11.08.2023

לאידיאולוגיה מחוללת הטרור בארץ יש שם, כדאי שנתחיל להכיר בו

הפלסטינים הם לא אויב הציונות. גם לא הערבים. בטח לא העולם המוסלמי. יש ערבים נהדרים שקשרו את גורלם עם ישראל. יש מוסלמים רבים שחיים איתנו בשלום וידידות. יש פלסטינים שרק רוצים לחיות בשקט ובכבוד. 

לציונות יש אויב אחד וצריך סוף סוף לקרוא לו בשמו: הפלסטינאוּת. 

מה זה פלסטינאוּת? 

הפלסטינאות היא האידיאולוגיה הפלסטינית. האידיאולוגיה שהזינה את פרעות תרפ"ט וטבח תשפ"ד, את האינתיפאדות ואת הטרור, את השנאה ואת הפחד שמלווים את חיי היהודים בארץ כבר למעלה מ-100 שנה. היא השורש שממנו יונקים רוצחי חמאס, חיזבאללה, החות'ים בתימן והאנטישמים ברחובות איסנטבול. כעת הגיעה השעה להילחם באידיאולוגיה הפלסטינית כמו שהעולם נלחם באידיאולוגיה הנאצית.

מי שתומך בפלסטינאות ייקרא להלן פלסטִינִיסְט. למרבה הצער יש פלסטיניסטים בכל העולם: באירופה ובאמריקה, באוניברסיטת חיפה ובאוקספורד, יש יהודים פלסטיניסטים ואפילו, למרבה האירוניה, 'קווירס פור פלסטיין'. יש כאלה שמעדיפים פלסטינאוּת נוסח חמאס, ויש מי שתומך בה בגרסה הרכה יותר של מכחיש השואה אבו-מאזן. מאידך, יש הרבה ערבים (ואפילו פלסטינים) שהם לא פלסטיניסטים.

הדרך להילחם בפלסטינאות היא כל קודם להכיר במסוכנוּת שלה. רעיונות כמו Free-Palestine הם המקבילה ל-Juden-frei: טיהור אתני, אזורים נקיים מיהודים, שטח "מהירדן לים"; הפלסטינאות לא תתפשר לעולם על פחות מ-100% משטחי הארץ, לא תהסס לשחוט יהודים, דרוזים, נוצרים ולהט"ב, ולא מעוניינת בפחות מדיקטטורה איסלמיסטית-רדיקלית. מי שחושב אחרת הוא עיוור.

בסבב הנוכחי יש רבים שמנסים לייצר ניתוק מלאכותי בין חמאס לפלסטינאות, ולהציג את הפלסטינים כעוד קורבנות של חמאס. הם מקדמים – לעיתים בתמימות – את הקונספט של Free Palestine from Hamas ובכך מלבינים, דה-פקטו, את פשעי הפלסטינאות ואת הרצחנות האידיאולוגית הטבועה בה. זה כמו להפריד בין הנאציזם לגרמנים. החמאס והפלסטינאות חד הם; אסור להפוך שוב את הפלסטינים לקורבנות בסיפור הזה. 

צריך ללמוד וללמד את ההיסטוריה של הפלסטינאות: להכיר את המופתי שחָבַר לנאצים במטרה לחסל את יהודי ארץ ישראל; לזכור את הניסיון, שלא צלח, להשמיד את מדינת ישראל הצעירה ב-48'; לזכור את פיגועי הטרור, חגורות הנפץ, ערפאת, משפחת פוגל, עזה, אל אקצא, המרמרה, חמאס, אבו מאזן, ומעל הכל: את הסירוב העיקש לשלום. להפנים שכל הסבל הזה נולד מאידיאולוגיה אנטישמית שמקדשת דם ורצח. ובעיקר להיגמל מהמחשבה שיש סיכוי שהפלסטינאוּת תכיר אי פעם בקיום הלגיטימי שלנו בארץ.

את הפלסטינאות נהדוף תחילה מגבולותינו. קודם מטהרים את הבית. אש"ף יחזור להיות ארגון טרור. הנפת דגלי פלסטין תהיה עבירה פלילית שישראל מוכרחה לחזור ולאכוף. כל בית ספר ערבי במדינה יצטרך לנקות את ספרי הלימוד שלו מפלסטינאוּת. כל מוסד ציבורי, ובעיקר מוסדות חינוך, יחויב להניף דגל ישראל, כדי להבהיר שהוא לא מזדהה עם אידיאולוגיה ששוללת את קיומה של מדינת ישראל.

