אֶלְגְרָבְּלִי. השם הוא אֶלְ-גְרָבְּ-לִי

- "אג-לג-בר-ר-לי. איך לעזאזל קוראים את זה?!"
- "אלגרבלי. אֶלְ-גְרָבְּ-לִי"
- "אלגברה לי?"
- "עזוב"

▫ ▪ ▫

השם אלגרבלי מזמן לך הפתעות. קוראים לך 'אלגברה' וגם 'גרב' ו'גרביל', ואפילו 'גרביון' או הגרוע שבהם, במחילה מכבודכם, 'אלגרבץ לי'. כל כך הרבה שיבושים, מעליבים יותר ומעליבים פחות, צובר האלגרבלי במהלך חייו, שאם למישהו יוצא 'אלגרבלי' חָלָק בלי שנשברת לו איזו שן טוחנת – זה רק כי קוראים לו מסעוד איפרגן והוא מכיר את השם הזה מנתיבות.

כשהייתי ביסודי, אני זוכר את רגעי האימה לפני הקראת שמות: "אברג'ל" – כאן; "אחיטוב" – כאן; "אלבאום" – כאן; "אלגר.." הופה, המורה, כאן כאן, אלגרבלי זה אני תעברי לאסולין. פעם שרפתי חצי שעה עם המוקדנית של חברת החשמל כדי לאיית לה את שם המשפחה. זה לא עזר; במכתב שלהם אני עד היום "אלקרבלרי".

אלגרבלי הוא לא עוד זילברקרנץ, פפאזשווילי או קורצוויילר – שמות משפחה שאמנם שוברים את הלסת אבל יש לך מושג איך לקרוא אותם; זה שם שצריך להתאמן עליו חודשיים כדי שיצא לך נכון. זה שבע אותיות שלא קשורות אחת לשניה. אחרי שאתה מתחיל עם ה"אל", הכל מסתבך: ה-ג' מתחלפת עם ה-ב', ה-ר' מכפילה את עצמה וחוזרת שוב לפני ה-"לי" וה-ב' מקבלת קמץ שיוצר את הצירוף "בא לי" בסוף האלגרבלי, מה שלא בא לנו בכלל.

נפה, אני בעצם נפה

המשמעות של אלגרבלי בערבית זה מִסנֶנֶת או נָפָה (الغربال), רמז לכך שאבותיי היו מסננים סדרתיים, בדיוק כמוני ["אני באמצע ישיבה, תתקשר יותר מאוחר"]. ברוסית "גרבלי" זה מגרפה (грабли), רמז לכך שאבותיי היו עובדי אדמה – כנראה חפרנים, בדיוק כמוני (grub = לחפור). יש מי שפירש את אלגרבלי כחיבור של המילים אל-קרב-לי – מה שקצת בעייתי, כי למילה 'קרב' יש שתי משמעויות שדי סותרות זו את זו.

▫ ▪ ▫

ואם מעצבנים אותנו אנחנו גם מגרפה!

אחיי גיבורי התהילה, אלגרבלים בכל פינות תבל: כולנו בני איש אחד אנחנו – שלא ממש היה קופירייטר מוצלח של שמות משפחה – אבל לפחות השאיר לנו אתגרים בחיים. נגזר עלינו לחזור שלוש פעמים על ה'אלגרבלי' בכל פעם ששואלים אותנו לשמנו. העולם מסתבך כי הוא פשוט לא מבין ששֶם מורכב מעיד על אנשים מורכבים. זה מי שאנחנו, ומי שלא טוב לו – שיתגרבל לו.

הלילה הזה, הלילה הזה, כולו מרור

בוקר טוב אליהו התשבי וברוך הבא לליל אי-סדר. כבכל שנה, נציג בפניך את הדחקן של המשפחה אשר ייקח את הצלחת המרכזית, ישים אצלו ויאמר: "זה בשבילי, אתם מה תאכלו?". המצות כרגיל יככבו במדור "מוציא מצה", שבו כל אחד משתף בתחושות שליוו אותו לאחר אכילת המצה. לדוֹד איציק יש תגלית מרעישה בעניין: "בואנ'ה, המצות עושות מה זה בלאגן בבטן". תודה ששיתפת אותנו, עכשיו אני מחכה בקוצר רוח לאכילת האפיקומן.

