הקשר בין ההגירה לאירופה לסכסוך הישראלי-פלסטיני

ההיסטוריה מלמדת כי רוב בני האדם מחפשים קודם כל חיי רווחה ורק אחר-כך הגשמה של שאיפות לאומיות. אל תטעו לחשוב שהפלסטינים שונים בהקשר זה

מהגרים יהודים על ספינה בדרכם לאליס איילנד. ברקע: ניו-יורק

אחת התופעות המרתקות בהיסטוריה של העם היהודי, היא ההגירה המסיבית ממזרח אירופה למערבהּ ולארצות אחרות מעבר לים, מן השליש האחרון של המאה התשע-עשרה ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1881-1914). נדידת היהודים, בעיקר לארצות הברית, הייתה חלק מהגירת המונים, שהקיפה יותר מ-35 מיליון איש בפרק זמן של פחות מ-50 שנה. הרוב המכריע של המהגרים היהודים – יותר מ-1.7 מיליון יהודים – היגר לארצות הברית, וכ-60 אלף יהודים בלבד עלו בתקופה המקבילה לארץ ישראל.

באמצע המאה ה-19 חיו בארה"ב כ-50 אלף יהודים בלבד. בשליש האחרון של המאה ה-19, בעקבות הרעה כלכלית וחברתית באירופה, גילו היהודים את אמריקה והיגרו אליה בהמוניהם. בשנת 1904, שנת פטירתו של הרצל, חצתה ההגירה היהודית לראשונה את מחסום ה-100 אלף איש בשנה, ובשנת 1906 – שנת שיא בהגירה היהודית – עברו ב"אליס איילנד" למעלה מ-150 אלף יהודים בדרכם לארה"ב.

שנות ההגירה המסיבית של יהודי אירופה הן אותן השנים בהן התעורר הרעיון הציוני. שתי התמורות הגדולות – ההגירה והציונות – פעלו לכאורה בשני קווים מקבילים. בעוד מאות אלפי מיהודי מזרח-אירופה ביקשו לנדוד לארה"ב, התפשט הרעיון הציוני על ידי תנועות לאומיות כגון חובבי ציון וביל"ו, במקביל לפעילותם הנמרצת של מייסדי והוגי הציונות – אחד העם, הרצל, א.ד. גורדון, חיים ויצמן ועוד. באותה התקופה נערכו 11 קונגרסים ציוניים, הוקמו המושבות הראשונות בארץ ישראל ונקלטו אנשי העלייה הראשונה והעלייה השנייה.

האם המפעל הציוני זכה להצלחה מסחררת? החוקרים חלוקים בשאלה זו, אך עם המספרים קשה להתווכח: בשנות העלייה הראשונה והשנייה, פאר הציונות, נדדו 3 אחוזים בלבד מכלל המהגרים היהודים לפלשתינה. לא כולם הוגדרו כציונים מוצהרים, אך רובם הכירו את פועלו של בנימין זאב הרצל או השתייכו לתנועות סוציאליסטיות וקומוניסטיות באירופה. במציאות שבה גלי ההגירה ממילא שוטפים את כל יהדות אירופה, הנתח הארץ-ישראלי היה קטן למדי. הבחירה של היהודים הייתה קודם כל בחירה בחיים הטובים, הבטוחים, המבוססים, שחיכו להם מעבר לים, רחוק מה"שטעטל'ך" של מזרח אירופה. השכבה הבוגרת, של דור ההורים בגילאי ה-35 ומעלה – בחרו ברוב מוחלט את ההגירה היציבה לאמריקה. מחקרים על התקופה מלמדים כי יהודים רבים, גם כאלה שהזדהו עם הרעיון הציוני, בחרו שלא לסכן את איכות חייהם, גם בעד אידיאולוגיה ואהבת הארץ. מיעוט צעיר והרפתקן, שהוקסם מהרומנטיזציה הציונית או מהמורשת היהודית, הוא שבחר בארץ ישראל.

מנגד, את הזינוק המטאורי במספרם של יהודי ארה"ב ניתן בהחלט להגדיר כהצלחה: בשנת 1920 עמד מספרם של היהודים בארה"ב על כ-3.38 מיליון, ב-1930 עמד על כ-4.23 מיליון וב-1940 על 4.77 מיליון. אמריקה הפכה למשאת תשוקתם של מיליוני יהודים שחלמו על חופש וחיי רווחה. הם כינו אותה, בהתרפקות ממש, "די גאלדענע מדינה", ארץ הזהב, וביססו בראשית המאה ה-20 מורשת עשירה (גם ביידיש) המשקפת את הכמיהה והחלום לחיים החדשים מעבר לים, באמריקה.

ערב קום המדינה, לשם השוואה, עמד מספרם של יהודי ארץ ישראל על כ-600 אלף בלבד, לעומת 5 מיליון בארה"ב. המספרים האלה אינם באים למעט בערכו של המפעל הציוני, מפעל לאומי ענק בכל קנה מידה, אלא ללמדנו שארץ ישראל לא הייתה המוקד היהודי האטרקטיבי ביותר באותם ימים. הציונות הייתה, בין היתר, חלק מטרנד של הגירה, שקדם לה טרנד של לאומיות – אך ההצלחה האמיתית שלה התרחשה רק מאוחר יותר.

מתי הפכה ההגירה ההמונית לישראל לאטרקטיבית? לשאלה זו קיימות תשובות רבות, אך אין חולק כי להקמתה של מדינת ישראל חלק מרכזי בכך. הקמת המדינה סימלה עבור עולים רבים מימד של יציבות. אלה לא היו חיים טובים בהכרח, אך כן היה בהם אופק וקְבִיעוּת שעולים-מהגרים משוועים לו. אגב, אפילו לאחר קום המדינה, כשהגיעה שעתה של גולת המזרח לעלות לישראל, ובפרט איראן, מרוקו וסוריה, בחרו מאות אלפי מיהודיה להגר לאמריקה, לצרפת ולקנדה – שם חיכו להם חיים מבוססים יותר ומלאי ודאות.

נדידת העמים במאה ה-21

כ-100 שנים לאחר הגירת ההמונים של ראשית המאה ה-20, העולם שב ומתמודד עם נחשולי מהגרים. שוב הפערים הכלכליים, האיום הביטחוני והכמיהה לחיים יציבים – מולידים גלי הגירה המוניים למדינות מפותחות. אירופה הפכה לאמריקה של המאה ה-21. מיליוני פליטים ומהגרי העבודה הולידו בעת האחרונה את משבר ההגירה הגדול ביותר בתולדותיה מאז תקופת מלחמת העולם השנייה. על פי נתוני סוכנויות האו"ם, מסוריה לבדה נמלטו כ-4.4 מיליון בני-אדם ב-3 השנים האחרונות, כמחציתם הגיעו לטורקיה.

הטבע האנושי עושה את שלו: יצר החיים גובר, והאדם מחפש לעצמו חיים חדשים. בלוב, בסוריה, בסודן – קראו המנהיגים לבני עמם להתייצב לדגל, להילחם בשם האידיאולוגיה (תהא אשר תהא), אך אלה בחרו לברוח. למרות שאין ספק שבקרב מיליוני מהגרים קיימת זיקה אמיתית למולדתם, כמיהתם לחיים טובים חזקה יותר; הם העדיפו להיטלטל בספינות רעועות בלב ים ולהגר לארץ זרה ומנוכרת, אך בטוחה ויציבה כלכלית.

ומה בישראל? מאז שישראל כבשה את השטחים, מוחזקים תחת ידה מיליוני פלסטינים. ישראל לא מצאה דרך לייצר עבורם חלופה טובה יותר למצבם: אין פתרון מדיני באופק, והחיים תחת הרשות הפלסטינית גזרו עליהם חיי דיכוי וייאוש. פלסטינים רבים נקלעו לסכסוך הישראלי-פלסטיני בעל כרחם. אין להם חלק בסכסוך, הם מואסים במאבק הבלתי-נגמר הזה, והיו מעדיפים לחיות חיי רווחה ולא למות על מזבח האידיאולוגיה הפלסטינית. יש לא מעט כאלה; זוגות צעירים לצד בחורים משכילים שחולמים על חיי רווחה וחירות. אני מתכתב איתם על בסיס קבוע.

ישראל מעולם לא בחנה אפשרות להציע לפלסטינים חלופה אזרחית שתענה על השאיפה שלהם לחיים טובים יותר, קרי, הגירה קלאסית – התאקלמות במדינה אחרת והתחלה של חיים חדשים. רעיונות כאלה נחשדים אוטומטית כטרנספר. הלאומנות הפלסטינית, שמנהלת מזה שנים את מאבקה על גבם של האזרחים המשועבדים והאומללים, תחשיב מהגרים כאלה לבוגדים. אולם בהסתכלות גלובאלית, על עולם שמיליונים נודדים בו מדי שנה, מדובר בפתרון צודק והגון: אם ישראל לא יכולה להקים מדינה פלסטינית, מסיבות אלה ואחרות, חלה עליה חובה הומניסטית לדאוג לחלופה הגיונית, נתונה לבחירה, שתאפשר לפלסטינים לפתח את עתידם במקום אחר. אין כאן 'עידוד הגירה' אלא אלטרנטיבה הומאנית לחיים בשטחים. כוחות השוק האנושיים-חברתיים יעשו כבר את שלהם.

ישראל לא ניסתה להידבר ברצינות עם מדינה כלשהי על האפשרות לקלוט פלסטינים, ובכך למזער את הסאגה הבלתי-נגמרת של הפליטוּת הפלסטינית, פליטות שמסכלת כל ניסיון לסיים את הסכסוך. לא ברור איזו מדינה תסכים לכך, אך ראינו כיצד מדינות כמו תורכיה מאפשרות למהגרים להתקיים בתוכם תמורת סיוע כלכלי. זהו פתרון כלכלי ראוי לבחינה, במקביל למאמצי ההסדר המדיניים שנעשים בתוך המרחב החנוק שבין הירדן לים.

הרצון לחיים טובים הוא יצר אנושי קיומי. מתן אלטרנטיבה למשפחות המבוססות, המתונות – לא לג'יהאדיסטים משולהבים – יכולה לייצר היענות חיובית. אמנם הבעיה הפלסטינית תמשיך להתקיים על האדמה הזאת, אך לבטח נחוש אותה בעוצמות נמוכות יותר.

