יום שני, 23 בפברואר 2015

מעומק הלב: כשבית המשפט מתחיל להשתפך

בפוסט הקודם סיפרתי לכם על שופטת שכתבה החלטה בערך כמו שאני משרבט את הרשימה השבועית לסוּפר. השבוע במסגרת פינתנו "גם שופטים הם בני אדם" תראו שאפילו שופטים אוהבים להשתפך מדי פעם. המקום היחיד שמותר להם להתפרע - אלו פסקי הדין שיוצאים תחת ידם. לא נגענו.

▫ ▪ ▫

לפני כחודש נתן הנשיא אשר גרוניס את פסק הדין האחרון שלו. את לבי שבתה ההשתפכות (הנדירה!) של שופטי בית המשפט העליון האחד על רעהו. כך מתייחס השופט חנן מלצר לפסיקת חבריו:
"זה המקום להדגיש כי מקובלים עלי, כמובן, החלקים התומכים בחוות דעתה של חברתי, המשנָה לנשיא, השופטת מ' נאור וכן חוות דעתו המעניינת ורצופת הניסיון של חברי, השופט א' רובינשטיין, לרבות האמור בפיסקה כ' שבה, אליה אני מצטרף מעומק הלב" (דנא 5698/11 מדינת ישראל נ' מוסטפה דיב מרעי דיראני)
באותו פסק דין, השופט רובינשטיין לא נרגע וברגשנות יתר כתב על כהונת הנשיא גרוניס:

יום רביעי, 18 בפברואר 2015

החטא ועונשו - הרשמת קרן כ"ץ משלמת את מחיר העומס בבתי המשפט

כפי שכבר סיפרתי לכם פעם, עולמם של השופטים הוא עולם בודד וקשה.

תצקצקו מצידי עד מחרתיים, אבל זאת מלאכה שדורשת תעצומות נפש בלתי רגילות. עשרות שנים של עבודה לבדית, מבודדת, מנותקת ומנוטרלת. השופט עם עצמו, בלשכתו, בתוך גבעות של קלסרים וטונות של ניירת. עומס נוראי. צריך לעמוד בהספקים רצחניים שמכתיבה מזכירות בתי המשפט. הם נבחנים בשבע זכוכיות מגדלת וכל טעות הכי קטנה נחרטת להם ברזומה לדורות. תוסיפו לזה את התנהלותם של עורכי הדין ובעלי הדין, ותקבלו את אחת המלאכות הקשות ביותר שהמציא המין האנושי.

לאנשים הללו אין אפשרות לפרוק את התסכולים בפייסבוק, בתקשורת או באיזה בלוג נידח כמו שלי. כל צעד ושעל שלהם נמדדים לא על ידי הבוס, אלא על ידינו, הציבור. כשהם יושבים בדין, הם בעצם עומדים לדין. זהו תפקיד שכל כולו שליחות והתמסרות והשתעבדות לצרותיהם וענייניהם של אחרים. כמו להיות רופא, רק יותר גרוע.

והנה מצאתי החלטה של הרשמת קרן כ"ץ משנת 2009. ההחלטה, למי שטרם שם לב, רשומה בין השורות של הבקשה:

החטא

המבקש הנכבד ראה את ההחלטה והחליט לנקום. לא מכבודו לקבל ככה החלטה של בית משפט. במקום לסגור את זה יפה מול השופטת, הוא רץ לנציבות תלונות הציבור על השופטים, שהביעו את מורת רוחם. שתבינו, זה לא סתם נו נו נו. מדובר בחתיכת כאפה לקריירה. מאז 2001 תקועה קרן כ"ץ כרשמת בכפר סבא, חתיכת 14 שנה, וטרם קיבלה קידום.

הפעם אתם תהיו השופטים.