ערביי ישראל מוזמנים לאמץ מחדש את הזהות שהייתה להם לפני מאה שנה: ערבים במרחב הים-תיכוני, עִם זכויות וחובות אזרחיות, כפי שחיו בשלום תחת שלטונות קודמים. יהודים וערבים שרוצים להיאבק למען הפנטזיה הלאומנית-פלסטינית – פנטזיה שישראל בטיפשותה עודדה וטיפחה – מוזמנים להתחפף למקום אחר. אי אפשר ליהנות מהחירות והרווחה שמעניקה מדינת ישראל, וביד השנייה לתמוך באידיאולוגיה שרוצה בחורבנה. הסבלנות (והסובלנות) שלנו נגמרה. 

ועוד נקודה שחשוב להדגיש. אי אפשר להיות גם פלסטיניסט וגם ציוניסט. הפלסטינאות היא היפך הציונות. לא יכולות להתממש במרחב הצר הזה שתי אידיאולוגיות כל כך סותרות. הציוני עשה אינספור מאמצים כדי לחיות בשלום לצד הפלסטיניסט, אבל הפלסטיניסט ענה לו בחרב ובדם. כמו פשיזם מול ליברליזם, מיליטריזם מול פציפיזם – אלה שתי תפיסות עולם שאין דרך – ובאמת ניסינו הכל – ליישב ביניהן.

המשחק הזה חייב להיגמר. תמיכה בנרטיב הפלסטיני – בין אם זה במסגרת תנועות לאומיות או כינוסים דתיים – חייבת להיות מקבילה, תודעתית ומשפטית, לתמיכה בנרטיב של דאעש. ישראל היא מדינה יהודית, ציונית, סובלנית ודמוקרטית, אך חפצת חיים: אם יש אידיאולוגיה ששואפת להשמיד את הקיום שלנו, היא לא יכולה להתקיים פה יותר.


פורסם במקור ראשון

10.30.2023

מבצע שבת אחים - זוכרים שפעם קראו ככה להתנתקות?

 בעודי מהרהר ברשימת הטעויות האינסופית שלנו בעזה, מצאתי את עצמי מטפס לבוידעם ומחטט בקרטון ישן עם פריטים מצה"ל. זכרתי נכון, הייתה שם ערכת הסברה משנת 2005 עבור "מבצע שֶבֶת אחים". רגע, מה זה מבצע שבת אחים? אין על זה ויקיפדיה! ובכן, ככה קראו בצה"ל לתוכנית ההתנתקות בהתחלה, שבת אחים.

הנה מה טוב ומה נעים, מגרשים אתכם מהבתים.


אז זמן קצר אחרי שצה"ל בחר לו את השם המרגש "שבת אחים" – כאילו מדובר בערב שירי סוכנות או בלהיט גלגלצ משנת 2019 – עלו תהיות על פשר הבחירה המוזרה: איך אפשר לראות יהודים קרועים, מגורשים, מבוזים, מתאבלים על בתיהם בשמש הקופחת של קיץ 2005, ולקרוא לזה "שבת אחים". חלק טענו שזו ציניות משוועת וחלק חשבו שזו רק אטימות צה"לית. אני משאיר לשיקול הדעת שלכם לבחון מה באמת היה שם, בהתחשב בעובדה שמי שעמד אז בראש צה"ל היה דני חלוץ, שנשאל לאחרונה למה ביצעו את ההתנתקות במוצאי תשעה באב, וענה "גם לא ביקשו מטיטוס לדחות את חורבן הבית ביום, נכון?".

פתחתי שוב את "ערכת ההסברה למפקדי צה"ל". יש שם קלטת וידאו (וידאו! אוי, כמה אני זקן), שני תקליטורים (מתי שמעתם את המילה הזאת בפעם האחרונה) ואוגדן כרומו מהודר מלא בגרפיקות משובבות נפש, עמוס בכל הקלישאות שליוו את תקופת הרגישות והנחישות. אין ספק שצה"ל התכונן יפה למבצע הזה. כמה מדהים לראות איך מערכת ההסברה הפנימית של צה"ל – יחד עם התקשורת – ציטטו מדף המסרים של הפוליטיקאים ובחרו לראות את ההתנתקות כ"חלק ממכלול ארוך של שלום אזורי". איזה צחוקים.

למה אני מספר לכם את כל זה? כדי להיזכר איך אז, כמו היום, כשכל המערכת רוקדת לצלילי אותה מנגינה, מאד קשה להקשות על הקונספציה. או בפרפרזה לגרסת הילדים הידועה ל"שבת אחים": הנה מה טוב ומה נעים, סבתא נפלה למים.

10.24.2023

איך יצא שדווקא השמאל עושה פה מלחמות והימין מחזיר שטחים

 "השמאל עושה מלחמות, הימין מחזיר שטחים" - אתם בטח מכירים את הטענה הזאת. יש לה בסיס היסטורי חזק: ממשלות השמאל יצאו פה למלחמות הירואיות וניצחו ניצחונות מזהירים. אפילו אולמרט, השנוי במחלוקת, פתח במלחמה עם לבנון חודשיים לאחר שנבחר. ממשלות הימין מנגד היו - ועודן - שמרניות להפליא וחוששות תדיר מעימותים צבאיים. לא במקרה בגין הוא זה שאירח את סאדאת בישראל, 5 חודשים בלבד לאחר שעלה לשלטון, והתחייב להחזיר את כל סיני.

