יום שישי, 30 בנובמבר 2012

לעזאזל, תנו להם כבר מדינה

בימים האחרונים, ישראל מתנהלת בזירה הבינלאומית כמו תינוקת מגודלת. אכלו לי, שתו לי, הפרו לי את הסכמי אוסלו. פתאום נזכרנו שיש התחייבויות מלפני 19 שנה ושמישהו עדיין מתייחס אליהן ברצינות. ההתבכיינות הזאת התקבלה בלעג באירופה, ובצדק. מבחינתם, אם כלום לא זז וישראל לא הולכת לשום מקום, לפלשתינים יש את מלוא הזכות להרים את הכפפה ולהכניס לנו בבטן הרכה, ביום כ"ט בנובמבר. המזרח התיכון הוא מערב פרוע והכללים הם כללי "הטוב, הרע והמכוער" – אם אתה צריך לירות, תירה, אל תדבר.

הניסיון באזור מלמד שמשיחות לא יוצא כלום. שנים של ועידות, פסגות, דיונים, יוזמות, הסכמים, מגעים ומה לא בעצם - רק החריפו את העימות והעמיקו את הסכסוך. הפלשתינים הבינו שטקטית, עדיפים להם מהלכים חד-צדדיים מאשר מלחמת התשה מייגעת עם ישראל. אם ישראל רוצה לשרוד את המתקפה הזאת, הצעד הבא צריך להיות אף הוא חד-צדדי, והוא הכרה במדינה בפלשתינית, כאן ועכשיו, בשטחי רצועת עזה. אחרי המהלך של אבו-מאזן אין ברירה אלא לתת להם "פרס" ולומר: רוצים מדינה? לכו לעזה.

נתניהו מחר יעמוד באו"ם ויצהיר: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה פלשתינית בשטחי רצועת עזה. תהיה זו הזדמנות לעם הפלשתיני להוכיח שפלשתין היא מדינה החפצה לחיות בשכנות טובה לצד ישראל. שטחי יהודה ושומרון נמצאים כעת במחלוקת, ולכן גורלם יקבע בהסדר עתידי, אבל לגבי עזה אין חולק: היא שייכת לפלשתינים ולישראל אין שום שאיפות טריטוריאליות על שטח זה. למן הרגע הזה ואילך, ישראל מסירה את אחריותה מהמתרחש בעזה, ומושיטה ידה לשלום וכו'". למעשה, ראש הממשלה טורף לפלשתינים את הקלפים בפּנים. סיר הלחץ, המכבש האיום שישראל מתמודדת אתו מול אירופה, יתפוגג ברובו בִּין רגע. המכה תהיה כפולה: גם נוציא את הקיטור מהבעיה הפלשתינית, וגם נשתחרר מהנטל – ליתר דיוק: הזוועה – שנקראת רצועת עזה, כולה עיר של 45 קמ"ר ששותה את דמנו מאז תקופת המנדט. על הנייר, דה-יורֶה, תהיה לפלשתינים מדינה רשמית ברצועת עזה. מה ישתנה? בפועל, כלום. הים אותו ים, והערבים, אתם יודעים. עזה הרי ממילא כבר מזמן מתנהלת כמדינה. אלא שמבחינה בינלאומית, כללי המשחק ישתנו – בתפיסה העולמית תתקבע ההכרה שהפלשתינים קיבלו מדינה וכעת מתנהל משא-ומתן לגיטימי על שטחה. ישראל אינה עוד כוח כובש, אלא מדינה שיש לה חילוקי דעות טריטוריאליים לגיטימיים עם מדינה אחרת. תודו ש'סכסוך גבולות' נשמע הרבה יותר טוב מאפרטהייד.

העולם מבין בניירות ובהכרזות. אין לו דבר וחצי דבר עם המציאות המוטרפת של מדינת ישראל. מסמך רשמי, מלווה בנאום מכונן ובהסברה טובה, זה הכל; חתיכת דף שעליה כתוב שישראל הכריזה על מדינה פלשתינית; שישראל לא שמה מקלות בגלגלי הרעיון האלוהי של "שתי מדינות לשני עמים"; שישראל שואפת לחיות בשלום עם שכנותיה; שישראל אומנם לא נענתה למאה אחוז מדרישות הפלשתינים, אבל לפחות הייתה נכונה להכיר בחלק מהתביעות הטריטוריאליות שלהם. הכרזה כזאת, דווקא עכשיו, מעבירה את הכדור למגרש של הפלשתינים. חובת ההוכחה מעתה – עליהם. כשהם יבואו לשולחן המשא-ומתן, הם לא יבואו כתנועת חופש-לאומית – שככובשים, לכאורה, אנו ניצבים מראש בעמדת נחיתות מולה – אלא עם גיבנת מחייבת של מדינה.

בשנים האחרונות, ישראל החלה להפנים שבקרב על התודעה בזירה הבינלאומית חבל לבלבל את המוח עם עובדות. האירופאים לא באמת עושים אבחנה בין הגדה המערבית לבין גאזה סטריפ, וכנראה גם אין להם מושג איפה זה. הם יודעים דבר אחד: ישראל היא עם כובש, הפלשתינים הם עם מדוכא שרק רוצה עצמאות, ועכשיו לכו תפריכו את הטענות הללו. כל זמן שישראל נתפסת בנרטיב הכלל-עולמי כמעצמה כובשת, כמנשלת אדמות, כמדכאת הרוח הפלשתינית לשחרור ולחירות – הקרב אבוד מראש. ככל שפלשתין תהיה מדינה רשמית יותר, עם המנון וטקסים וכל המאפיינים הממלכתיים, כך, כמו אוויר שמשתחרר מבלון, תתפוגג הפלשתינאוּת – אותה האובססיה של העולם לעניין הפלשתיני, שאין דומה לה בהיסטוריה.




יום ראשון, 4 בנובמבר 2012

הצעה למאבק באלימות וההסתה ברשתות – Talk-BAD

יש לי רעיון להקמת מיזם אינטרנטי בשם "Talk-BAD", למאבק באלימות וההסתה לאלימות הפושה במרחבי הרשת. אני אניח כאן מתווה מוצע ותשתית לַיוזמה, תוך הצגת פעולה בשני מישורים – המישור הטכנולוגי והמישור ההסברתי, ומי שיהיה מוכן ליטול עמי חלק בעניין הזה - תבוא עליו הברכה.