ועונשו


יום שני, 16 בפברואר 2015

אורי אורבך - לא רק דתי מחמד | דברים לזכרו

השר אורי אורבך הלך לעולמו. הצער על פטירתו חצה מגזרים. פוליטיקאים מכל קצות הקשת הרכינו ראש. זהבה גלאון כתבה הספד קצר ונאה בדף הפייסבוק שלה, וציינה כי לאורבך הייתה "יכולת מעוררת התפעלות לגשר על העולמות השונים בחברה הישראלית". ואכן, המפד"לניק הצנום פער בלכתו חלל בליבם של רבים, שהרגישו את אותה הרגשה השמורה למותם של גיבורים לאומיים: משהו בישראליות הטבעית נעלם. איבדנו עוד חלק חשוב בפאזל.

אורי אורבך ז"ל. מפד"לניק
באורי אורבך היה משהו פשוט לעיכול, נוח להגדרה. לא סתם הוא ראה את עצמו כ"דתי מחמד", כי באמת היה בו משהו רך, חינני, מסביר פנים. הוא היה לץ טוב-מידות, לא מגזים, לא בוטה, מצחיקן בטעם, חמוד אך לא פראייר, אחד שיכול להשמיע דברים נוקבים כשצריך מבלי להתדרדר לשפה שפוליטיקאים רבים נכשלים בה.

אבל יותר מכל אלה, אורבך היה מאחרוני המוהיקנים של מפד"ל ההיסטורית. בלי גינונים מיוחדים, הוא ייצג את המפד"לניק האולטימטיבי, עם השפם, הציניות, חולצת הפלנל המשובצת והסנדלים. דתי-לאומי שחושב שהמגזר שלו הוא, כפי שכינה זאת פעם, סוג של "היפהפיה הנרדמת", ובכל זאת מתלוצץ שלנסיך אסור לנשק את היפהפיה, כי עוד עלולים לזרוק אותו מהמפלגה על דאחקה כזאת.

אורי מוקם עמוק במרכז הגזע של המפד"ל. בנט, אורי אריאל, הרב אלי בן דהאן, בוודאי סטרוק ומועלם – אינם אלא ענפים, הסתעפויות ותולדות של המשברים והתמורות שפקדו את הציונות הדתית וערכיה. הענפים הללו זכו לשמות – דתיים לייט, מתנחלים, משיחיים, חרד"לים, נוער גבעות – שהתפצלו אף הם לתתי ענפים, בהתאם לרוח המקום ורוח התקופה. אורבך לא היה שם, לא בקטגוריות המשנה. הוא איננו מפד"ל הניצית ולא מפד"ל היונית. הוא המיינסטרים, הגזע, אבן היסוד של השיטה כולה, נקודת החיבור שבין מפד"ל ההיסטורית לבית מפד"ל החדשה, או בשמה המעודכן, הבית היהודי.

אורבך הגיע בסוף 2008 למפלגה מרוסקת, למודת עסקנים שלא הרפו מלנסות להתוות למפלגה "דרך". הספינה של המפד"ל היטלטלה במשך שנים על ידי מנהיגיה. מפעל ההתיישבות משך אותה לכיוון הלאומי. רבנים משכו אותה לכיוון התורני. אנשי מרכז-שמאל ניסו למשוך את המפלגה למחוזות בהם הייתה לפני גוש אמונים. ראשיה הבולטים, כמו חנן פורת, הרב חיים דרוקמן, צבי הנדל, אפי איתם והרב יצחק לוי – פרשו ממנה והקימו מחנות מקבילים. כל מנהיג ניסה להמציא את הגלגל מחדש, ודירדר את המפלגה לנקודות שפל חדשות. אורי ביקש להחזיר למפד"ל את התמהיל המקורי שלה. מפלגה ימנית, אבל לא ניצית מדי. חברתית, אך לא סוציאליסטית. דתית, אך לא פנאטית. הפורמולה הדתית-לאומית האולטימטיבית: כזאת שיושבת על התפר שבין כל העולמות, בלי התנצלויות.

