יום שלישי, 28 בנובמבר 2006

סיירת צריפין | סיפור



-סיפור קצר   - לפני ואחרי

מלש"ב אחד רצה להתגייס לסיירת. כמה רצה? אם אני אשאל אתכם אתם תגידו לי שיותר מדי, אבל אותו זה לא עִנְיֶין, כי ככל שהוא רצה יותר כך הוא התאמץ יותר ויותר. היה רץ יחף על שפת הים של נתניה. היה לוקח בַּלָאטוֹת מהרחוב והופך אותם למשקולות. היה פריק של גדנ"עות, לא גדנ"עות של חיל החינוך עם כל מיני בונבוניירות משדה בוקר, אלא גדנ"עות של סֵבֶל, כאלה שיונקים ממנו את כל שרידי האנוש והופכים אותו לאיזה קוֹאַלָת שטח מאולפת.
נכון לאז, הוא עדיין היה חי בדמיונות שלצה"ל יש יחידת זוחלים תת-קרקעית שמציצה על אחמדינג'אד מתקלח ואוספת במקביל מודיעין על המתרחש בערב הסעודית. צעקו עליו, נאיבי, מוגזם, מורעל, מופרך, מתוסבך, מטורלל. אותו כאמור זה לא עִנְיֶין – כי האש שבוערת בילדון לפני גיוס היא מדורה של ממש. לחֵלֶק זו אש המוטיבציה, מעין דחף ילדותי משהו להציל את שלום האומה העברית, ולאחרים מדובר באש הפחד, החשש, מן הצעידה הכל-כך עיוורת אל הלא-נודע. אבל אפילו הוא לא האמין שכל מה שסיפרו לו עד עכשיו עלול להתרחש. אולי.


בבקו"ם הוא מגיע לקצין המיון. מי אתה, אין לי שֵׁם אומר המלש"ב, רק מטרה אחת, שאיפה אחת, להתקבל לסיירת. כך אגשים את עצמי, חשב, כך השם שלי יהפוך להיות רלוונטי, כי כעת אני סתם איש עם חזון לא ממומש, וכשאכבוש את ההר, אדע סוף-סוף מי אני. כעת, הוסיף, אני לא רוצה תותחנים, לא אכפת לי איך נראה טנק, לא מזיז לי מטוסים וטייסים, גם לא מודיעין או הנדסה קרבית. כלום, רק דבר אחד: סיירת. והוא באמת מוכן היה להקריב את עצמו ואת חייו בשביל להגיע לסיירת. מדובר אולי בטירוף אך זהו עיקרון, סיים ונאנח. ענה לו קצין המיון בנימוס מתנשא, מגיעים לי לכאן מספיק משוגעים כמוך, אני ממליץ שתראה קב"ן, הוא נמצא בהמשך המסדרון, בינתיים נשבץ אותך כנראה בצריפין, החוצה בבקשה, הבא בתור. החוצה, החוצה! ואז התחילה המהומה.

מהומת עולם, שלא תדעו, נפתחה שמה. ערבוב של כאוס וערפול חושים. עם כל הכבוד לך, צרח המלש"ב בכל כוחו, איזה צריפין, בשם אלוהים? מה צריפין? מי צריפין? למה צריך חיילים בצריפין המסריח הזה? מה זאת אומרת צריפין? והוא קילל: חתיכת קצין ג'ובניק מושתן ורקוב שחושב שהוא כל יכול, מי אתה בכלל? אפס, אני אדאג שיעיפו אותך מצה"ל. תוריד את הדרגות מהכתפיים וכו'. מה לא טוב בי, נזעק, שאני מטורף? מה? שאין לי מוטיבציה? ובסוף הוא בכה כפי שלא עשה מעולם: קח אותי, התחנן, תן לי להיות בסיירת, בבקשה, בבקשה. משך דקות ארוכות נשכב שם המלש"ב והתייפח, הבכי לא הרפה ממנו –תבינו אותו – אתם יכולים לנחש מה הפירוש של שירות בצריפין למי שחלם סיירת. זה כמו שאני אגיד לכם להסתובב חודש עם אפוד וקסדה, בלי מקלחת, ובלי הדובי שלכם בלילה. כמו תינוק שמאבד את הוריו באמצע הלונה-פארק כך הוא, עזוב, מותש, מאוכזב, מריר, מתוסכל.

