה״ל מוצא את עצמו בג׳באליה בפעם השלישית. הבשורות הקשות הבוקר הן התוצאה של מדיניות מכוונת שהונהגה על ידי קבינט המלחמה, שבחרה במודע שלא למנוע את כל הכאוס שמתחולל עכשיו בצפון הרצועה.

5.12.2024

דמים בדמים נגעו - הסיפור המצמרר של יהונתן מלכה ז"ל ועמית בונצל ז"ל

כשעה אחרי שהודיעו שיוני נהרג, בדצמבר האחרון, נסענו עם גיסתי שירה לבית הוריה בבאר שבע. זו הייתה נסיעה קשה, כואבת, מטלטלת, עם מי שקיבלה את הבשורה הנוראה מכל על נפילת אחיה התאום. בבית משפחתה החלו להתאסף חברים, מכרים ובני משפחה. קציני צבא טיפלו בבירוקרטיה המרסקת של המוות: איפה יוני ייקבר, מי יישא הספדים, באיזו שעה מתחילים.

יוני היה חלק משלישייה. התאום הנוסף, אריאל, הוא בחור מרשים וגבה קומה, קצין מוערך ומפקד צוות בגדס"ר צנחנים. כשיוני נהרג, אריאל היה בעיצומה של לחימה עיקשת עם חייליו בשכונת ג'בליה. צוות מיוחד נשלח כדי להוציא אותו מאש הקרבות ולהביאו הבייתה.

אי אפשר לשכוח את הזעקה ההיא, כשאריאל פתח את הדלת. זה היה מבהיל; המושג "ריח הקרבות עוד באוויר" קיבל משמעות חדשה. אריאל היה מכוסה כולו באבק, כאילו שכב בתוך אתר בנייה. המדים הטקטיים שלו הדיפו ריח חריף של עופרת, בוץ, אבק שריפה וזיעה. זה היה ריח לא מוכר. ריח של עזה. אפילו את מגני הברכיים הוא לא הספיק להוריד. אחרי 60 ימי לחימה ברצף, אפשר היה לראות איך המעבר החד והחזרה לציביליזציה מטלטלים לו את הנפש. ידיו קצת רעדו, המבט שלו היה מוטרף ומבולבל.

הסתכלתי על אריאל ובכיתי. איזה לוחם, איזה גיבור, אלוהים, באיזה עוד מדינה ילדים בני 22 צריכים לחזור הבייתה מהמלחמה כדי לקבור את אח שלהם התאום. הלב שלי נשרף רק מלחשוב על הסערה שהוא עובר עכשיו ועל הגיהנום שם בעזה.

התיישבנו לדבר. אריאל סיפר שלמרות הטרגדיה הנוראה, יש מלחמה ויש להם משימה לנצח אותה. אמר שהוא דואג לחיילים שלו, ושהוא מקווה שהכל בסדר איתם. שאלתי אותו מי מחליף אותו. יש לי סמל גבר, עמית, הוא אמר, הוא יחליף אותי בינתיים עד שאני אחזור. גם בשעה הקשה ההיא, אריאל לא שכח את החיילים שהשאיר בעזה.

למחרת בבוקר נסענו להלווייה בירושלים. ההספד של אריאל, לבוש עדיין במדי המלחמה, היה קורע לב. יוני הוא לא סתם אח אלא אח תאום, שגדל איתו עוד ברחם. בין המשתתפים בהלוויה היו הוריו של עמית בונצל, הסמל של אריאל, שגם הניחו זר על קברו של יוני. על הזר היה כתוב: "ממשפחת הורי צוות מלכה", הצוות של אריאל.

באופן טראגי – עולה בי צמרמורת רק מלכתוב את זה – בזמן שאריאל ספד לאחיו, הצוות שלו ניהל קרבות עזים בעיר ג'באליה, ונקלע לקרב חזיתי מול מחבלים. עמית בונצל, הסמל שהחליף את אריאל, נהרג בהיתקלות, פחות מ-24 שעות לאחר שיוני נהרג. 

ההורים של עמית בונצל, שכרעו על קברו של יוני כדי להניח זר, קברו את בנם כמה שעות מאוחר יותר בדיוק במקום בו דרכו. 

יוני מלכה ז"ל ועמית בונצל ז"ל קבורים זה לצד זה, בהר הרצל. "וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ" (הושע ד, ב).

שנהיה ראויים להם.