‏הצגת רשומות עם תוויות מאמרים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מאמרים. הצג את כל הרשומות

6.01.2015

למה חזרתי לקרוא רק עיתונות מודפסת?

הטוקבקים מוגשים לנו ככוס תרעלה צוננת אחרי כל כתבה באינטרנט, תהא רגישה וחשובה אשר תהא. הם מייצרים כאן שיח אלים, מתלהם וגזעני. חוזרים לקרוא עיתון, פשוט כי אין ברירה


זהו, קיבלתי החלטה. והיא סופית. לא קורא יותר כתבות באינטרנט.

למה לא בעצם? כי עמוד חדשות טיפוסי באינטרנט מכיל 15% תוכן, 30% פרסומות והשאר פסולת טוקבקיסטית מרושעת ורעילה. עדת המגיבים הקולנית, חבורת הבריונים, העילגים, אותו קומץ שמשתלט על הנדל"ן האינטרנטי של אתרי החדשות, ומציף אותם בטונות של ניבולי פה, רוע וגזענות – כל אלה נמאסו עלי. לא רוצה להיתקל בדבר הזה, אפילו לא בטעות. כמו שחובבי גורמה לא ילקקו שאריות מהזבל, ככה מי שאוהב את המילה הכתובה – לא יחשוף עצמו לטוקבקים.

ברור אם כן למה כדאי לקרוא רק עיתונות מודפסת: כי עיתון מנייר מספק לכם בדרך כלל טקסט ערוך, מהודק, מרוסן, כפוף למגבלות נוקשות, מתוחם למגבלת תווים, שקול, כזה שמתיימר להיות מהימן – גם אם לא תמיד אובייקטיבי – ובעיקר זהיר. והכי חשוב: עורך העיתון לא יכניס כתבה שעיתונאי עבד עליה יום, יומיים, שבוע – ותחתיה, כמעט באותו מעמד, 200 טוקבקים, שנכתבו תוך, נניח, רבע דקה. הסלקציה הזאת טובה לי. קניית עיתון מעולם לא נראתה לי משתלמת יותר.

החירות שהאינטרנט העניק לכל אדיוט להפיץ רעל – הפכה לבלתי נסבלת. הרשת נהייתה הזירה המוצלחת ביותר לקידום תוכן פוגעני, הסתה, גזענות, ניגוח חברתי, השמצה של אדם אחר, חשיפה של סודות אישיים, בעוד הקרבן הרלוונטי לא יכול להגיב או להתגונן. אפילו מייסד הרשת החברתית המרושעת 'סיקרט', אותה סגר לאחרונה, אמר שטבעו ההרסני של האדם לא בנוי להפקרות הזאת. כל זה מבלי שהזכרנו את השיימינג,  אלפי בני אדם שביישו את אריאל רוניס למוות.

יתרונות החופש הוירטואלי מנוצלים לרעה על ידי גורמים בשולי החברה, שבאינטרנט הפכו לסוג של מלכים. המגיבים הטיפוסיים הללו הרי מבינים בהכל, ותמיד מוצאים סיבה טובה לנבל פה, לפגוע באחר, להסית ולהקניט. השיח שלהם הוא כולו נהמות קצרות ומתלהמות. מה הפלא? באתרי החדשות הגדולים בישראל הטוקבקים זוכים למעמד מקודש: על כל כתבה ניתן להגיב גם באמצעות חשבון הפייסבוק וגם במערכת התגובות של האתר. הגולשים גוללים את העמוד מטה, שותים כמעט מאונס את כוס התרעלה של הטוקבקיסטים. זאת, בשעה שבכל אתרי החדשות החשובים בעולם בכלל לא קיימת האופציה להגיב.

אז חזרתי לשלם על עיתון מודפס. אחרי שנים של קריאת טוקבקים אני עובר כעת חוויה מטהרת. טוב לי לדעת שאני נחשף רק לטקסטים שעברו עריכה, שהשקיעו בהם מחשבה, שזהות הכותב ידועה ומוכרת. כמה שקלים וחסכתם מעצמכם את האחת שיודעת ואת ההוא שמבין.

5.07.2015

מי יציל את בית הדין הגדול?

דמיינו איזו קטסטרופה הייתה אם בית המשפט העליון היה מתנהל בהרכב חסר עשר שנים. מדוע כשבית הדין הרבני הגדול עומד לקרוס לתוך עצמו – זה לא מעניין אף אחד?