כשמסתכלים על הטבלה מבינים עד כמה הפער הזה מדהים:

 

שלטון ימין (ליכוד)

שלטון שמאל (בעיקר מפא"י וגלגוליה)

שנות שלטון

35 שנה

 

1977-1984 (בגין, שמיר)

-19921986 (שמיר)

1996-1999 (נתניהו)

2001-2006 (שרון)

2009-2021 (נתניהו)

2022-2023 (נתניהו)

40 שנה

 

1948-1977 (בן-גוריון, שרת, אשכול, גולדה)

1984-1986 (פרס)

1992-1996 (רבין, פרס)

1999-2001 (ברק)

2006-2009 (אולמרט)

2021-2022 (בנט, לפיד)

מלחמות

·       מלחמת לבנון הראשונה (1982)

·       מלחמת המפרץ (1990)

·       מלחמת חרבות ברזל (2023)

·       מלחמת העצמאות (1948)

·       מלחמת סיני (1956)

·       מלחמת ששת הימים (1967)

·       מלחמת ההתשה (1967-1970)

·       מלחמת יום כיפור (1973)

·       מלחמת לבנון השנייה (2006)

שטח שכבשה

ישראל

 

·       כיבושי מלחמת העצמאות

·       ירושלים, הר הבית

·       יהודה ושומרון

·       רמת הגולן

·       מדבר סיני (1956, 1967)

שטחים מהם נסוגה ישראל

·       סיני – חבל ימית, 16 יישובים (עזה הושארה בשליטה ישראלית)

·       חברון (1997)

ההתנתקות:

·       גוש קטיף – 16 יישובים

·       צפון השומרון – 3 יישובים

·       שטחי A, B (הסכמי אוסלו)

עד 1973, צה"ל החזיק בתפיסה לפיה  מלחמה מנצחים בהפקעת שטח. שוב ושוב, ישראל תפסה שטחים חשובים שאיפשרו לה את העומק האסטרטגי ואת גיבוש תודעת הניצחון, ולא היססה להתבסס בהם במהירות. ההישג המופלא של כיבוש סיני איפשר לימין לממש את הסכם השלום עם מצרים. אלמלא הניצחון הגדול על מצרים, ספק אם בגין וסאדאת היו נפגשים אי פעם.

צריך לקוות שצה"ל יחזור לתפיסות הלוחמה הישנות שלו. המערכה הנוכחית בעזה חייבת להסתיים בהפקעת שטחים בצפון רצועת עזה ודחיקת האוכלוסיה דרומה. במונחים של העולם הערבי, אין תבוסה גדולה מאובדן אדמה. ההרתעה לא לא תושג בסיסמאות, בבניינים חרבים או באלפי הרוגים, אלא בצעד המתבקש, הבסיסי, של ניצחון והכרעת האויב בשיטות של פעם. זו השפה שמדברים במזרח התיכון. זו נקודת התורפה. שם צריך להכאיב לאויבים שלנו.

לצערי, ב-35 שנות שלטון הימין (שהם 80% מהזמן מאז 1977), ההבנה הבסיסית הזאת לא יושמה. נקווה שהפעם מישהו ייזכר איך פעם ניצחו פה מלחמות.



כיבושי ישראל אחרי מלחמת ששת הימים, כלומר, כיבושי מפא"י. מקור: ויקיפדיה



כיבושי ישראל אחרי מלחמת יום הכיפורים. מקור: ויקיפדיה

10.19.2023

למה שלחנו את רחל מאופקים לחבק את ביידן?


למה, מכל סיפורי הגבורה ששמענו בשבוע האחרון, אנחנו נאחזים שוב ושוב בסיפור הזה של רחל והעוגיות, עד ששלחנו אותה לתת חיבוק גדול לביידן?

כי מה שעם ישראל צריך, בין קולות הפגזים והמלחמה, זה קצת אמא. את התבונה, את החמלה ואת הנשיוּת של אמא; אמא שתשכך לנו קצת את הכאב, שתושיט לנו יד מגוננת, שתרגיע אותנו בכל הטירוף הזה. כל אחד היה צריך קצת רחל השבוע. כשהבית שלנו – הלאומי, האישי – כל כך מתערער, הסיפור על גבורתה של רחל בביתה היה לנו לנחמה.