מפת הגירת המוסלמים בעולם

עד 1967 לא היה עם פלסטיני, תשאלו את גוגל

הכירו את אחד מהכלים המדהימים שיש לגוגל: ה-Ngram Viewer. הכלי המופלא הזה מאפשר ליצור תצוגה גרפית של תדירות הופעת מילה/ביטוי במאגר הספרים הסרוקים של Google Books, החל מהמצאת הדפוס ועד שנת 2008.

חיפשתי את הביטוי "עם פלסטיני" ב-Ngram. כמה אזכורים מצאתי? עד לפני 100 שנה לא נמצא אזכור אחד לעם הפלסטיני. אתם שומעים? 0 אזכורים למונח "Palestinian Nation" בכל הספרים שפורסמו עד מלחמת העולם הראשונה. לעומת זאת, חפשו את המונח "Jewish Nation" ותקבלו תוצאות מדהימות: בשנת 1811 הופיע המינוח "עם יהודי" בספרות פי 12 יותר מבשנת 2000 (!). מאות אלפי אזכורים ספרותיים יש לעם היהודי בשנת 1700, ואף לא אזכור אחד לעם הפלסטיני בשנת 1914.

מתי אם כן קם העם הפלסטיני? ניחשתם נכון, הגרף מזנק במאות אחוזים כאשר ישראל משחררת את שטחי 67. אז נולד העם הפלסטיני. אז נולדו האתוס, המורשת, רוח הקרב, ההיסטוריה והרוח הפלסטיניים [אכן קיימים אזכורים ספרותיים לעם הפלסטיני בין 1948 ל-1967 – וגם קצת לפני – אבל הם מועטים].

הציונות רצתה להחזיר לארץ ישראל את מעמדה כביתו הלאומי של העם היהודי, אבל על הדרך הפכה אותה לביתו הלאומי גם של העם הפלסטיני. בלי היהודים, מאבקם ה"לאומי" של הפלסטינים היה כנראה זהה למאבקי הדמים באפריקה; כלומר, לא מעניין אף אחד. עם פיתוחה של הארץ ושגשוגה, גבר גם תיאבונם של הפלסטיניים, שהצליחו, בחכמה רבה, להפוך את מאבקם למאבק של חירות, של עצמאות, של חופש – מאבקים שאירופה מכירה ומזדהה איתם בקלות.

שלושה חודשים אחרי שגולדה נבחרה לראשות הממשלה, נערכו איתה שני ריאיונות רצופים בעיתוני הסאנדיי טיימס והוושינגטון פוסט. במהלך הריאיונות היא אמרה את הדברים שחקוקים על שמה עד היום:

"לא היה דבר כזה פלסטינאים. מתי לאורך ההיסטוריה חי עם פלסטיני עצמאי בארצו פלסטין? לפני מלחמת העולם הראשונה האזור נקרא דרום סוריה וכלל את כל ירדן. זה לא שהיה בעבר עם פלסטיני שחי בפלסטין והחשיב את עצמו לעם פלסטיני ובאנו והעפנו אותם החוצה ולקחנו את ארצם. הם מעולם לא היו עם" (15.06.1969)

גולדה חטפה ביקורת נוקבת על דבריה. יורשיה במפלגת העבודה ודאי מתנערים היום מאמירה כזאת. האם גולדה טעתה?

מחשבות על השריוֹן מטיטאניום של נתניהו

השבוע קיבלתי לספאם הודעת מייל משונה, שהכותרת שלה: "צריכים אותך כדי להפיל את ביבי!". פתחתי מסקרנות; בשולי המייל הייתה רשימה מכובדת של אנשים מהשורה הראשונה: פוליטיקאים, אנשי תקשורת, אמנים ואפילו רמטכ"ל לשעבר אחד, שכולם כולם קוראים להפיל את ביבי.

נו נו, מה חדש, כבר שנים מנסים להפיל את ביבי. אבל אז חשבתי שוב על העניין, ושוב.

אינני מתומכי נתניהו, רחוק מכך. אבל יש בו משהו בנתניהו הזה, משהו מטורף, יחיד מסוגו – סגולה שרק מעטים זכו לה –  שאי אפשר שלא להתפעם ממנו: היכולת לעמוד איתן מול כוחות עצומים שמופעלים נגדו אישית.

מול נתניהו ניצבים כוחות גלובאליים, מבהילים, שמרכזים אנרגיה מגהטונית בשביל להפיל אותו. מוחות סופר-חריפים, מיליארדרים מכל העולם, מיטב אנשי המקצוע יושבים סביב שולחנות ארוכים וחושבים רק על דבר אחד: איך לרסק את נתניהו. פוליטיקאים, עיתונאים, ארגונים בינלאומיים, יחצ"נים, ראשי מדינות, חוקרים, עסקנים מפלגתיים, שרים, עמותות – מכונות משומנות וממומנות עד העצם שהיו משפילות ומרוממות כל אדם אחר בתוך שעה – מפעילות כל מניפולציה אפשרית כדי לחסל את הבן אדם. וזה פשוט לא מצליח. הם לא מצליחים מול הדבר הזה שנקרא ביבי.

אל תטעו לחשוב שהקרב של נתניהו הוא מול הרצוג. בוז'י זה כסף קטן. נתניהו ניצב, כמעט לבדו, מול זרמים עיליים ותת-קרקעיים, מול גלים פסיכיים של עוינות אישית וציבורית, והוא, כמו פיל בכלוב של קופים, במופע יחיד שחתום אך ורק על שמו, מצליח לעמוד זקוף כנגד רעשי האדמה שמקיפים אותו.

פעם חשבתי שלביבי יש איזו דיסלקציה, שבעזרתה הוא משמר יכולות קוגניטיביות גבוהות במיוחד, ובמקביל מנתק את עצמו מכל השפעה של הסביבה. חשבתי שמבפנים הוא בן-אדם אבל מבחוץ הוא מכונה מצופה בטיטאניום. אין דרך אחרת להסביר כיצד אפשר להישאר שפוי מול כוחות הנגד האלה.

אינני מתומכי נתניהו, רחוק מכך, אבל הייתי שמח לקבל 1 חלקי 60 מיכולת העמידה שלו. אז ודאי הייתי נחשב לאיש עם עור מפלדה.

יוסי הרוש Vs פאני וקנין: אין צדיק בסיפור הזה

חברים וחברות, אם שמעתם על הסיפור של יוסי הרוש ("נוציא את בנך מהבית"), אל תמהרו לחרוץ דין. כיוון שהמתלוננת, פאני וקנין, הספיקה להתראיין לתקשורת, מצאתי לעצמי חובה להקדיש כמה דקות לסיפורה: אם חד-הורית, נרקומנית שעברה הליך גמילה מסמים, שבנה הועבר על ידי משרד הרווחה למרכז החירום לילדים בסיכון נווה מיכאל.

פאני העלתה ליוטיוב סדרת סרטונים בהם טענה כי בנה "נחטף" / "נתלש" / "נלקח" ממנה. צפו, חומר לא ממש קל לעיכול. בסרטוניה היא משמיעה דברים קשים נגד שר הרווחה, נגד עובדות סוציאליות ונגד אנשי חינוך. פעילות אנשי הרווחה מוצגת כמעשי שטן, כזדון, כפעולה מגמתית נגדה. מי שהוא חלק מהשירות הציבורי יכול להתפלץ כשהוא שומע את זה; רוב עובדי הציבור שאני מכיר – בעיקר בשדה הרווחה/חינוך – הם בוודאי לא אנשים שפועלים מכוונת רוע. חלק לא מבוטל מהם חי חיי שליחות של ממש.



מכאן ליוסי: הדברים שלו אכן היו חסרי טעם. הוא פרט על עצב מאד רגיש ונפיץ, אך התנצל על כך. עם זאת, צריך לזכור שיוסי הוא שופרם של אנשי החינוך בעיר, ומבחינתו, התקפה על מורה או גננת היא התקפה ישירה על מערכת החינוך בלוד, שהוא מטפח באהבה רבה. יוסי ביקש להגן על אשת חינוך שהושפלה בעמוד הפייסבוק של המתלוננת, ללא כל אפשרות להגיב עניינית. אז לפני שתגידו 'כולה פוסט בפייסבוק, מה קרה', זכרו את אריאל רוניס, עובד ציבור מסור ואהוב, ששם קץ לחייו בגלל פוסט אחד קטן.

קמפיין המזוזות של 'איגוד רבני הקהילות' - שיא חדש אל יהדות בטעם רע

צפו בסרטון הבא. ובכן, מה אתם רואים שם? שרת התרבות וחבר-כנסת מגלים קונצנזוס באשר למנהג יהודי מקובל: קביעת מזוזה. חיבור מרהיב, מרגש, כל הכבוד, לא?

ממש לא.

עזבו את אי-הדיוקים, את המניפולציה הרגשית ואת ההגדרה הבעייתית של תפקיד המזוזה. מה שבאמת מפריע בוידאו המביך הזה של איגוד רבני הקהילות בישראל​, הוא הטעם הרע שנודף ממנו בכמויות.

כאדם דתי, ראיתי את הסרטון הזה ונהיה לי רע. שני נבחרי ציבור מתחילים לדבר על האמונה ב"בורא עולם" ועל "הוויה רוחנית" ומשתמשים בכל מיני מושגים עממיים פסאודו-דתיים, וכל זה במסגרת קמפיין דתי-רבני. מירי רגב​ מצולמת כשברקע דגל ישראל פרוש יפה, מאחוריה תמונה דהויה של הבבא סאלי, שתי שרשראות לצווארה, האחת מגן דוד, והשנייה מעין פרח עם שש פינות ועליו האות ה'. היא אומרת: "כשיש לך מזוזה בפתח הבית, אתה יודע שזה איש יהודי מאמין, שיודע שצניעות וחמלה צריכים להיות אצלנו, כי הכל בסופו של דבר בידי בורא עולם". המשפט לא ברור, אבל העיקר שהצלחנו לחרטט משהו עם 'בורא עולם' ויאללה ליוטיוב.