אורית נפרדה מבעלה לפני חמש שנים. השניים תכננו להתגרש, ובינתיים פנו לבית הדין הרבני האזורי שיסדיר את עניין המזונות עד לגירושין הסופיים. אורית הרגישה שההחלטה הזמנית שנתן בית הדין גרמה עוול לה ולילדיה, ופנתה לערכאת הערעור, לבית הדין הרבני הגדול בירושלים. את הערעור היא הגישה בסוף 2013. מבית הדין הגדול הודיעו לה השבוע שהיא תצטרך להמתין לדיון עוד זמן רב, כיוון שבית הדין מתפקד בהרכב חסר מזה למעלה מ-10 שנים ויש תיקים דחופים יותר. הבירוקרטיה חוגגת, ומחלוקות פוליטיות על הרכב בית הדין – השאירו את אורית עגונה, אלמנה חיה, עד היום.

בבית הדין הרבני הגדול, המקביל במעמדו לבית המשפט העליון, קיים תקן לתשעה דיינים: שני הרבנים הראשיים לישראל ועוד שבעה דיינים קבועים. בפועל, מאז 2007 לא מונו דיינים חדשים, ומ-2011 רק שני דיינים קבועים מכהנים מתוך השבעה. הרבנים הראשיים משקיעים את עיקר זמנם בענייני הרבנות, ובפועל זמן הישיבה שלהם בהרכבי בית הדין – מצומצם ביותר. בית הדין הגדול, שחייב להתכנס כמעט תמיד בהרכב של שלושה דיינים, קורס תחת העומס. התוצאה: דיוני בית הדין נדחים, ערעורים דחופים ובקשות לצווי ביניים מבוטלים, פסולי חיתון משוועים לפתרונות, הציבור נפגע. תיקים סבוכים במיוחד של התרת עגונות וממזרים – שבית הדין הגדול הוא המוצא היחיד שלהם – תקועים כבר שנים ארוכות, ולאף אחד זה לא מזיז.



הוועדה למינוי דיינים התכנסה מספר פעמים בשנים האחרונות. הרכב הוועדה מסוכסך ומפולג; המאבק על כל דיין עיקש וחוצה דעות, וספוג באינטרסים של חלוקת משרות, כסף וכבוד. כל ניסיון למנות דיינים חדשים הפך למלחמת כיפופי ידיים, שבו נציגי הוועדה בעיקר חושבים איך לגזור קופון פוליטי על גבם של המועמדים מטעמם. גם לשרת המשפטים העתידית, איילת שקד, הבהירו שהוועדה למינוי דיינים היא מחוץ לתחום שלה. אם כל מינוי לבית המשפט העליון היה הופך לקרב בין מגזרים ומפלגות – הארץ הייתה גועשת. כיוון שמדובר בבית הדין הרבני, הסוגיה נשארת בחסותם הבלעדית של הפוליטיקאים.

בתי הדין הרבניים מתריעים מזה שנים שהם כורעים תחת העומס. שהם על סף תהום, ושאמון הציבור בהם נשחק עד דק. שהתדמית שלהם גרועה עד כדי כך שאנשים לא מתחתנים כדי שאם חלילה יתגרשו – לא יעברו את הגיהינום שמחכה להם בבית הדין. עשרות פניות בעניין למשרד המשפטים, ללשכת היועץ המשפטי לממשלה ולראש הממשלה – נפלו על אוזניים ערלות. המדינה מתעלמת, ונותנת לעסקני המפלגות להתגושש ביניהם, שעה שמאות אזרחים סובלים מעינוי דין משווע. גם ציבור עורכי הדין, שנאלץ לנהל דיונים בהפרש של חודשים ארוכים, זועק על ההתעללות הממסדית בציבור המתגרשים והמתגרשות – ונתקל בקיר אטום ובהתחמקות מתחסדת.

אפילו מי שסולד מהמוסד הזה, יסכים שבתי הדין הרבניים עוסקים בדיני נפשות. הצלתם מהווה עניין אזרחי-משפטי ולא דתי. המדינה יצרה מציאות בלתי-נסבלת, בה היא מחד כובלת את אזרחיה ומאלצת אותם להתגרש דרך מסדרונות בית הדין, ומאידך תוקעת את בתי הדין והופכת את הליך מינוי הדיינים לזירת אגרוף פוליטית. הציפיות של הציבור ממערכת שיפוטית להתנהלות איכותית הן גבוהות יותר מאשר מגוף ממסדי אחר. אם המדינה תמשיך באדישותה להתעלם מצרכי בתי-הדין הרבניים – שלא תופתע מדוע הדימוי של כל מערכת המשפט הוא כל כך גרוע.

בית הדין הרבני הגדול


בית המשפט העליון

2.16.2015

אורי אורבך - לא רק דתי מחמד | דברים לזכרו

השר אורי אורבך הלך לעולמו. הצער על פטירתו חצה מגזרים. פוליטיקאים מכל קצות הקשת הרכינו ראש. זהבה גלאון כתבה הספד קצר ונאה בדף הפייסבוק שלה, וציינה כי לאורבך הייתה "יכולת מעוררת התפעלות לגשר על העולמות השונים בחברה הישראלית". ואכן, המפד"לניק הצנום פער בלכתו חלל בליבם של רבים, שהרגישו את אותה הרגשה השמורה למותם של גיבורים לאומיים: משהו בישראליות הטבעית נעלם. איבדנו עוד חלק חשוב בפאזל.

