יוסי הרוש Vs פאני וקנין: אין צדיק בסיפור הזה

חברים וחברות, אם שמעתם על הסיפור של יוסי הרוש ("נוציא את בנך מהבית"), אל תמהרו לחרוץ דין. כיוון שהמתלוננת, פאני וקנין, הספיקה להתראיין לתקשורת, מצאתי לעצמי חובה להקדיש כמה דקות לסיפורה: אם חד-הורית, נרקומנית שעברה הליך גמילה מסמים, שבנה הועבר על ידי משרד הרווחה למרכז החירום לילדים בסיכון נווה מיכאל.

פאני העלתה ליוטיוב סדרת סרטונים בהם טענה כי בנה "נחטף" / "נתלש" / "נלקח" ממנה. צפו, חומר לא ממש קל לעיכול. בסרטוניה היא משמיעה דברים קשים נגד שר הרווחה, נגד עובדות סוציאליות ונגד אנשי חינוך. פעילות אנשי הרווחה מוצגת כמעשי שטן, כזדון, כפעולה מגמתית נגדה. מי שהוא חלק מהשירות הציבורי יכול להתפלץ כשהוא שומע את זה; רוב עובדי הציבור שאני מכיר – בעיקר בשדה הרווחה/חינוך – הם בוודאי לא אנשים שפועלים מכוונת רוע. חלק לא מבוטל מהם חי חיי שליחות של ממש.



מכאן ליוסי: הדברים שלו אכן היו חסרי טעם. הוא פרט על עצב מאד רגיש ונפיץ, אך התנצל על כך. עם זאת, צריך לזכור שיוסי הוא שופרם של אנשי החינוך בעיר, ומבחינתו, התקפה על מורה או גננת היא התקפה ישירה על מערכת החינוך בלוד, שהוא מטפח באהבה רבה. יוסי ביקש להגן על אשת חינוך שהושפלה בעמוד הפייסבוק של המתלוננת, ללא כל אפשרות להגיב עניינית. אז לפני שתגידו 'כולה פוסט בפייסבוק, מה קרה', זכרו את אריאל רוניס, עובד ציבור מסור ואהוב, ששם קץ לחייו בגלל פוסט אחד קטן.

סליחה, השכנה מלמעלה

דינה פרסיה ז"ל

השכנה מלמעלה נפטרה אתמול.

השכנה מלמעלה נפטרה אתמול ולא הכרתי אותה. לא ידעתי שקראו לה דינה, ושהיא הייתה אם חד-הורית בת 46, שגידלה את ביתהּ היחידה בת ה-6, לה חיכתה שנים; ולמרות שהשכנה מלמעלה הייתה בטוחה שניצחה את הסרטן, הסרטן חזר כדרכו לקרב מאסף והכניע אותה תוך מספר ימים.

לא הכרתי את השכנה מלמעלה, כי ברוב חרפתי לא עליתי עם קפה וכמה עוגיות כשהיא עברה לבניין, ולא התעניינתי – ולוּ בשביל הנימוס – איך הולך לה עם ההובלה. לא הצעתי עזרה עם הילדה, שבוודאי יכולה הייתה לשחק עם הבן שלי, לא סיפרתי לה איפה בית הכנסת ובאיזה ימים מנקים את הלובי.

השכנה מלמעלה נפטרה אתמול, ובשכונה החמה והתומכת שלנו – בלי ציניות – לא ידעו מי זאת. בדיעבד התברר: דינה הייתה אישה חב"דניקית, חד-הורית, שהעדיפה כנראה (מסיבותיה שלה) לוותר על מגורים בסביבה הטבעית שלה ולחפש לעצמה דירה לידנו. ולא שמנו לב.

סליחה, השכנה מלמעלה.
יהי זכרך ברוך.

מיוחד לתשעה באב, סיפור

אצלנו בשכונה גרות שתי משפחות, בניין מול בניין: משפחת תַּנְחוּם ומשפחת הַמְּנַחֵם. מלבד השורש נ.ח.ם בשם המשפחה ושלום-שלום בדרך חזרה מבית הכנסת, הן לא חלקו הרבה במשותף. משפחה שלישית, גורדון, רצתה לארח את משפחת תנחום לסעודת שבת. תנחום, זוג צעיר, נחמד – מה שנקרא בשפת המקום: אירוח בקלאסה. כבר ביום שלישי הקדימה הגב' גורדון, ושלחה בווטסאפ הזמנה קצרה: "סעודת שבת אצלנו, מתאים לכם?".