מי שראה את החיבוק שרחל נתנה לביידן מבין שהצורך בחיבוק היה הדדי. נשיא ארה"ב, שראה דבר אחד או שניים בחייו, הגיע לכאן כדי לנחם עַם שיושב שבעה. הוא איש שיודע להעריך חיבוק. רחל נפלה בזרועותיו, והוא הניח את ראשו על ראשה. תגידו מה שתגידו עליו, לביידן הזה יש לב. בביקור שלו אמש, של סב רחום ורגיש, איטי ומדוד, השמיע דברים שייחקקו לעד ברצף הזה של שואה ותקומה.

הסיפור של רחל הוא נחמה פורתא, רגע של שפיות וטירוף שמעורבבים יחד. יש בו את המימד קומי שאנחנו כל כך צריכים, של מחבל מתועב – חמאסניק, שפל, מרצח – או במילותיה של רחל: "מטר שמונים גובה, מטר רוחב" – הופך לילד מגודל שרק רוצה עוגיה וקולה. אמיתית, לא זירו. 

עד כמה שקשה לנו, בוודאי, להיכנס לראש של המחבלים, אי אפשר להימנע מזה. מה עבר להם בראש באותם רגעי אימה-חמלה אצל רחל? הם כנראה ציפו לצרחות תופת, לפחד מצמית של אנשים שרואים את המוות בעיניים. ואז הופיעה בפניהם רחל מאופקים, מחייכת, רגועה. משהו נגע בהם. אחמד, בטח אמרו, שוּףְ על הסבתא הזאת. והיא בחכמתה הראתה להם, בקור רוח, אמפתיה וסבלנות. המרצחים האלה חוו, אולי לראשונה בחייהם, קצת אנושיות. יותר מחצי יממה שהם התפנקו אצל רחל, יודעים במשך שעות ארוכות שזו תהיה כנראה הפעם האחרונה שיראו אישה בחייהם. איזה סיפור. יעל וסיסרא ממש. 

ויש עוד עובדה שאי אפשר להתעלם ממנה: מלחמות היו ונשארו עניין של גברים. ודווקא בעולם כל כך גברי, בחרנו לנו גיבורה אישה, עממית, פשוטה, שהגיעה אלינו משום מקום, אבל מביאה איתה דימויים כל כך חזקים. אפילו השם הזה רָחֵל, האמא של עם ישראל – שמצוּוה בתנ"ך "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ" – היא שמזכירה לנו שאחרי הכל, עם ישראל זקוק לקצת שלום וחמלה ורוֹךְ בתוך הכאוס. עם של רחמנים בני רחמנים.

תודה רחל, נִחַמְתָּנוּ.

* * * 

מוקדש לאמא שלי, רחל ❤️

בין חמאס לחמס - דבר תורה לפרשת נוח (בעקבות המצב בעזה)

בתחילת פרשת נוח, התורה מתארת במילים בוטות את דמותו המושחתת של דור המבול: "וַתִּשָּׁחֵ֥ת הָאָ֖רֶץ לִפְנֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֑ים וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ חָמָֽס". מדהים שהמילה הכי בוטה שהתנ"ך משתמש בה לתיאור שחיתות והתבהמות מוסרית היא חמס.

המילה הזאת מוכרת לנו.

תראו איך אונקלוס מתרגם, או יותר נכון מפרש, את הפסוק הזה: "וְאִתְחַבָּלַת אַרְעָא קֳדָם יְיָ וְאִתְמְלִיאַת אַרְעָא חֲטּוֹפִין."

עכשיו גם אם אתם לא ממש מבינים ארמית, המילים האלה מצלצלות לכם מוכר.

את המילה "וַתִּשָּׁחֵ֥ת" הוא מתרגם ""וְאִתְחַבָּלַת". כלומר יהיו בה מחבלים. 

"וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ חָמָֽס" הוא לא מפרש כריבוי של גזל, כמו שבדרך כלל מפרשים את המילה 'חמס', אלא הוא כותב: "וְאִתְמְלִיאַת אַרְעָא חֲטּוֹפִין". או בעברית: תתמלא הארץ בחטופים. כלומר, מדובר בגזל נפשות של אנשים שנחטפו מחיק משפחותיהם. 

ובהמשך -

 "ויאמר אלוהים לנוח קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ". 

יש חמס. גונבים נפשות. ה' אומר לנוח, הגיע הזמן להשחית, לחסל, את הארץ. 

בואו נראה שוב את אונקלוס: "אִתְמְלִיאַת אַרְעָא חֲטוֹפִין". הארץ מתמלאת חטופים. 

התורה בעצם אומרת לנו, המעשה הכי בזוי, הכי ברברי, הכי נתעב, זה לגרור אנשים חסרי ישע ולחטוף אותם אל הלא נודע. חמס כזה, פשעים נבזיים כזה, הצדיקה, בפעם היחידה בתולדות האנושות.

הם השחיתו – הנני משחיתם. הם חיבלו – אנא מחבלהון.