‏הצגת רשומות עם תוויות רבנים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות רבנים. הצג את כל הרשומות

12.18.2015

בין ניו-יורק לישראל | על מפעל החיים הלא-ייאמן של הרב מאיר גולדויכט

את הרב מאיר גולדויכט פגשתי לראשונה בניו-יורק, שם העביר מדי שבוע שיעור בקהילת "אוהב צדק" (O.Z). כשראיתי את קהל מאזיניו – יאפים אמריקאים לצד חסידים מבורו-פארק – הבנתי שהרב גולדויכט הוא תופעה יוצאת דופן.

הרב גולדויכט הוא אחיינו של הרב חיים יעקב גולדויכט, מייסדה של ישיבת כרם ביבנה, ומבאי ביתו של הגרש"ז אויערבך זצ"ל. הוא כיהן כר"מ בכמה ישיבות בישראל. שמו יצא למרחוק כאיש חינוך פנומנאלי ומרצה יוצא דופן.

כמה מגלי כשרונות מישיבת רבנו יצחק אלחנן, מיסודה של הישיבה יוניברסיטי בניו-יורק, שמעו על הכוכב העולה מישראל, ומשלחת מטעם הישיבה יצאה לשכנע את הרב לעמוד בראשה. הרב גולדויכט נטה לסרב, בשל החשש מהניתוק מהארץ.

לאחר סדרת שכנועים, הסכים הרב לכהן כראש הישיבה, בתנאי אחד: אחת לשבועיים-שלושה הוא יטוס להעביר שבת בישראל. הוא גזר על עצמו לחיות על הקו, לפקוד את מאות הקהילות הפזורות ברחבי הארץ ולמסור בהן שיעורים. זהו מפעל חיים בלתי-נתפס בהיקפו: בפרק זמן של כ-25 שנה, ביקר הרב כמעט בכל קהילה (ציונית) ברחבי הארץ – ממטולה ועד אילת – ואף יותר מפעם אחת.

בהגיעו ארצה, הוא עושה קילומטראז' מטורף, מרביץ תורה באהבה בכל עיר או ישוב המארחים אותו. בקיץ ובחורף, מתרוצץ הרב ביותר מ-10 מוקדים – בבתי כנסת, בבתים פרטיים ובישיבות – ומרעיף במאור פנים תורה ישראלית רעננה. אין לו רגע דל. באופן אקראי לחלוטין, פגשתי את הרב גולדויכט במעלה אדומים, ראשון לציון, ירושלים ופתח תקווה. יש לו פסיעות מהירות, כמעט ריצה. סיפר שלפני שבת הוא יושב מול מפת האזור, ומחשב את זמן ההליכה שצפוי לו בשבת, כדי שלא יחמיץ אף דקה של תורה.

כך הפך הרב לבית חרושת לשיעורי תורה. לדעתי, לא קיים עוד רב על הגלובוס שמעביר שיעורים בהיקפים כאלה: הוא מלמד מדי יום סדרת שיעורים בישיבה יוניברסיטי, בעברית ובאנגלית; נוסף על אלה יש לו 5 שיעורים שבועיים בקהילות שונות בניו-יורק; יש לו סדרת שיעורי אונליין; תוסיפו לזה את מפעל הקהילות הישראליות שלו. על פי הערכה של תלמידיו, מדובר בלפחות 1200 שיעורים מדי שנה.

הרב גולדויכט לא מתראיין, איש לא מיחצ"ן אותו ואין עליו ערך בויקיפדיה. האיש הוא 100% תורה, מסירות נפש ואהבת עם ישראל. ואם נשאיל מלשון הרב "פלאי פלאות!".



פורים תשס"ח עם הרב גולדוויכט בניו-יורק

10.22.2015

קמפיין המזוזות של 'איגוד רבני הקהילות' - שיא חדש אל יהדות בטעם רע




צפו בסרטון הבא. ובכן, מה אתם רואים שם? שרת התרבות וחבר-כנסת מגלים קונצנזוס באשר למנהג יהודי מקובל: קביעת מזוזה. חיבור מרהיב, מרגש, כל הכבוד, לא?

ממש לא.

עזבו את אי-הדיוקים, את המניפולציה הרגשית ואת ההגדרה הבעייתית של תפקיד המזוזה. מה שבאמת מפריע בוידאו המביך הזה של איגוד רבני הקהילות בישראל​, הוא הטעם הרע שנודף ממנו בכמויות.

כאדם דתי, ראיתי את הסרטון הזה ונהיה לי רע. שני נבחרי ציבור מתחילים לדבר על האמונה ב"בורא עולם" ועל "הוויה רוחנית" ומשתמשים בכל מיני מושגים עממיים פסאודו-דתיים, וכל זה במסגרת קמפיין דתי-רבני. מירי רגב​ מצולמת כשברקע דגל ישראל פרוש יפה, מאחוריה תמונה דהויה של הבבא סאלי, שתי שרשראות לצווארה, האחת מגן דוד, והשנייה מעין פרח עם שש פינות ועליו האות ה'. היא אומרת: "כשיש לך מזוזה בפתח הבית, אתה יודע שזה איש יהודי מאמין, שיודע שצניעות וחמלה צריכים להיות אצלנו, כי הכל בסופו של דבר בידי בורא עולם". המשפט לא ברור, אבל העיקר שהצלחנו לחרטט משהו עם 'בורא עולם' ויאללה ליוטיוב.