לא רחוק משם התקבלה הודעה דווקא בנייד של גב' המנחם. על הפרק: הזמנה לסעודת שבת אצל משפחת גורדון.
"תודה רבה סמל ההבעה ‏‎smile‎‏ את בטוחה?", השיבה גברת המנחם המופתעת, שכנראה יודעת שאירוח משפחה עם שני ילדים עלול להיות מעמסה לא קלה.

"מה זאת אומרת?", השיבה המארחת, "ברור".

למחרת פגשה גב' גורדון בחניה גב' תנחום, והזכירה לה: "אתם אצלנו שבת, יהיה נחמד". תנחום לא ממש הייתה סגורה על מה מדובר, אבל הודתה בנימוס. "נבוא בשמחה", השיבה.

שבת בבוקר, החלות על השולחן, גב' גורדון מסיימת לסדר את המפיות ליד הצלחות, ממתינה לאורחים. משפחת המנחם, אבא אמא ושני ילדים, עושה את דרכה לגורדונים מהקומה השביעית. הם ממתינים בסבלנות למעלית שבת, והנה, רגע לפני שהמעלית נסגרת, מספיקים גם הזוג תנחום להצטופף יחד איתם. שבע קומות במעלית שבת זה מספיק זמן כדי לפתוח בשיחה קצרצרה. "למי אתם מוזמנים?", שאל אדון המנחם את מר תנחום.

"לגורדון".

"אה, איזה יופי, גם אנחנו".

החבורה הנכבדה יצאה מהמעלית. שתי נקישות, המארחת פותחת את הדלת ומיד מחליפה צבעים. במקום לארח זוג צעיר היא זוכה לשבת חבריא ב'. מבט חטוף על השולחן הצר, על הפלאטה ועל גב' גורדון, לא מותיר למשפחת המנחם ספקות: הייתה פאשלה מביכה, טעות מצערת, פדיחה מהאגדות. הם הוזמנו בטעות. איזה בושות.

גורדון התעשתו במקום. במקום להתבחבש בתירוצים וגמגומים – לקחו את העניין בקלילות ובאצילות, פתחו את דלתות ביתם ואירחו את שתי המשפחות – המנחם ותנחום – ביד רמה. ארוחת שבת מיוחדת כל כך לא הייתה להם הרבה זמן. ונחשו מה – האוכל הספיק, די והותר, לכל המכובדים שסעדו על השולחן.

▫ ▪ ▫

אי אפשר שלא להיזכר בסיפור של קמצא בר-קמצא. איך הסיטואציה הזאת הייתה נגמרת אז? בר-קמצא היה, במקרה הטוב, קובר את עצמו באדמה, חוזר הבייתה בפנים שחורות כשולי קדירה, ואוכל כריכים עם שוקולד לאור נרות השבת. חרפתו של בר-קמצא, כזכור, לא הייתה ניתנת לכפרה, והקב"ה – הוא ולא אחר – התערב בעלבונו: "אמר רבי אלעזר: בא וראה כמה גדולה כחה של בושה; שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו". אתם קולטים את זה? אם מתרחשת חרפה חברתית בארץ ישראל, בית המקדש לא יהיה עלה תאנה, בועה דתית מסוגרת שמתעלמת ממה שמתחולל בחוץ. הקב"ה לא יתן לגיטימציה, באמצעות בית מקדשו, לצדקנות וענוותנות מזויפת, כשבחוץ יהודים טורפים אחד את השני. אם כך, שיישרף! (יותר חריף: הקב"ה סייע להחריב את ביתו). וכל זאת למה? מפני שלא נהגו כבוד זה בזה.

