‏הצגת רשומות עם תוויות סיפור קצר. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סיפור קצר. הצג את כל הרשומות

5.12.2016

סלט ירקות בטעם צה"ל

אם תשאלו אותי מה זה מטבח צבאי אשיב: מטבח צבאי זה זוג ידיים חשופות. זוג ידיים שמנשנשות, שרק טועמות אם יצא טוב, שנכנסות לפה ויוצאות משם מלאות רוק וחוזר חלילה לתוך האוכל, שמוחות אגלי זיעה מהמצח, שמגרדות בבית השחי; אלה דברים ידועים לרבים, והרבה מעשיות ותורה שבעל פה יש על כך, כי מה לעשות, מטבח צבאי זה לא מסעדת השף של בוקששתר ולא מועמד לשני כוכבי מישלן, ומי שלא טוב לו שיבכה לאמא שלו.

עדיף להימנע מביקור במטבח צבאי; ריחות חזקים של טיגון בשמן עמוק, של אוכל מבושל מדי, ואדים – אדים בכל מקום – שנדבקים לבגדים ומשאירים עליהם ריח עז של מטבח. נוח לו לאדם שיפיל עצמו למייבש כביסה ולא ייכנס למקום מהביל כזה.

אבל כל זה לא הכין אותי לזוג הידיים שהיו מופקדות על הכנת הסלט. ידיים עבות שמחוברות לאיש מוצק, אזרח עובד צה"ל שה' יאריך ימיו בטוב ויפרוש בשיבה טובה בגיל 42, אך במחילה, היו אלה שתי הידיים הכי שעירות שראיתם מימיכם. סבך שחור, סמיך ומתולתל, כיסה אותן; כמו שיח היה שיערו מתפשט מפרקי האצבעות, נמשך בעבותות לגב היד, ומשם מטפס צפונה לזרועות ולכתפיים. לידו השמאלית היה מהודק שעון קסיו דיגיטלי שהסתיר תחתיו מושבת עור לבנבנה וסרוחה.

וכשהיה מגיע לעבודה, היה פושט את חולצתו ונשאר בגופיה לבנה הקטנה ממידותיו, שכיסתה עד כטפח מעל הפופיק, ותיכף מתפנה לחיתוך הסלט. האיש אמן בהכנת סלט. היה מוציא שתי סכינים, משייף אותן זו בזו, תופס מלפפון, נוגס את הגבעול הקטן בראשו ויורק הצידה, ומיד מתחיל באומנותו. טק טק טק, טיק טיק טיק, מרים בשתי ידיו את הירקות הפרוסים ומשליך לפח פלסטיק שחור 60 ליטר.

כזה פח, אם התעניינתם
כן, זהו פרט חשוב: את הסלט היו מכינים בתוך פח שחור ענק עם מכסה, כזה שיש בבתי ספר, שבימים כתיקונם משמש לאשפה רטובה. מדובר בכלי אטום, שימושי מאד, שאפשר בקלות להסב אותו לטובת ספונג'ה, איסוף עלים או ניקוז שפכים. פעם בתיכון, ידידי תומר הכניס ילד שלם לתוך פח כזה. את הסלט היו מכינים בבוקר, והיינו נהנים ממנו גם בארוחת הבוקר, גם בצהריים וגם בערב.

ואחרי שמילא את הפח מלוא גדותיו במלפפונים ועגבניות ופלפלים ובצלים קצוצים, היה משקע את שתי ידיו עמוק בתוכו, וכשכולו גוחן פנימה מערבב בכפות ידיו ובזרועותיו את הסלט, גורף את המלפפונים שבתחתית הפח לראש ואת העגבניות דוחק פנימה. זאת הייתה פעילות פיזית מאומצת. טיפות זיעה טפטפו פנימה, מה שבטח איפשר לחסוך קצת במלח ולימון.