גם אם הפוליטיקאי ניחן באיזו מעלה דתית או רוחנית כלשהי, זה לא עניינו של הציבור. האמונה והפולחן הדתי צריכים להישאר מחוץ לכנסת. בטח ובטח, פוליטיקאי לא לא יטיף לאמונה דתית, כל סוג של אמונה. למה? כי יש כאן ערבוב לא בריא של דת ופוליטיקה. לא דת ומדינה – סוגיה מעוררת מחלוקת בפני עצמה – אלא חמור מכך: דת ופוליטיקה. כשהפוליטיקאי חובש כובע של מטיף, אתה יודע שמשהו במערכת ההפעלה נדפק. אתה נזכר שגם באיראן ובתימן מהללים חברי פרלמנט את אללה, ואתה לא רוצה להיות איראן.

איתן כבל​ מתגאה: "אני אומר בעזרת ה', ברוך ה', בלי לשים לב". יופי, בוא ספר לנו על זה, נשמח שתראה לנו גם תמונה שלך מהבר-מצווה. כבל כמובן יכול לנהוג איך שבא לו ביחסים שבינו לבין המקום, אבל שלא יהפוך את זה לאישיו. אתה חבר כנסת, לא רב ולא אמנון יצחק. את המשנה הדתית שלך תשאיר לחייך הפרטיים. אל תחפיץ את הדת, אל תשווק אותה, אל תנסה לגייס לה מאמינים כי בכך אתה יוצר רק את ההיפך.

ולאיגוד רבני הקהילות יש לי מילה. לפעמים העודף-מאמץ יוצר את האפקט הנגדי. החיבור הכאילו-עממי לנישוק המזוזה, והפיכתו לקמפיין יעני ישראלי, משרת בדיוק את המטרה ההפוכה. הוא מגרבז את הדת (מלשון גרבוז), הופך אותה למשהו מעיק, חונק, פופוליסטי, שטחי להחריד, כופה, מעצבן ושנוא.

רוצים לקדם יהדות מסבירת פנים? אחלה, תריצו קמפיין על גמילות חסדים, על הדאגה ליתום ולאלמנה, על אהבת חינם, על עקרונות אנושיים וחברתיים. יש ערכים כל-כך הרבה יותר יהודיים מנישוק מזוזה (נשיקה שנויה במחלוקת, שאינה אלא פולקלור עממי), שלא ברור מניין נולד הצורך להריץ על זה מסע הסברה. ועוד עם פוליטיקאים, נו, באמת.

▫ ▪ ▫

שמתי לב שאני רואה לאחרונה יותר מדי סרטוני בלהות, אולי צריך לבדוק מזוזות?

10.15.2015

הרב עובדיה יוסף - מה איבדנו ועל מה צריך להתפלל?

שנתיים לפטירתו.

בדיוק לפני שנתיים הצטופפתי בסמטאות ירושלים בתוך קהל של מאות אלפים שבאו לחלוק כבוד אחרון לרב עובדיה. הדוחק היה אדיר. משהו גדול ריחף באוויר. התחושה הייתה של פרידה מאישיות בקנה מידה היסטורי. פרידה שתוכל לספר עליה לניניך, בעוד 60 שנה, כמו שבירושלים עדיין מסתובבים אנשים שאומרים "הייתי בהלוויית הרב קוק" (1935), או מן העבר השני, "ליוויתי את ארונו של חיים נחמן ביאליק" (1934) – שתי הלוויות שהוציאו לרחובות את רוב היישוב היהודי בארץ ישראל, מאות אלפי יהודים, דתיים וחילונים.

לא הייתה הלוויה בישראל שסחפה אחריה כל כך הרבה בני אדם. לא הייתה דמות שזכתה לסיקור כה סוחף ורחב. הררי דיו נשפכו על ניתוח דמותו ואישיותו של הרב עובדיה. מ'הארץ' ועד 'המודיע', מגל"צ ועד 'קול חי', מיונית לוי ועד ג'קי לוי – התקשורת הרעיפה על הרב עובדיה סיקור במינונים לא נתפסים, אוהד ברובו, גדוש בתמונות צבע ובתיאור מפורט של פעלו. איש לא נותר אדיש. מעולם לא היה מנהיג בישראל שזכה להתעניינות שיא בסדרי גודל שכאלה, התעניינות נדירה שחצתה מגזרים, עדות ואמונות.

הרב עובדיה גיבש את זהותם של המוני בני-אדם; הגדיר מהי דתיוּת, מזרחיוּת, מסורתיוּת, לאומיוּת, חרדיוּת. הוא גדול מעצבי הישראליוּת האחרת, המזרחית, השנייה, זו שצמחה בפריפריות ובעיירות הפיתוח, המאוימת מצילו הענק של הישראלי החדש, הצבר, הקיבוצניק החילוני שניסה להתיך את הישראלים כולם תחת מכבש 'כור ההיתוך'. הרב עובדיה הוא אביו של מגזר ענק בישראל שמאמין כי בכוח הנהגתו התורנית החזיר עטרתם ליושנה, הרים את קרנם, הגדיר להם את זהותם המזרחית-חרדית באופן מהימן ואותנטי. תרומתו אכן הייתה יוצאת דופן, יחידה מסוגה, ובנסיבות שנוצרו, שום מנהיג דתי לא יוכל עוד להיכנס לנעליו.

עם זאת, לא אשתמש כאן בסיסמאות כמו "יתומים היינו ואין אב" ו"צאן ללא רועה", קלישאות שחסידיו אוהבים להפריח לחלל האוויר. אין אדם שאין לו תחליף. אין מציאות של רִיק רוחני, כך לימדנו אפילו משה רבנו. אבל יש דבר אחד שכן איבדנו לנצח; איבדנו את אחד הקשרים האנושיים האותנטיים האחרונים שיש להלכה היהודית עם אלפיים שנות הגלות. יסלחו לי ש"ס וּשְׁאָר נושאי שמו לשווא – אבל התרומה האמיתית והחשובה מכל של הרב עובדיה היא ההלכתית. משם הכל התחיל. שם ראשית כוחו וגבורתו. כל שאר הישגיו הם אינם אלא נספח למפעלו ההלכתי הכביר והמונומנטלי.