מסביבו ה היו עוד איזה מאתיים מלש"בים, כולם עם מבט מזוגג בעיניים, אנשים עייפים ונטולי מוטיבציה, מביטים בתמיהה על המשוגע שרוצה סיירת. חצי מהאנשים שם היו חולמים לשרת בצריפין, אבל הוא הבודד, כמו ילד חינוך מיוחד, הרגיש שכאשר אומר לו הקצין איך להתנהג, הוא מדבר איתו במשפטים קצרים ובקול רם, מחשש שלא יבין מי כאן הבוס.

חודשיים עברוּ.

בעבר, והכל אמת תמימה, אהוביי החיילים, היה יוני רוזנבלום המלש"ב בטוח שג'ובניק זה קללה. עוד מעט השעה 17:00 ויוני כבר מארגן את התיק-צד שלו לקראת יציאה. בתוך התיק יושב לו סנדביץ' שהוא שכח לאכול. וגם משקפי-שמש וארנק קטן בצבע חום. עם ערימת הציוד הזאת, הוא נוסע הביתה, לא קולט איך לעזאזל חשב פעם להיות לוחם. ויוני עכשיו עולה על אוטובוס דחוס במיוחד, כל-כך הרבה חיילים יש בצריפין, עוד ארבעים דקות הוא ישכב בבית מול הטלוויזיה, יראה את הסרט "החלום ושברו", ויירדם.

שנה מאוחר יותר.

במקום הזה הוא מרגיש תקוע, בהחלט הרגשה לא משובחת כשיש לך עוד איזה שנתיים לשרת בצה"ל. תקוע בבסיס שלו, באיזה שמירה שהפילו עליו, תקוע עם שלושה שעונים מעוררים בשעה 6:00 ביום ראשון בבוקר, ואין שום מוצא, תקוע עם הדלקת גרון שבזכותה זכה בשתי חבילות דֶקְסָמוֹל סִינּוּס, תקוע עם מינוס-אלף-מאתיים-שקל, תקוע עם החיים ועם הבאסה שנכפתה עליו בסיטואציה תקועה במיוחד.

ובתוך הערפל מתרמזת דמות. היא נעלמת כשהוא נמצא עם החברים בבסיס, אך מופיעה כשיוני נמצא לבדו. הוא רוצה לקרוא לה, להראות לה שהוא מזדהה איתה, אך אז הוא חוזר בו, מחשש שאם יעניק לה ממשות הוא יהפוך להיות מושא ללעג. אולם זוהי דמות שהוא מזדהה איתה למרות שהוא מעמיד פנים כאילו לא. זוהי דמותו של המלש"ב שרצה להיות בסיירת.

השבר הגדול שלו הגיע מזמן, מוקדם מהצפוי, זהו הבקע שיש לכל ג'ובניק ממוצע. בהתחלה, היה את כל הבדיחות הפנימיות. שאמרו עליו שהוא עובד בשביל אנשים אחרים, שהוא פקיד, שהוא פועל, שכיר ב-300 שקל, כּחַ עבודה זול, כלי ריק, שהוא שורף שלוש שנים ברוורס, בטלן, חפשן, עצלן עם מדים, מיותר, לא הכרחי, רקוב, שכמוהו יש עוד אלפים. זה דברים שמרחפים לו בתודעה ומכרסמים את כל המגדלים הגדולים שהוא בנה לעצמו, בדמיונותיו, כשהיה מלש"ב.