בכתביו, עסק אורבך בביתור וניתוח החברה הישראלית. באיזמל מנתחים חד וזהיר, היה מאבחן את הניואנסים הדקים ונקודות ההשקה שבין המגזרים השונים, ומפרק אותם לגורמים. הוא עשה זאת בכתיבה נהירה, מלאת הומור, כמו זו שעלתה בספרו "סבא שלי היה רב". גם ספרות הילדים הענפה שהותיר הייתה מלאה רמיזות ושנינויות דקות שלמראית עין כוונו לילדי בית-ספר, אך בפועל הוטמעו בה מסרים עדינים, שמטרתם הייתה לגשר בין עולמות שונים בציבור הישראלי.

נוח על משכבך בשלום, אורי אורבך. היית לנו לנציג נאמן.

יום שישי, 13 בפברואר 2015

כמה דברים טובים על אורי אורבך

אורי אורבך ביקש שיתפללו לרפואתו.
אולי בגלל השפם, אולי הקול הגבוה, אבל מבחינתי אורי אורבך בן 30-35 גג. לגמרי לא בקטע של תתפללו עליי.

והנה, דווקא הנשמה הרכה של הפוליטיקה המגזרית, האיש שחולל מהפכה ביחס לקשישים בישראל, מבקש חסדי שמיים. דווקא הוא שוכב בבית החולים כשבחוץ מערכת הבחירות רועשת וגועשת. הנחמה הקטנה שלו היא שנחסכה ממנו החובה להיגרר בכל הארץ לחוגי בית עם שולי מועלם.

ואם כבר באורבך עסקינן, אז דעו שמבחינתי הוא האיש, הוא ולא אחר, ששיגר את הבית היהודי לעננים. בכנסת ה-18 היו לבית היהודי 3 ח"כים מפוהקים בכנסת. אורי היה אחד מהם. יו"ר המפלגה כיהן כשר החלל, והתנועה כבר התכוננה ל'שמע ישראל' שלפני המוות. בעודו עֵד לקטסטרופה הגדולה בתולדות המפד"ל, פעל אורי אורבך במרץ לרענון שורות מטורף במפלגה תוך שהוא מביע תמיכה נלהבת בצמד בנט את שקד. בכנסת הבאה הבית היהודי כבר עם 12 מנדטים, השאר היסטוריה.

בתחילת 2011 הגיע ח"כ אורבך לבית הספר שבו עבדתי. נכנס לכיתה, שאלתי את התלמידים אם מישהו מזהה את האיש הזה. הם הסתכלו עליי בעיני עגל, ועוד לפני שהספיקו להגיד אֶה בֶּה, ח"כ אורבך הפציר בי להמשיך כאילו כלום. "אני לא פה", הוא אמר. בחולצת בייניש צנועה ואפס גינוני מלוכה, הפך אורי אורבך לאחד הפוליטיקאים המוערכים בעיני.

אני, כפי שאתם שמים לב, זרמתי. אורבך ופמלייתו דיברו, ככל הנראה, על שלום עולמי וחינוך חינם מגיל מינוס, ואני הסתלבטתי לי בכיף בידי המגובסת מול המחשב.


בריאות ורפואה לאורי.
עוף נדיר בפוליטיקה הישראלית.

יום חמישי, 12 בפברואר 2015

"השקר הטוב" - כשהאמריקאים משקרים לעצמם

אשתי לקחה אותי לסרט אחד פלוס אחד בסינמה סיטי. אחרי שהתיישבנו בשורת נתפס-לי-הצוואר והעדפנו לא לשלם 60 שקל על פופקורן, גילינו שהתענוג הזה בסינמה כולל חצי שעה של פרסומות, ווטסאפ מרצד מכל עבר, טינופת של אוכל – מילא פופקורן, אבל לאפה עם עמבה?! – ורחש אינסופי של אנשים שבטוחים שאבא שלהם קנה את הקולנוע.