אז מה בעצם איבדנו? הרב עובדיה היה מאחרוני דור הגלות, דור שראה את הגולה דרך עיניו הבוגרות, ובמקביל ראה בבניין הארץ ותקומתה. על אף שעלה לארץ בגיל צעיר, הוא נשא עמו מטען אותנטי, מכלי ראשון, של החוויה היהודית-דתית בארצות המזרח. הוא כיהן כרב במצרים עוד לפני קום המדינה, ולמעשה ראה בעצמו הצינור, המסננת, שדרכו תעבור ההלכה בדרכה מהגלות לארץ ישראל. דרך הכתפיים הרחבות הללו הוא ביטל מנהגים, שינה נוסחים, קיבע הלכות – הקים ממלכה תורנית אדירה – תוך שהוא לא מהסס להתעמת עם מתנגדיו ההלכתיים מכל העדות והצבעים. לא הרב עובדיה שיתרגש; כל חייו חתר בכוח נגד מי שהתנגד לו, לרוב ניצח. הוא הצליח לייצר סוג של מיינסטרים הלכתי אחרי 2000 שנות גלות, זרם דומיננטי  אחיד, כתובת הלכתית מרכזית למיליוני מאמינים. את כל הסלט הזה שנקרא 'מסורות' ו'מנהגים' הוא ניקז לזרם הלכתי אחד וברור. אין כבר מי שיכול לעשות את זה. הפריבילגיה של ביטול מנהגים ואמונות גלותיים הייתה נחלת הדור הקודם, והדור הזה אבד ואיננו. על זה יש להצטער.

הרב עובדיה קיבץ גלויות. לא במובן הפיזי, של להביא את האנשים מעיראק ומפרס וממרוקו ומתוניס – אלא במובן הדתי. הוא רצה לבנות אימפריה על-הלכתית שלא הייתה כמותה מאז ימי שני. הוא התיימר להיות האליעזר בן יהודה של ההלכה, מחייה ההלכה הארץ-ישראלית. המטרה הייתה נחרצת: לייצר כור היתוך דתי, למזג גלויות, לדבר בשפה הלכתית אחת. זהו מפעל ציוני מהמעלה הראשונה. כן, ציונות רוחנית טהורה, ביסוסה של ארץ ישראל כבית הלאומי של ההלכה היהודית.

▫ ▪ ▫

אני נזכר ברכב הכחול של חברא-קדישא חוצה את ההמונים. הרכב עבר בריחוק של כמה מטרים ממני. עמדתי על קצות אצבעותיי, תוך שאני מגביה את גופי מעוצמת הדוחק, ופתאום הגוף שלי נישא בכוח הדחיפות. הלחץ של ההמון יצר מעין תנועת מלקחיים, ואני הורמתי, כמעט-ריחפתי, היישר לעבר הרכב הכחול. לשנייה קלה החזקתי ברכב, והתפללתי בלבי, שכל האלפים המקיפים את מיטתו, יזכרו לא רק עניין זה או אחר שכתב עליו בספריו – אלא את מגמתו הגדולה, הענקית, הציונית להפליא: לחזק את ההלכה הישראלית, להעניק את ההגמוניה והבכורה לתורת ארץ הקודש, לנער מעלינו את ספיחי חוץ-לארץ, להחזיר את עטרת ארץ-ישראל ליושנה.

שזכותו תגן עלינו בימים טרופים אלה.

▫ ▪ ▫

http://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/14058

7.26.2015

בהר הבית | המקום הקדוש ביותר והמשפיל ביותר ליהודים

אני עולה לפעמים להר הבית.

מקפיד על כל כללי הטקס: קם מוקדם כשבחוץ עוד חושך, שותה קפה חזק, טובל במקווה, נוסע לירושלים, מחפש חניה חצי שעה ליד הכותל, מפקיד תעודת זהות בעמדת מג"ב בכניסה להר, עומד שם כמו אדיוט במסדר זיהוי, ואם השוטר במצב רוח טוב – אני בסוף נכנס. אני לא עולה להר בקטע דתי, אלא בעיקר לאומי. כי הר הבית זה מקום שבעיקר מעצבן אותי, המקום הקדוש ביותר והמשפיל ביותר ליהודים בעולם.

דמיינו לכם את הסיטואציה הבאה: תיירים מכל העולם, יפנים, אוסטרלים, הוֹדִיוֹת עם נקודה אדומה בין העיניים, סקוטים בחצאית, וים של מוסלמים בכל מיני צורות וצבעים מסתובבים להם בכיף, מקשׁקשים להם בבליל של שפות, עושים סלפי – סלפי! – בהר הבית, שכזכור הוא עדיין בידנו, ורק אתה, יהודון, זר במדינתך, עולה להר כגנב במחתרת, מתחנן שהסלקטור יתן לו להיכנס למסיבה שהוא לא רצוי בה.

וכל ההשפלה הזאת היא רק הסיפתח; לאורך כל הסיור בהר, נושף בעורפיך איש וואקף מוסלמי, בוחן בדקדקנות כל הבעת פנים שלך, וגוער בך כמו שגוערים באתון. "יאללה, יאללה, עושה סיבוב מהר מהר וְבַּחוּצה", הוא אומר לך בעברית משובשת, "ואסור להִתבָּלל". ובצאתך מהר הבית, מתקהלת סביבך חבורת זקנות מטורללות שמקללות ומנאצות בערבית, דוחפות אותך וזורקות עליך חפצים. הן עושות את זה בתשלום לא רע, אגב, 5,000 ש"ח לחודש בלי בונוסים, למי שמעוניינת...