אחר כך היה מזדקף. נושם אוויר, ממלא בכף ידו חופן מלח ובוזק על הסלט, שופך חצי ג'ריקן שמן לעידון הטעם, ושוב רוכן וגוהר מלוא גופו עד שסנטרו ממש נוגע בסלט, ומערבל את הירקות. וכשהוציא את ידיו, אדרת השיער המפוארת שבזרועותיו הייתה משומנת ומסורקת להפליא, עד שפעם המלצתי לו להוסיף לסלט קצת קונדישינר.

הטבח לא הסתפק בכך. היה סוגר את המכסה, מרים את הפח על כל תכולתו, ומנער אותו. זהו מחזה מרנין: כמו לוחם סומו שאוחז בחגורת יריבו, כמו חתן בריקוד סלואו עם אהובתו, היה הטבח אוחז את הפח בשני צידיו, מצמיד אותו חזק לבית החזה כדי שלא ייפתח חלילה, ושניהם – הטבח והפח – מתנערים בריקוד מלא אקסטזה, מקפצצים ומתנועעים ורוטטים, מהודקים ומחובקים, כדי שהמלפפונים והעגבניות יתערבבו יפה יפה.

מאז שיננתי לעצמי: תאכל בלי לשאול שאלות, אל תנסה לחקור במופלא ממך, ומה שאתה לא יודע לא קיים. יש פתגם: אל תסתכל בצלחת של אחרים, ואני מוסיף – אל תסתכל בצלחת של עצמך.


וזה הפתרון

5.08.2016

כולם הבייתה חוץ מאלגרבלי | סיפורו של סַמָּל ביטון

כשהייתי בטירונות היה לי סַמָּל שקראו לו ביטון, רק 'ביטון', כנראה שלא היה לו שם פרטי, ואם אני מעריך נכון אבא ואמא שלו גם קוראים לו ככה. הסמל ביטון אהב להתעלל בי. פעם אחת הוא קרא לי ממרחק של קילומטר ורבע – "אלגרבליייי", ואני עניתי "כן המפקד!". ביטון חייך את חיוכו הממזרי, הדליק סיגריה ואמר – "המפקד קראת לי, אה? בשבילך טוראי אלגרבלי אני הַסַּמָּל, וכשאתה עונה לי אתה עונה 'כן הסמל', היִינו ברורים, כן – מה לא – יש לך שעתיים ביציאה, זתומרת שבת".

"כן ביטון! הסמל! כן הסמל!".

וכך התנהלו העניינים בינינו. ביטון הסתובב כעוס באופן כללי, אבל בעיקר נהנה להתעצבן עליי. עשיתי יותר שכיבות סמיכה בטירונות משעשיתי כל ימי חיי. גרפתי עלים, שימנתי נשקים, ליקטתי בדלי סיגריות מכל פינה בבסיס. זחלתי פעם עם אפוד וקסדה ופק"ל מים ואלונקה וספסל על הגב כי הלכתי עם כפתור פתוח בכיס החולצה. הרגשתי שזה עושה לו טוב – "העצמה אישית" כמו שקוראים לזה היום – ובאמת השתדלתי שלא לקלקל לו את הכיף.  פעם אפילו תפסתי אותו ממלמל בחשאי, כמו אנשים שמזמזמים לעצמם שיר ששמעו הבוקר ברדיו, "אלגרבלי הזה מעצבן אותי, מעצבן אותי".

ביום חמישי אחד, לפני שנוסעים לסופ"ש, היה מסדר יציאה, וביטון הסתובב כדי לראות שכולנו מגולחים ויפים. כולם היו מגולחים ויפים, חוץ ממני, החייל היחיד בצה"ל שהסתובב עם זקנקן תיש. וגם הכומתה הייתה בצד הלא נכון, ואם נהיה כנים – אז תדעו שבדיוק הייתי רעב אז החזקתי שקית עוגיות שחור לבן שמוכרים בקנטינה בשבע שקל. ביטון כעס, "כולם הבייתה חוץ מאלגרבלי", הוא אמר והדליק סיגריה, ואז קרא לי אליו ל"לשכת הסמל" – שם יומרני למדי לאוהל מתפרק שבו היו מיטת שדה מרופדת בשמיכות סקביאס, שתי מאפרות וערימת עיתוני ספורט.