בקיצור, אנחנו בסרט "השקר הטוב". שקר אמריקאי, כלומר סרט אמריקאי, שמדבר על ילדים סודניים שהתייתמו במהלך מלחמת האזרחים שפרצה בסודן ב-1983. תעשו ויקי או שתורידו את הסרט עוד חודשיים.

הסרט, כמיטב המסורת ההוליוודית, משתפך על החלום האמריקאי. הו, אמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות והבחורות הכי יפות, כמה טוב להיות אזרח שלך. אמריקה מחד, וסודן – שם קוד למדינה שהיא לא אמריקה ונמצאת אי שם מעבר להרי האבולה, שבה טורף את אח שלך אריה, יורים במשפחה שלך ושורפים לך את הכפר – מאידך. וכמה חלומות מתגשמים באמריקה. וכמה שירים אפשר לכתוב על אמריקה.

הסרט מתחיל בסצנות ממיטב הקולנוע האפריקאי. מדבר, מלחמות אזרחים, רצח ברברי, ילדים חצי עירומים, זבובים וכַּרְסוֹת נפוחות. בתפקיד הסכסוך התורן ביבשת השחורה: מלחמת האזרחים הסודאנית השניה, עימות אלים שהתנהל בין 1983 ל-2005, שבויקיפדיה העברית אפילו לא מצאו לנכון לייחד לו ערך. אתם יודעים, שגרה שכזאת. המלחמה הזאת עקרה ממקומם למעלה מ-2.5 מיליון ילדים סודנים שכונו "הילדים האבודים של סודן".

ואז אמריקה הטובה והרחומה הגיעה למחנה פליטים באתיופיה שמנה בערך 100,000 ילדים סודנים אבודים. מתוכם, היא הכינה רשימה של 3,600 ילדים שקיבלו את הזכות להתיישב מחדש בארה"ב. הסרט עוקב אחר קורותיהם של ארבעה מהם: ממר (ארנולד אוסנג), ג'רמיה (גר דואני), פול (עמנואל ג'אל) ואביטל (קואות ויל), אחותו של ממר. בעוד שלושת הצעירים נשלחים לקנזס סיטי, אביטל מופרדת מהם ומועברת לבוסטון. הארבעה לא מפסיקים לומר ת'נק יו ולהתלהב מסכין ומזלג. ממש סלאח שבתי בגרסה האמריקאית, רק בלי הגזענות.

שלום אני אפריקה
   
שלום אני אמריקה

שתהיו בעניינים: אמריקה, מעצמה של מאות מיליוני בני אדם, היטיבה עם 3,600 פליטים אפריקאים. כל הכבוד. קבלו נובל בשטוקהולם. ובאמת, בלי להקל ראש בחסד האמריקאי, מדובר כולה ב-3,600 איש שפוזרו בכל חצי היבשת העצומה הזאת. הוליווד חגגה על הסיפור הזה והפיקה רשימת סרטים בלתי נגמרת (ראו כאן). המסקנה שלי: כשאמריקה זורקת דולר למישהו, היא רוצה שכל העולם ידע מזה. עושים טובה לאנושות ורצים איתה לקולנוע.

לשם השוואה, לישראל הסתננו 65,000 אפריקאים בפרק זמן של 6 שנים. כשכאן הופק ב-2011 סרט על קליטת זרים בחברה, "כבר לא זרים" (Strangers No More) – הפרצוף שלנו נראה אחרת לגמרי. הסרט עסק בעיקר ביוזמה חברתית פרטית למען הפליטים, שברקע מרחפת עוינות סמויה וגלויה ציבורית כלפיהם. אריאנה מלמד כתבה בביקורת על הסרט, כי בישראל "שוכנת חברה גזענית שרוצה ברובה לראות את הילדים האלה עפים לכל הרוחות, רצוי מיד - ומנהיגיה ומוביליה של החברה הזאת תמימי דעים בהסכמה עם הסיסמאות הגזעניות". זה ההבדל בינינו לבין האמריקאים: בזמן שאלה עסוקים בפולחן עצמי של האמריקאיוּת על חסדון פצפון שעשו לפני שלושים שנה לכמה נערים מאפריקה, אנחנו עסוקים בהלקאה עצמית בלתי פוסקת.

