28 באוגוסט 2016

נוח על משכבך, פואד

כל מה שגבר עיראקי בן 80 צריך בחיים זה בית גדול עם מרפסת, ערימת תיונים וארון מלא בפיג'מות פסים. וחשוב שידע לפרוס בהצלחה תפוח ולחלק אותו ישר מהסכין.

אבל פואד עליו השלום לא הסתפק בזה. פואד רצה להיות נשיא המדינה. חלם להיות הסבא החביב של עם ישראל, להיות שמעון פרס עם מבטא עיראקי. במשך שנים הוא סלל את דרכו לנשיאות, חילק צ'אפחות, הריץ דאחקות, ביקר בבר-מצוות, נישק פעילים, הרים טלפונים לאנשים עם המזומנים, אמר "בדאלק" לכל סובביו וחשב שהנה, אוטוטו הוא מגשים את החלום.

ופואד לא ידע שכל צעד שהוא עושה בהתמודדות על תפקיד נשיא המדינה, כל חיבוק, כל צ'אפחה, הם עוד שורה בכתב האישום המתגבש שלו. הוא לא ידע, המסכן, ושעט לעבר צוק בלתי-נראה שבישלו לו מתנגדיו. מעל ראשו התנדנד שעון חול, וכשהוא גילה אותו – היה זה מאוחר מדי.

פואד, לוחם עתיר זכויות, לא נכנע בקלות. הוא יצא לקרב חייו כשמעל ראשו מתנדנד שעון חול נוסף – פתיל חייו. והוא נלחם למען שמו הטוב כמו אריה, תאמינו לי, הוציא הון עתק על הגנה משפטית. ואז הוא שוב טרף את הקלפים ופרש מהעימות במה שמסתמן כמו תיקו.

היום בשיעור שלי אציין את פואד, שמזכיר לנו שוב שיש מה למעלה ממנו. אדם מתכנן תכניות – רבות מחשבות בלב איש – והיושב במרומים צוחק.

תפאקי ותפאונו לתעקי, יא פואד, פרשת מהחיים בזמן. נוח בשלום על משכבך.

27 באוגוסט 2016

תיק של אלאור אזריה | אם אני השופט



אם אני השופט בתיק של אלאור אזריה, הייתי כותב כך:

אלאור אזריה הרג אדם. אדם שהוא בן-מוות. אדם שניסה לרצוח אדם אחר. אבל הוא הרג אותו בשעה שכבר לא נשקפה ממנו סכנה. המחבל שכב שרוע, גוסס, אזריה הגיע משום מקום וירה בו. אין צורך לאנוס את חוש הראייה שלנו: כל בר-דעת רואה מחבל שגוסס לאיטו ולא מסכן איש.

אבל המחבל הוא לא באמת אדם ככל האדם. הוא אויב שמקדש מוות ומבקש לכרוך את המוות שלו עצמו במוות של אחרים. ואם אדם רוצה מוות ושואף למוות ומשתוקק למוות, אז הערך שלו לחיים פחוּת. חייו פחותים. ואם הערך שלו לחיים פחוּת, כל האידיאלים הגבוהים של קדושת החיים לא חלים עליו. הוא לא ראוי להיכלל בתואר אדם אלא, לכל היותר, תת-אדם.
אלאור אזריה הרג אם כן תת-אדם. מה העונש למי שהורג תת-אדם?

על הריגה של תת-אדם שלא נשקפה ממנו סכנה – יש להרשיע.

הרשעה, בלי עונש.

הרשעה – כי חייל שלוקח את החוק לידיים, ולא משנה באיזה הקשר, צריך להיות מורשע. אפילו אם מדובר בחיסול תת-אדם.

בלי עונש – כדי לא לתת רוח גבית לטרור. כדי לא לשמח את האויב. כשמחבלים שמחים ברמאללה, יהודים נרצחים בחברון. כדי שהחיילים לא ימצמצו כשהם רואים מחבל. כדי שהצבא לא ייעשה הססני. כדי לא להחליש אותנו מוראלית. כי אזריה לא הרג כאדם פרטי, אלא כחייל על מדים, ואם החלשנו את לובשי המדים – החלשנו את מדינת ישראל.

הרשעה, בלי עונש.

25 באוגוסט 2016

כשהבן שלך עולה לכיתה א'

הבן שלי עלה הבוקר לכתה א' ופתאם נפלה בי ההכרה שהיי הילד הקטן הזה הוא אשכרה שלי, בנאדם שלם שהוא כולו באחריותי, תחת חסותי הבלעדית, פגיע בכל שניה מחייו הילדותיים ולמרות זאת יודע שיש סביבו מעטפת הגנה חסרת מנוח שנקראת אבא ואמא. ואני עוד זוכר את היום הראשון שלי בכיתה א', למדתי בבית ספר עם שם יומרני למדי - "מעלה התורה" - אבא שלי הושיב אותי ליד בלונדיני חמוד בשם חנני הורוביץ ולמורה שלי קראו נחמה, ובגלל שהיה זה מעלה התורה ולא סתם ממלכתי-דתי זכור לי בוקר הפוך ומבאס במיוחד, אחרי שגיליתי שמתחילים לי הלימודים שבוע לפני כולם, ב-25 לאוגוסט 1991. ופתאום זה מכה בך, שהנה התחלף דור, חצי יובל חלף, שלושה ילדים נוצרו בינתיים בעולם והם לגמרי שלך ועכשיו אני עוד שניה לעזאזל בוכה פה, דוידי תן חיבוק דחוף לאבא אני לא מאמין שאתה כבר בכיתה א'