יום רביעי, 24 בדצמבר 2008

תובנות מהויכוח עם המרצה שלי

התווכחתי היום עם המרצה שלי. ויכוח מר. תחילה אבקש להתנצל בפניו, כיוון שהתנהגתי באופן לא ראוי, ואחר-כך בפני העדים לסערת הרוחות הזאת. מעבר לכל ויכוח אמת, עומד עקרון-העל של "גדול כבוד הבריות יותר מלא-תעשה שבתורה". גדול כבוד הבריות! לפני שמתדיינים על כבוד הבריות של האזרחים בשדה התעופה, במחסומים, ברחובות, נדבר רגע בינינו, איפה כבוד הבריות שלי, שלנו, בתוך הפולמוסים הכבירים הללו. אני חטאתי ואני מבקש את סליחתכם.

התפספסו לי הדברים. כי רציתי לומר משהו באמת חשוב ועקרוני, ומה שיצא זה אי-סדר שלם של שאגות וצווחות. לפיכך אני מבקש הזדמנות לומר את מה שרציתי, הפעם בשקט, מתוך שיקול-דעת ולא כפיית-דעת.

אני אדם מאמין. מאמין במובן הפשוט, הראשוני, הלא-מתחכם, של אמונה באלוקים. אם לא הייתי מאמין במשהו, גם בדבר קלוש, הייתי מוציא איזה דרכון אירופי, מגדל איזה צמח אסור וגר בהולנד. אבל אני מאמין ולכן חושב שאי אפשר להפריד פה דת ומדינה. אי אפשר, כי גם אם תגידו לי שהיהדות היא לאום, אענה שאין לאום יהודי בלי דת. אי אפשר, כי נעשינו לאום רק משום שהייתה לנו מערכת חוקים דתית שקיימה אותנו כלאום. אי אפשר, מפני שאילו רצו כאן מדינת לאום, היו מגדירים את המדינה "כמדינת יהודים דמוקרטית", ולא "מדינה יהודית דמוקרטית". המדינה עצמה היא יהודיתתקשיבו למשולש המילים הזה: 1. מדינה. 2. יהודית 3. דמוקרטית. היא יהודית לא רק בגלל איזה חוק השבות. בעיני החוק הזה הוא לא שוס כזה גדול; האו"ם היה מוכרח לכונן מקום הגיוני לאותם פליטי זוועות השואה שחיפשו להם בית, וכמה טוב שהייתה מדינת ישראל שתספוג אליה את אומללי המלחמה. היא יהודית בגלל שהיא נבנתה מכוח אידאלים יהודים, לאומיים, דווקא פה, ודווקא על ידי חילונים. ללמדך: גם החילונים מייסדי המדינה היו דתיים גדולים; דבקות, נאמנותם, מוסריותם ועקשנותם לכונן פה מדינה יהודית היא אקט אמוני, דתי, רוחני ולאומי כאחד.

לא רוצה פה מדינת הלכה. זה גם לא רלוונטי. אבל ביקשתי מדינה שחן וחסד משוכים מעליה, ולא רק נוקשות שרירותית של בתי משפט מנותקים מעם. מדינה בה בית המשפט לא משתולל בעבור איזה אקטיביזם שיפוטי, כי לוּ היינו צריכים את כבוד השופט אהרן ברק כמחוקק וכמכונן הבלעדי, היינו חוסכים מאה ועשרים משכורות לחברי כנסת. מדינה שתיתן ביטוי גם לחזונות של נביאי ישראל, וכן, חזונו של בן-גוריון הוא חזונם של נביאי ישראל. אנשי השמאל החדשים, הדור השני והשלישי למייסדים, הפכו את מדינת ישראל לשק החבטות הפרטי שלהם. משתלחים, מגנים, מפגינים, עולבים, מוחים, מוקיעים, מגנים. ואת מי, לעזאזל? את מי? את המקום היחיד שאיפשר הצלת מאות אלפי יהודים. אין לנו את הזכות לתקוף את מדינת ישראל, וגם לא לבג"צ, כיוון שהישות הזאת עודנה מתנודדת על כרעי התרנגולת. 