גם אם הפוליטיקאי ניחן באיזו מעלה דתית או רוחנית כלשהי, זה לא עניינו של הציבור. האמונה והפולחן הדתי צריכים להישאר מחוץ לכנסת. בטח ובטח, פוליטיקאי לא לא יטיף לאמונה דתית, כל סוג של אמונה. למה? כי יש כאן ערבוב לא בריא של דת ופוליטיקה. לא דת ומדינה – סוגיה מעוררת מחלוקת בפני עצמה – אלא חמור מכך: דת ופוליטיקה. כשהפוליטיקאי חובש כובע של מטיף, אתה יודע שמשהו במערכת ההפעלה נדפק. אתה נזכר שגם באיראן ובתימן מהללים חברי פרלמנט את אללה, ואתה לא רוצה להיות איראן.

איתן כבל​ מתגאה: "אני אומר בעזרת ה', ברוך ה', בלי לשים לב". יופי, בוא ספר לנו על זה, נשמח שתראה לנו גם תמונה שלך מהבר-מצווה. כבל כמובן יכול לנהוג איך שבא לו ביחסים שבינו לבין המקום, אבל שלא יהפוך את זה לאישיו. אתה חבר כנסת, לא רב ולא אמנון יצחק. את המשנה הדתית שלך תשאיר לחייך הפרטיים. אל תחפיץ את הדת, אל תשווק אותה, אל תנסה לגייס לה מאמינים כי בכך אתה יוצר רק את ההיפך.

ולאיגוד רבני הקהילות יש לי מילה. לפעמים העודף-מאמץ יוצר את האפקט הנגדי. החיבור הכאילו-עממי לנישוק המזוזה, והפיכתו לקמפיין יעני ישראלי, משרת בדיוק את המטרה ההפוכה. הוא מגרבז את הדת (מלשון גרבוז), הופך אותה למשהו מעיק, חונק, פופוליסטי, שטחי להחריד, כופה, מעצבן ושנוא.

רוצים לקדם יהדות מסבירת פנים? אחלה, תריצו קמפיין על גמילות חסדים, על הדאגה ליתום ולאלמנה, על אהבת חינם, על עקרונות אנושיים וחברתיים. יש ערכים כל-כך הרבה יותר יהודיים מנישוק מזוזה (נשיקה שנויה במחלוקת, שאינה אלא פולקלור עממי), שלא ברור מניין נולד הצורך להריץ על זה מסע הסברה. ועוד עם פוליטיקאים, נו, באמת.

▫ ▪ ▫

שמתי לב שאני רואה לאחרונה יותר מדי סרטוני בלהות, אולי צריך לבדוק מזוזות?

למה אתה דוקר אותי?

- בוקר טוב, למה אתה דוקר אותי?
- כי יהודים רוצים להרוס את אל אקצא.
- להרוס?! אפילו להתפלל אסור להם שם!
- זו הבנייה בהתנחלויות.
- מוקפאת מזה שנים.
- בגלל האפליה.
- אבל יש לך תעודת זהות כחולה, 100% זכויות סוציאליות ואפס חובות.
- הכיבוש!
- הרי כבר 100 שנה אתה דוקר יהודים, לפני שהייתה פה בכלל מדינה או כיבוש.
- המצור על עזה.
- הוסר חלקית, אך הם ממשיכים לירות עלינו טילים.
- מוחמד, ציירו אותו בעיתון!
- זה באירופה.
- כי... סיכולים ממוקדים, איחוד משפחות, הריסת בתים...
- על בג"צ שמעת?
- סוריה, פליטים, איראן, המערב הארור.
- נו באמת!
- בגלל שאתה יהודי.
- שוקראן.

▫ ▪ ▫

* הם מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות לפגוע ביהודים *

גאון, משפטן, אציל, נפש יהודי סוערה - על דמותו של מישאל חשין

חוזר עכשיו מהלוויית השופט חשין. על גאונותו של חשין ודאי תקראו במקומות אחרים. על  הדבש שניגר מכתיבתו הפנומנלית אכתוב אולי מחר. יש לי רק סיפור אישי קטן וכמה מחשבות על האגדה המהלכת הזאת, הגאון המשפטי, הסוער, הרגשן, המטאור בשמי המשפט, חביב הסטודנטים למשפטים, האיש שהמציא ז'אנר כתיבה מופלא משל עצמו, שהטיס אותנו אל-על בפסקי דינו הפיוטיים-ציוריים – דווקא מתוך עולם המשפט המיובש לעיתים עד מוות – והיום הובא אחר כבוד למנוחת עולמים.

▫ ▪ ▫

בימיי כסטודנט הייתי בוהה בחשין מסתובב במסדרונות האוניברסיטה. חשין היה עונה בסבלנות לסטודנטים שנה א' שחשבו שדעתם על המהפכה החוקתית מעניינת לו את הזרת. תחת זרועו היה קלסר מבולגן וזרוע דפים. כשמישהו נקלע איתו לוויכוח, זה יכול היה להימשך דקות ארוכות. חשין היה מדבר בתקיפות ומסדר את השיער שהתבדר לו בלהט הויכוח. אי אפשר היה לנצח אותו.

בתשע"א נרשמתי אצלו לסמינריון. זאת הייתה משימה מאתגרת, אך זכות יוצאת-דופן מבחינתי. חשין שכל את בנו שניאור ביוני של אותה שנה, והעצב ניכר עליו. שיעורו התאפיין בדייקנות קיצונית, קפדנות עיקשת גם על דברים שלכאורה נראים טפלים. באחת מהתכתבויותינו רשמתי לו "אעביר לעיונך היום בערב את ראשי הפרקים". חשין לא אהב את צמד המילים 'היום בערב', והשיב: "אלירם, יש יום ויש ערב. אין היום בערב. ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. אמתין הערב". לא ויתרתי. הרמתי טלפונים כמו משוגע לאקדמיה ללשון העברית, כדי להוכיח לו שאני צודק. האקדמיה כינסה את חכמיה באופן מיוחד לרגל המאורע, ופסקה ש"קשה לנקוט לשון פסיקה בעניין ששאלת עליו, משום שהאקדמיה ללשון העברית לא דנה בו", אך בכל זאת אישרה גם את הצורה 'היום בערב'. את חשין זה לא עניין. "ואני על עומדי אעמוד", הוא השיב בחשיניותו.

▫ ▪ ▫

זאת הייתה הלוויה מאד בורגנית, מאד אליטיסטית, הקרם דה לה קרם של החברה הישראלית נכח בה. מאות מבני האליטה הלבנה, החילונית, הבג"צית, המשכילה, האשכנזית, השבעה,הקיבוצניקית, העשירה, הפרקליטותית, המפאי"ניקית, זו שמשמיעה את אריק איינשטיין בהלוויותיה, המתבגרת, הכמעט הולכת ונכחדת – ההיי-סוסייטי, כפי שקראו להם פעם, בכירי עולם המשפט והאקדמיה, לצד אנשי עסקים וידוענים – התכנסו כדי לחלוק כבוד אחרון לאחד הסמלים הבולטים של מה שהם אוהבים לכנות בערגה 'ארץ ישראל הישנה והטובה'.

(הסתכלתי על פניהם של הנוכחים ותהיתי כמה מתוך האלפים שהתקבצו היום בגבעת השלושה, היו, נניח, גם בהלוויית הרב עובדיה או חנן פורת).

ובעמדי מעל קברו של חשין, מצאתי כי הוא קבור לצד אחד, עזרא חייט בן סלח. סמלי בעיני. אם אותו עזרא המנוח היה מאמין שיום אחד יתאספו מעל קברו כל האבירים הללו, הוא היה מתהפך בקברו וחוזר לנוח על משכבו בשלום.

▫ ▪ ▫

חשין היה אדם חילוני. חילוניותו לא באה על חשבון העולם הרוחני העשיר אותו הוא נשא. פעם הוכתר – למגינת לבם של כמה דתיים – כאביר המשפט העברי. חשין אמנם לא השתמש במשפט העברי כמו שהרב שך, נגיד, השתמש בו, אבל הוא נפח בארון הספרים היהודי רוח חדשה, כשהוא שואב באהבה אינספור מליצות, אגדות ומכתמי לשון של חז"ל. בעוד חברו אהרון ברק היה זר ומנוכר למשפט העברי, חשין היה אמן הפראפרזה והשימוש באוצר היהודי הקדום. בעושר סגנוני שאין שני לו  יצר לעצמו חשין שפה חדשה – מתנגנת, ציורית, חז"לית, פיוטית. ספק גדול אם מי שעמד סביב קברו שתה בחייו דבר מה מבאר המים החיים שממנה דלה חשין את עולמו הרוחני.

▫ ▪ ▫

בית המשפט העליון עוסק לעיתים בסוגיות משעממות כדי מוות. קייסים יבשושיים ודקדקנות אינסופית בתילי תילים של משפט. כל סטודנט למשפטים מכיר את הגיהינום הזה. חשין היה חביב הסטודנטים, בזכות פסקי דינו שהיו מלאים בריחות ודמיונות וצבעים וסיפורים, לצד שירים וקטעים ספרותיים; היו אלה פסיקות עם נשמה. צריך הרבה אומץ וכישרון כדי לכתוב פסק דין של בית המשפט העליון ולהעמידו כיצירה ספרותית, לצד תוכנו המהותי. לחשין, שידע להפעיל במיומנות רבה את הלב עם המוח, בסינרגיה מושלמת, במינון ובדיוק הנכון, היה את הכשרון הנדיר הזה לחבר ספרא וסייפא, מזרח ומערב, יהדות ודמוקרטיה, משפט וספרות. וכמובן הרבה מאד אומץ.

▫ ▪ ▫

אם תשלחו לחשין מייל, תראו שבג'ימייל יש לו תמונה של איזה אציל. עיון נוסף בתמונה, מגלה שמדובר בתמונתו של משה מונטיפיורי, שהיה איש אצולה נכבד ורם-מעלה, וגם דומה באופן מיוחד לחשין.

