יום שלישי, 11 באוגוסט 2015

זכרונות מגוש קטיף | עשר שנים אחרי

הטירוף של השבועיים האחרונים השכיח מאיתנו: כבר עשור להתנתקות.
זה הזמן לפתוח פצעים ישנים.

▫ ▪ ▫

לפני עשר שנים הייתי חייל בצה"ל. חודש לפני ההתנתקות ירדה החטיבה שלי לסיור בגוש קטיף. הלכנו לראות את הים, את המתיישבים, את החופים של רצועת עזה. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי שם. כשכולם חזרו הבייתה באוטובוסים, אני החלטתי להישאר. הרגשתי שלא מיציתי, שהביקור הקצר לא הספיק לי. מאז אותו יום, במשך חודש, נכנסתי ויצאתי מרצועת עזה שש פעמים. נשארתי שם עד הסוף. רציתי לראות את המקומות בו פיכו חיים, בו נרקמו חיים – רגע לפני שהגוש נופל בריסוק איברים.

ניצלתי את כל ימי הרגילה והגימלים שיש בצה"ל ומה לא, כדי להרוויח עוד כמה שעות וימים בגוש. ירדתי לרחוץ בים התכול של שירת הים, ישנתי עם מילואימניקים בכפר דרום, נפגשתי עם מתיישבים מנווה דקלים ומגני טל. ישבתי ימים ארוכים בגוש קטיף – לא בהמתנה עצבנית לגזר הדין, כפי שרבים עשו, אלא מתוך שאיפה לטעום כמה שיותר את טעם המקום. צילמתי ותיעדתי בכתב. עבר עליי חודש מטורף. חודש מטלטל ומעצב ומחשל. חודש שרק עכשיו, עשר שנים אחרי, אני מרגיש שהוקל לי ושמותר כבר לספר עליו.

▫ ▪ ▫

תכנית ההתנתקות הביאה עליי מבול של דילמות. ניסיתי לגעת בכולן, כדי שבאמת אוכל להבין ולחוש לעומק את רוח המקום. הייתי נכנס לגוש, שהיה כבר שטח צבאי סגור, עם מדים ובלי כיפה, ואחרי שעברתי את המחסום עליתי על מכנסי שורטס וסנדלים. עמדתי ליד הגדר של תל קטיפא, מרחק נגיעה מהבתים של עזה. ראיתי מעבר לגדר פלסטינים רוחצים בים עם ילדיהם, כמה עשרות מטרים מהישראלים שמשחקים מטקות על החוף. מילואימניק יושב במגדל, ותחתיו חייל סדיר בבודקה הלוהט, משתעשע עם ילדים עטויי פאות. ישנתי עם חיילים במאהלי נחל אשכול. הסתננתי לתוך הגרעין הקשה של השב"חים – שהיו בחזית המאבק – שהעניקו לי ערכה לפינצ'ור רכבים. הקשבתי לרב אבינר אומר "היה לא תהיה", לרב חנן פורת שהתחנן בפני חיילים לסרב פקודה ולרב מוטי אלון שלא חדל מלומר: "מנסים אותנו, נתגבר". פעם הייתי עם החיילים ופעם עם המתיישבים, לובש ופושט את המדים לפי הצורך.

היום בו פינו את בית הכנסת בנווה-דקלים, היה היום הקשה בחיי. לילה לפני, העדפתי שלא לישון עם החיילים, ומצאתי לי חלקה קטנה על הדשא מחוץ לבית-הכנסת, שם דיברתי עם אנשים עצובים. נערים ונערות בני 14 הסתובבו שם, תוהים ובוהים, גיבורים ליום אחד, מחפשים קצת אקשן בתוך החושך שפקד אותם. היה קור לא טיפוסי באותו לילה של אוגוסט, ואני שמעתי לחשושים על פינוי חטוף בשש בבוקר. בחמש וקצת השמש כבר זרחה בשמיים, והמארגנים-מטעם-עצמם – עם מגאפון וחולצות כתומות – הודיעו על דחיית הפינוי בכמה שעות. התחילו לרוץ ספקולציות מתי יפנו את בית הכנסת ואיך נערכים לקראתו. בשבע בבוקר רצה שמועה שהפינוי בוטל. מישהו חמד לצון ושלח הודעות סמס פיקטיביות. כמה צדיקות עם ספרי תהילים היו בטוחות שהתפילות התקבלו. הן בכו וצחקו, ושוב בכו כשנודע להן שהפינוי ייצא לפועל בעוד כמה שעות.

