24 בדצמבר 2006

צבא העורף והשירות האזרחי-לאומי | מכתב לרמטכ"ל רא"ל דני חלוץ

לכבוד:
   רב אלוף דני חלוץ
   ראש המטה הכללי
   באמצעות תיבת הפניות



צבא העורף והשירות האזרחי-לאומי

מדינת ישראל מחזיקה כיום במשאב נדיר שרק מדינות טוטאליטאריות יכולות להתפאר בו – לטוב ולרע – עשרות אלפי בני נוער המוכנים להקריב את מיטב ימיהם למען המולדת, בעלות אפסית, בנאמנות, בדבקות. במאגר כח האדם הבלתי נדלה הזה יש בזבוז קשה; צאו והביטו מה מתחולל בבסיס העורף הקרוב לביתכם. והיום זה כבר ברור: חייבים לקצץ. מיליון וחצי עניים בישראל זו סכנה קיומית, הרבה יותר מחזית מזרחית נגד ירדן, או ממתקפה גרעינית מצד אחמדינג'אד והאיראנים. 

עשרות אלפי חיילי סדיר ופי שלושה אנשי מילואים, זה בערך היקף הכח שמחזיק היום צבא ההגנה לישראל. אין עוד גוף במדינה עם עוצמה אנושית, אינטלקטואלית, כלכלית, חברתית ותרבותית כמו זו של צה"ל. אולם, כבר כיום עולים ניצנים של תהייה, האם הצבא, בעידן הנוכחי, צריך באמת את לגייס לעצמו כל כך הרבה נכסים ומשאבים אנושיים ולאומיים?

עם זאת, יש לציין כי רוב עם ישראל טרם הבשיל להקשות על תפקודו של הצבא. האזרחים נוטים חסד לחייל של מלחמת ששת הימים ועד להוא של תכנית ההינתקות. זה צבא אחד. טלוויזיוני יותר, מתוקשר, בולט, אהוב, עדיין נערץ. לצידו יש צבא אחר, אפור, מסורבל: צבא של פקידות ופקידים, מש"קי הסברה ומשמעת, מש"קי הובלה ושינוע, מש"קי חלוקת מסכות מגן, עובדי רס"ר, חייטים, אפסנאים, נגנים, תומכי לחימה, ואפילו מש"קי ממטרות ומעבירי עיתונים. עַם גדול ורב של חיילי עורף, ג'ובניקים, שאמורים לשמש את צה"ל על שלל משימותיו. הללו, כידוע, גוברים בכמותם על אחיהם הלוחמים.

היום ברור, וזאת יודע כל לובש מדים, שלא צריך את כל היקף החיילים הפנומנאלי שמחזיק צבא העורף. לכן, כדי לנתב את התפרוסת האנושית הזאת, יש להקים מאגר אנושי של כח אדם, שישמש בהקבלה לזה שמופעל כיום בצה"ל. המידע, שיהיה כמובן ממודר לגורמים הרלוונטיים, ישקלל בתוכו את מטעניו הרפואיים, האינטלקטואליים וההתנהגותיים של המלש"ב הצעיר. בפניו תעמודנה, לראשונה בתולדות המדינה, שתי אופציות: שירות בצה"ל או שירות לאומי-אזרחי. הוא יחליט אם הוא רוצה להתנדב באיכילוב או להדריך טירונים בבט"ר ניצנים. חשוב להדגיש: המסה המשמעותית תוענק לצה"ל והוא יהיה רשאי לגייס מכסת אנשים כראות עינו. הטובים ביותר יאותרו כמובן מראש – לסיירות, למודיעין, לאגף המבצעים, לאגף התכנון, לחיל האוויר והים.

בראש שתי מערכות הענק הללו – צה"ל והשירות האזרחי – יפקח גוף מבקר נשכני ורב זרועות, שידע לווסת ולתאם, להשגיח ולשמור, כך שכל הצדדים יצאו מרוצים. באחרית דבר, צה"ל ירוויח פעמיים: בפעם הראשונה, הוא יצמצם יחידות, תקנים ומשרות, תוך שדרוג והתמקצעות הנדרשת ממנו כצבא. בפעם השנייה, הוא ישמר את עקרונות גיוס החובה והערכים בעקבותיהם, במקביל לתפוקה הגבוהה והעלות הנמוכה שהוא יזכה מחייליו.