בואו נודה על האמת. פליטים, לא משנה מה מוצאם, הם קוץ שתקוע במשמני העולם המערבי. ומשום מה, דווקא האמריקאים, שסובלנותם כלפי האחרונים היא מהראויות לגנאי, אוהבת לטפוח לעצמה על השכם. במונחים גלובליים הפעילות ההומניטרית שלהם למען הפליטים היא גורנישט. טיפה של סיוע בְּים של מצוקה וסבל, מרחק שנות אור ממה שהאומה העשירה בעולם יכולה הייתה – וצריכה – לעשות בנדון. כאין וכאפס לעומת התרומה של אירופה לסוגיית הפליטים. ושלא נדבר על הפעמים בהם ארה"ב הגבירה את הלהבות באפריקה, וסיפקה נשק לארגונים רצחניים בשם איזו צדקנות אמריקאית.

אז אם תרצו, הנה עוד מאפיין ישראלי מובהק: הסרטים הישראלים יעסקו כמעט תמיד – במאי נכבד, מחק את המיותר – בהשחרת פני המדינה או הצבא או הישראלים או הישראליות, לקול גרגורי העונג של אניני קולנוע אירופיים לבושי פראק ופפיון שחור. להלן רשימה חלקית: "שומרי הסף", "חמש מצלמות שבורות", "ואלס עם באשיר", "זרמים קטועים", "רוק בקסבה" – סרטים שרובם ככולם במימון נדיב של המדינה. מנגד, האמריקאים, ובעקבותיהם גם הקולנוע ההוליוודי, מתעקשים לראות את עצמם כ"טובים", המנצחים, האלופים, החזקים, הסופרמנים שבאים להציל את העולם. כשאצלנו, הקולנוע הוא בעיקר מניפסט פוליטי, חתרני, מדכא, ספוג בשנאה עצמית בשם האמנות, שם, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, קולנוע טוב הוא קודם כל קולנוע שמכבד את המקום ממנו הוא מגיע.

יום שני, 9 בפברואר 2015

ואז, כשבית המשפט ציטט מ"הטוב, הרע והמכוער"

מי אמר שמשעמם בבתי משפט, הא? הנה החלטה של השופט מגן אלטוביה, ששולף מהאוב  את ה"מכוער" בטוב הרע והמכוער, לא לפני שהוא מזכיר לנו שקראו לו אלי וולך (יהודי, ברור), חסיד גדול של מעשים ולא של דיבורים:


אני מדמיין את הסיטואציה כך:
תובע: "אני אתבע אותך!"
נתבע: "למה מה אני מפחד? בן-דוד שלי הוא העורך-דין הכי טוב בעפולה".
תובע שולף סלולרי, מחייג לבן-דוד, מפריע לו באמצע קריאת הפרשייה החדשה ב-ynet: "לאן נעלם הפותחן של קופסאות השימורים בבית ראש הממשלה?".

טלפון קצר, נפנופי ידיים, שני הצדדים: "ניפגש בבית משפט".

התובע מגיש תביעה. דיון נקבע לעוד שנתיים.

נתבע: "נו, תבעת, שחררת לחצים, עכשיו יותר טוב?"
תובע: "אם ממילא הדיון יתקיים אחרי מותי, אז לפחות העורך-דין שלי יגיש נגדך התראה בדבר הגשת בקשה!"
נתבע: "אוּוּוו, עכשיו איימת עליי כהוגן".

התובע מגיש לבית המשפט "התראה מטעם התובע בדבר הגשת בקשה לשלילת כל זכויותיו של הנתבע בעולם הזה ובעולם הבא. אמן"

השופט: "איף יו וו'אנה שוט, שוט, דונט טוק". מזכירות, לצרף את אלי וולך כמשיב פורמאלי!
פה פאם!
- סוף -