אבל כעת מאוחר מדי. יוני הפך לג'ובניק של הבסיס. תראו אותו מסתובב עם נעלי אדידס, חולצה מחוץ למכנסיים, שיער ארוך באופן מוגזם, הוא עייף כמעט תמיד והתפוקה שלו לצה"ל היא שלילית מיסודה. מחשבות על סיירת נשמעות עכשיו כמו אבי ביטר בפילהרמונית. הוא התחיל להרהר על אופי ההתנהלות של הג'ובניק הממוצע, בהתחלה הוא התפלא על עצמו – מה לו ולפילוסופיות המסורבלות האלו, אבל אז הוא גילה שזה מה שמייחד אותו כג'ובניק. כי הג'ובניק חייב לבדל את עצמו. עושה דברים חריגים בכוונה, כדי לזכור את ייחודיותו.

בין החייל לבין צה"ל, חשב לעצמו יוני, יש מלחמה פנימית יומיומית. החייל בדרך כלל יאהב את הצבא אחרי שישתחרר, אבל ישנא את המדים ואת המסגרת הצבאית. למה הוא אוהב את צה"ל, ומוכן באמת להתנדב למענו, אבל שונא את השירות הצבאי? הוא חשב קודם כל על נהלי ההופעה המחמירים אצלו בבסיס. הוא נזכר ברס"ר הטיפש שלו, וחשב על העובדה שהצבא רוצה את החיילים שלו בפס ייצור. איך שצה"ל אוהב אותם בלַיין אחיד, ירוקים, מגולחים, מגוהצים, ובלי גומיה אדומה בשיער אם אפשר. הוא נזכר בתמונות שראה פעם, איך מדי צה"ל היו מכנסיים קצרים וחולצת כפתורים פשוטה, בלי "נהלי הפיקוד העליון להופעה ולבוש" ובלי בָּטִיח. קצין המיון השבלוני והאנֶמי שהוא פגש בבקו"ם הבהיר לו, שככל שאתה קרוב יותר למודל האפור והמאופק, הצבא יעדיף אותך. הוא הדין לגבי אלפי קצינים זוטרים שפגש בצה"ל, שלמעשה נראית כמו חבורת אנשים חיוורת ובינונית, שכל חדוות החיים ופורקן היצירה שלהם מסתכמים באיזה יומן צבעוני מקושט במיוחד.

והחייל מצידו במלחמה הפוכה. לא בא לו להיות חלק פצפון בתוך הבולדוזר המשוכבד הזה שנקרא צה"ל. לכן, אם הוא לוחם אז הוא יפתחַ לעצמו גאוות יחידה מטורפת, יתרגש כשהוא יראה את הדגל של החטיבה שלו, ויספר תמיד, לו ולדורות אחריו, אני הייתי בגולני, אני הייתי בגבעתי, נלחמתי עם הצנחנים בלבנון, יציין כי החייל שבטנק ינצח, או שהטובים לטיס והאריות למג"ב. ואם הוא ג'ובניק אז אין לו גאוות יחידה, הוא חַשׁ אפור וכבוי, ובגלל זה המסגרת תהווה עבורו טריגר תמידי – איך לתחמן ולהבריז ולמרוד ולהתחמק. יש בנות שאפילו נזם קטנטן באף יכול לשנות להן את מצב הרוח. למה? כי הן מרגישות את המרד הקטן מבעבע בתוכן – כבר לא חלק מהמוני החיילים, אלא אישיות פרטית, לא מוכתבת, עצמאית, אינדיבידואלית.

ופה המתח הגדול: צה"ל רוצה אותו אדם טוטאלי עם מדים, מספר אישי ותחושת משימה; יוני רוזנבלום רואה את עצמו אזרח שעושה טובה למדינה, בן עשרים ושלושה חודשים, שגר ברחובות, שומע ברי סחרוף ואוהב את החברה שלו נורית שהתמונה שלה תלויה לו במשרד. ויוני רוזנבלום שוכב עכשיו במיטה שלו, חושב על הצבא שהוא אהב פעם כל-כך, מנסה לדעת מה בסוף יקרה. האם יש קשר בין כל הדברים שחשב עליהם, לבין הקריסה המנטאלית והמוראלית בצה"ל? מה עתידו של גיוס החובה? מה מעמדו של צה"ל בחברה? אולי ככה עַם לא בונה צבא, ובטח צבא לא בונה עַם?