הבעיה, אגב, באפיקומן היא לא באכילתו – משימה לא קלה כשלעצמה – אלא במה שנלווה לה. מכיוון שלא טועמים כלום לאחריה, המצה נדבקת לשיניים כמו טיט. קיסם לא יעזור, יותר בכיוון של ללעוס קיפוד.

סבתא, שתאריך ימים, תדחף לך אוכל. יש לה טריק מוכר: היא שואלת "טעים לך", ואתה: "כן, כן, סבתא. טעים".

"אז אני אביא לך עוד!".

סבתא מתרחקת למטבח, ואתה אחריה בשובל של צעקות: "לא צריך, סבתא, לא צריך". אף אחד כמובן לא שאל את דעתך אם צריך או לא. ככלל, ככל שיותר בני משפחה מסבים על שולחן אחד, הפולניוּת בדם של הסבתות עולה.

ב'שולחן עורך' יגישו לך דגים. בעדות מסוימות טוחנים את כל הקרפיון עם העצמות, מכניסים אותו לקופסה עם ג'לי וכדי להעצים את ההשפלה תוקעים לו חתיכת גזר על הראש. אבל לדגים יש את הנקמה שלהם. בכל ליל סדר תשמע מקצה השולחן את אחד הסועדים מתחיל להשתנק ולפרפר, וכולם צועקים: "תנו לו לחם! תנו לו לחם!". אבל כזכור אין לחם, זה פסח! עד שבא דוד איציק ומוריד להוא שנחנק איזו מכת קונג-פו על הגב. שוב תודה איציק, הוצאת לו את העצם מהגרון אבל השארת אותו עם חוליה סדוקה בעמוד השדרה.

בסוף הערב המארחים מעוכים, נוזלים על כסאותיהם, לנגד עיניהם כתמי יין בכל מטר רבוע, ערימות של כלים, רצפה מטונפת ואלפי שברי מצות פזורים בזירת הקרב. אצל אחינו האשכנזים נהוג לסיים את הערב בשתיקה מעיקה כזאת, עד שהמארחת זורקת: "אז זהו…". בדיוק ברגע הזה, יש מי שנזכר לשיר "אחד מי יודע" וכבונוס – שיר השירים; אלמלא התשישות מארבע הכוסות, דוד איציק היה עושה ממנו קורבן פסח.

ואחרי שהאורחים מתקפלים והמארחים נשארים בבית עם כל הבלגאן, יש שתי אסכולות מתי לסדר את הבית: יש את הגישה של האישה שאומרת: "יאללה, צדיק, בוא נתקתק את זה, בבוקר כל הבית יהיה מסודר". ויש את הגישה של הגבר שאומרת: "חרררר-פפפפששש".

סדר הוצאת ספר תורה - נוסח מלא

לעילוי נשמת הסבא שלי, מנחם (מכלוף) בן רחל ע"ה, ולזיכוי הרבים, עיצבתי כאן נוסח מלא של סדר הוצאת ספר תורה - עם כל מה שצריך:

אתה הראת
בריך שמיה
מי שברך לחיילי צה"ל
תפילה לשלום המדינה
מי שברך לחולה

- לשימוש חופשי -

מכתב לסבא וסבתא - מהנכד באמריקה

לסבא וסבתא הצדיקים שלי,

מזל טוב ליום נישואיכם העשרים ומשהו (אחרי זה מי כבר סופר?)

אני מבין שאני על דיבורית, ולכן לא ארחיב במילים. יש סיפורים שראוי שישמרו כמוסים, ובכלל אלה גם סיפורים של חבורת הישראלים במנהטן שאני חבר בה (כמו הסיפור על האשכנזי שחשב שאני מדבר אידיש, מי היה מאמין שמילה קטנה במרוקאית תגרום לו להפוך ללבן עוד יותר). ובכל זאת, אכתוב כמה מילים:

אין כמו שולחן שבת

לפני הכל, אני מצטער שאני לא יכול לשמוח יחד אתכם בשמחה הגדולה שלכם. שמעתי שכמה דודות התקשרו לג'ורג'יו ארמני שיתפור להן חליפה כשמקביל הן מבשלות עשרה סירים ו-18 סוגי סלטים. כל הבאסה כאן באמריקה: במקום עוף ממולא ומרק חְרִירַה, אני נתקע פה עם אספרגוס וגפילטע פיש. במקום לשמוע דברי תורה מסבא מנחם, אני שומע על תוצאות בייסבול ועל מניות בבורסה.