על מי יכול צה"ל לוותר? ראשית, נניח הנחה בסיסית:

"מטרת צה"ל היא להגן על קיומה של מדינת ישראל ועל עצמאותה, ולסכל מאמצי אויב לשבש את אורח החיים התקין בה" (מתוך 'רוח צה"ל'). דהיינו: צה"ל מגן על האזרחים מהאויב.

על פי האמור, יש לחתור לצמצום המעורבות הצבאית הישירה בחיי האזרחים, תוך מזעור החיכוך בין אנשי הצבא לאוכלוסייה. כמובן שבמדינת ישראל זה בלתי אפשרי, אולם תרומה לאזרוח החברה בישראל יכול להוסיף ליוקרתו של צה"ל, למעמדו, לחוסנו, ללגיטימציה שלו.

בצבא העורף יש הכרח בשורת פעולות מעמיקה ויסודית שתייעל את המערכת: הרחבת סמכויות לחיילי הסדיר, קיצוץ בתקנים, איחוד מתקנים צבאיים, סינון חיילים א-פרודוקטיביים, ויסות כח האדם ביחידות, ביטול קורס הקצינים (של גדודי גלבוע) לטובת קורס ניהולי, רה-אורגניזציה למשימות הצבאיות אל מול היכולות, שיקול מחודש של הצרכים הצבאיים, ועוד. ברקע, כאמור, תעמוד תמיד המטרה המרכזית לשמה הוקם צה"ל: בטחון האזרחים. להלן דוגמאות לקיצוץ תקציבי אפשרי:

א.         הפדגוגיה תישאר בידי משרד החינוך: חסל סדר המורות-חיילות / מש"קיות ההוראה, שעושות בייביסיטר לילדים בכתה ד'; צמצום הפנימיות הצבאיות ויתר מערכות החינוך היקרות הללו; הפסק המעורבות בשיקום נערים במצוקה ונערי מקא"ם  –  כל אלו הם באחריותה הבלעדית של יולי תמיר ואנשי משרד החינוך. צה"ל ומעהב"ט לא אמורים לשאת על כתפיהם את כל התחלואים שמצמיחה ההזנחה והזלזול והאטימות. מה כן? טיפוח לוחמים במכינות הקדם הצבאיות ובמסגרות ההכשרה (גדנ"עות למינהם).

ב.         פיקוד העורף יצומצם: בכל העולם, האחריות על הגנת העורף מופקדת בידי כוחות הביטחון האזרחיים. קצרה היריעה מלהכיל את החשיבות של הרחבת גופי החירום הקיימים (מד"א, מכבי אש, אנשי החירום באט"ה ובאר"ן) – תוך שימוש בזרועות החירום של צה"ל רק במקרים חריגים במיוחד. יש לנתב את פקע"ר להקמת זרועות חירום צבאיים בלבד, דוגמת 669 ויתר יחידות החילוץ, כאשר המלאכה האזרחית תיעשה בידי גופי החירום הממשלתיים.

בפועל, השירות האזרחי יוביל לסיוע ותרומה חסרת תקדים לחברה הישראלית. 70 אלף בני נוער ילכו ויתפרסו בעיירות הפיתוח ויסייעו בשיקומן. כמו כן, בבסיס השיטה, יוכלו לתרום למדינה הפציפיסטים והחרדים למינהם, וגם הערבים שבהחלט יכולים לסייע בשיקום המגזר הדווה שלהם. לו ישתלבו 20 אלף בני נוער ערבים במערך הסעד, ההזנה או הרווחה של מדינת ישראל, זה יהיה ללא ספק תקדים חברתי מהמעלה הראשונה.

