26 במרץ 2014

מוקד הישועות בספיישל מיוחד: "ה' עו"ש לעמו יתן"

"הלו?"


"יהודים רחמנים!", צועק עליי איזה משיבון. אני מנתק והטלפון מצלצל שוב.

"האלמנה העקרה ובעלה החולה מכניסים את בתם היתומה בבריתו של אברהם אבינו".

"שיהיה בשעה טובה", ניתקתי.

המשיבון לא מתייאש: "לתרומה חד-פעמית של 180 ש"ח", הוא צורח, "הקש סולמית".

בהיעדר אופציה אחרת קיימתי מצוות 'שובי שובי הסולמית'. ענתה לי בת-יעקב שרק וידאה את 4 הספרות האחרונות של כרטיס האשראי שלי, כי את המספר המלא מדקלמות כל העמותות כבר בעל-פה. "תודה רבה על תרומתך אדוני", התכוננתי לנתק, "תרצה לקבל הבייתה סט של יין הישועות מיקבי כרמל מזרוחניק פלוס נחש הנחושת מתנה, כל זאת תמורת הוראת קבע של 202 שקלים ל-36 חודשים?".

"אולי בפעם אחרת".

המשא ומתן התחמם: "תלמידי הישיבה הקדושה שעל קברו של משה רבינו עליו השלום יעתירו בעדך ויתפללו עליך ארבעים יום וארבעים לילה ברצף", הציעה ללא תשלום נוסף.

"לא תודה", עניתי, "אברכי קבר רחל רשמו אותי בדיוק לתיקון שובבי"ם ובעמוקה בדיוק חוּדש לי המנוי לתפילה על זיווג הגון".

אשת העסקים בשפופרת לא נכנעה, "יש פה מישהו שרוצה לשוחח איתך". שמוּ אותי בינתיים בצליל המתנה, ילד שר 'רחם' ברקע, ופתאום קול.

"מדברים מישיבת מכתש רמון הנמצאת על פסגות החרמון ורצינו לבקש את עזרת כבודו".

"הויזה שלי לשירותכם", הקדמתי תרופה למכה.

"גמ"ח 'הנושע המתמיד' מעניק מדי שנה עשרות טיסות לאברכים יר"ש: חב"דניקים בבואינג 770 וברסלבים לאומן במחלקת העסקנים של א-ל על. תמיכה קטנה מצדך יכולה להציל יהודים מנשותיהם בראש השנה".

ניסיתי להסביר לו שאני בכלל מחסידות קר-לין, המתנגדת לנסיעות למדינות מושלגות, אבל זה לא עזר; ובמילותיו שלו - "חב"ד על הזמן".

סוף טוב הכל טוב: בתמורה לכרטיס אשראי בהרשאה פתוחה סגרתי על חבילה משולבת של תווי 'רב הזהב', שתי חלות ממאפיית "צופן דה ויז'ניץ" ומארז ישועות מהודר (מוגבל עד גמר המלאי).

11 במרץ 2014

בין אלפחורס לבמבה לולו: על הפורים הקטן-גדול שלי

לפני שנים אמא שלי קיבלה משלוח מנות שלא רואים כל יום. הייתה זו קערה מוכספת שכללה, בין היתר, מארז 24 עיגולי פררו-רושה, סוכריות בטעם חמאה, ביצי הפתעה של קינדר, עוגיות במילוי קרם וניל, חטיפי קשיו עם נגיעות שומשום, יין מבעבע וחבילת אלפחורס. האריזה גדושת הקלוריות לא הרשימה את אמא, שבקלות רבה מדי לחצה על כפתור 'העבר', ושיגרה אותי למסור את משלוח המנות לאריאלה השכנה בהמשך הרחוב. קיבלתי הוראות מדוקדקות איך מחזיקים חבילה בלי לשבור, ויצאתי לדרכי.

והנה אני פוגש עוד שכן, לא מהמקורבים, גם הוא נושא עמו משלוח מנות. "תעשה טובה", הוא פנה אלי, "תעביר את המשלוח לאבא ואמא".

במבה לולו. טעים ובריא!
משלוח המנות שהעביר השכן היה, איך לומר, די בסיסי: צלחת חד-פעמית ועליה חטיף בוטנים טרי מאד בשם "לולו", שלווה צבעונית, עשרה עדשי שוקולד בתפזורת, חטיפי "פינקי" בטעם בצל וגריל, אוזן המן אפויה למחצה, משמש מיובש ורעשן. ומעל אלה סוכך, בכבודו ובעצמו, נייר צלופן אדמדם תפוס בהרבה דבק סלוטייפ.