חשין הוא מצאצאי האדמו"ר הזקן, ר' שניאור זלמן מלאדי. אביו, השופט שניאור-זלמן חשין נקרא על שם מייסד השושלת, וגם בנו המנוח שניאור, שנהרג בתאונת דרכים מחרידה, קרוי כך. האדמו"ר הזקן העמיד שושלת זהב של גאוני עולם, גדולי רוח ותלמידי חכמים מופלגים. צאצאיו לאורך הדורות ביטאו יהודיוּת-אצילית, של זקיפות קומה יהודית רוחנית, לצד גדלות אישיותית. חשין היה יהודי חדש, ישראלי חדש, מקפל באישיותו את החזון של איש ישראלי תלמיד חכם, שעל אף שאינו מקיים מצוות – זוכר מורשת אבות.

שינוח על משכבו בשלום.

כללי המזרח-התיכון | למה ירדן שחטה פליטים פלסטינים וחיבקה פליטים סורים?

הנה בכמה מילים תיאטרון האבסורד והצביעות בסיפור העגום עם הפליטים הסורים.

על פי נתוני האו"ם, מספר הפליטים בסוריה מגיע אוטוטו ל-3 מיליון. ירדן לבדה קלטה אליה כמעט מיליון פליטים. זהו מספר לא נתפס למדינה שאוכלוסייתה קטנה משלנו. במרחק 45 דקות נסיעה מישראל, היא בנתה להם את מחנה הפליטים זעתרי, שגודלו מהווה כיום את העיר השנייה בגודלה בירדן. נתון מוטרף; מדינה ענייה, צחיחה, מהחלשות בעולם – קלטה בזרועות פתוחות מאות אלפי אזרחים סורים.

עד כאן סוריה. מכאן לישראל.

ישראל ניצחה ב-67' את ירדן וכבשה את יהודה ושומרון. הפלסטינים שגרו באיו"ש היו אזרחי הממלכה הירדנית. כשירדן נסוגה ביולי 67' היא דחקה בנתיניה להישאר תחת כיבוש ישראלי. הפלסטינים לא עניינו אף אחד; ירדן טבחה בהם באלפיהם באירועי ספטמבר השחור והעולם, כרגיל, החריש. היא שללה את 'האופציה הירדנית', הסדר שביקש להחזיר את השליטה הירדנית באוכלוסייה הפלסטינית בשטחים במתכונת כלשהי, בתמורה לחוזה שלום עם ישראל. הירדנים נכנסו לחרדות מעצם הרעיון, עד שב-31 ליולי 1988 הם ביטלו בבת-אחת את האזרחות הירדנית של כל הפלסטינים בגדה המערבית. התנתקות חד-צדדית, בלי להתייעץ באו"ם ובלי לקבל אישור מג'ון קרי. ברגע שהם הבינו עם מי יש להם עסק, הם סילקו כל תביעה על יהודה ושומרון.

כשישראל חתמה על הסכם השלום עם ירדן, היה מי שניסה להעלות את בעיית הפלסטינים על השולחן. המלך חוסיין אז אמר, רבותיי, תודה רבה, אם אתם רוצים שלום – תשאירו את הצרה הזאת מחוץ להסכם. פלסטיני אחד לא יחצה את הגבול. ירדן הידקה את המעברים והקשיחה את החוקים הנוגעים לאיחוד משפחות ירדני-פלסטיני. חוסיין פחד מהם עד מוות.

מאז ועד היום ירדן ממשיכה לשלול בשיטתיות אזרחות של אלפי פלסטינים. כמה ארגונים בינלאומיים צווחים מדי פעם, אבל ירדן לא סופרת אף אחד. כל התקוממות פלסטינית היא דיכאה באכזריות שאין שני לה. גם הפלסטינים לא נותרו פראיירים. הם נלחמו בירדנים עד חורמה; למעשה, מלחמתם המקורית של הפלסטינים לעצמאות הייתה נגד הירדנים. ב-1971 רצחו הפלסטינים את ראש ממשלת ירדן.  רצח אכזרי במיוחד, במהלכו כרע המתנקש הפלסטיני על ברכיו, ליקק מהרצפה ושתה את דמו של ראש הממשלה בעודו גוסס-חי. בפברואר 1971 הכריזו הפלסטינים על ירדן כעל מדינתם. לא, לא כהנא, הפלסטינים הם שראו בירדן את ביתם הלאומי.

והנה פתאום, מאמא תרזה ירדן, קולטת אליה מאות אלפי סורים. מניין פרץ האהבה הזאת לפליטים? ממתי ירדן הפכה לאברהם אבינו של הסורים? למה 200,000 פלסטינים שנותרו ביו"ש ב-67' לא זכו לחיבוק החם הזה מירדן? למה דווקא את הפליטים הפלסטינים היא בחרה לשחוט ואת הסורים לשקם? ובכלל, איך אירופה הפכה להיות הבית החם של פליטי אסיה ואפריקה?

התשובה ברורה. אם לא היו פלסטינים, היה צריך להמציא אותם. העולם מתעניין בהם רק בגלל הסכסוך שלהם עם ישראל. הפלסטינים הם תירוץ מצוין לאנטישמיות. הם מתדלקים את שנאת היהודים בעולם. בירדן, בלבנון, בסוריה, בערב הסעודית, בעיראק, בכווית, ואפילו בצ'ילה ממשיכים להחזיק את הפלסטינים כפליטים. דור רביעי וחמישי לפליטוּת, ואין אופק, הם יישארו במעמד של פליטים גם עוד מאה שנה. למה? כי בזכותם אפשר להמשיך להלום ולחבוט בישראל. אפשר להיות אנטישמי ולישון טוב בלילה. זה למה.

אז עם כל הצער, אי אפשר להתאפק מלומר: חכו חכו, על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפייך יטופון ("על שהצפת הציפוך, וסופם של מציפייך לצוף").

זכרונות מגוש קטיף | עשר שנים אחרי

הטירוף של השבועיים האחרונים השכיח מאיתנו: כבר עשור להתנתקות.
זה הזמן לפתוח פצעים ישנים.

▫ ▪ ▫

לפני עשר שנים הייתי חייל בצה"ל. חודש לפני ההתנתקות ירדה החטיבה שלי לסיור בגוש קטיף. הלכנו לראות את הים, את המתיישבים, את החופים של רצועת עזה. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי שם. כשכולם חזרו הבייתה באוטובוסים, אני החלטתי להישאר. הרגשתי שלא מיציתי, שהביקור הקצר לא הספיק לי. מאז אותו יום, במשך חודש, נכנסתי ויצאתי מרצועת עזה שש פעמים. נשארתי שם עד הסוף. רציתי לראות את המקומות בו פיכו חיים, בו נרקמו חיים – רגע לפני שהגוש נופל בריסוק איברים.

ניצלתי את כל ימי הרגילה והגימלים שיש בצה"ל ומה לא, כדי להרוויח עוד כמה שעות וימים בגוש. ירדתי לרחוץ בים התכול של שירת הים, ישנתי עם מילואימניקים בכפר דרום, נפגשתי עם מתיישבים מנווה דקלים ומגני טל. ישבתי ימים ארוכים בגוש קטיף – לא בהמתנה עצבנית לגזר הדין, כפי שרבים עשו, אלא מתוך שאיפה לטעום כמה שיותר את טעם המקום. צילמתי ותיעדתי בכתב. עבר עליי חודש מטורף. חודש מטלטל ומעצב ומחשל. חודש שרק עכשיו, עשר שנים אחרי, אני מרגיש שהוקל לי ושמותר כבר לספר עליו.

▫ ▪ ▫

תכנית ההתנתקות הביאה עליי מבול של דילמות. ניסיתי לגעת בכולן, כדי שבאמת אוכל להבין ולחוש לעומק את רוח המקום. הייתי נכנס לגוש, שהיה כבר שטח צבאי סגור, עם מדים ובלי כיפה, ואחרי שעברתי את המחסום עליתי על מכנסי שורטס וסנדלים. עמדתי ליד הגדר של תל קטיפא, מרחק נגיעה מהבתים של עזה. ראיתי מעבר לגדר פלסטינים רוחצים בים עם ילדיהם, כמה עשרות מטרים מהישראלים שמשחקים מטקות על החוף. מילואימניק יושב במגדל, ותחתיו חייל סדיר בבודקה הלוהט, משתעשע עם ילדים עטויי פאות. ישנתי עם חיילים במאהלי נחל אשכול. הסתננתי לתוך הגרעין הקשה של השב"חים – שהיו בחזית המאבק – שהעניקו לי ערכה לפינצ'ור רכבים. הקשבתי לרב אבינר אומר "היה לא תהיה", לרב חנן פורת שהתחנן בפני חיילים לסרב פקודה ולרב מוטי אלון שלא חדל מלומר: "מנסים אותנו, נתגבר". פעם הייתי עם החיילים ופעם עם המתיישבים, לובש ופושט את המדים לפי הצורך.

היום בו פינו את בית הכנסת בנווה-דקלים, היה היום הקשה בחיי. לילה לפני, העדפתי שלא לישון עם החיילים, ומצאתי לי חלקה קטנה על הדשא מחוץ לבית-הכנסת, שם דיברתי עם אנשים עצובים. נערים ונערות בני 14 הסתובבו שם, תוהים ובוהים, גיבורים ליום אחד, מחפשים קצת אקשן בתוך החושך שפקד אותם. היה קור לא טיפוסי באותו לילה של אוגוסט, ואני שמעתי לחשושים על פינוי חטוף בשש בבוקר. בחמש וקצת השמש כבר זרחה בשמיים, והמארגנים-מטעם-עצמם – עם מגאפון וחולצות כתומות – הודיעו על דחיית הפינוי בכמה שעות. התחילו לרוץ ספקולציות מתי יפנו את בית הכנסת ואיך נערכים לקראתו. בשבע בבוקר רצה שמועה שהפינוי בוטל. מישהו חמד לצון ושלח הודעות סמס פיקטיביות. כמה צדיקות עם ספרי תהילים היו בטוחות שהתפילות התקבלו. הן בכו וצחקו, ושוב בכו כשנודע להן שהפינוי ייצא לפועל בעוד כמה שעות.