נ.ב.
עניין זה מצטרף למשבר העמוק שמזעזע את הג'ובניקים של צה"ל. כאשר אנו מניחים שדרך נקודה אחת – בסיס הקליטה והמיון – יכולים לעבור שני חזונות שונים של עשייה צבאית, מי לסיירת ומי לניירת, אנו יוצרים ניגוד גס: מחד, הלוחמים בתשוקת הקרב האצילית, ומאידך, חייל רופס וממורמר שהריק שמלווה אותו מחטיא את ייעודו ההתנדבותי, ויותר מכך, גורם לו לזלזול עמוק בצה"ל, שלא לומר תיעוב. את המתודה הזאת מכיר כל קב"ן: הלוחם אוהב את החברים, את הצוות, אבל שונא את המפקדים ואת היציאות; הג'ובניק שונא את המדים, שונא את העבודה, שונא את צה"ל, שונא את עצמו, או יותר נכון: שונא את זהותו המשתקפת משירותו בצה"ל.



לתשובתך אשמח מאד,

                        אלירם אלגרבלי




רב-אלוף דני חלוץ, ראש המטה הכללי


מענה:

אלירם שלום,   
הרשה לי להביע את התפעלותי מן המסמך שכתבת אלי, הוא מבטא את הרעיון באופן ברור מאד. אינני מקבל את ההשוואה למדינות טוטליטריות באשר לגיוס חובה. המציאות הבטחונית באזורנו מחייבת לעת הזו גיוס חובה.
עניינית: גם אנו סבורים שניתן וצריך לייצר ערוץ שרות לאומי והנושא מצוי בטיפול מתקדם (מצוי על שולחנה של ממשלת ישראל), יחד עם זאת לצה"ל תשמר זכות לבחור ראשון את מי שדרושים לו למילוי המשימות. הדבר כרוך בשינוי חוקי מדינה וזה כמובן בסמכות הדרג המדיני.
על הפרק קיים נושא נוסף הנוגע לקיצור השרות לחיילי חובה וגם זה יבוא לידי סיכום בעוד מספר חודשים.

בהצלחה רבה.

                                דני חלוץ,  רב אלוף
                               ראש המטה הכללי

13 בדצמבר 2006

בממלכתה של אביבית (במפקדה אי שם בארץ)

פרק אמיתי מחייה של מִפְקָדָה במרכז הארץ, החושף את המזימות של המִפְקָדָה נגד חייליה, של חייליה נגד המִפְקָדָה, המִפְקָדָה נגד המִפְקָדָה והחיילים נגד כל השאר:

לפני כמה ימים ביקשה סג"מ אביבית לוי, קצינת השלישות, ממושיקו ועוזי, שני ג'ובניקים עם ת"ש גבוה, לסיים את המשימה הממש-ממש חשובה שהטילה עליהם ולהתקשר אליה כשמסיימים. מושיקו הבטיח לסגור את העניין תוך 24 שעות. אביבית מתקשרת לשאול את מושיקו אם הוא סיים, מושיקו מסנן בפעם הראשונה, מתקשרת שוב, מושיקו אומר שהוא סוגר את זה תוך דקותיים. כיוון שלא סגר, תתן לו אביבית עוד 12 צלצולים, אז הוא מבקש ארכה של שבוע ימים.

אביבית, שנמצאת אי שם במטולה או בבאר-שבע או ב"פגישה חשובה עם קצינים שיש להם פלאפלים", דורשת לקבל כבוד מהחיילים שלה, ומקפידה על "נאה דורש נאה מקיים". לכן חשוב לה להיות נוכחת ולפקח על העניינים כראוי, מה שנקרא השגחה צמודה. ביום רביעי בערב מתקשרת אביבית מביתה בכרמיאל אל עוזי כדי לשאול איפה מושיקו ואם אפשר להעיר אותו. מושיקו ישן. "אם לא תבוצע המשימה מיידית תאמר למושיקו שהוא יקבל טופס תלונה".
"ואיפה את, אביבית?".
"זה לא עניינך, מושיקו, אאאאה, עוזי! עכשיו ביי". ניתוק.