אז אל תאמינו למה שאומרים לכם, הר הבית זה לא מקום להתעלוּת דתית או רוחנית. לא במציאות שלנו. אתה נכנס, ומולך מסגד ענק, יפהפה האמת, ומוסלמים מימין ומשמאל ומלפנים ומאחור – ובעיקר מעליך, ואתה אמור לדמיין שפעם הקריבו כאן קרבנות ואכלו זבחים. ואין לך אפילו רגע קטן של אינטימיות, כי הקלגס של הוואקף עומד ומשגיח שלא תצא ממך תנודה קלה שעלולה להיראות כמו אקט דתי. כן כן, במקום הקדוש ביותר ליהודים אסור להתפלל, אפילו לא מלמול קל בשפתיים, בטח לא כריעה, השתחוויה, נישוק אדמה או קפיצת נ נחמן. לא רוחניוּת ולא בטיח.

אז מה נשאר לעשות שם? נכון, להתעצבן.

▫ ▪ ▫

הר הבית זה מקום מרגש. מרגש במובן שעושה לך ריגוש, שמייצר אדרנלין, שמדליק בך אש. זה לא מקום נורמלי. זה לא אתר תיירות שקונים בו סוּבֶנִיר בשבעה יורו ושוכחים באיזו מגירה. אתה עומד מול מקדש של דת אחרת, מנוכרת לך ועוינת אותך כל כך, ומתפלל שבדיוק באותו המקום ייבנה המקדש שלך, ההוא שהיה לך פעם, לפני אלפיים שנה. עומד על חבית נפץ, על הר ששלוש דתות נוהות אחריו בעיניים מוטרפות, ומפנטז על בניין שנחרב כל כך מזמן. יש בזה משהו קשה לעיכול, אבל גם רומאנטי.

הרבנים המרכזיים אוסרים על עלייה להר הבית. אם היו רוצים להתיר – היו עושים זאת, כפי שהתירו עניינים אחרים. אבל בחרו לאסור. כי הר הבית זה סיפור שגדול עלינו. גם הציונות הייתה גדולה לפני 90 שנה על רוב הרבנים, אבל המציאות עשתה את שלה. היום המדינה והרבנים הולכים יד ביד מטעמי נוחות; המדינה קונה שקט בכך שהיא מְצֵרָה את דרכם של יהודים מלעלות להר, והרבנים נהנים מהתחושה שהציבור נשמע להם.

העיסוק בהר הבית עלול לטלטל את כל היהדות שהורגלנו בה. הדתיוּת היא כל כך שגרתית, נורמטיבית, ריטואלית – לפעמים סיזיפית ומתישה – ופתאום בּוּם, בית מקדש, ועלייה לרגל, וחוויה אקסטטית שרוח אלוהים מפעמת בה, ולשון של זהורית מלבינה ביום הכיפורים, ושירה של לויים. אבל היהודי התנוון בגלות והרחיק את הכמיהה למקדש למקום רחוק אך נוח; חלום אוטופי נחמד שמתמלמל טוב בכל התפילות, סיום טוב לדרשות בבית הכנסת, סיבה טובה לדבר על אהבת חינם, תירוץ לצום ארבע פעמים בשנה. אבל, בתכל'ס, כמו בפרסומת של הונדה, הלב שלנו בנוי למנוע הזה?

אין לטכנאי הדת תשובה מספקת; איך בדיוק אנחנו אמורים לאהוב את ה', אם לא בכיסופים הללו למה שמעבר ליומיום, בתחושה שהלב מקפץ ושואג וכמעט נוגע בדבר הבלתי-מוחש הזה, הנשגב, שמרגיש לו כמו חלק אלוה ממעל; מה טעם בתפילה ששליש ממנה עוסקת בירושלים ובחורבנה, אם אתה לא נותן לעצמך את הצ'אנס הזה, המתבקש כל כך, לחוש ולו במקצת על מה אתה מתפלל. כמה אפשר לסרס לנו את הרגש הזה; את ההשתוקקות היהודית הטבעית והאנושית כל כך, שמתפללת ומקוננת וכוספת כבר אלפיים שנה לבית מקדש בירושלים, וכבר ממש מרגישה אותו, אך כשמגיעה השעה לעלות אליו – מחליטה לאסור זאת על עצמה. כמה ציני אפשר להיות כדי למנוע מיהודי, שנפש אבותיו הייתה נשרפת כלהבה אילו הייתה רק יכולה לחוש אבן קטנה מאבני ירושלים, מלעלות למקום בית מקדשו.

בכניסה להר הבית: "הינך נכנס למקומות קדושים... אין להכניס תשמישי קדושה". אתם הבנתם את זה?

▫ ▪ ▫

אינני יודע איך יקום המקדש. יש על הר הבית מסגדי ענק שלא ניתן להזיז. החילונים מתנגדים לבניין כזה, כי מבחינתם זה טירוף דתי מגלומני (ולחשוב שהרצל כתב באלטנוילנד שיהודים מוכרחים להקים בית מקדש כדי "לפעול בעד המטרות הנישאות שבמטרות בני האדם"). שומרי מצוות, ברובם, מעדיפים להשאיר אותו בעולם הפנטזיות. רק תעשו טובה, בואו נפסיק לשקר לעצמנו: אם רעיון המקדש מתמצה בדמעות תנין עונתיות ומלמול קינות – שלא נדבר על השגעונות של בין המצרים: איזו מוסיקה מותר לשמוע, מה אורך הזיפים שיש לגדל (מחלוקת אשכנזים וספרדים) וכמה צריך להסריח מזיעה (כנ"ל) – תסננו שליש מהתפילה ותבטלו את ההתייפחות המיותרת בתשעה באב. אם למען השם, גם אחרי 67 שנות מדינה אנחנו מכופפים ומכניעים במודע את ראשנו על הר הבית – בעידודם של הרבנים – אז האידיאל לא באמת חשוב לנו. לא נוקפים אצבעונת בשבילו. איך בדיוק אנחנו מצפים שייבנה פה בית מקדש? יפול עלינו משמיים?!