"אני מודיע לך שאתה מעצבן אותי ושלא באת לי טוב בעין מהיום הראשון שלך פה", הוא התיישב על המיטה ואני נעמדתי מולו עם ידיים מאחורי הגב, "ותמחק את החיוך הזה מהפרצוף שלך".

"כן המפקד", עניתי "הסמל הסמל! סליחה הסמל!".

"הבנתי אותך אלגרבלי, בא לך להסתבך איתי".

הוא הוריד את משקפי השמש והסתכל לי בעיניים. הסתכלתי עליו בחזרה. הוא לקח נשימה ארוכה, עברו חמש שניות של שקט, ופתאום נפלט לי איזה צחוק קטן. חִי פצפון כזה. ואז גם לביטון התפלק איזה חיוך אותו הוא הסתיר עם היד, ועברו עוד שלוש שניות של שקט, וכל מה שאני זוכר אחר-כך זה טירוף חושים של צחוק פסיכי: אני וביטון באוהל ושנינו צוחקים את הצחוק הכי משוגע שהיה לי בחיים – צחוק מפגר, בלתי נשלט – איך שאני מסתכל על הביטון הזה הבטן מתהפכת לי מרוב צחוק, שנינו מורידים את העיניים, נרגעים לשניה וחצי, מסתכלים אחד על השני, ושוב נשפכים על הרצפה, אולי עשר דקות נקרעים ככה כמו איזה ילדים בני שתיים.

ביטון אמר לי שגם אם יהיו כל הימים שבת וכל החיים טירונות – אין עונש מתאים לביזיון הזה שהתנהל פה עכשיו. "עכשיו סע הבייתה לאמא, אלגרבלי, שבת שלום".

7.24.2015

מיוחד לתשעה באב, סיפור

אצלנו בשכונה גרות שתי משפחות, בניין מול בניין: משפחת תַּנְחוּם ומשפחת הַמְּנַחֵם. מלבד השורש נ.ח.ם בשם המשפחה ושלום-שלום בדרך חזרה מבית הכנסת, הן לא חלקו הרבה במשותף. משפחה שלישית, גורדון, רצתה לארח את משפחת תנחום לסעודת שבת. תנחום, זוג צעיר, נחמד – מה שנקרא בשפת המקום: אירוח בקלאסה. כבר ביום שלישי הקדימה הגב' גורדון, ושלחה בווטסאפ הזמנה קצרה: "סעודת שבת אצלנו, מתאים לכם?".

לא רחוק משם התקבלה הודעה דווקא בנייד של גב' המנחם. על הפרק: הזמנה לסעודת שבת אצל משפחת גורדון.
"תודה רבה סמל ההבעה ‏‎smile‎‏ את בטוחה?", השיבה גברת המנחם המופתעת, שכנראה יודעת שאירוח משפחה עם שני ילדים עלול להיות מעמסה לא קלה.

"מה זאת אומרת?", השיבה המארחת, "ברור".

למחרת פגשה גב' גורדון בחניה גב' תנחום, והזכירה לה: "אתם אצלנו שבת, יהיה נחמד". תנחום לא ממש הייתה סגורה על מה מדובר, אבל הודתה בנימוס. "נבוא בשמחה", השיבה.

שבת בבוקר, החלות על השולחן, גב' גורדון מסיימת לסדר את המפיות ליד הצלחות, ממתינה לאורחים. משפחת המנחם, אבא אמא ושני ילדים, עושה את דרכה לגורדונים מהקומה השביעית. הם ממתינים בסבלנות למעלית שבת, והנה, רגע לפני שהמעלית נסגרת, מספיקים גם הזוג תנחום להצטופף יחד איתם. שבע קומות במעלית שבת זה מספיק זמן כדי לפתוח בשיחה קצרצרה. "למי אתם מוזמנים?", שאל אדון המנחם את מר תנחום.

