יום רביעי, 18 בדצמבר 2013

משה לדור – סיומו של עידן בפרקליטות


תשע וחצי בערב בלשכה הירושלמית של פרקליט המדינה היוצא, משה לדור. מסביב לשולחנו הארוך יושבת סוללת פרקליטים, תשושים מעוד יום עבודה עמוס, מתים לחזור הביתה. כולם שוברים את הראש כבר שעתיים בניסיון לפצח איזה תיק. לדור, כהרגלו נותן לצדדים להשמיע טענותיהם, להתגושש במשך דקות ארוכות, בבחינת 'ישחקו הנערים לפנינו'. לא ניכר עליו שזהו הדיון השישי שהוא מנהל באותו היום. נדמה לפעמים שהוא שמתנתק לכמה רגעים מהישיבה, אך בסוף, אחרון תמיד, הוא פוצח במונולוג ארוך שמסכם את עמדות הנוכחים, ולאחריו מוסיף כמה טיעוני מחץ שגורמים ליושבים, בדרך-כלל, להנהן בהסכמה. באיזמל מנתחים קר, כמו מנתח, הוא מפרק לגורמים את הטיעונים לכאן ולכאן, מסנן את רעשי הרקע, ולבסוף חותך את התיק בדרכו האנליטית. לרוב הוא פוגע בול.

לדור שייך לזן המשפטנים של פעם. פרקליט נטו. יסודי מאד, פדנט בנשמה, לא בנוי לאילתורים. התנהלותו שקטה, קרת רוח, נבונה. מהלכיו שקולים, צעדיו מחושבים.  כל נייר שיוצא בשמו או בשם לשכתו, גם השולי ביותר, נשלח רק אחרי בדיקה ועוד ליטוש ועוד הברקה, אחרי אינספור הגהות. אין סמול טוק, אין רכילות, אין צ'אפחות. חף מגינונים, משררה וממשחקי כוח, ולא ניתן לזהות בו שמץ מהראוותנות והיוהרה שמאפיינת חלק מקהילת עורכי הדין.

משה לדור ייזכר כמי שעמד בחזית מערכת התביעה בישראל בשעות בהן הותקפה מכל עבר. במהלך כהונתו, עמדו נבחרי ציבור על דוכן הנאשמים בזה אחר זה: מנשיא המדינה משה קצב, עבוֹר בראשי ערים וכמובן – שתי הפרשיות הגדולות שמוסיפות להדהד במרחב הציבורי – אולמרט וליברמן. לאחר זיכויים של האחרונים, התקשורת לא היססה להכתיר את התנהלות הפרקליטות כפיאסקו, וכהרגלה, דרשה לקצץ ראשים. לוחמנותו חסרת הפשרות של לדור קוממה עליו לא מעט מתנגדים. ציירו אותו כמפיל ממשלות, כאובססיבי, כמי שרואה צל הרים כהרים. מערכת ההכפשות התנהלה על רקע אישי, פרסונאלי, במטרה להרעיד את הקרקע שתחת רגלי הפרקליטות והעומד בראשה. לדור לא נבהל, והוסיף להכריז שאינו נרתע במאבק מול השחיתות הציבורית ולא חושש מהגשת כתבי אישום נגד אישי הציבור הבכירים ביותר.

מאז ומעולם הועמדו אנשי ציבור לדין. המערכת הציבורית רצופה בדמויות שעלו לגדולה, סרחו ונענשו. אולם לדור היה פרקליט המדינה הראשון שהציב רף גבוה יותר לפרקליטות, והעז, בצעד נחוש, לערער את השילוש הקדוש של כסף-תקשורת-פוליטיקה. יותר מכל, הוא סלד מהציניות שפיתחו אנשי ציבור כלפי רשויות המינהל וכלפי הסדר הציבורי הקיים, ולכן הקדיש לילות כימים על מנת לצקת תוכן למושג העמום "הפרת האמונים" תוך שהוא מנסה להקנות לו – בהצלחה חלקית – גוון אמיתי של שחיתות, הן בתפיסת בית המשפט והן בתפיסת הציבור. הוא לא רדף אחרי אנשים, אלא אחרי התנהגויות של אנשים.

כשהציבו בפני לדור מצלמות טלוויזיה ניכר היה עליו שהחשיפה לא טבעית לו. התקשורת, שמחפשת משפטים קצרים ואמירות צבעוניות באורך של עד 40 שניות – הייתה מבחינתו מיטת סדום. לדור היה נבוך, לעיתים מתבלבל. הוא לא הצליח לתמצת את המציאות הסבוכה לתוך האייטם הקצר שגזרה עליו הטלוויזיה. איננו השולף המהיר במערב: השפה שלו עשירה בטיעונים מורכבים, נפתלים, דורשי סבלנות. חשיבתו הראציונאלית הרגילה אותו לדבר בלשון המשפט – דוקטרינות, קונספטים, כללים, אמירות של שופטים בפסקי דין; זה טוב לדיון נורמטיבי עשיר ומתוחכם, לא לעולם של רייטינג.

ככלות הכל, קשה לפקפק באיכות הירושה שהותיר אחריו לדור. הוא ייזכר כפרקליט מדינה אקטיביסט, אפקטיבי, נושך, שהעשיר את המערכת בידע רב וביצירתיות. הפרקליטות כיום מהווה את תמרור האזהרה הבולט ביותר בפני השחיתות השלטונית. פעילותה בשנים האחרונות הובילה לשינוי תודעתי עצום ביחס הציבורי כלפי משמעותם של ערכי טוהר המידות וניקיון הכפיים. גם בתחום האכיפה הכלכלית, הנסתר בדרך-כלל מעיני הציבור, מחוללת הפרקליטות שינויים של ממש ומצליחה להניב הישגים נאים שאיש בעבר לא חלם עליהם. למשה לדור, כאמור, חלק ממשי בכך.