▫ ▪ ▫

בתשעה באב הקרוב תתאבלו על חורבן הבית, אבל קצת פחות. כי ירושלים היא כבר לא "העיר החרֵבה והבזויה והשוממה" אלא עיר שוקקת ובנויה לתפארה; אינה עיר ש"מבלי בניה היא יושבת" – אלא כרך עצום עם למעלה מחצי מיליון תושבים יהודים, ו-10 מיליון מבקרים נוספים מדי שנה. אבל תצטערו קצת על שדווקא בלב של ירושלים, הר הבית, בנקודה הקרובה והמושגת הזאת, בית המקדש באמת נראה כל כך רחוק.

"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם" (ישעיהו ב, ב)






עם דורון שפר, 1.95 מטר של רוחניות ושכל ישר

7.16.2015

בין אמונות להמוניוּת: מחשבות על האדמו"רות המודרנית

בן דודי מנשק את ידי הרב במסע לבולגריה לפני כשנה
[צילום: נתי שוחט, מעריב]
לפני שלושה שבועות נסעתי לאירוע פרטי בהשתתפות הרב יאשיהו פינטו. מה לי ולרב פינטו? שום כלום. סקרנות נטו. שניים מבני דודיי הפכו לחסידיו האדוקים, לגרעין הקשה של "שובה ישראל", לאחר שזה הפך עליהם את חייהם מקצה אל קצה – ומאז הם מנסים לסחוף אחריהם את כל המשפחה. הקהל היה מעורב: חרדים, מסורתיים וחילונים הסתופפו זה לצד זה. מרוקאים, אתם יודעים, לא משנה כמה שבת הם יחללו וכמה יתנכרו לדת, כשיש רבנים בסביבה – הם חוזרים להיות תינוקות של בית רבן. אז עניין אותי לראות מקרוב את עדת מעריצי הרב, ויותר עניינה אותי התנהלותו של הרב עצמו. זה קרה שבוע וחצי לפני ההתאבדות של אפי ברכה, היום בדיעבד כבר לא הייתי נוסע.

אבל נסעתי. קבעו לשעה 20:00 באשקלון, הרב כצפוי הגיע באיחור אלגנטי של שעתיים. להקת החימום כללה תלמידים ומקורבים שסיפרו סיפורי נפלאות ומעשיות. באחת הדרשות סיפר תלמידו כי הרב העיד על עצמו ש"הוא הבן אדם הכי מיוחס בעולם", לא פחות. הרב פינטו, למי שלא יודע, הוא נכד של הבאבא-סאלי מצד האמא ושל הרב חיים פינטו מצד האבא. אכן, בעל ייחוס מופלג. "הרב מקושר לכל הצדיקים באלף השנים האחרונות", סיפר תלמידו, "הוא נצר לשושלת רבנים, פינטו ואבוחצירא, בן אחר בן, זרע של קדושים משני צדדיו". הקהל היה באטרף. חשמל זרם באוויר.

הרב בסוף הגיע, ההמון הריע. במשך דקות ארוכות שרו חסידיו "יָ-אָ-מִים עַל יְמֵי מֶלֶךְ" וכמובן את המנון הבית: "וקרבנו לצדיק יסוד עולם. צדיק, צדיק, צדיק יסוד עולם, נחל נובע מקור חוכמה. רבנו יאשיהו פינטו, בן הרבנית זארי, זכות תורתו יגן עלינו". כשההמנון הזה התנגן בפעם ה-72, שוב ושוב, כולם היו כבר עמוק בקצב, מוחאים כף באקסטזה; אי אפשר לברוח מזה. אם טומי לפיד היה שם – גם הוא היה נדבק.



המעריצים מקיפים את הרב פינטו בטבעת חנק מיוזעת. גברים בחזית ונשים בעורף, מנסים להתקרב לרב, ללחוש משהו על אזנו, לתפוס איתו רגע אינטימי. "שיברך את דוריס בת סולטנה", צועקת מישהי שלא הצליחה להתקרב מספיק. מבטו של הרב תקוע באיזו נקודה, חי בתוך עולם משלו, עיניו לפעמים נעצמות, כאילו לא מרגיש כיצד שורה ארוכה של גברים חוטפת את ידו ונלחמת מי ינשקנה.

עם שוך הקרב הראשוני שארך רבע שעה לערך, תופס הרב את מקומו. כמנהג אדמו"רים, הוא לא מיד פותח בדברים אלא נותן לשתיקתו הארוכה לחלחל בציבור. במשך חצי דקה הוא מנענע את גופו כבמעין תפילה, השקט מנסר את האוויר, הבלגאן שהיה לפני רגע נעלם כלא היה.

חצי דקת שקט ואז הרב נוטל את המיקרופון ומדבר בקול נמוך. דיבורו הוא בלשון רבים – ריבוי מלכותי, כיאה לבני אצולה – רצינו, באנו, בירכנו, עשינו. "היה בדעתנו לדבר על פרשת השבוע", הוא אומר פעמיים, "אך בליבנו בא דבר אחר שנדבר, שהוא תשובה לכמה אנשים פה בכמה עניינים". המשפט האחרון אמור לתת לך הרגשה שעומד לפניך נביא שיודע בדיוק מה הבעיות שלך ואיך פותרין אותן. הרב ממשיך במִסְפּר דברי תודה למארחים, משם לרעיון קצר על מעלת האחדות, ומיד עובר לדרשה המנצחת: חשיבות הצדקה והסיוע ללומדי התורה – פרק חובה שכל ראש מוסד משנן ביומו הראשון; איך לגרום לאנשים לפתוח את הכיס. זה עובד: "הנדסת המסרים" המוחצת של הרב – להרבות תמיכה במוסדות "שובה ישראל" ולהחזיק תלמידי חכמים – נוגעת איפה שצריך לגעת, בכיס של האנשים.