"לגורדון".

"אה, איזה יופי, גם אנחנו".

החבורה הנכבדה יצאה מהמעלית. שתי נקישות, המארחת פותחת את הדלת ומיד מחליפה צבעים. במקום לארח זוג צעיר היא זוכה לשבת חבריא ב'. מבט חטוף על השולחן הצר, על הפלאטה ועל גב' גורדון, לא מותיר למשפחת המנחם ספקות: הייתה פאשלה מביכה, טעות מצערת, פדיחה מהאגדות. הם הוזמנו בטעות. איזה בושות.

גורדון התעשתו במקום. במקום להתבחבש בתירוצים וגמגומים – לקחו את העניין בקלילות ובאצילות, פתחו את דלתות ביתם ואירחו את שתי המשפחות – המנחם ותנחום – ביד רמה. ארוחת שבת מיוחדת כל כך לא הייתה להם הרבה זמן. ונחשו מה – האוכל הספיק, די והותר, לכל המכובדים שסעדו על השולחן.

▫ ▪ ▫



אי אפשר שלא להיזכר בסיפור של קמצא בר-קמצא. איך הסיטואציה הזאת הייתה נגמרת אז? בר-קמצא היה, במקרה הטוב, קובר את עצמו באדמה, חוזר הבייתה בפנים שחורות כשולי קדירה, ואוכל כריכים עם שוקולד לאור נרות השבת. חרפתו של בר-קמצא, כזכור, לא הייתה ניתנת לכפרה, והקב"ה – הוא ולא אחר – התערב בעלבונו: "אמר רבי אלעזר: בא וראה כמה גדולה כחה של בושה; שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו". אתם קולטים את זה? אם מתרחשת חרפה חברתית בארץ ישראל, בית המקדש לא יהיה עלה תאנה, בועה דתית מסוגרת שמתעלמת ממה שמתחולל בחוץ. הקב"ה לא יתן לגיטימציה, באמצעות בית מקדשו, לצדקנות וענוותנות מזויפת, כשבחוץ יהודים טורפים אחד את השני. אם כך, שיישרף! (יותר חריף: הקב"ה סייע להחריב את ביתו). וכל זאת למה? מפני שלא נהגו כבוד זה בזה.

בית המקדש הראשון נחרב על שלושה דברים – עבודת אלילים, שפיכות דמים וגילוי עריות. השני נחרב על שנאת חינם. החורבן הראשון תוקן כשגולי בבל החליטו לגדוע את העבודה הזרה, נידו את הרצח כאמצעי להשגת רווחה אישית וגזרו על עצמם צניעות. על כל סל התועבות של בית ראשון – חטאים של ייהרג ובל יעבור – קיבלו היהודים הרחקה של 70 שנה וחזרו. ומה באשר לתיקונו של הבית השני שנחרב על שנאת חינם? כיצד יכופר לנו?



בִּזְכוּת תַּנְחוּם וְהַמְּנַחֵם
נְנֻחַם בְּנֶחָמַת צִיּוֹן.


---
תודה למשפחות שהסכימו באדיבותן לפרסם את הסיפור.

12.12.2006

11.28.2006

סיירת צריפין | סיפור



-סיפור קצר   - לפני ואחרי

מלש"ב אחד רצה להתגייס לסיירת. כמה רצה? אם אני אשאל אתכם אתם תגידו לי שיותר מדי, אבל אותו זה לא עִנְיֶין, כי ככל שהוא רצה יותר כך הוא התאמץ יותר ויותר. היה רץ יחף על שפת הים של נתניה. היה לוקח בַּלָאטוֹת מהרחוב והופך אותם למשקולות. היה פריק של גדנ"עות, לא גדנ"עות של חיל החינוך עם כל מיני בונבוניירות משדה בוקר, אלא גדנ"עות של סֵבֶל, כאלה שיונקים ממנו את כל שרידי האנוש והופכים אותו לאיזה קוֹאַלָת שטח מאולפת.