בית המקדש הראשון נחרב על שלושה דברים – עבודת אלילים, שפיכות דמים וגילוי עריות. השני נחרב על שנאת חינם. החורבן הראשון תוקן כשגולי בבל החליטו לגדוע את העבודה הזרה, נידו את הרצח כאמצעי להשגת רווחה אישית וגזרו על עצמם צניעות. על כל סל התועבות של בית ראשון – חטאים של ייהרג ובל יעבור – קיבלו היהודים הרחקה של 70 שנה וחזרו. ומה באשר לתיקונו של הבית השני שנחרב על שנאת חינם? כיצד יכופר לנו?

בִּזְכוּת תַּנְחוּם וְהַמְּנַחֵם
נְנֻחַם בְּנֶחָמַת צִיּוֹן.

---
תודה למשפחות שהסכימו באדיבותן לפרסם את הסיפור.

כלל ישראלי | דברים לזכרו של דני גונן הי"ד

חוזר עכשיו מהלווייתו של דני גונן הי"ד, שכן טוב שהספקתי להכיר אך במקצת.

רבים וטובים ספדו בהלוויה. הם סיפרו על החבר, בן המשפחה, על איש שיח ענו וישר דרך. שׂמוּ אבן אחר אבן בפסיפס המרתק שנקרא "דני". בן-דודו, איציק גונן, ספד לו בהתרגשות רבה וכינה את אישיותו "כלל ישראלית". הביטוי הזה, "כלל ישראלי", הוא מרכיב חשוב בשפה הפנים-ישיבתית, שאוהבת לדבר גבוהה על חשיבותה של הסתכלות-מאקרו על העם היהודי בכללותו, אך, הלכה למעשה, מתקשה ליישם זאת בחיי המעש.

דני בתמונת הפרופיל בפייסבוק, איך לא, בטיול בארץ ישראל

אבל דני היה איש כלל ישראלי באמת. הוא קיפל באישיותו את ה-DNA המסובך שנקרא "ישראלי": תושב לוד, בן לעדה הגרוזינית, יתום מאב, שסייע כבר בגיל צעיר לאמו בעול החזקת המשפחה. זה לא מנע ממנו ללמוד בישיבת ההסדר מעלה אדומים, בית גידול לעילית שבציונות הדתית, או להצטיין במסלול היוקרתי של הנדסת חשמל בבר-אילן. הוא אהב להתפלל בבית הכנסת המרוקאי ישורון בלוד, וגם ליהנות, כפי שציין ראש העיר, מקריאת ההפטרה בנוסח גרוזיני. ובמותו, חבש לרגע לראשו את כובע המתנחל (וליתר דיוק: בא בסנדלי המתנחל), ובספונטניות ארץ-ישראלית לא היסס לרדת למעיין לטבול קצת לפני שבת. כזה היה; תמהיל נדיר של עולמות מרוחקים, איש אמת, חף ממניירות, מגשים בחייו את אשר אמר קהלת: "טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה, וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ, כִּי יְרֵא אֱלֹהִים יֵצֵא אֶת כֻּלָּם".

העיר לוד הייתה יקרה לו. למרות שהיו לו את כל הסיבות להפנות לה עורף, נשאר מחובר לעיר ואהב את העיר. הוא היה חלק מחבורה של צעירים שניסו להפוך את לוד למקום טוב יותר, בין אם בפעילויות, בשיעורים, במפגשי סטודנטים או בעזרה הדדית. כבן המקום, הוא ראה עצמו שותף חשוב בדור העתיד של העיר.

▫ ▪ ▫

ואז פלסטיני סימן לו לעצור. למה שיעצור? בטח מישהו נתקע, או שצריך מים, כי יום חם היה יום שישי. והוא בטבעיות עוצר. בטח מתוך אינסטינקט מובנה, איפה שצריך לתת יד – נותנים. לא הייתה לו בעיה לחלק אוכל למי שנזקק או לעזור בסבלות לחבר שעובר דירה. אז הוא פתח חלון. שכח שבג'ונגל, איפה שמסתובבות חיות טרף, לא פותחים חלון. ומול חלונו הפתוח ירתה החיה ארבע יריות מהירות. ירתה ונמלטה. משאירה את דני להתבוסס בדמו הזועק. קשה למצוא נחמה בידיעה שכוונתו האחרונה של דני בחייו, הייתה להושיט יד למחבל שרצח אותו.