אורי אורבך ז"ל. מפד"לניק
באורי אורבך היה משהו פשוט לעיכול, נוח להגדרה. לא סתם הוא ראה את עצמו כ"דתי מחמד", כי באמת היה בו משהו רך, חינני, מסביר פנים. הוא היה לץ טוב-מידות, לא מגזים, לא בוטה, מצחיקן בטעם, חמוד אך לא פראייר, אחד שיכול להשמיע דברים נוקבים כשצריך מבלי להתדרדר לשפה שפוליטיקאים רבים נכשלים בה.

אבל יותר מכל אלה, אורבך היה מאחרוני המוהיקנים של מפד"ל ההיסטורית. בלי גינונים מיוחדים, הוא ייצג את המפד"לניק האולטימטיבי, עם השפם, הציניות, חולצת הפלנל המשובצת והסנדלים. דתי-לאומי שחושב שהמגזר שלו הוא, כפי שכינה זאת פעם, סוג של "היפהפיה הנרדמת", ובכל זאת מתלוצץ שלנסיך אסור לנשק את היפהפיה, כי עוד עלולים לזרוק אותו מהמפלגה על דאחקה כזאת.

אורי מוקם עמוק במרכז הגזע של המפד"ל. בנט, אורי אריאל, הרב אלי בן דהאן, בוודאי סטרוק ומועלם – אינם אלא ענפים, הסתעפויות ותולדות של המשברים והתמורות שפקדו את הציונות הדתית וערכיה. הענפים הללו זכו לשמות – דתיים לייט, מתנחלים, משיחיים, חרד"לים, נוער גבעות – שהתפצלו אף הם לתתי ענפים, בהתאם לרוח המקום ורוח התקופה. אורבך לא היה שם, לא בקטגוריות המשנה. הוא איננו מפד"ל הניצית ולא מפד"ל היונית. הוא המיינסטרים, הגזע, אבן היסוד של השיטה כולה, נקודת החיבור שבין מפד"ל ההיסטורית לבית מפד"ל החדשה, או בשמה המעודכן, הבית היהודי.

אורבך הגיע בסוף 2008 למפלגה מרוסקת, למודת עסקנים שלא הרפו מלנסות להתוות למפלגה "דרך". הספינה של המפד"ל היטלטלה במשך שנים על ידי מנהיגיה. מפעל ההתיישבות משך אותה לכיוון הלאומי. רבנים משכו אותה לכיוון התורני. אנשי מרכז-שמאל ניסו למשוך את המפלגה למחוזות בהם הייתה לפני גוש אמונים. ראשיה הבולטים, כמו חנן פורת, הרב חיים דרוקמן, צבי הנדל, אפי איתם והרב יצחק לוי – פרשו ממנה והקימו מחנות מקבילים. כל מנהיג ניסה להמציא את הגלגל מחדש, ודירדר את המפלגה לנקודות שפל חדשות. אורי ביקש להחזיר למפד"ל את התמהיל המקורי שלה. מפלגה ימנית, אבל לא ניצית מדי. חברתית, אך לא סוציאליסטית. דתית, אך לא פנאטית. הפורמולה הדתית-לאומית האולטימטיבית: כזאת שיושבת על התפר שבין כל העולמות, בלי התנצלויות.

בכתביו, עסק אורבך בביתור וניתוח החברה הישראלית. באיזמל מנתחים חד וזהיר, היה מאבחן את הניואנסים הדקים ונקודות ההשקה שבין המגזרים השונים, ומפרק אותם לגורמים. הוא עשה זאת בכתיבה נהירה, מלאת הומור, כמו זו שעלתה בספרו "סבא שלי היה רב". גם ספרות הילדים הענפה שהותיר הייתה מלאה רמיזות ושנינויות דקות שלמראית עין כוונו לילדי בית-ספר, אך בפועל הוטמעו בה מסרים עדינים, שמטרתם הייתה לגשר בין עולמות שונים בציבור הישראלי.

נוח על משכבך בשלום, אורי אורבך. היית לנו לנציג נאמן.

10.01.2014

וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא - חֲלָף

בשנים האחרונות אנו עדים לאינפלציה גוברת בשוק ה"צדיקים", ה"גאונים" וה"גדולים". תארי הכבוד שמוענקים לכל דיכפין הובילו לזילות מוחלטת בערכם של תארים אלה. עסקנים הופכים בין לילה ל"רבנים"; "ראשי מוסדות" הם לא אחת אברכים צעירים שפתחו בקושי מעון. בעיתונות מסוימת מוקדשים התארים הרה"צ והגה"צ וה"הרב הגאון רבי" לכל בעל משרה תורנית זוטרה, ואפילו נציגי ציבור ברשות המקומית זוכים לסופרלטיבים ותארי רבנות מוגזמים. ראוי אפוא לבחון האם כך דרכה של תורה.