10.05.2006

סיפור על חייל שלא לבש מדי א' | מעשייה

אני אף פעם לא לובש מדי א'. לא בתחנה המרכזית, לא בטקסים של יום השואה, לא בהשבעה וגם לא כשיוצאים הביתה. זה לא שהדקרון עושה לי חָרָרָה או משהו כזה, או בגלל שגנבו לי את הקיטבג ביום האחרון של הטירונות, בטוח לא בגלל שהשמנתי בצבא והמדים עכשיו נורא לוחצים לי על הבטן ובבית השחי. (כן, אל תחשבו שזה נעים לגמגם למשטרה צבאית ולהתחנן אליהם ביד רועדת שיבטלו לי את הדו"ח על הופעה במדי ב'). גם זה לא מתוך שנאה או רשע, כי בי אין אפילו טיפה אחת של שנאה – אלא מתוך אידיאולוגיה.
כי מדי א' זה כבוד. גאוות יחידה. המדים שלך זה מי אתה. זה לא סתם תלבושת אחידה בתיכון, אלא זו הזהות שלך, האישיות שלך, הבן אדם הקטן שמסתתר בתוכך. כשיש לך סיכת גּוֹלנצִ'יקוֹן זה אומר שטחנת טירונות ואימון מתקדם ואתה אולי מכיר את הריח בביוב של ג'באליה. אם יש לך כנפ"ץ אז בטח היית אמיץ וצנחת בשמיים כאילו אתה יונה או פרפר. אפילו במקומות דפוקים כמו חיל הרפואה מקבלים סיכה שנראית כמו פָּפִּיוֹן אדום, שתדע שאתה שייך למשהו, שאתה חלק מקבוצה גדולה של אנשים שמסתובבים עם פָּפִּיוֹנִים אדומים על הכיס של החולצה שלהם.

פרק שני

בנאדם הולך שמונים קילומטר כדי לקבל סיכה שעולה שני שקל. אנשים הולכים למות כגיבורים כשהם צועקים קודם גולני שלי ורק אחר כך שמע ישראל. הם גם יודעים שהרבה חושבים שהם סתם פראיירים ונטחנים, ושיהיה להם הרבה הרבה יותר קל להתגייס לאגף משאבי אנוש ולקבל נשיקות וחיוכים מכל מיני פקידות עם ליפ-גלוס. רק שבבחירה בין נשיקה וחיוך לבין גאווה עצמית רצופת סבל וייסורים, אין ספק שעדיף להם הסבל והבלאגן.

פרק שלישי

אני משרת בתפקיד של מכבה אש צבאי, שזה אומר שאם פורצת אש בבסיס אני צריך לכבות אותה או לפחות להתקשר מאה ושתיים שיבואו עם הזרנוקים שלהם וירטיבו את השריפה. לפי דעתי יש כבר איזה חמישים שנה לפחות מכבי אש בצבא, אולי אפילו יותר מהיום, בגלל שפעם הצבא היה בתוך צריפים, לא כמו היום עם השִׁיאַצוֹ והבריכה בבסיס וכל זה. 
חמישים שנה היו חיילים שהתפקיד שלהם זה לכבות אש בבסיס, רק שהם, בניגוד לחיילים שנולדו אחרי שנת 85, לא היו צריכים לענוד את סיכת כיבוי האש, הכִּיבּוּאוֹן אם להיות יותר מדויק, כמו שקוראים לזה המַעָאפְנִים. כן, ככה פתאום, חוברה פקודת מטכ"ל שכתוב בה: "כל חייל או חיילת המשתייכים, בין במישרין ובין בעקיפין, למערך כיבוי האש, יחויבו ע"פ הוראות הפיקוד העליון לענוד את סיכת היחידה כמובא בנספח הסמלים והאותות לפקודת מטכ"ל 6/054247/6". ברור וחד משמעי.

