יום ראשון, 20 באפריל 2014

הלילה הזה, הלילה הזה, כולו מרור

בוקר טוב אליהו התשבי וברוך הבא לליל אי-סדר. כבכל שנה, נציג בפניך את הדחקן של המשפחה אשר ייקח את הצלחת המרכזית, ישים אצלו ויאמר: "זה בשבילי, אתם מה תאכלו?". המצות כרגיל יככבו במדור "מוציא מצה", שבו כל אחד משתף בתחושות שליוו אותו לאחר אכילת המצה. לדוֹד איציק יש תגלית מרעישה בעניין: "בואנ'ה, המצות עושות מה זה בלאגן בבטן". תודה ששיתפת אותנו, עכשיו אני מחכה בקוצר רוח לאכילת האפיקומן.

הבעיה, אגב, באפיקומן היא לא באכילתו – משימה לא קלה כשלעצמה – אלא במה שנלווה לה. מכיוון שלא טועמים כלום לאחריה, המצה נדבקת לשיניים כמו טיט. קיסם לא יעזור, יותר בכיוון של ללעוס קיפוד.


סבתא, שתאריך ימים, תדחף לך אוכל. יש לה טריק מוכר: היא שואלת "טעים לך", ואתה: "כן, כן, סבתא. טעים".

"אז אני אביא לך עוד!".

סבתא מתרחקת למטבח, ואתה אחריה בשובל של צעקות: "לא צריך, סבתא, לא צריך". אף אחד כמובן לא שאל את דעתך אם צריך או לא. ככלל, ככל שיותר בני משפחה מסבים על שולחן אחד, הפולניוּת בדם של הסבתות עולה.

ב'שולחן עורך' יגישו לך דגים. בעדות מסוימות טוחנים את כל הקרפיון עם העצמות, מכניסים אותו לקופסה עם ג'לי וכדי להעצים את ההשפלה תוקעים לו חתיכת גזר על הראש. אבל לדגים יש את הנקמה שלהם. בכל ליל סדר תשמע מקצה השולחן את אחד הסועדים מתחיל להשתנק ולפרפר, וכולם צועקים: "תנו לו לחם! תנו לו לחם!". אבל כזכור אין לחם, זה פסח! עד שבא דוד איציק ומוריד להוא שנחנק איזו מכת קונג-פו על הגב. שוב תודה איציק, הוצאת לו את העצם מהגרון אבל השארת אותו עם חוליה סדוקה בעמוד השדרה.

בסוף הערב המארחים מעוכים, נוזלים על כסאותיהם, לנגד עיניהם כתמי יין בכל מטר רבוע, ערימות של כלים, רצפה מטונפת ואלפי שברי מצות פזורים בזירת הקרב. אצל אחינו האשכנזים נהוג לסיים את הערב בשתיקה מעיקה כזאת, עד שהמארחת זורקת: "אז זהו…". בדיוק ברגע הזה, יש מי שנזכר לשיר "אחד מי יודע" וכבונוס – שיר השירים; אלמלא התשישות מארבע הכוסות, דוד איציק היה עושה ממנו קורבן פסח.

ואחרי שהאורחים מתקפלים והמארחים נשארים בבית עם כל הבלגאן, יש שתי אסכולות מתי לסדר את הבית: יש את הגישה של האישה שאומרת: "יאללה, צדיק, בוא נתקתק את זה, בבוקר כל הבית יהיה מסודר". ויש את הגישה של הגבר שאומרת: "חרררר-פפפפששש".