האמת, לא שמעתי איזה נאום דגול או רטוריקה יוצאת דופן. סגנון הדיבור של הרב הוא מעניין, טיפה מתנגן, אך רחוק מלהיות ממגנט, רהוט או סוחף כפי שמתארים אותו. שפתו עממית למדי, לא תמיד תקנית. ההילה סביבו ומעטה המסתורין שזוכים לו מקובלים שכמוהו, הרבה יותר מרתקים מאשר תוכן הדברים עצמם. נדמה שבנסיבות שנוצרו, לא משנה מה נאמר בדרשה, חסידיו יביטו בו בעיניים נוצצות ובפה פעור, יהסו את כל מי שיוציא הגה קטן מפיו או חלילה יתעלם מהשֹרף שעומד לפניהם. זה אגב כוחם של האדמו"רים בכל הדורות: כל תזוזה, כל ניד וניע, כל היגד, כל פעולה שעשו – היה מתפרש על ידי חסידיהם כמעשה אלוקים ממש.

הערב, איך לא, הסתיים בהתרמה חונקת ובמילוי הוראות קבע. העסקן מטעם הרב פתח ואמר: "היום, בנוכחות הקדוש הרב פינטו, נמכור בעזרת ה' 40 בקבוקי יין שהרב בירך אותם באופן אישי". המחיר היה מופקע: 6,000 ₪ לבקבוק אחד, בפריסה של 12 חודשים. זה לא מנע מאנשים, חלקם מבוגרים, חלקם קשי יום שבוודאות לא סוגרים את החודש, לפתוח את הארנק ולהתחייב להוראת הקבע שתקרע אותם לגזרים. הבקבוקים זרמו בין המשתתפים, והעסקן לא הרפה עד שלא עמד ביעד של 40 הבקבוקים, יעד מינימאלי בשביל הפריבילגיה לארח את הרב פינטו. כל משפחה חזרה עם בקבוק. אנשים חיבקו את היין כמו שהם מחבקים כרית לפני השינה. לא מצאתי למכרז הפומבי הזה הסבר רציונאלי שמניח את הדעת.

המחזה עשה לי לא טוב: אנשים שלא באו כדי לתרום – בטח לא חלמו להיפרד מ-6,000 ₪ בסוף הערב – נכנעו ללחץ החברתי והתחייבו ל"שובה ישראל", כמעט בעל כרחם. ממתי בדיוק הזכות להסתופף בצל רבנים הפכה לפריבילגיה יקרה להחריד? למה איש תם עם אמונת חכמים, לא טייקון ולא אחד שישתעבד למינוס בשביל לפרנס אברך בכולל, לא יכול לקבל מזכרת בדמות בקבוק יין בעלות, נניח, של 250 שקל? ואיך המסתורין, הפחד המשתק הזה מאדמו"רים ושליחיהם, הופך אנשים נורמטיביים, כולל אנשי עסקים שיודעים דבר או שניים על העולם, לנאיביים ואפילו פראיירים?

הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ-נָא לִי.

▫ ▪ ▫

יש לי עוד הרבה שאלות. מחשבותיי ברוח הנ"ל הולכות ומתרוצצות כבר זמן רב ולא מוצאות מנוח. לא רק על הרב פינטו – שנמצא עכשיו בכותרות – אלא בכלל על אדמו"רים, מקובלים ושאר עושי ניסים. מיהם, מהם, איך לעכל אותם. למה אנשים נוהים אחריהם. מה הם מייצגים. איזו בשורה יהודית הם מביאים לעולם. האם באמת יש בינינו מכנה משותף. מושגים של כסף, כוח, יוקרה, מעמד, אחיזת עיניים, טירוף והמוניוּת מתערבבים לי עם מושגים כמו יהדות, רוחניות, יראת שמיים, חסידות, אמונת חכמים וקרבת אלוקים. עוד לא הצלחתי לגבש מחשבה סדורה בנושא, וספק אם אצליח.

אני ומרפקיי בין ההמון

4.29.2015

לְיוּבַּאַוִיצֶנְטְרִיה - היקום על פי חב"דפדיה

יש אתר חביב שנקרא חב"דפדיה. זה כמו ויקיפדיה, אבל של חב"ד. אני מסמפת מאד את החב"דניקים, אבל מי שנכנס לאתר הזה יחשוב שהעולם סובב סביבם. בראשית ברא הרבי את השמיים ואת הארץ. או בקיצור: לְיוּבַּאַוִיצֶנְטְרִיה.

אני מבקר בחב"דפדיה מדי פעם. היום חיפשתי קצת חומר על בית הדפוס "האלמנה והאחים ראם" בוילנא. בית הדפוס הזה אחראי להדפסה המוערכת והחשובה ביותר בעולם היהודי: הדפסת התלמוד הבבלי בפורמט המוכר לנו כיום. הפורמט של "האלמנה" נחשב למקודש; הוא משמש יסוד לכל הדפסות התלמוד הבבלי עד היום. כמעט כל יהודי בעולם שפתח תלמוד ב-100 השנים האחרונות, ראה לנגד עיניו את העימוד הפופולארי של "האלמנה". כשהרב שטיינזלץ ביקש לשנות אותו לפורמט עדכני יותר – עם ניקוד ופיסוק – החרימו אותו וקראו לגנוז את ספריו. גם מי שחובש כיפה מקרטון בכניסה לכותל – מזהה את הצורה הייחודית של ש"ס "האלמנה".

ומה קורה בויקיפדיה של חב"ד?
כך נפתח הערך על האלמנה והאחים ראם: "דפוס האלמנה והאחים ראם, היה בית הוצאה לאור יהודי שפעל בווילנא בו הודפס ספר התניא, ועוד ספרי יסוד יהודיים חשובים...".