בינתיים החלו לנוע לגיונות של מג"ב וצה"ל, ונעמדו בשורות ארוכות שלמראית-עין נראו כמו הצבא האנגלי המסודר ב"לב אמיץ". שורות שורות של אלפי חיילים ושוטרים צועדים על המדשאות המטופחות של נווה דקלים. טבעות של עיתונאים מקיפים את בכירי המשטרה והצבא, שהרגישו לרגע כמו שחקני קולנוע על השטיח האדום. מירי רגב, במדי ב', ניהלה את כל מערך הדוברות כמו תכנית ריאליטי. מישהו זרק לה על הראש פחית שימורים. במקום לשים קצת קרח היא רצה למצלמות של רשות השידור ודיווחה שהמתנחלים משתוללים.

הכוחות הקיפו את בית הכנסת, גידרו את מה שצריך, קראו במגאפון לכל המתבצרים להתפנות והחלו ליישם את מה שתרגלו חודשיים מראש. מאות חיילים וחיילות עמדו בשמש הקופחת דקות ארוכות, כשבינתיים נעשו כל מיני מאמצי תיווך של הרגע האחרון כדי למנוע פינוי בכוח. שירת הנערות המפורסמת ביקעה רקיעים: "ה' שִׁמְעָה תְפִלָּתִי, וְשַׁוְעָתִי, אֵלֶיךָ תָבוֹא, אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי, בְּיוֹם צַר לִי". שוב ושוב. תחינה עוצמתית, נשית, שבורת-נפש, שכמוה לא שמעתי מעולם. הלב שלי נשרף. ובתוך כל הזיעה, הבלגאן, הלחות, האנשים והצעקות, יצא מבית הכנסת איזה פסיכופת עם דגל ישראל ומצת, והחל קורע ושורף אותו לעיני הצבא ומפקדיו. החיילים – מעולפים מהחום, מאולפים מדי מכדי למחות – הביטו בו באדישות, ומנגד הצלמים ששיוועו לקצת עניין קפצו על המציאה. אני, שהתבוננתי מהצד, לבוש מדים, זינקתי וחטפתי לו את הדגל הקרוע. עם כל הכאב, יש גבול: דגל ישראל לא קורעים, לא שורפים, כי הדגל לא משתתף בבחירות ולא מזוהה עם שום מפלגה או תכנית מדינית. התמונות שודרו בטלוויזיה. שידורן עשה לי נזק מאוחר יותר.

המשא-ומתן עם הרבנים כשל, פינוי בית הכנסת החל. בשנייה שניתן האות החלו לזרום פנימה נחילים של חיילים וחיילות. השתחלתי עם קבוצת החיילים הראשונה, ומצאתי מקום ליד הבימה. חבר שלי מהתיכון עמד בפינה אך לא הסתכלתי לו בעיניים. בתוך דקה וחצי כבר נשמעה מהומת אלוהים בתוך בית הכנסת. החזקתי בידי מצלמת וידאו ותיעדתי את העקירה, ובעיקר שוטרים שהרביצו בלי סיבה. המפונים הגיבו בצרחות ודחיפות, אבל לא באלימות. המסר היה ברור: הגוש לא יימסר לכם על מגש של כסף. אנחנו ניאבק, בהתנגדות פסיבית עיקשת, גם אם למראית עין בלבד, ולוּ בשל החובה שלנו למחות על פינוי חבלי ארץ ישראל.