מושיקו התעורר, אז הוא מתקשר קצת לאביבית. אביבית מסננת אותו כבר שלושה ימים, ומושיקו חוזר לישון. היא ככל הנראה בקציר חיטים בגליל או אולי ב"סיור חינוכי" כפי שהיא מיטיבה לכנות את הנופשונים הקטנים שלה. כשהמפקדת של הבסיס, סא"ל ריקי, תתקשר, תשים אביבית לב פתאום שהיא שייכת לגוף שלא ממש מזוהה איתה – צה"ל. ריקי באמת התקשרה לאביבית. היא צריכה משהו בהול, יש לה איזה מצגת בפאוור פוינט שצריך להכין. איפה אביבית? אביבית עושה שנורקלים באילת, אבל כמובן תענה שהיא בדרך, בתחנה מרכזית, שאין מה לדאוג, ושאוטוטו היא במפקדה. בקור רוח אופייני תיתן אביבית צלצולון למושיקו, שיסנן אותה, ואז כמובן הודעונת קטנה לעוזי עם המילה "טופס תלונה", כדי להמחיש את רצינותה ואת סמכותיותה המתבקשת. המשימה עכשיו עברה לידיים של מושיקו, ומכאן ואילך – פקקט.

מקץ שבוע ימים נכנס גם עוזי לתמונה. הסלולרי שלו מלא בהודעות בלשון ציווי שהוא מקבל מאביבית. עוזי יתקשר למושיקו וישאל איפה אביבית. מושיקו יספר שהוא בבית כבר מזמן, אז הוא יתקשר למִפְקָדָה כדי שיענו לו בתחזוקה. עוזי, שנמצא במקום שהוא לא המפקדה, מבקש להספיק לאוטובוס של 13:30, שולח הודעה לאביבית ומקבל עליה תשובה בשבע בערב.
"עוזי, אתה לא יורד. חייב להיות מישהו במִפְקָדָה".
"אבל אביבית".
"בלי אבל, תקבע איתי שיחה ונדבר על זה".

כעבור שבוע ימים מתקיימת השיחה, אבל אביבית לא באה בגלל מחלה, ולכן נדחית השיחה למועד מאוחר יותר בשבוע הבא. אז שוב לא תהיה שיחה מפני ששכחו להביא טפסי תלונה וזה ממש מוציא את החשק לקיים שיחה בלי טופס תלונה. מחכים עוד שבוע וחצי, אך משלא נמצא זמן הולם לשיחה אמיתית אלא רק לשיחות עובר ושב, פונה עוזי לאביבית באמצעות המייל בתפוצת כלל המשתמשים ודורש: "בואי נעשה כבר את השיחה". עוזי מחליט לקיים את השיחה בכל מחיר, אך אביבית לא הייתה מוכן להתדיין בהיעדרו של מושיקו. "מה מושיקו", ערער עוזי על ההחלטה, ואביבית החליטה לדחות שוב את השיחה בגלל החוק החדש, לפיו אין דנים את עוזי מבלעדי מושיקו ולהיפך. המתינו עוד חודש-חודשיים עד שנפגשו שלושתם – אביבית, מושיקו, עוזי – אלא שעכשיו כבר נידון עוזי לעוד שלושה אישומים חריפים ומסוכנים בגין אי-קימה למסדרי בוקר. מה שגלגל את כל השיחה הזאת לפתחה של ריקי.

(אריאלה, שהיא נושאת הכלים של אביבית וסגניתה בכבודה ובעצמה, היא הצד האופרטיבי. מתפקידה להיות אחראית שיהיו שני אנשים נוכחים במִפְקָדָה. כלומר, שאם היא נמצאת שם, אזי צריך להיות איתה אדם אחד נוסף. ביום שני נפגשות אביבית ואריאלה להעביר חוויות על כל השבוע הקשה שעומד להיות להן. "אני מותשת", מתוודה אביבית, "יש לי מלא מלא משימות").

הלכה המִפְקָדָה כולה אל ריקי הקצינה-הכל-יכולה במפקדה ותיארה לפניה את הפרשה. היא הקשיבה קשב רב ויעצה להם ללכת לקשט את המִפְקָדָה כדי שיהיה נעים יותר לחיות במקום. אחר כך קישטו החיילים את המִפְקָדָה בתמונות וספרים. החיילים תכף ומיד הפכו לממושמעים וצייתנים. אבל ברגעים הקריטיים ביותר, כאשר כולם מסתובבים בהיסטריה מחוץ לדלת המִפְקָדָה הנעולה אשר אם לא תיפתח מייד ירד כל הבסיס לטמיון, מתברר ש:
א. המפתחות היחידים הם אצל אביבית.
ב. אביבית איננה ואין דרך לאתרה.

כדאי לשרת במִפְקָדָה.