אתם שומעים?
ספר התניא, ועוד ספרי יסוד יהודיים חשובים, נגיד, אהההה, תלמוד בבלי. איזו הבחנה נהדרת בין עיקר לטפל!



עם כל הכבוד והיקר לספר התניא, 104 שנים לאחר שהודפס לראשונה, הוציאו מהדורה זניחה שלו בבית הדפוס הוילנאי. כעבור 9 שנים הופסקה הדפסתו. את פורמט ש"ס "האלמנה" ממשיכים להדפיס כבר 135 שנה. לזה קוראים לְיוּבַּאַוִיצֶנְטְרִיה.

3.01.2015

כיוון שיהודי הוא בעל-הבית על העולם | על ההיגיון של 'דבר מלכות'

למישהו בחב"ד יש הרבה כסף. אחרת, אין דרך הגיונית להסביר את קמפיין 'דבר מלכות' שרץ בשלטי החוצות.


▫ ▪ ▫

'דבר מלכות', למי שטרם נתקל, הוא אוגדן לימוד-תורני שבועי שאוחז כ-200 עמודים, מודפס על נייר דקיק של ספר טלפונים (תבקשו מאמא שתראה לכם איך נראה ספר טלפונים) ומופץ בעשרות אלפי עותקים. הסוד של 'דבר מלכות' הוא העובדה שבשונה מספרי קודש אחרים, אפשר לגלגל אותו, לקפל ולתחוב אותו בכיס של הז'קט. וכן, מובאים שם דברים יחסית אקטואליים לכל זמן ועת כך שמבחינת הלומד השקדן, וגם להוא שרוצה שיחשבו שהוא לומד דבר או שניים, מדובר באחלה של דבר. אני, אגב, לא מכיר מישהו שקרא חוברת אחת של דבר-מלכות במלואה, אבל יש שמועה שקיים יהודי כזה בבית חב"ד שנפתח לאחרונה על כוכב נפטון.

עד כאן סבבה. לאחרונה איזה גאון החליט לרוץ עם פרסום חוצות לדבר מלכות. הקמפיין הולך ככה: תמונה של הרבי מצד ימין, משמאל מופיעה באותיות ענק תורה=הוראה של הרבי, שהיא בעצם משפט עלום שלקורא הממוצע, אפילו אחד דתי, אפילו אחד שלא מסובב את הראש רק לשלטי חוצות של רנואר, אין שום מושג מה רוצים ממנו.

אני עובר על המשפטים ומנסה למצוא שם הגיון. הנה אחד שראיתי לפני דקה ברכבת: "מפורסם מנהג בני-ישראל יראי-שמים - שצריכים להיות ב' מטות (נפרדות על ידי שולחן לילה וכיוצא בזה)" - כאילו מה, מיטות, נפרדות, על ידי שולחן, מתי, איך ולמה. לא ברור. נראה כאילו מישהו פתח את אחד מספרי הרבי - משל הוא נועץ קוויטל באגרות הקודש - עשה קופי-פייסט ושלח להדפסה.

רמת החייל, ת"א

גם עד כאן הכל יחסית סבבה. לא מבינים את תורת הרבי? שלא יבינו. אבל לאחרונה הופיע בתל-אביב שלט פרסום מחופף לגמרי. זה הולך ככה:
"כיוון שיהודי הוא בעל-הבית על העולם, מתהפך גם העולם לטוב"

אתם הבנתם את זה זקני ציון? אתם בעלי הבית על העולם. בלי פוליטיקלי קורקט, בלי התנצלויות: אתה בלומברג, וגם אתה מר כהן, וכן גם את גברת צנעני - אתם בעלי הבית על העולם. ובזכותכם, ובזכות ההיא שצרחה "תמכור לה שוקולד", מתהפך גם העולם לטוב. אתם היהודים, מתת האל לאנושות. טוב שהמציאו אתכם, באמת היה חסר בעל-בית לעולם. פרידריך מנירנברג, וגם מחמוד מאיראן - כולם התקשרו להודות - והבטיחו לעצור לתדלק ליד השלט את גל האנטישמיות הבא.

▫ ▪ ▫

ידוע שחב"ד הולכת חזק על פרסום חוצות. היא שופכת מיליונים על קמפיינים שחלקם הזויים לחלוטין, כמו אלה שבהם היא מעודדת אנשים לבקש מהרבי ברכה. אבל בגדול, מדובר בארגון יוצא דופן שמפיץ חסד בכל פינה בגלובוס. יש כל כך הרבה מעשים טובים בחב"ד, חומר מצוין לקמפיין חוצה מגזרים, אפילו חוצה יבשות, שיכול להאיר את המפעל הגלובאלי הלא-ייאמן שהקים הרבי מילובביץ'. חבל שאת הכסף על פרסום שופכים על מסרים חסרי פשר. תמונה אחת מליל הסדר בתאילנד, תצלום של יהודי סועד את ליבו בבית חב"ד ויאטנם, יעשו שירות אמיתי ומייצג פי כמה לפנים היפות של תנועת חב"ד.

וודג'י?

11.18.2014

הכניסה אך ורק לרכבי אדמו"רים ורבנים



צולם במועדון הזאפה תל אביב
סתם, צולם בירושלים

הם הסתכלו עליי.
פתחתי את החלון ובלי להסס: "נעים מאד, אני האדמו"ר מצסק"א מוסקבה, נצר לשושלת אדמו"רים ידועה וצאצא של צ'ורצ'יץ (נסו להגיד את זה 5 פעמים ברצף), נוהג מנהגי אדמו"רות וגם נוהג על שברולט, זקני מורי רשם פטנט על הקנייטש, אשתי מעצבת קולקציה חדשה של הויזען אין די זאקען, יש לי לפחות שני מויפתים על שמי ברשם המופתים וקצת לחם שיריים בשבילכם. בואו נשיר איזה ניגון מגלגל"צ".