במותו נתרמו איבריו. בחייו תרם לנו את רוחו, רוח כלל ישראלית.

חבל על דאבדין.

עובדים עלינו בקבלנות

קניתם דירה? תתחדשו. מזל טוב לרגל נישואיכם לבחירת לבכם, המשכנתא. ודאי כבר הספקתם לדעת כי שלושה שותפין לה לדירה: הרוכשים, הבנק והקבלן. כל השלושה מעדיפים לפגוש אחד את השני כמה שפחות; כשאחד השותפים מרים טלפון לחברו – זה כנראה לא בשביל לאחל שבת שלום.

עושים עליכם סיבוב? כמה עצוב

והנה הגיע החורף ואיתו הגשמים, ובזמן שאתם מכורבלים בתוך הפוך גיליתם בתקרה כתם מוזר. שטויות, אתם אומרים לעצמכם, שמים פלסטר וזה עובר. אחרי יום יומיים כבר אין לכם ספק: יש רטיבות בדירה. מה עושים? מצלצלים לקבלן. התקשרתם, עונה הפקידה שהקבלן בחו"ל, אז תתקשרו עוד שבוע. עוברים שבועיים והקבלן הפעם בפרויקט אחר, חשוב הרבה יותר מכם, נודניקים. בסוף הקבלן ענה, שלח איזה עובד קבלן (במובן הרע של המילה) ששיפשף את הקיר ומרח אותו – כלומר, אתכם – עם קצת סיד לבן.

אך רטיבות, רבותיי, זה כמו שפעת: מתחיל בנזילה קטנה - הכינו את הממחטות - ומסתיים בירוקת על כל הקיר. לכן צריך לטפל בה מהר ויפה שעה אחת קודם. כשהקבלן מכסה את כתם הרטיבות בקצת צבע הוא בעצם לועג לאינטליגנציה שלנו. הוא מדביק לחולה שקודח מחום פלסטר במצח. ובעיקר: הוא מנסה להרוויח זמן.

הדין הישראלי קובע מה חובתו של הקבלן כלפי רוכשי דירות. החוק נקרא חוק המכר (דירות), ובתוספת הרביעית שלו מוגדרת תקופת אחריות הקבלן לנזקים שונים. למשל: ליקוי במוצרי מסגרות ונגרות, לרבות אלומיניום ופלסטיק – שנתיים; ליקוי בריצוף וחיפוי פנים לרבות שקיעות ושחיקה – שנתיים; כשל במערכות צנרת, לרבות מים, מערכת הסקה ומרזבים, דלוחין וביוב – ארבע שנים; התנתקות, התקלפות או התפוררות של חיפויי חוץ – שבע שנים; וכו'.

לכן, זכרו: כאשר קבלן עושה עבודה מרושלת או לא יסודית – תעדו אותו, כדי שבעתיד תוכלו לבוא בטענות על עבודתו. דרכן של נזילות לצוץ מדי חורף עד אשר מוצאים מה מקורן, ולכן חשוב לבדוק את עבודת הקבלן במבחן הגשמים והסופות. אל תתנו לו לטייח.

המהפכה הגרעינית: עכשיו כבר כדאי לגור בלוד

על סמלה של העיר לוד מופיע איור של שער גדול ותחתיו שובץ הפסוק מספר ירמיהו "ושבו בנים לגבולם". והנה, לאחר שנים של הגירה שלילית, שבים באחרונה הבנים לגבולותיה של לוד - מאות משפחות עברו להתגורר בשכונות החדשות שנבנו לציבור הדתי. מי שזוקף לעצמו, בראש ובראשונה, את ההישג הזה הוא הגרעין התורני בלוד.

לוד עברה במרוצת השנים מספר גלגולים: את מקומם של עולי שנות ה-50 וה-60 אשר קבעו משכנם באזור הצפוני, תפסו עולים מאתיופיה, משפחות קשות יום וערבים שבעברם שימשו כמשת"פים בשטחים. הסלט הלא-בריא הזה הביא את לוד העתיקה אל פי הגיהנום, והמתח והאלימות חגגו מדי יום. לוד הוצגה בציבוריות הישראלית באור שלילי במיוחד והדימוי שלה היה בקרשים.