בינתיים החלו לנוע לגיונות של מג"ב וצה"ל, ונעמדו בשורות ארוכות שלמראית-עין נראו כמו הצבא האנגלי המסודר ב"לב אמיץ". שורות שורות של אלפי חיילים ושוטרים צועדים על המדשאות המטופחות של נווה דקלים. טבעות של עיתונאים מקיפים את בכירי המשטרה והצבא, שהרגישו לרגע כמו שחקני קולנוע על השטיח האדום. מירי רגב, במדי ב', ניהלה את כל מערך הדוברות כמו תכנית ריאליטי. מישהו זרק לה על הראש פחית שימורים. במקום לשים קצת קרח היא רצה למצלמות של רשות השידור ודיווחה שהמתנחלים משתוללים.

הכוחות הקיפו את בית הכנסת, גידרו את מה שצריך, קראו במגאפון לכל המתבצרים להתפנות והחלו ליישם את מה שתרגלו חודשיים מראש. מאות חיילים וחיילות עמדו בשמש הקופחת דקות ארוכות, כשבינתיים נעשו כל מיני מאמצי תיווך של הרגע האחרון כדי למנוע פינוי בכוח. שירת הנערות המפורסמת ביקעה רקיעים: "ה' שִׁמְעָה תְפִלָּתִי, וְשַׁוְעָתִי, אֵלֶיךָ תָבוֹא, אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי, בְּיוֹם צַר לִי". שוב ושוב. תחינה עוצמתית, נשית, שבורת-נפש, שכמוה לא שמעתי מעולם. הלב שלי נשרף. ובתוך כל הזיעה, הבלגאן, הלחות, האנשים והצעקות, יצא מבית הכנסת איזה פסיכופת עם דגל ישראל ומצת, והחל קורע ושורף אותו לעיני הצבא ומפקדיו. החיילים – מעולפים מהחום, מאולפים מדי מכדי למחות – הביטו בו באדישות, ומנגד הצלמים ששיוועו לקצת עניין קפצו על המציאה. אני, שהתבוננתי מהצד, לבוש מדים, זינקתי וחטפתי לו את הדגל הקרוע. עם כל הכאב, יש גבול: דגל ישראל לא קורעים, לא שורפים, כי הדגל לא משתתף בבחירות ולא מזוהה עם שום מפלגה או תכנית מדינית. התמונות שודרו בטלוויזיה. שידורן עשה לי נזק מאוחר יותר.

המשא-ומתן עם הרבנים כשל, פינוי בית הכנסת החל. בשנייה שניתן האות החלו לזרום פנימה נחילים של חיילים וחיילות. השתחלתי עם קבוצת החיילים הראשונה, ומצאתי מקום ליד הבימה. חבר שלי מהתיכון עמד בפינה אך לא הסתכלתי לו בעיניים. בתוך דקה וחצי כבר נשמעה מהומת אלוהים בתוך בית הכנסת. החזקתי בידי מצלמת וידאו ותיעדתי את העקירה, ובעיקר שוטרים שהרביצו בלי סיבה. המפונים הגיבו בצרחות ודחיפות, אבל לא באלימות. המסר היה ברור: הגוש לא יימסר לכם על מגש של כסף. אנחנו ניאבק, בהתנגדות פסיבית עיקשת, גם אם למראית עין בלבד, ולוּ בשל החובה שלנו למחות על פינוי חבלי ארץ ישראל.

שמונה שעות אחר-כך הכל כבר היה גמור, בית הכנסת התרוקן מאנשיו, הזיעה נשטפה בטל קריר, השקט תקף את הכל. כמה חיילים התפרקו ליד ארון הקודש, מסתגרים בכאבם. הרב חנן פורת ז"ל, מיוזע ומפורק, הסתובב בחוץ כמו חיה פצועה. אני לקחתי טרמפ לבאר-שבע ובדרך בכיתי כפי שלא בכיתי מעולם. הרגשתי שאין לי אוויר, שהנשימה נעתקת, שגוש ענק חוסם לי את הגרון. אמוציות של חודש שלם התפרצו ממני ברגע אחד. עצרתי לקנות פלאפל חצי-שרוף בפיצוציה מקומית, כולם התרכזו שם בטלוויזיה ששידרה את אירועי היום. הייתי כל כך חנוק שהפלאפל לא נכנס, בקושי רבע מנה עברה לי. ואז הופיע על מסך הטלוויזיה ראש הממשלה, אריאל שרון, שנראה נהדר. ערוץ 2 שידרו את נאומו מכנס הרצליה, הכנס בו הודיע על תכניתו לפנות את גוש קטיף. "שימו לב איך אריק זורח מתמיד" הדגיש אמנון אברמוביץ', ובאמת שמתי לב שאריק היה מבריק כל כך. מקולח, מגוהץ, ומגולח, החליפה ישבה עליו בול. המאפרת שמה עליו טונה מייק-אפ, והעפעפיים שלו התרוממו אל על. הייתה לו עניבה בצבע סגול, העיניים שלו ברקו כמו חתן ביום חתונתו. פתאום ראיתי רוח של אנרגיה נכנסת בתוך הבן-אדם. הייתה לי צמרמורת.

משם, וידאו מהכנסת, שרון עומד על הבימה באחד מנאומיו לקראת ההצבעה על ההתנתקות, המליאה מלאה מפה לפה. "אני משוכנע בעמקי לבי ובמיטב הכרתי", הכריז, "כי ההתנתקות הזאת תחזק את ישראל באחיזתה בשטח החיוני לקיומנו ותזכה בברכתם והוקרתם של קרובים ורחוקים, תפחית איבה, תפרוץ חרם ומצור ותקדם אותנו בדרך השלום עם הפלסטינים ושאר שכנינו". לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

הטלוויזיה עברה לשידור ישיר מבית ראש הממשלה. אריק יושב על כסא עור בלשכתו המהודרת, דגל ישראל לאחוריו, ופוצח בנאומו המפורסם בו הוא אומר, באלו המילים: "אנו עולים על דרך חדשה, שיש בה אור של תקווה לכולנו". כשראיתי את אריק זחוח, מבהיק וקורן – כמעט מאושר – בכיתי עוד יותר. אריק מדבר על אור ועל תקווה כשחבל ארץ שלם נקרע מאיתנו. מנהיג אמיתי היה צריך, קודם כל, לכרוע ברך ולבקש סליחה. תחילה בפני המתיישבים שהוא במו ידיו דחף להתיישב שם, ואחר כך בפני אזרחי ישראל. שרון ידע שההתנתקות מטילה סימני שאלה כבדים על היכולת שלנו להגן על עצמנו. הוא ידע שפניהם של הפלסטינים למלחמה ולא לשלום. שההתנתקות תעניק רוח גבית לטרור. הוא זרע תקוות שווא כדי להצדיק את פינוי הגוש. כשבגין, להבדיל, פינה את סיני תמורת שלום אמת הוא התייסר עד יומו האחרון. כשאריק פינה את הגוש, ללא כל הסדר, תוך שהוא מפקיר את גורל תושבי הדרום, הוא עשה זאת בלי שמץ של נקיפות מצפון. זה מה שהורג אותי, עד היום.

ההתנתקות השאירה לנו טעם רע. בציניות מחרידה, שוּוקה העקירה כאיזה רילוקיישן – עוד מונח מכובס של אנשים שממילא מתים לעוף מהמדינה – ולא כצעד מוטל בספק שנעשה בחוסר אחריות משווע. התקשורת הצליחה להשניא את המתנחלים, והפכה אותם למכשול היחיד לשלום (כאילו שלפני מלחמת ששת הימים היה פה שלום משגשג). השלטון דרס את מתנגדיו. הפלסטינים קיבלו מאיתנו מתנה שלא היו ראויים לה, חבל ארץ משגשג ופורח, והשיבו לנו בדם וטרור. יישובים מפוארים נפחו את נשמתם בחרחורים מחרידים. האזור כולו נהפך לקן של טרור. נותרנו בלי שלום, בלי ביטחון, בלי אחדות ובלי אדמה.