פרק רביעי

את הסיפור הזה הכי כדאי להפסיק לקרוא כאן, כי למרות שאתם חיילים אני רוצה להודיע לכם שהסיכה הקטנה הזאת חירבנה לי את כל המדים, יודעים מה – את כל הצבא. עד עכשיו הלכתי עם מדים וכומתה בצבע זית ואף אחד ברחוב לא שאל איפה אני משרת, רק ידעו שאני ג'ובניק שהולך עם כומתה בצבע בקו"ם ומדים בצבע בקו"ם ונשמה בצבע בקו"ם. הייתי בקבוצת החיילים האנונימיים שתמצאו אצלכם בבסיס: הנהגים, הטבחים, האפסנאים, חוטבי העצים ושואבי המים. חיילים בלי שֶׁם, היום הם יכולים להיות היום בביסל"ש ומחר במוצב בקלקיליה. אבל עכשיו, אני רואה מרחוק את השכן שלי הולך עם הכלב ושואל שאלות, ויודע שגם אם אני אגיד לו שזה התפקיד שמציל את המדינה, הוא יצחק. למה? כי הוא היה בנח"ל המוצנח ואני לא. כי להיות מכבה אש בצבא זה כמו להיות אופה בבית מרקחת או שוטר בבית חולים.

פרק חמישי

לבנאדם שהכי אמור לסבול מהאידיאולוגיה הזאת קוראים ניסים, הרס"ר של הבסיס, רק שהוא, בניגוד לרס"רים אחרים, אפילו לא היה נותן לי לאסוף בדלים של סיגריות מרוב שהייתי עצלן ומיואש. ניסים הזה העניש אותי כמה פעמים, אפילו המציא את המשפט "מוח של סיכה לא לובש סיכה" על שם ההגיג הכי מוצלח שאגודת הרס"רים המציאה. אבל בסוף הוא נכנע לאידיאולוגיה. ואידיאולוגיה, אתם יודעים, זו מחלה. מחלה שבגללה מחמיצים הרבה דברים. זה לא מסוג המחלות שמגרדים לך את האפנדיציט או משהו, אבל היא בכל זאת עושה הרבה נזק. כשמאבדים רגל שוכבים בבית החולים ומקבלים הרבה מתנות, וכשנגמרות המתנות אתה נשאר בלי הַרֶגֶל. והרס"ר שלנו, שהתחיל פתאום להבין אידיאולוגיות, ויתר לי על מדי א'.