שתי המנות נמצאות כעת לפניי, ממתינות לאישור מסירה. בימיני מיכאל ובשמאלי ישמעאל. בעיני רוחי ראיתי את ילדיה של השכנה יושבים במרפסת, נותנים לסוכריות החמאה להתמוסס להם בפה ומרכיבים ביצת הפתעה של קינדר. איפה הצדק, תהיתי לעצמי. ואז, כמו ניוטון בשעתו, עלתה לי ההברקה שנראית היום ברורה מאליה: שמתי לאריאלה את ה'לולו' בתפזורת ליד הדלת, ואני צ'יפרתי את עצמי באלפחורס וחבורתו.

חיפשתי ספסל ועשיתי לי יום משתה ושמחה. מכמות הסוכר שהייתה בי אחרי שעתיים יכלו לייצר בובת מרציפן של אחשוורוש בגודל טבעי. כשחזרתי הביתה, היו על השולחן עשרים סוגי עוגיות מרוקאיות בצבעים מחשידים – ירוק, אדום בוהק וטרטרזין כלשהו – לצד מאפים טבולים בשמן ודבש, קרקרים תוצרת בית ועראק איילות. אמא הציעה לי לטעום. הבעיה בעוגיות מרוקאיות היא שיש להן רק שני מצבים: או שהן טעימות או שהן יפות. אין גם וגם. העוגיות במטבח היו יפות.

ואכן, זו תורה וזו שכרה: מאז אני מקפיד לקיים מצוות שילוח הכן - אומר 'כן' לכל משלוח מנות מהודר שמצווים עלי לשלוח, וזוכה לענג את חג הפורים במשלוח המנות החביב עלי.


קח קח. יש לי כאן פירות יבשים מט"ו בשבט שקיבלתי הרגע מרבינוביץ'

9 במרץ 2014

יצאה לי הנשמה היתרה

תראו לי דתי אחד שלא מכיר את הצליל הזה. הצפירה שמושמעת לפחות מאז מעמד הר סיני, בזמן ובשעה קבועים, אחת לשבוע. כבר שלושת אלפים שנה היא עולה ויורדת, מהדהדת ומחרישה, וכולנו לא באמת שומעים אותה אבל בהחלט מרגישים אותה. זוהי צפירת החירום שמבשרת לנו: יצאה שבת.

טקס העברת הדגל
כי כשיוצאת השבת זה קורה – וזה קורה בתוך שניות: טלפונים נדלקים, כלי רכב מותנעים, בתי כנסת ננטשים, שיחות חולין מסתיימות בחופזה, צעדים מהירים נלקחים לכיוון הבתים – אסור לאבד זמן. האזעקה נשמעה. שעת החירום הגיעה. חייבים להספיק משהו, לא ברור מהו, אבל כן, מוכרחים למהר!

יש כאלה שהצפירה מזמזמת להם באוזן כבר בסעודה שלישית. משהו בשילוב של אוכל כבד, שינה בצהריים וניתוק רצוף מחיי החולין קצת קשה להם. בקבוצה זו נמנים בעיקר מעשנים, מכורים לעבודה, אוהדי כדורגל וכאלה שגורל העולם מונח על כתפיהם. אצל אחרים, קו פרשת המים נמצא איפשהו בין השקיעה ליריית הפתיחה של ערבית למוצ"ש; הלחץ אז בעיצומו, כל דקה חולפת כמו נצח. הגברים בבתי הכנסת משתוקקים שהתפילה כבר תתחיל, מסתכלים על השעון כל שלוש שניות כאילו מדובר בדקה ה-92 של גמר גביע העולם. משהו באוויר נע בתזזיתיות, כמו זבוב שכלוא בבקבוק. אולי זו הנשמה היתרה שהיהודי מקבל בערב-שבת שמתקשה להאמין שאוטוטו היא נאלצת לעזוב.


אם יש לכם ילדים, שעת המוצ"ש מבשרת על חילופי המשמרות. השבת שהתענגתם עליה עד לפני כמה דקות מתאדה בשניות, ופתאום, טק, צבא המוצאי-שבת נכנס לפעולה. צו 8 ניתן לכל הורה. המטבח נראה כמו דוכן פלאפל אחרי יום עבודה עמוס, הסלון הפוך, הילדים מלוחים מזיעה. לבית כפי שהכרתם רק 24 שעות קודם – הנקי, המסודר, עם ארומת שמפו רענן שנישאת באוויר – אין כל זכר. מי שטרח בערב שבת, ישטוף הרבה סירים במוצאי שבת.

הפתרון, כפי שהציע לי ידיד טוב, הוא לנופף לשבת לשלום ולהודות לה על רגעי הקסם שהיא מעניקה לנו. בשמחה, אמרתי לו, ונופפתי בידי האחת. ביד השניה, הפנויה, צריך להחליף לתינוקת.