אני כותב מכתב זה בשם אומה שלמה, אמריקה הגדולה, אומה שלא יודעת מה זה אוכל של סבתא, אומה שלא טעמה מעולם ספינג' או מופלטה, אומה שחיה בתוך עצמה והסבים והסבתות שלהם הם סתם זקנים שמבזבזים את החיים על בינגו כל היום. ברידג' במקום ספינג', חתולים במקום נכדים.

אמנם אין לי עדיין חמישה עשורים של נישואים ואמנם אני חי כעת בסביבה של אמריקאים שבגיל שלכם חושבים על הילד הראשון, אבל כמה דברים בהקשר לזמן כבר הבנתי. הזמן הוא לא קבוע, הוא זז בקצב אחר במקומות שונים לאנשים שונים.

אצלכם סבא וסבתא, הזמן לא זז לאט, הוא זז אחורה. בכל פעם שאני בא אליכם לטבריה אני מרגיש כאילו בשיכון ד' הכל זז וחולף ועובר – ורק בבלוק אלף ומשהו יש זוג שהרעננות והחיוּת והשמחה וההקרבה לא חולפים מהם לעולם. כל האנשים בספסל ליד המכולת של מוטי מתחלפים, ורק סבא – ברוך השם, חזק וצעיר ובריא – נשאר שם כדי להגיד שלום לנכדים בשבת. אשריה של סבתא, כבר חמישים שנה שהיא רק מתרוצצת וטורחת, לא נס ליחה ולא כהתה עינה. אפשר להיות בטוחים, חמישים זה רק תחילת הדרך, רק אחרי 50 שנה אפשר להתחיל להבין מה זה אהבה. בכל יום יהיו בעינכם כחדשים, גם אחרי כל כך הרבה זמן.

אני אספר לכם סיפור. לפני השליחות הייתי בטיול בצפון. משהו בלב אמר לי שהבטן שלי רעבה. בלי להסס עליתי לסבתא עם עוד חבר, בלי הודעה של שבועיים מראש או הזמנה באימייל כמו שעושים באמריקה, סתם ככה הגעתי לסבתא פתאום. אני לא צריך להרחיב, אבל תדעו שאחרי רבע שעה עמדו שתי צלחות גדושות מכל טוב, עם זיתים וחמוצים והמון אהבה. אם עליי היו נופלות שתי קיבות מקרקרות הייתי מקסימום מוציא להן נמלים מהארונות...

---

אני לא מכיר הרבה אנשים בעולם שדואגים רק לדבר אחד: לזולת. אנשים שכל חייהם מקריבים למשימה אחת – למען הכלל, למען המשפחה, למען עם ישראל. עוד לא ראיתי אצילות כמו שלכם, סבא וסבתא, שבכל שעה ובכל זמן ובכל מקום, תמיד אתם נושאים את עיניכם למקום אחד – למען הציבור. מציאות ללא אינטרסים, ללא נגיעה אישית – רק רצון טהור להיטיב עם העולם כולו. לפעמים אני חושב שאף פעם ראיתי אתכם עסוקים בעצמכם, וזה אפילו טיפה מוזר לפעמים איך הבעיות האישיות שלכם בטלות אל מול הצרכים של הכלל.

תודה רבה לכם סבא וסבתא שבניתם משפחה לתפארת, שלמה ואוהבת. אשריכם שהצמחתם ילדים לתפארת, איש איש ומעלותיו ותכונותיו.

תודה רבה לכם סבא וסבתא –
תמשיכו להיות חזקים ודואגים כמו שאתם.
אנחנו זקוקים לאהבה שלכם, עם ישראל זקוק לתפילות שלכם.


אני מתגעגע לכולכם, משפחה יקרה ומתוקה, תמשיכו להיות יפים ואוהבים,
תבואו אליי לאמריקה, יהיה בסדר, יש לנו במקרר קוקה קולה וחצי עגבניה.


האחיין, הנכד,
  אלירם רחמים זְרֵר בּוֹעוֹ.