נכנסתי, סגרתי את החלונות כיאה לאדמו"רים, אלמלא הייתי לבד באוטו הייתי יושב במושב האחורי. ואז בערך אלפיים חסידים התחילו לרקוד לי מסביב לאוטו. פתחתי שוב את החלונות, וצעקתי: "יאיר לפיד בג'יפ מאחוריי". מיד החלה שם מהומת אל עליון. ברוך שעשה לי נס במקום ההוא.

10.01.2014

וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא - חֲלָף

בשנים האחרונות אנו עדים לאינפלציה גוברת בשוק ה"צדיקים", ה"גאונים" וה"גדולים". תארי הכבוד שמוענקים לכל דיכפין הובילו לזילות מוחלטת בערכם של תארים אלה. עסקנים הופכים בין לילה ל"רבנים"; "ראשי מוסדות" הם לא אחת אברכים צעירים שפתחו בקושי מעון. בעיתונות מסוימת מוקדשים התארים הרה"צ והגה"צ וה"הרב הגאון רבי" לכל בעל משרה תורנית זוטרה, ואפילו נציגי ציבור ברשות המקומית זוכים לסופרלטיבים ותארי רבנות מוגזמים. ראוי אפוא לבחון האם כך דרכה של תורה.

מרן האדמו"ר מסימפסען זוצקלה"ה
בהיסטוריה של עם ישראל, התואר "רב" הוענק לתלמידי חכמים שהיו בקיאים בספרות ההלכה והפסיקה, ואשר הוסמכו על ידי רבני הדור. הם קנו את מעמדם הודות ליכולתם לפסוק הלכה ולשמש כ"דעת תורה". התואר "רב" לא היה מתת שמים, מתנת חינם המסורה אוטומטית בידיו של כל בעל זקן, ויהא אפילו מרביץ תורה, אלא למי שהיה בעל סמכות תורנית משמעותית בקהילה. התוספתא במסכת עדויות (פ"ג ה"ד) אף קבעה בשעתה קריטריונים בנושא: "מי שיש לו תלמידים – קורין אותו 'רבי'; נשתכחו תלמידיו – קורין אותו 'רבן'; נשתכחו אלו ואלו קורין אותו בשמו".

בפרקי אבות אנו זוכים להכיר דמויות רבות ללא תואר רבני, ובתקופת התלמוד נשאו אמוראים רבים כינוי בלבד. הרמב"ם בהקדמה לסדר זרעים מבאר מדוע חכמי הזוגות לא זכו לתואר רבני: "כל מי שיהיה בעיניו נכבד מאד במעלתו על כל המעלות, קראו בשמו, כגון שאמר: 'הלל ושמאי', ו'שמעיה ואבטליון'. וזה לגדולתם וכבוד מעלתם, בשביל שאי אפשר למצוא כינוי ראוי להם לכבד את שמם, כמו שאין כינוי לנביאים. אבל החכמים שהיו בעיניו למטה מן המעלה הזו, יכנה אותן ב'רבן', כגון 'רבן גמליאל', ו'רבן יוחנן בן זכאי'. ושהיו בעיניו למטה מן המעלה הזאת, יכנה את שמם 'רבי', כמו שאמר 'רבי מאיר' ו'רבי יהודה'".

מבין שלל תאריו ופעליו, הרב עובדיה יוסף ביקש כי במצבתו יופיעו מקצת הספרים שחיבר – יביע אומר, יחווה דעת, חזון עובדיה וכיו"ב – ותו לא. כל המוסיף גורע. גם אדם שמילא כרסו ש"ס ופוסקים מכונה בצניעות "צורבא מרבנן", תלמיד חכם – דהיינו לא הוא החכם, אלא רבותיו. ומי שמתגדר בתואר זה לשווא, עליו נאמר "כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו" (ויקרא רבה, א, ט"ו). הרב הוטנר כתב כי ישנה רמה מסוימת של "דעת" הנחוצה והחיונית ל"רב" באשר הוא, ובהיעדרה – חוכמתו נפגמת פגם של ממש.

היבט נוסף בתופעת בפיזור התארים מתקשר לסוגיית קבלת "סמיכה" לרבנות על מנת לעסוק בהוראת הלכה. באופן אינטואיטיבי, דרישות הסמיכה עולות כמאליהן, בדומה לכל מקצוע אחר: כשם שרופא או מהנדס חייבים לעבור מבחנים מסוימים כדי שיהיו כשירים לעסוק במקצוע אותו למדו, כך גם ברבנות ובהוראת ההלכה. ואולם, לאור חלוקת התארים הסיטונאית הנהוגה כיום, מעיקרא יש לתמוה: לשם מה על אדם לעמול וליגע כדי לקבל "סמיכה" ולהתקרא רב אם ממילא התואר רב הוא סחורה המוענקת לכל דורש?

בשנת תשע"ב הוגשה הצעת חוק להגביל את השימוש בתואר "רב" רק למי שהוסמך לרבנות והינו שומר מצוות. ההצעה נועדה למנוע כניסת שרלטנים לעולם הרבנות ובד בבד להעלות את קרנם של הרבנים האמיתיים. עם זאת, הצעה זו מעוררת קושי, כיוון שגוף יכול לשלול תואר רק אם הוא בעל הסמכות להעניקו או לפקח עליו. תארי הרבנות שניתנו עד היום לא היו כפופים לאמות מידה כלשהן, והתואר "רב" – שלא נאמר "רבנו" – הפך יותר לכינוי עממי מאשר לתואר רוחני.

מי יתן ויהיה שם שמיים מתאהב על ידי על ידי כלל העוסקים בתורה, ובפרט על ידי המתעטרים באצטלה של תורה.