יום שבת, 27 בדצמבר 2008

תובנות מהויכוח עם המרצה שלי - המשך

מרצה יקר,

1. אני מעריך מאד התייחסותך לדבריי. אני משוכנע כי אתה מרצה בחסד, אדם בעל שיעור-קומה אקדמי ומוסרי כאחד, וכוונותיך הן לטובתה ושלומה של מדינת ישראל. אני בטוח שכמרצה, ניתוק מלאכותי של תפיסת עולמך שהתגבשה מהביוגרפיה הפרטית שלך הוא בלתי אפשרי, כשם שאי אפשר לבודד את הביוגרפיה של השופט שעה שהוא כותב את פסקי-דינו. פיתחת גוון ייחודי לקורס שלך. חשפת בפניי צהר לעולם ענק של השקפה בעניינים חברתיים ולאומיים כאחד: הסכסוך הישראלי-ערבי, מעמד הפלסטינים, גבולות 67, הכיבוש ב-48, השטחים, השלום, דת-ומדינה, חברה יהודית-ישראלית, מדינת-הלכה, שלטון-החוק, כפייה-דתית, ישראליוּת-עברית מול יהדות-גלותית, מעמד הסטאטוס-קוו ועוד.

יום רביעי, 24 בדצמבר 2008

תובנות מהויכוח עם המרצה שלי

התווכחתי היום עם המרצה שלי. ויכוח מר. תחילה אבקש להתנצל בפניו, כיוון שהתנהגתי באופן לא ראוי, ואחר-כך בפני העדים לסערת הרוחות הזאת. מעבר לכל ויכוח אמת, עומד עקרון-העל של "גדול כבוד הבריות יותר מלא-תעשה שבתורה". גדול כבוד הבריות! לפני שמתדיינים על כבוד הבריות של האזרחים בשדה התעופה, במחסומים, ברחובות, נדבר רגע בינינו, איפה כבוד הבריות שלי, שלנו, בתוך הפולמוסים הכבירים הללו. אני חטאתי ואני מבקש את סליחתכם.

התפספסו לי הדברים. כי רציתי לומר משהו באמת חשוב ועקרוני, ומה שיצא זה אי-סדר שלם של שאגות וצווחות. לפיכך אני מבקש הזדמנות לומר את מה שרציתי, הפעם בשקט, מתוך שיקול-דעת ולא כפיית-דעת.