▫ ▪ ▫

הזמן כבר עשה את שלו, ואני את שלי. אך הלב, הלב טרם נרפא.

~~~~~~

[בתמונות: צילומים מיישובי גוש קטיף, מכפר מימון, מנחל אשכול, מהפינוי - ולאחריו. חלק מהתמונות נדגמו מסרט וידאו].

כשרוצחים תינוק

לא מתנצל | אנחנו לא אשמים

הו לא, בחייאת, אל תתחילו עם מחול השדים הזה עכשיו.

אל תהפכו שוב ציבור שלם לקנאים ורוצחים. אל תאשימו אותנו, לא שוב. אנחנו לא כאלה. אין בינינו שום מכנה משותף. יש לנו תיעוב ובחילה כלפי הקנאים שופכי הדמים הללו יותר משיש לכם, כי הם משחירים אותנו ומשחירים את מה שאנחנו מאמינים בו. קוראים לזה חילול ה', והרמב"ם כותב שמי שמחלל את ה' אין לו כפרה עד שימות, גם אם יבואו עליו כל הייסורים שבעולם.

אל תתנו לזקן הארוך ולמבט המטורף בעיניו של ישי שליסל לתעתע בכם: הוא לא קשור לחרדים, הוא לא קשור ליהדות. אני מאחל לו שיימצא בכלא הגבר שיקום ויטפל בו. אל תתנו למטורפים אחוזי השנאה ששרפו ורצחו בחשכת הליל בשכם לפגוע במפעל ההתיישבות: הם לא קשורים למתיישבים, הם לא קשורים לדתיים הלאומיים, הם לא קשורים לציבור הימני בישראל. מדובר בפסיכופתים, פושעים, שלא שונים ממטורפים אחרים שמסתובבים בינינו. אם אחד מהם ייכנס השבת לבית-כנסת (ואני מקווה שלא), מעניין מה יעבור לו בראש כשהוא ישמע את שתי המילים "לֹא תִרְצָח" שמהדהדות בפרשתנו.

ואתם הדתיים, אל תתחילו עם כל האני-מתבייש-בכיפה-שעל-ראשי ואיך-יצא-מקרבנו-העשב-השוטה-הזה, כי מהעולם שלנו לא יצאו חולי הנפש הללו. גם לא המוסדות החינוכיים שאתם מכירים. ואם אי שם, מעבר להרי החושך, מסתובבים כמה מופרעים ומחליטים לרצוח בשם איזו אמונה מוטרפת וחולנית – אנחנו לא אשמים בכך. יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ.

כבר הבוקר שמעתי ברדיו שצריך להעמיד לדין את ה"רבנים ששלחו אותם". אז ככה, אם כהן דת כלשהו בישראל נותן לגיטימציה, קטנטונת, מזערית, לרצוח בשם איזו אמונה – תחנקו אותו. אבל אל תהפכו את היהדות לסוכנת של טירוף רצחני, כי שום רב אמיתי לא יסכים לשפוך דמים בעד איזו קנאות שבעולם.

בציבור הענק הזה המכונה 'דתי' ו'חרדי' מסתובבים לצערי כמה אנשים מעורערים שמסוגלים לרצוח. לא הרבה, אבל קיימים, כמו בכל ציבור. וצריך לתפוס אותם. ובטח לא לשחרר אותם לפני שבודקים אם הפרופיל הפסיכופתי שלהם עלול לגרום להם לפגוע במישהו. באותה מידה צריך להשגיח על אבות מכים, עברייני מין, מסיתים ומתסיסים, אנשים אחוזי שנאה ולהוטי נקמה – שצריך להקדים ולעצור לפני שיפגעו במישהו. על אף זאת, העובדה שישי שליסל ביצע את אותו פשע פעמיים, כיחידי, מלמדת שמספר המטורפים מסוגו – הוא קטן מאד. עבדתי בפרקליטות, גם שם יודעים שציבור המטורפים הזה מצטמצם למספר דו ספרתי, ושאותם פרובוקטורים עושים ושוב ושוב את אותם מעשי קנאות, וברוב המקרים כלל לא נתפסים.

במקום להפנות אצבע מאשימה, זה הזמן להשמיע קול ברור: אנשים רצחניים, בריונים וקנאים מחוסרי היגיון – הם לא "הימין" או "הדתיים", או כל שיוך אחר שמנסה להבאיש ציבור שלם. הם מעולם גם לא היו. לכן אל תצפו להתנצלות. כולנו מזועזעים וכועסים ומואסים ומגנים, אבל לא מתנצלים. אנחנו לא בצד הזה, אל תטעו שוב, אנחנו עם הטובים.

אמריקה הרעה: על המקרה העצוב של ג'ונתן פולארד

באמת באמת, אין סיפור יותר מדכא מזה של פולארד.

נעזוב לרגע את הכישלון וההתנהלות המאכזבת (ואני עדִין כמשי) של מדינת ישראל בסוגיית פולארד, ונחשוב על בת בריתנו, ארצות הברית של אמריקה: מאיפה צץ כל הרוע הזה? את הרי ידידה שלנו, לא? ומה עכשיו, 30 שנה לא הספיקו לכם – אז אתם מחזיקים אותו בארה"ב 5 שנים נוספות? זה לא הזוי בעיניכם?

▫ ▪ ▫

בחודש שפולארד נתפס – אני נולדתי. תמיד כשדיברו על פולארד, הייתי הראשון לזכור כמה שנים הוא כבר בכלא. כשחגגתי בר מצווה, לפולארד מלאו י"ג שנה בכלא. בגיוס – י"ט שנה. וגם עכשיו, כשאני אוטוטו בן 30, אני קולט שפולארד עדיין שם, נמק בכלא הפדראלי. חיים שלמים הבן-אדם יושב ומחכה ליום שבו ישוחרר; וכמה מאבקים וכמה דמעות וכמה תחינות שפעלו למענו וכלום לא עזר, וכמה משברים וכמה דיכאונות וכמה מכאובים עברו עליו, מבודד וגלמוד, בחשכת כלא זר ומרוחק. והוא עדיין שם, באותו מקום, חתיכת 30 שנה, באחד מבתי הסוהר הנוקשים ביותר בארה"ב. הלב נחרך ונצרב על היהודי המסכן הזה.

פולארד היה שעיר לעזאזל. קרבן שהקרבנו על מזבח הדיפלומטיה עם האמריקאים, שנהגו כלפיו באכזריות וברשעות כפי שלא נהגו כלפי שום אסיר דומה לו. פורמאליים, בריונים, עקשנים וסרבנים, הפכו האמריקאים את פולארד לאצבע בעין של מדינת ישראל, והטביעו על מצחו מסר אמריקני חד כתער של אומה שיודעת לנקום בבוגדיה, ובפרט אם זה בהקשר של ישראל. וגם אם נדמה לכם שפולארד יוכל להגיע לישראל בחמש השנים הקרובות, תשכחו מזה. האמריקאים יתנו לו להירקב כמה שנים ועוד קצת, עד שיגיע לגיל שכבר כוחו לא יעמוד לו. כגיבור מזדקן, יבוא פולארד ארצה לקראת גיל שבעים, עייף ומותש, שוכן אי שם בזיכרון הלאומי כאפיזודה מוטלת בעפר. ממשלת נתניהו המי-סופר-כמה כבר לא תחכה לו בנתב"ג, שטיח אדום לא יפרשו לרגליו, ובמקרה הטוב חוגי הימין יעשו סביבו קרנבל פוליטי, שפולארד עצמו, קרוב לוודאי, לא יהיה חלק ממנו.

פולארד לא דרש מאיתנו הרבה. רק שנתאמץ בשבילו כפי שהוא התאמץ בשבילנו. המידע שהעביר לישראל סייע, בין היתר, להחריב מושבות של מחבלים בתוניסיה שהיו בדרך לישראל, 2,300 ק"מ מגבול ישראל. הוא לא היה אז אזרח ישראלי, אך נפש יהודי הייתה הומיה בלבו – בחור צעיר כבן 30 בלבד – שהזדעק על כך שמידע בטחוני חשוב לא מגיע לישראל. פולארד מעולם לא דיבר סרה במדינה ששלחה אותו להיות לה לסוכן ונטשה אותו שנים ארוכות לאחר מכן. הממסד התכחש לעובדה שפולארד היה סוכן ישראלי, סוכן שהוסגר והופקר בפתח השגרירות בוושינגטון. ישראל סירבה להכיר בו כסוכן, מחשש שהכרה בו תפגע ביחסים הדיפלומטיים, ורק לאחר התערבות בג"צ הואילה בטובה לעשות כן. פולארד ידע כל זאת – והחריש.

ג'ונתן פולארד משתחרר בצל ההסכם המחפיר עם איראן. גם כאן, הוכיחו האמריקאים שלמרות הידידוּת שלנו איתם, קרובה ואמיצה ככל שתהא, לאינטרסים ולשיקולים של כסף וכבוד יש משקל מכריע הרבה יותר. ארה"ב מנפנפת בפולארד, וכך גם בהסכם האיראני, היישר לתוך הפרצוף הישראלי, כמבקשת להכריז: 'אם פעם אחת, רק פעם אחת, לא תתיישרו לפי המנגינה שלנו, נכאיב לכם בעצב הרגיש ביותר שלכם ונזכיר לכם, שגם אם חשבתם שאנחנו חברים, בחיים, אבל בחיים, אל תעזו להתעסק איתנו'.

אלוקיי, שמור אותי מידידיי, מאויביי אשמר בעצמי.

כלל ישראלי | דברים לזכרו של דני גונן הי"ד

חוזר עכשיו מהלווייתו של דני גונן הי"ד, שכן טוב שהספקתי להכיר אך במקצת.

רבים וטובים ספדו בהלוויה. הם סיפרו על החבר, בן המשפחה, על איש שיח ענו וישר דרך. שׂמוּ אבן אחר אבן בפסיפס המרתק שנקרא "דני". בן-דודו, איציק גונן, ספד לו בהתרגשות רבה וכינה את אישיותו "כלל ישראלית". הביטוי הזה, "כלל ישראלי", הוא מרכיב חשוב בשפה הפנים-ישיבתית, שאוהבת לדבר גבוהה על חשיבותה של הסתכלות-מאקרו על העם היהודי בכללותו, אך, הלכה למעשה, מתקשה ליישם זאת בחיי המעש.

דני בתמונת הפרופיל בפייסבוק, איך לא, בטיול בארץ ישראל