פרק אחרון

המחלה הזאת עשתה לי המון נזק, כבר סיפרתי, רק שהפעם מכיוון שהיה מדובר בשלבים סופניים שלה, החלטתי להתגבר על המחלה, ובמקום לקום בבוקר, ללבוש מדי ב' ולהסתובב כמו דמיקוּלוּ, גמלה הקביעה בליבי שאני אהיה הגיבור של הבסיס בחודש הזה. בגלל שהייתי רגיל לישון ארבע-עשרה או שש-עשרה שעות ביממה, כיוונתי לי שלושה שעונים מעוררים לשעה שלוש בלילה בדיוק, ועוד הזמנתי בטלפון השכמה. בשעה שלוש ורבע בלילה התעוררתי לתוך רעש מחריש אזניים של מיליון טריליון שעונים שצועקים לי לקום, לבשתי מדי א' עם סיכת כִּיבּוּאוֹן וכומתה תקנית וגומיות בנעליים. הפעלתי את האידיאולוגיה, אידיאולוגיה הגיונית, צרופה, שיותר מכל הסתמכה על רדיפת צדק פשוט. פתחתי את התיק שלי, שמתי בו את הגפרורים וג'ריקן של דלק 4 ליטר, היה לי לפיד קטן ופנס להגברת אפקט הפחד. יצאתי בשקט מהחדר שלי לתוך החושך והתחלתי לרוץ, ריצה מהירה, חזקה, מאמינה, עם תיק ששוקל מאתיים קילו בערך. לא זכרתי איך רצים, והרגליים שלי התבלבלו קצת בכל פעם שעזבו את המדרכה. הפעם האחרונה שרצתי בחיים שלי הייתה בטירונות, כשגיליתי שאפשר לברוח מהמד"ס לתוך השיחים. רק בניגוד לאז, הפעם רצתי בכל הכוח. וכאבים בחזה, וצפצופים וחרחורים, והתנשפויות כבדות של מרלבורו אדום – כל אלה לא מנעו ממני את הריצה. נפלתי על הברכיים, מתנשם וחנוק, הגעתי לצריף הכי רחוק בבסיס, המספרה, היא הייתה חשוכה ועשויה מגג רעפים מתפורר. שעתיים ביום היה נמצא שם הספָּר, בשאר הזמן הוא היה מתעלל בחתולות. רעדתי כמו משוגע ולא הצלחתי לפתוח את הריצ'רץ' של התיק מרוב פחד, עד שהתאמצתי ממש ופיזרתי אותו על הרצפה. סובבתי את הפקק של הג'ריקן, ושפכתי מלא דלק פנימה דרך החלון של המספרה. ניסיתי להדליק גפרור בפעם הראשונה, בפעם השנייה ובפעם השלישית, עד שהצלחתי בפעם העשרים אולי – בגלל הרוח והפחד וכל זה. זרקתי את הגפרור פנימה, חיכיתי את העשר שניות הכי ארוכות בחיים שלי, עד שאש ענקית התחילה להבעיר את המספרה. עשן בצבעים כתום ושחור יצא מתוך החלונות, אש אמיתית שאחזה בכל פינה במספרה והפיצה חום כמו בל"ג בעומר. העיניים שלי היו רטובות לגמרי, מרגיש איזה מיליון שרירים עייפים בכל צד, ידעתי שזו שעתו הגדולה של כבאי האש, אותם רגעים של תהילה להם הוא מחכה כל חייו. התקרבתי לאש, והתחממתי, וגשם זלעפות התחיל לרדת כמו משוגע, גשם אלים שכיבה את כל השריפה. 

ואיש כבר לא היה מסביב, רק אני והגחלים הלוחשות שנשארו מהשריפה הגדולה.


- מבוסס על סיפור קצת אמיתי -

7.31.2006

תריסים | סיפור קצר

התריסים היו פתוחים והוא התעורר עם הזריחה. הציץ בשעון שבסלולרי – מוקדם מדיי – ומיהר לסגור אותם, מקפיד שלא להותיר אפילו חריץ.
הוא חש מועקה סתומה וכיסה את ראשו בסדין ממנו נדף ריח שתן של החתול.
בזמנו, התחושה הייתה שקיבל את חייו בחזרה. אפילו לא ציפה להקלה כזאת – בכל זאת פרידה. אמנם יזומה, אבל בכל זאת מין הראוי להתאבל.

7.25.2006

הַפַּרְשְׁדֹנָה | סיפור קצר

את סרגיי פגשתי לראשונה תוך כדי שהלכנו מכות. הוא היה בן שתים עשרה וכבר אז היו לו צלקות. אחת מהן הוא אהב במיוחד. היא הייתה על השוק והוא קרא לה "הצלקת האיטלקית", כי הייתה בצורת מפת איטליה. בשנים אחר כך, כשהיית מבקש ממנו משהו, היה יושב כשקרסול שמאל על ברך ימין ומלטף את הצלקת תוך כדי שהוא חושב אם להגיד לך כן או לא. באותו זמן עדיין היה היפראקטיבי, אבל כבר היה שמן מדי בשביל להתרוצץ, ורק היה מעביר ככה את היד למעלה ולמטה על הצלקת. כבר בגיל חמש עשרה נעשה שמן מדי, ואפילו הפסיק לרכב על אופניים. אותם אופניים שבגללם נפגשנו, אותם אופניים שבגללם הלכנו מכות.