מרן האדמו"ר מסימפסען זוצקלה"ה
בהיסטוריה של עם ישראל, התואר "רב" הוענק לתלמידי חכמים שהיו בקיאים בספרות ההלכה והפסיקה, ואשר הוסמכו על ידי רבני הדור. הם קנו את מעמדם הודות ליכולתם לפסוק הלכה ולשמש כ"דעת תורה". התואר "רב" לא היה מתת שמים, מתנת חינם המסורה אוטומטית בידיו של כל בעל זקן, ויהא אפילו מרביץ תורה, אלא למי שהיה בעל סמכות תורנית משמעותית בקהילה. התוספתא במסכת עדויות (פ"ג ה"ד) אף קבעה בשעתה קריטריונים בנושא: "מי שיש לו תלמידים – קורין אותו 'רבי'; נשתכחו תלמידיו – קורין אותו 'רבן'; נשתכחו אלו ואלו קורין אותו בשמו".

בפרקי אבות אנו זוכים להכיר דמויות רבות ללא תואר רבני, ובתקופת התלמוד נשאו אמוראים רבים כינוי בלבד. הרמב"ם בהקדמה לסדר זרעים מבאר מדוע חכמי הזוגות לא זכו לתואר רבני: "כל מי שיהיה בעיניו נכבד מאד במעלתו על כל המעלות, קראו בשמו, כגון שאמר: 'הלל ושמאי', ו'שמעיה ואבטליון'. וזה לגדולתם וכבוד מעלתם, בשביל שאי אפשר למצוא כינוי ראוי להם לכבד את שמם, כמו שאין כינוי לנביאים. אבל החכמים שהיו בעיניו למטה מן המעלה הזו, יכנה אותן ב'רבן', כגון 'רבן גמליאל', ו'רבן יוחנן בן זכאי'. ושהיו בעיניו למטה מן המעלה הזאת, יכנה את שמם 'רבי', כמו שאמר 'רבי מאיר' ו'רבי יהודה'".

מבין שלל תאריו ופעליו, הרב עובדיה יוסף ביקש כי במצבתו יופיעו מקצת הספרים שחיבר – יביע אומר, יחווה דעת, חזון עובדיה וכיו"ב – ותו לא. כל המוסיף גורע. גם אדם שמילא כרסו ש"ס ופוסקים מכונה בצניעות "צורבא מרבנן", תלמיד חכם – דהיינו לא הוא החכם, אלא רבותיו. ומי שמתגדר בתואר זה לשווא, עליו נאמר "כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו" (ויקרא רבה, א, ט"ו). הרב הוטנר כתב כי ישנה רמה מסוימת של "דעת" הנחוצה והחיונית ל"רב" באשר הוא, ובהיעדרה – חוכמתו נפגמת פגם של ממש.

היבט נוסף בתופעת בפיזור התארים מתקשר לסוגיית קבלת "סמיכה" לרבנות על מנת לעסוק בהוראת הלכה. באופן אינטואיטיבי, דרישות הסמיכה עולות כמאליהן, בדומה לכל מקצוע אחר: כשם שרופא או מהנדס חייבים לעבור מבחנים מסוימים כדי שיהיו כשירים לעסוק במקצוע אותו למדו, כך גם ברבנות ובהוראת ההלכה. ואולם, לאור חלוקת התארים הסיטונאית הנהוגה כיום, מעיקרא יש לתמוה: לשם מה על אדם לעמול וליגע כדי לקבל "סמיכה" ולהתקרא רב אם ממילא התואר רב הוא סחורה המוענקת לכל דורש?

בשנת תשע"ב הוגשה הצעת חוק להגביל את השימוש בתואר "רב" רק למי שהוסמך לרבנות והינו שומר מצוות. ההצעה נועדה למנוע כניסת שרלטנים לעולם הרבנות ובד בבד להעלות את קרנם של הרבנים האמיתיים. עם זאת, הצעה זו מעוררת קושי, כיוון שגוף יכול לשלול תואר רק אם הוא בעל הסמכות להעניקו או לפקח עליו. תארי הרבנות שניתנו עד היום לא היו כפופים לאמות מידה כלשהן, והתואר "רב" – שלא נאמר "רבנו" – הפך יותר לכינוי עממי מאשר לתואר רוחני.

מי יתן ויהיה שם שמיים מתאהב על ידי על ידי כלל העוסקים בתורה, ובפרט על ידי המתעטרים באצטלה של תורה.