אבל דני היה איש כלל ישראלי באמת. הוא קיפל באישיותו את ה-DNA המסובך שנקרא "ישראלי": תושב לוד, בן לעדה הגרוזינית, יתום מאב, שסייע כבר בגיל צעיר לאמו בעול החזקת המשפחה. זה לא מנע ממנו ללמוד בישיבת ההסדר מעלה אדומים, בית גידול לעילית שבציונות הדתית, או להצטיין במסלול היוקרתי של הנדסת חשמל בבר-אילן. הוא אהב להתפלל בבית הכנסת המרוקאי ישורון בלוד, וגם ליהנות, כפי שציין ראש העיר, מקריאת ההפטרה בנוסח גרוזיני. ובמותו, חבש לרגע לראשו את כובע המתנחל (וליתר דיוק: בא בסנדלי המתנחל), ובספונטניות ארץ-ישראלית לא היסס לרדת למעיין לטבול קצת לפני שבת. כזה היה; תמהיל נדיר של עולמות מרוחקים, איש אמת, חף ממניירות, מגשים בחייו את אשר אמר קהלת: "טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה, וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ, כִּי יְרֵא אֱלֹהִים יֵצֵא אֶת כֻּלָּם".

העיר לוד הייתה יקרה לו. למרות שהיו לו את כל הסיבות להפנות לה עורף, נשאר מחובר לעיר ואהב את העיר. הוא היה חלק מחבורה של צעירים שניסו להפוך את לוד למקום טוב יותר, בין אם בפעילויות, בשיעורים, במפגשי סטודנטים או בעזרה הדדית. כבן המקום, הוא ראה עצמו שותף חשוב בדור העתיד של העיר.

▫ ▪ ▫

ואז פלסטיני סימן לו לעצור. למה שיעצור? בטח מישהו נתקע, או שצריך מים, כי יום חם היה יום שישי. והוא בטבעיות עוצר. בטח מתוך אינסטינקט מובנה, איפה שצריך לתת יד – נותנים. לא הייתה לו בעיה לחלק אוכל למי שנזקק או לעזור בסבלות לחבר שעובר דירה. אז הוא פתח חלון. שכח שבג'ונגל, איפה שמסתובבות חיות טרף, לא פותחים חלון. ומול חלונו הפתוח ירתה החיה ארבע יריות מהירות. ירתה ונמלטה. משאירה את דני להתבוסס בדמו הזועק. קשה למצוא נחמה בידיעה שכוונתו האחרונה של דני בחייו, הייתה להושיט יד למחבל שרצח אותו.

במותו נתרמו איבריו. בחייו תרם לנו את רוחו, רוח כלל ישראלית.

חבל על דאבדין.

מה באמת רוצה עודד קוטלר?

בחיי, אני לא מבין מה רוצים הקוטלרים.

בעצם כן, הם רוצים כסף.
▫ ▪ ▫

קוטלר. תחי החוצפה ועזות המצח

הם רוצים שהכסף שלנו ילך למימון הפעילות שלהם. שאנחנו, הפרולטריון הנבער, הבהמות, מנשקי הקמעות, נמשיך לשלם מע"מ ומס הכנסה ומס-בלו לקופת המדינה, כדי שהמדינה תממן אותם, את אצולת התרבות הישראלית. ומה היא אותה "תרבות" אם לא קמפיין אנטי-ישראלי מתוזמר היטב? המלחמה היא הרי לא על התרבות הלגיטימית – 99% מהיצירה הישראלית הנפלאה – אלא על תרבות השוליים שהם מתעקשים שנמשיך כולנו לממן. אה כן, ושנשלם על הדרך למחבל על יצירת המופת המופלאה שלו, ותיכף גם יגאל עמיר יבקש תמלוגים על הסרט המהולל שהפיקו על חייו.

וכל זה מהכסף שלנו. אתם קולטים! אנחנו, הבהמות, צריכים לשלם על זה!

מה שעצוב בסיפור הזה הוא שהקוטלרים שוכחים שהמימון שלהם מגיע מקופת מדינת ישראל, ולא, נגיד, מאיזו קרן דמיונית שרשומה בטאבו על שם אמני תל-אביב. היד צריכה לרעוד כשהיא נוגעת בקופה הציבורית, שמתמלאת הודות לעמל כפיהם של מיליוני ישראלים עובדים, שלא יושבים בסינמטקים ולא מבלים צהריים נעימים בתיאטרון פרינג' ובתערוכות פולקלור. רשימת ההמתנה לכסף הזה ארוכה. הדרישה שהמדינה תממן את תרבות השוליים הסהרורית היא מחוצפת ועזת פנים. שקוטלר יסבסד מכיסו הצגות / סרטים על רוצחים. אני מעדיף שהכסף שלנו ילך למקומות טובים יותר.

אובמה ב"עובדה": ככה נראה נשיא אמריקני שנשבר לו מישראל

בין אם אתם מתחברים לאובמה ובין אם לא – צפו בריאיון איתו ב'עובדה'.

הנשיא האמריקני נראה כבוי, עייף, מיואש, מדבר בחוסר חשק על המצב במזרח-התיכון. מחשבותיו היו איטיות, דיבורו מדוד, כל מילותיו נשקלו בזהירות רבה, לעיתים רבה מדי, מה שעמעם לגמרי את התכונות שאובמה מצטיין בהן: רהיטות וכריזמה אישית.

הנשיא ומעריצה

זה היה ריאיון כאוב, מבאס, שיחה מדכאת בין שני אנשים שהחלומות שלהם התנפצו על סלע של מציאות דפוקה ומסובכת. הנשיא האמריקני כיוון אותו היטב לעם בישראל. נתניהו וממשלתו הם בטח לא הכתובת לריאיונות כאלה. ה"תקווה" שליוותה את קמפיין אובמה מיומו הראשון - כבר לא הייתה שם; הנשיא, המפוקח-מנוסה, הודה אמנם שהסדר עם הפלסטינים הוא חסר סיכוי, אך אמר שארה"ב תתקשה להגן על ישראל בעתיד. במילים אחרות: אם הפלסטינים יהיו אומללים גם אתם תהיו כאלה. כשדיבר על נתניהו כבשה את פניו ארשת מוזרה פתאום. הוא חשב ארוכות על כל מילה שיצאה לו מהפה, מה שחידד את התחושה שאהבה גדולה לא הייתה שם מעולם. אין ספק שאובמה רואה ברה"מ את אחד הגורמים המרכזיים לכישלון המיוחס לו בארה"ב.

אילנה דיין, שכנראה התקשתה לשלוף שאלות נוקבות באמת – בין אם בשל המעמד ובין אם בשל הקושי לעשות זאת באנגלית – הייתה נינוחה ומחבקת. אובמה הציף בה רגשות עזים של תקווה וחלום, וההתרגשות ניכרה עליה. אותי הטרידה העובדה ש'עובדה' לא הכינו מספיק שאלות על הפלסטינים; אלה שמעולם לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות; שהתפוצצו לנו ברחובות; שמטילים אימה על אזרחי ישראל; שמופלים לא בשל דתם או צבע עורם – כפי שהמראיינת והמרואיין הניחו כאקסיומה מרגיזה – אלא בשל העובדה הפשוטה שהם מהווים איום בטחוני אמיתי. על כל אלה אובמה לא השיב, וחבל.

הריאיון הזה ייחתם בדברי הימים של יחסי ישראל-ארה"ב. ימים יגידו מה יהיו השלכות הנאמר בו.

אילנה דיין בראיון בלעדי עם נשיא ארה״ב ברק אובמה.צפו בראיון המלא
Posted by ‎עובדה‎ on Tuesday, June 2, 2015

כמה נמוך יכולים עורכי דין לרדת?

לא נגענו. הייתם מאמינים?

בעוד שבוע יתקיימו בחירות ללשכת עורכי הדין. לא משהו שאמור לדגדג לכם – או לי – את הזרת הימנית. סתם קרב בין עסקנים שחגים סביב עצמם וסביב המקצוע המהולל בו בחרו לעסוק. המנטרה שחוזרת על עצמה בבחירות האלה, ואלה שלפניהן, ובעצם מאז שנוסדה הלשכה הזאת, היא שמירת כבודו של "המקצוע". עורכי הדין כל כך עסוקים בשמירת הכבוד של עצמם, שזה פתטי; ממלכה שלמה של עסקנים בחליפות שכל כולה עיסוק ב"כבוד" וב"מקצוע". גם כן מקצוע.

 ▫ ▪ ▫

לאן דברים מגיעים?

ובכן, יש בחירות ללשכה. כמה "חברים" לאותו ה"מקצוע" רוצים להיבחר לעסקונה הפנימית. שוב, הזרת מתעניינת. מה שמרגיז הוא שהחבורה הזאת מטרידה ציבור ענק של עורכי דין מדי יום במיילים, בטלפונים, בסמסים. ממטירים טונות של רפש וטינופים הדדיים איש על רעהו. ומה מצחיק בכל הסיפור? שהפוליטיקאים האלה בטוחים שאם אדע שעסקן א' חָבַר מאחורי גבו של עסקן ב' יחד עם עסקן ג' להפלת עסקן ד' – ארוץ להצביע לעסקן ה'.

אני יודע; כך היא דרכן של בחירות. טרוף כפי יכולתך. אבל רבאק, אלה עורכי דין, אנשים מכובדים. תעברו על התמונות ותבינו כמה נמוך הם יורדים. וזו טיפה בים. "כבוד המקצוע" – כבר אמרנו?

למה בנט לא מתרומם בסקרים?

עזבו אתכם מסיפורים: לא הרבנים, לא הכיפה, לא אוחנה; לא אלה תוקעים את בנט. בנט לא מתרומם כי הוא כרך את עצמו עם נתניהו. כי הוא הפך את עצמו ואת נתניהו לישות פוליטית אחת, דו-ראשית, כפי שמתנגדיו של בנט מכנים זאת: הליכוד ב'. או גרוע מכך: בנטניהו. כי הוא לא קרא את המפה ולא זיהה את הצופר הישראלי שזועק: רק לא ביבי.

'נתניהו' היום זה מותג עייף, דהוי, שישראלים רבים פיתחו כלפיו מיאוס אמיתי. זה סוס לא טוב לדהור עליו. לא מישהו שכדאי לחבק חזק בקמפיין פוליטי. מנהיג שקנה לו יריבים מרים מבית ומחוץ והפך לסדין האדום של גוש המרכז-שמאל. לכן טוב יעשה בנט אם יְבַדֵּל עצמו. לא יקפוץ על כל מיקרופון כדי להכריז שהוא ונתניהו שלובי זרוע. לא יבריח אנשים שמתלבטים בינו לבין כחלון – וכעת, מתוך המרמור על נתניהו, יעדיפו את האופציה שלמראית עין לא נדבקת למנהיג שאותו הם עוינים. גם ליברמן הבין זאת, ומיהר להבהיר לליכוד שהנדוניה השמנה שלו כבר לא מובטחת להם.

צריך לזכור שגם בקרב הדתיים הלאומיים נתניהו כבר לא נחשב למציאה גדולה. העובדה שבנט כפה על נתניהו את צירופו לקואליציה לא ממש גורמת להם נחת, בטח לא היום, כשברור לכל שנתניהו צריך את בנט יותר משבנט צריך את נתניהו. בנוסף, השיוך האוטומטי לנתניהו מבריח הרבה דתיים שמתרפקים בערגה על הימים שהמפד"ל הייתה עלה התאנה של כל קואליציה, ולא הייתה לה בעיה לשבת בממשלת שמאל.