שמונה שעות אחר-כך הכל כבר היה גמור, בית הכנסת התרוקן מאנשיו, הזיעה נשטפה בטל קריר, השקט תקף את הכל. כמה חיילים התפרקו ליד ארון הקודש, מסתגרים בכאבם. הרב חנן פורת ז"ל, מיוזע ומפורק, הסתובב בחוץ כמו חיה פצועה. אני לקחתי טרמפ לבאר-שבע ובדרך בכיתי כפי שלא בכיתי מעולם. הרגשתי שאין לי אוויר, שהנשימה נעתקת, שגוש ענק חוסם לי את הגרון. אמוציות של חודש שלם התפרצו ממני ברגע אחד. עצרתי לקנות פלאפל חצי-שרוף בפיצוציה מקומית, כולם התרכזו שם בטלוויזיה ששידרה את אירועי היום. הייתי כל כך חנוק שהפלאפל לא נכנס, בקושי רבע מנה עברה לי. ואז הופיע על מסך הטלוויזיה ראש הממשלה, אריאל שרון, שנראה נהדר. ערוץ 2 שידרו את נאומו מכנס הרצליה, הכנס בו הודיע על תכניתו לפנות את גוש קטיף. "שימו לב איך אריק זורח מתמיד" הדגיש אמנון אברמוביץ', ובאמת שמתי לב שאריק היה מבריק כל כך. מקולח, מגוהץ, ומגולח, החליפה ישבה עליו בול. המאפרת שמה עליו טונה מייק-אפ, והעפעפיים שלו התרוממו אל על. הייתה לו עניבה בצבע סגול, העיניים שלו ברקו כמו חתן ביום חתונתו. פתאום ראיתי רוח של אנרגיה נכנסת בתוך הבן-אדם. הייתה לי צמרמורת.

משם, וידאו מהכנסת, שרון עומד על הבימה באחד מנאומיו לקראת ההצבעה על ההתנתקות, המליאה מלאה מפה לפה. "אני משוכנע בעמקי לבי ובמיטב הכרתי", הכריז, "כי ההתנתקות הזאת תחזק את ישראל באחיזתה בשטח החיוני לקיומנו ותזכה בברכתם והוקרתם של קרובים ורחוקים, תפחית איבה, תפרוץ חרם ומצור ותקדם אותנו בדרך השלום עם הפלסטינים ושאר שכנינו". לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

הטלוויזיה עברה לשידור ישיר מבית ראש הממשלה. אריק יושב על כסא עור בלשכתו המהודרת, דגל ישראל לאחוריו, ופוצח בנאומו המפורסם בו הוא אומר, באלו המילים: "אנו עולים על דרך חדשה, שיש בה אור של תקווה לכולנו". כשראיתי את אריק זחוח, מבהיק וקורן – כמעט מאושר – בכיתי עוד יותר. אריק מדבר על אור ועל תקווה כשחבל ארץ שלם נקרע מאיתנו. מנהיג אמיתי היה צריך, קודם כל, לכרוע ברך ולבקש סליחה. תחילה בפני המתיישבים שהוא במו ידיו דחף להתיישב שם, ואחר כך בפני אזרחי ישראל. שרון ידע שההתנתקות מטילה סימני שאלה כבדים על היכולת שלנו להגן על עצמנו. הוא ידע שפניהם של הפלסטינים למלחמה ולא לשלום. שההתנתקות תעניק רוח גבית לטרור. הוא זרע תקוות שווא כדי להצדיק את פינוי הגוש. כשבגין, להבדיל, פינה את סיני תמורת שלום אמת הוא התייסר עד יומו האחרון. כשאריק פינה את הגוש, ללא כל הסדר, תוך שהוא מפקיר את גורל תושבי הדרום, הוא עשה זאת בלי שמץ של נקיפות מצפון. זה מה שהורג אותי, עד היום.

ההתנתקות השאירה לנו טעם רע. בציניות מחרידה, שוּוקה העקירה כאיזה רילוקיישן – עוד מונח מכובס של אנשים שממילא מתים לעוף מהמדינה – ולא כצעד מוטל בספק שנעשה בחוסר אחריות משווע. התקשורת הצליחה להשניא את המתנחלים, והפכה אותם למכשול היחיד לשלום (כאילו שלפני מלחמת ששת הימים היה פה שלום משגשג). השלטון דרס את מתנגדיו. הפלסטינים קיבלו מאיתנו מתנה שלא היו ראויים לה, חבל ארץ משגשג ופורח, והשיבו לנו בדם וטרור. יישובים מפוארים נפחו את נשמתם בחרחורים מחרידים. האזור כולו נהפך לקן של טרור. נותרנו בלי שלום, בלי ביטחון, בלי אחדות ובלי אדמה.

▫ ▪ ▫

הזמן כבר עשה את שלו, ואני את שלי. אך הלב, הלב טרם נרפא.

~~~~~~

[בתמונות: צילומים מיישובי גוש קטיף, מכפר מימון, מנחל אשכול, מהפינוי - ולאחריו. חלק מהתמונות נדגמו מסרט וידאו].