כחלק מפעילותו למען העיר, פצח הגרעין התורני ביוזמה להקמת תשתית מגורים לאוכלוסיה דתית-לאומית, עם מסר מאד ברור: כדי לחזק את העיר צריך למשוך אליה אוכלוסיה איכותית וצעירה. ואכן, בשנים האחרונות נבנתה בלוד העתיקה – על חורבותיהם של פחונים רעועים ומבנים מטים לנפול – שכונת רמת אלישיב, שהפכה להצלחה גדולה.

חלק לא מבוטל מהתושבים החדשים הגיע ללוד ממניעים תועלתניים: הם מבקשים לעצמם חיים רגילים; לקום בבוקר לעבודה, לשים את הילדים במסגרת המתאימה ולחזור בערב לאשה ולילדים. הם אינם נושאים את תחושת השליחות והדחף האידיאולוגי שהביאו עמם מייסדי הגרעין. הם אפילו לא מרגישים צורך להתמזג עם הגרעין התורני. טוב להם ככה.

יש כמובן מי שדרשו זאת לגנאי ואף זעקו: הגרעין התורני זָרַע וה"חדשים" באים וקוטפים את הפירות?! אבל האמת למעשה מורכבת יותר: דווקא העובדה שציבור גדול מגיע ללוד כדי לגור ולחיות - בלי תרועות של מהפכה ובלי אידיאולוגיות חוצבות אש - מעצימה את גודל ההישג של הגרעין, שהפך את לוד למקום לגיטימי, נורמלי, עם תשתית דתית וחינוכית מתאימה. דווקא הבחירה בלוד מתוך אינטרס אישי מבשרת על מהפכה תפיסתית ותודעתית. אכן, דומה כי משימתו הגדולה של הגרעין הוכתרה בהצלחה. לוד נהנית לראשונה מזה שנים מהגירה חיובית של אוכלוסיה איכותית. החזון המופיע בסמל העיר שב ומתגשם.

חזון אחרית הימים: שלג ירד בלוד

מקווה ששפשפתם את עיניכם – ליתר דיוק: את שמשת את הרכב שלכם – למראה השלג שכיסה, אתם לא חולמים, את העיר לוד. הפעם אין מחלוקת: לא היה מדובר בחלקיקי גשם שהתגבשו לשנייה קלה לאיזה פתית ברד, באופן שניתן היה לראות עם דמיון מספיק מפותח צורת שלג; נפל עלינו שלג לבן ואמיתי, כזה שאפשר לשים ביד ולזרוק אחד על השני, שלג שמחליקים עליו ושהופך לעיסה אפורה ביום שלמחרת.

זקני העיר – אלה ששרדו את הפסקות החשמל התכופות – מספרים שמרבד לבן כזה לא נראה כאן מאז ירד מָן לבני ישראל מן השמיים. גם הבן שלי לא ידע מה עושים עם האוצר הקפוא הזה שנפל לנו במרפסת, והציע לשמור ממנו קצת בפריזר, למקרה שיתגעגע. הצעתי לו שידליק את הערוץ הראשון, בטח עדיין אפשר למצוא שם שידורים חוזרים של 'בּוּלי איש השלג'.

תושבי לוד התבשמו לרגע קט באוירת שווייץ שהתחלפה מהר מאד לאווירת ונציה. השלג נמס ולוד נהפכה לאי טרופי: נחלים זורמים, בורות ומהמורות, ניסים ונפלאות. פתאום גילינו שגשם לא יורד רק מהשמיים אלא גם מהתקרה בסלון, ושרחוב הרצל בלוד הוא בעצם נחל אכזב שרק ממתין לחורף שירווה את צמאונו.

אז לפני שראש העיר פוצח בקמפיין "בואו לעשות סקי בלוד", כדאי שמישהו בעירייה יסדר את התשתיות לטובת הדיירים, או לכל הפחות יחלק גלגלי הצלה לשוקעים בבורות. לכו תדעו: בסערה הבאה עוד נשיר את שירת הים מול מאפיית ליז. עוד לוֹד אבדה תקוותנו.