בנט, בשבוע שנותר לו, צריך לומר: אני לא רוקד לפי החליל של נתניהו ולא מבטיח הבטחות לאף אחד; הבית היהודי לא בכיס של שום מפלגה, ואין לי חשש מישיבה באופוזיציה; נתניהו הוא לא חלק אינטגרלי מעסקת חבילה, קנה אחד קבל את השני חינם. שיגיד זאת, לפחות למראית עין ולמשמע אוזן. שיחשבו לפחות שהחבירה שלו לליכוד נעשית מתוך כורח, לא מרצון, לא באופן אוטומטי. שישאיר קצת עמימות, חשאיות, שלא יחשוב שאם הוא אומר "אני עם נתניהו ויהי מה" מיד ינתרו ממקומם אלפי ליכודניקים כדי להצביע לו. כי גם הליכודניקים, כפי שמראים הסקרים, כבר לא הולכים בטור ארוך אחרי נתניהו.

הקמפיין של השמאל בשבועות האחרונים זיהה את הפוטנציאל השלילי. ה"מומחים לשלום ולביטחון" השקיעו הון בקמפיין "עם בִּיבִּיבֶּנֶט נישאר תקועים עם הפלסטינים לנצח" והדביקו את הצמד כמו שני תאומים סיאמיים, כשבנט עומד בפרונט ונתניהו מאחוריו. המשימה שלהם הוכתרה כנראה בהצלחה: מאוכזבי נתניהו, שחשבו בעבר להצביע בנט, כבר לא ישימו "טב" בקלפי.

אורי אורבך - לא רק דתי מחמד | דברים לזכרו

השר אורי אורבך הלך לעולמו. הצער על פטירתו חצה מגזרים. פוליטיקאים מכל קצות הקשת הרכינו ראש. זהבה גלאון כתבה הספד קצר ונאה בדף הפייסבוק שלה, וציינה כי לאורבך הייתה "יכולת מעוררת התפעלות לגשר על העולמות השונים בחברה הישראלית". ואכן, המפד"לניק הצנום פער בלכתו חלל בליבם של רבים, שהרגישו את אותה הרגשה השמורה למותם של גיבורים לאומיים: משהו בישראליות הטבעית נעלם. איבדנו עוד חלק חשוב בפאזל.

אורי אורבך ז"ל. מפד"לניק

באורי אורבך היה משהו פשוט לעיכול, נוח להגדרה. לא סתם הוא ראה את עצמו כ"דתי מחמד", כי באמת היה בו משהו רך, חינני, מסביר פנים. הוא היה לץ טוב-מידות, לא מגזים, לא בוטה, מצחיקן בטעם, חמוד אך לא פראייר, אחד שיכול להשמיע דברים נוקבים כשצריך מבלי להתדרדר לשפה שפוליטיקאים רבים נכשלים בה.

אבל יותר מכל אלה, אורבך היה מאחרוני המוהיקנים של מפד"ל ההיסטורית. בלי גינונים מיוחדים, הוא ייצג את המפד"לניק האולטימטיבי, עם השפם, הציניות, חולצת הפלנל המשובצת והסנדלים. דתי-לאומי שחושב שהמגזר שלו הוא, כפי שכינה זאת פעם, סוג של "היפהפיה הנרדמת", ובכל זאת מתלוצץ שלנסיך אסור לנשק את היפהפיה, כי עוד עלולים לזרוק אותו מהמפלגה על דאחקה כזאת.

אורי מוקם עמוק במרכז הגזע של המפד"ל. בנט, אורי אריאל, הרב אלי בן דהאן, בוודאי סטרוק ומועלם – אינם אלא ענפים, הסתעפויות ותולדות של המשברים והתמורות שפקדו את הציונות הדתית וערכיה. הענפים הללו זכו לשמות – דתיים לייט, מתנחלים, משיחיים, חרד"לים, נוער גבעות – שהתפצלו אף הם לתתי ענפים, בהתאם לרוח המקום ורוח התקופה. אורבך לא היה שם, לא בקטגוריות המשנה. הוא איננו מפד"ל הניצית ולא מפד"ל היונית. הוא המיינסטרים, הגזע, אבן היסוד של השיטה כולה, נקודת החיבור שבין מפד"ל ההיסטורית לבית מפד"ל החדשה, או בשמה המעודכן, הבית היהודי.

אורבך הגיע בסוף 2008 למפלגה מרוסקת, למודת עסקנים שלא הרפו מלנסות להתוות למפלגה "דרך". הספינה של המפד"ל היטלטלה במשך שנים על ידי מנהיגיה. מפעל ההתיישבות משך אותה לכיוון הלאומי. רבנים משכו אותה לכיוון התורני. אנשי מרכז-שמאל ניסו למשוך את המפלגה למחוזות בהם הייתה לפני גוש אמונים. ראשיה הבולטים, כמו חנן פורת, הרב חיים דרוקמן, צבי הנדל, אפי איתם והרב יצחק לוי – פרשו ממנה והקימו מחנות מקבילים. כל מנהיג ניסה להמציא את הגלגל מחדש, ודירדר את המפלגה לנקודות שפל חדשות. אורי ביקש להחזיר למפד"ל את התמהיל המקורי שלה. מפלגה ימנית, אבל לא ניצית מדי. חברתית, אך לא סוציאליסטית. דתית, אך לא פנאטית. הפורמולה הדתית-לאומית האולטימטיבית: כזאת שיושבת על התפר שבין כל העולמות, בלי התנצלויות.

בכתביו, עסק אורבך בביתור וניתוח החברה הישראלית. באיזמל מנתחים חד וזהיר, היה מאבחן את הניואנסים הדקים ונקודות ההשקה שבין המגזרים השונים, ומפרק אותם לגורמים. הוא עשה זאת בכתיבה נהירה, מלאת הומור, כמו זו שעלתה בספרו "סבא שלי היה רב". גם ספרות הילדים הענפה שהותיר הייתה מלאה רמיזות ושנינויות דקות שלמראית עין כוונו לילדי בית-ספר, אך בפועל הוטמעו בה מסרים עדינים, שמטרתם הייתה לגשר בין עולמות שונים בציבור הישראלי.

נוח על משכבך בשלום, אורי אורבך. היית לנו לנציג נאמן.

כמה דברים טובים על אורי אורבך

אורי אורבך ביקש שיתפללו לרפואתו.
אולי בגלל השפם, אולי הקול הגבוה, אבל מבחינתי אורי אורבך בן 30-35 גג. לגמרי לא בקטע של תתפללו עליי.

והנה, דווקא הנשמה הרכה של הפוליטיקה המגזרית, האיש שחולל מהפכה ביחס לקשישים בישראל, מבקש חסדי שמיים. דווקא הוא שוכב בבית החולים כשבחוץ מערכת הבחירות רועשת וגועשת. הנחמה הקטנה שלו היא שנחסכה ממנו החובה להיגרר בכל הארץ לחוגי בית עם שולי מועלם.

ואם כבר באורבך עסקינן, אז דעו שמבחינתי הוא האיש, הוא ולא אחר, ששיגר את הבית היהודי לעננים. בכנסת ה-18 היו לבית היהודי 3 ח"כים מפוהקים בכנסת. אורי היה אחד מהם. יו"ר המפלגה כיהן כשר החלל, והתנועה כבר התכוננה ל'שמע ישראל' שלפני המוות. בעודו עֵד לקטסטרופה הגדולה בתולדות המפד"ל, פעל אורי אורבך במרץ לרענון שורות מטורף במפלגה תוך שהוא מביע תמיכה נלהבת בצמד בנט את שקד. בכנסת הבאה הבית היהודי כבר עם 12 מנדטים, השאר היסטוריה.

בתחילת 2011 הגיע ח"כ אורבך לבית הספר שבו עבדתי. נכנס לכיתה, שאלתי את התלמידים אם מישהו מזהה את האיש הזה. הם הסתכלו עליי בעיני עגל, ועוד לפני שהספיקו להגיד אֶה בֶּה, ח"כ אורבך הפציר בי להמשיך כאילו כלום. "אני לא פה", הוא אמר. בחולצת בייניש צנועה ואפס גינוני מלוכה, הפך אורי אורבך לאחד הפוליטיקאים המוערכים בעיני.

אני, כפי שאתם שמים לב, זרמתי. אורבך ופמלייתו דיברו, ככל הנראה, על שלום עולמי וחינוך חינם מגיל מינוס, ואני הסתלבטתי לי בכיף בידי המגובסת מול המחשב.

בריאות ורפואה לאורי.
עוף נדיר בפוליטיקה הישראלית.

מכתב הטייסים - שיא ישראלי בחוצפה וכפיות טובה

מכתב הסרבנים הוא שיא חדש בכפיות טובה.

מי הם אותם הטייסים-סרבנים אם לא נערי הזהב של החברה הישראלית, ילדי קצפת, צעירים שנהנים מתנאי שירות שכל חייל היה רק חולם עליהם, ממסלול הכשרה שכולל תואר ראשון, מאינספור שעות אימון והתלמדות יחידה מסוגה בהטסת כלי טיס. נערי תפנוקים שזוכים לשירות סטרילי, נעים, מגוהץ - למעמד עליון בחברה הישראלית. נסיכים שכבר בשנות ה-20 המוקדמות לחייהם מרחפים – פשוטו כמשמעו – הרבה מעל כולנו. מי יכול בכלל לחלום על זה?

ואז מגיע רגע האמת. אחרי שהמדינה שפכה עליהם מיליונים היא צריכה אותם. נכון, מדובר במשימות מורכבות, טעונות, לא קלות מוסרית, אבל צריכים אותם. הרי בשביל זה היא הכשירה אותם, בשביל הרגעים האלה, בשביל שהאינטילגנציה הגבוהה שלהם, הניסיון והמיומנות – יעמדו להם לימינם בזמן אמת. וברגע הזה הם בורחים, הם מתקפלים והופכים לסרבנים קטנים ובכיינים.

מרוב שמרעיפים עליהם כל טוב, הילדים האלה חושבים שהם גם הפכו למדינאים, למקבלי ההחלטות. הם רוצים להיות המצפן המוסרי, הערכי והאתי שלנו. השתן עלה להם לראש. הם יחנכו את שר הביטחון, הרמטכ"ל וראש הממשלה, ויכתיבו לחברה הישראלית את המותר והאסור בלחימה בשטחים. פלא שלא העיפו אותם כבר בשבוע הראשון של קורס הטיס. בעיה עם הקורסים האלה, אפשר להדיח צוער על איחור של עשר שניות למסדר בוקר, אבל אי אפשר להדיח אותו על עמדות קיצוניות ומסוכנות.

אם אני מדינת ישראל, מחר בבוקר אני שולח לכל החותמים הודעת חיוב בדואר רשום. לא רוצים לשרת? אין בעיה, שלמו את המיליון דולר הכשרה שלכם. זה המחיר. ותטוסו לנו מהעיניים.