יום שני, 16 בפברואר 2015

אורי אורבך - לא רק דתי מחמד | דברים לזכרו

השר אורי אורבך הלך לעולמו. הצער על פטירתו חצה מגזרים. פוליטיקאים מכל קצות הקשת הרכינו ראש. זהבה גלאון כתבה הספד קצר ונאה בדף הפייסבוק שלה, וציינה כי לאורבך הייתה "יכולת מעוררת התפעלות לגשר על העולמות השונים בחברה הישראלית". ואכן, המפד"לניק הצנום פער בלכתו חלל בליבם של רבים, שהרגישו את אותה הרגשה השמורה למותם של גיבורים לאומיים: משהו בישראליות הטבעית נעלם. איבדנו עוד חלק חשוב בפאזל.

אורי אורבך ז"ל. מפד"לניק
באורי אורבך היה משהו פשוט לעיכול, נוח להגדרה. לא סתם הוא ראה את עצמו כ"דתי מחמד", כי באמת היה בו משהו רך, חינני, מסביר פנים. הוא היה לץ טוב-מידות, לא מגזים, לא בוטה, מצחיקן בטעם, חמוד אך לא פראייר, אחד שיכול להשמיע דברים נוקבים כשצריך מבלי להתדרדר לשפה שפוליטיקאים רבים נכשלים בה.

אבל יותר מכל אלה, אורבך היה מאחרוני המוהיקנים של מפד"ל ההיסטורית. בלי גינונים מיוחדים, הוא ייצג את המפד"לניק האולטימטיבי, עם השפם, הציניות, חולצת הפלנל המשובצת והסנדלים. דתי-לאומי שחושב שהמגזר שלו הוא, כפי שכינה זאת פעם, סוג של "היפהפיה הנרדמת", ובכל זאת מתלוצץ שלנסיך אסור לנשק את היפהפיה, כי עוד עלולים לזרוק אותו מהמפלגה על דאחקה כזאת.

אורי מוקם עמוק במרכז הגזע של המפד"ל. בנט, אורי אריאל, הרב אלי בן דהאן, בוודאי סטרוק ומועלם – אינם אלא ענפים, הסתעפויות ותולדות של המשברים והתמורות שפקדו את הציונות הדתית וערכיה. הענפים הללו זכו לשמות – דתיים לייט, מתנחלים, משיחיים, חרד"לים, נוער גבעות – שהתפצלו אף הם לתתי ענפים, בהתאם לרוח המקום ורוח התקופה. אורבך לא היה שם, לא בקטגוריות המשנה. הוא איננו מפד"ל הניצית ולא מפד"ל היונית. הוא המיינסטרים, הגזע, אבן היסוד של השיטה כולה, נקודת החיבור שבין מפד"ל ההיסטורית לבית מפד"ל החדשה, או בשמה המעודכן, הבית היהודי.

אורבך הגיע בסוף 2008 למפלגה מרוסקת, למודת עסקנים שלא הרפו מלנסות להתוות למפלגה "דרך". הספינה של המפד"ל היטלטלה במשך שנים על ידי מנהיגיה. מפעל ההתיישבות משך אותה לכיוון הלאומי. רבנים משכו אותה לכיוון התורני. אנשי מרכז-שמאל ניסו למשוך את המפלגה למחוזות בהם הייתה לפני גוש אמונים. ראשיה הבולטים, כמו חנן פורת, הרב חיים דרוקמן, צבי הנדל, אפי איתם והרב יצחק לוי – פרשו ממנה והקימו מחנות מקבילים. כל מנהיג ניסה להמציא את הגלגל מחדש, ודירדר את המפלגה לנקודות שפל חדשות. אורי ביקש להחזיר למפד"ל את התמהיל המקורי שלה. מפלגה ימנית, אבל לא ניצית מדי. חברתית, אך לא סוציאליסטית. דתית, אך לא פנאטית. הפורמולה הדתית-לאומית האולטימטיבית: כזאת שיושבת על התפר שבין כל העולמות, בלי התנצלויות.

בכתביו, עסק אורבך בביתור וניתוח החברה הישראלית. באיזמל מנתחים חד וזהיר, היה מאבחן את הניואנסים הדקים ונקודות ההשקה שבין המגזרים השונים, ומפרק אותם לגורמים. הוא עשה זאת בכתיבה נהירה, מלאת הומור, כמו זו שעלתה בספרו "סבא שלי היה רב". גם ספרות הילדים הענפה שהותיר הייתה מלאה רמיזות ושנינויות דקות שלמראית עין כוונו לילדי בית-ספר, אך בפועל הוטמעו בה מסרים עדינים, שמטרתם הייתה לגשר בין עולמות שונים בציבור הישראלי.

נוח על משכבך בשלום, אורי אורבך. היית לנו לנציג נאמן.