יום שלישי, 17 בדצמבר 2013

חזון אחרית הימים: שלג ירד בלוד

מקווה ששפשפתם את עיניכם – ליתר דיוק: את שמשת את הרכב שלכם – למראה השלג שכיסה, אתם לא חולמים, את העיר לוד. הפעם אין מחלוקת: לא היה מדובר בחלקיקי גשם שהתגבשו לשנייה קלה לאיזה פתית ברד, באופן שניתן היה לראות עם דמיון מספיק מפותח צורת שלג; נפל עלינו שלג לבן ואמיתי, כזה שאפשר לשים ביד ולזרוק אחד על השני, שלג שמחליקים עליו ושהופך לעיסה אפורה ביום שלמחרת.

זקני העיר – אלה ששרדו את הפסקות החשמל התכופות – מספרים שמרבד לבן כזה לא נראה כאן מאז ירד מָן לבני ישראל מן השמיים. גם הבן שלי לא ידע מה עושים עם האוצר הקפוא הזה שנפל לנו במרפסת, והציע לשמור ממנו קצת בפריזר, למקרה שיתגעגע. הצעתי לו שידליק את הערוץ הראשון, בטח עדיין אפשר למצוא שם שידורים חוזרים של 'בּוּלי איש השלג'.

תושבי לוד התבשמו לרגע קט באוירת שווייץ שהתחלפה מהר מאד לאווירת ונציה. השלג נמס ולוד נהפכה לאי טרופי: נחלים זורמים, בורות ומהמורות, ניסים ונפלאות. פתאום גילינו שגשם לא יורד רק מהשמיים אלא גם מהתקרה בסלון, ושרחוב הרצל בלוד הוא בעצם נחל אכזב שרק ממתין לחורף שירווה את צמאונו.

אז לפני שראש העיר פוצח בקמפיין "בואו לעשות סקי בלוד", כדאי שמישהו בעירייה יסדר את התשתיות לטובת הדיירים, או לכל הפחות יחלק גלגלי הצלה לשוקעים בבורות. לכו תדעו: בסערה הבאה עוד נשיר את שירת הים מול מאפיית ליז. עוד לוֹד אבדה תקוותנו.  

יום רביעי, 11 בדצמבר 2013

ככה לא קונים דירה!

חבר שלי קנה דירה לא מזמן. הסתדרת, אמרתי לו, סוף סוף תשתה קפה מקומקום ולא מפק"ל קפה. הסתקרנתי לשמוע איך הוא בחר את הדירה ולמה דווקא שם, בַּמָּקום הלא-צפוי בו הוא בחר לגור. אחרי כמה מלמולים על נדל"ן ועל ערך הדירה שהוא חולם שיעלה בעוד כמה שנים, הגיע משפט המחץ: "ציפור קטנה בלב לחשה לי שפה אני אגור". שיהיה ברור: הבחור שפך יותר ממיליון שקל במזומן על סמך אהבה ממבט ראשון. אין ספק, האהבה משכרת.

"קפוץ תקנה שני קוטג', ביצים ודירה"
לפני כמה שנים אותו חבר קנה פח עם ארבעה גלגלים, פדלאה מקרטעת ב-5,000 שקל, כיאה לאוטו ראשון. לפני הקנייה לקחנו את האוטו למכון רישוי, אחר-כך למוסך, ואז הגיע שלב ה"וורט": הראינו את האוטו לכמה חברים, הם בעטו בצמיגים, עשו סיבוב ונתנו אוקיי. חודשיים תמימים לקח לו למצוא את הבייבי הממונעת הזאת, שכונתה בחביבות "פאזיק". חודשיים שלאחריהם קיבל את אות יקיר משחטות הרכב של מזרח ירושלים.

מחקרים עקבו אחר התנהלותם של מאות רוכשי דירות בארץ ובעולם. הם מצאו שחלק ניכר מהאנשים השקיע יותר שעות בחיפוש והשוואת מחירים של, נניח, גאדג'ט ב-20 דולר, מאשר בדירת המגורים שלהם. אלפי אנשים קנו את ביתם מתוך אינסטינקט, ובעיקר מתוך תחושה שאם הם לא קונים עכשיו, המחירים יטפסו, יברחו, ואיתם גם דירת חלומותיהם. גם הפרסומות מכוונות ליצר הרע האפל הזה: "נותרו עוד 5 דירות אחרונות בפרויקט החלומות שלכם בנווה טיזי, הזדרזו להירשם".

אחד המניעים המרכזיים בנטייה של אנשים לקנות דירה בחיפזון נעוצה בקושי האנושי לעכל ולעבד היקף רחב מדי של נתונים. בשונה מקניית סמארטפון שבו ברור לרובנו מה נחשב 'טוב' ומה 'לא טוב', בקניית דירה צריך לשקלל עשרות נתונים במקביל: גודל הבית, איכות הבניה, השכנים, הסביבה, מוסדות החינוך, העירייה, מקומות העבודה, יוקר המחיה, תשתיות, גישה לעורקי תחבורה, מפגעים סביבתיים, פגמים שונים – והרשימה ארוכה. אנשים רואים את ערימת הנתונים הזאת ונזכרים בשיעורי מתמטיקה. למעשה זה אפילו יותר גרוע; במתמטיקה לרוב יש תשובה אחת, בבחירת דירה יש אינסוף תשובות לכל שאלה, וזה עוד לפני שחמותכם הביעה את דעתה בעניין. רוכשי דירות רואים ונבהלים, ואת הרכישה הגדולה בחייהם עושים בעיקר על פי תחושות בטן.