בסדר, זה לא כזה מגניב לחצוב נאומים לאומיים בעידן שבו חבר שלי באיזה ג'ונגל בדרום אמריקה יכול לדבר איתי במצלמת האינטרנט שלו. ז'בוטינסקי זה מזמן כבר רק שם של רחוב. אבל באמת שהעולם הזה מספיק מטורף, כדי שאני אאמין שיתכן והאוטופיה הזאת תיגמר, ואז תחזור הרלוונטיות של ז'בוטינסקי ושות'. כלומר, די לו באחמדינג'אד אחד כדי להעיף לכאן (או מכאן) את היהודים בסביבה. ושוב, אני לא מדבר על תיאורים רומנטיים של ארץ זבת חלב ודבש, את זה תשאירו לביאליק. אני מדבר על מקום יחידני בעולם הזה כולו, שכל יהודי יכול ללכת לשם בשקט ובטחה, בשלום ורוגע (טוב נו, הכל יחסי).

התפנקנו, בחיי. זכויות אדם במזרח התיכון זו חתיכת פריבילגיה. מה שיפה לאיסלנד לא עובד פה. לתקוף את המדינה על כך שהיא מעכבת ערבים בשדה התעופה זה פינוק צדקני שלא מקדם אותנו לשום מקום הוגן יותר. כן כן, אני מבטיח לכם שזה לא תענוג גדול למדינה לשלשל שליש מהתקציב שלה על הסדרי ביטחון שונים ומשונים. ברור הוא שאף אחד לא נטפל לערבים בשדה התעופה על בסיס גזעי. אין כאן גזענות! זה מובן שאם קהילת ההיספאנים בארה"ב הייתה יוצאת באינתיפאדה נגד הממשל, הם היו בעלי פוטנציאל בידוק גבוה יותר, כפי שהיה עם קהילת האפריקנים-אמריקנים בניו-יורק של ג'וליאני (שם הרגו שם עשרות חפים מפשע). אז בואו נשים את הדברים על השולחן: מדוע כשמדובר בערבים החשד שלנו בשדות התעופה גובר? בגלל המציאות הישראלית המקשה על בניית יחסי אמון. למה אין לנו אמון בהם? כי הם בעצמם מעולם לא הביעו אמון במדינת ישראל. וכשאני אומר הם, אני מתכוון לאחוז ניכר מקרבם. נכון, יש כמה ערבים חמודים נוסח עאדל קעדאן, אך הם לצערי המיעוט.

אף אחד במזרח התיכון הארור הזה לא יכול לטעון לזכויות אדם. לא קם עדיין שום ערבי שהתאונן על כך שבשלוש שנות שירותי בצה"ל נשללו ממני מרבית חירויות היסוד. אף מוסלמי לא התמרמר על העובדה, שתוקפנותם של שכנינו הערבים היא זו שהובילה אותנו להקמת צבא עצום כזה. עצם שמו: צבא הגנה לישראל, מעיד על כך שאנחנו חפצים בראש ובראשונה להגן מפני תוקפים. אז נכון, יש את העניין של השטחים וכל זה, אבל אני מזכיר שעד לפני 10 שנים היו רק 8 מחסומים ביהודה ושומרון (זה כלום לעומת מה שהולך שם היום). לפני 30 שנה סבתא שלי הייתה עושה שוק בג'נין, ולא, אין לה כיפה של ברסלב ופאות קופצניות. אז מה קרה? מישהו החליט לשבור את כללי המשחק השבריריים של המזרח-התיכון, ומאז הורע מצבנו לאין ערוך. וזה לא שאני ממציא, תיכנסו לדו"חות שמובאים בפני כנסת התשיעית שמעידים כי מצבם של הפלסטינים היה פי אלף יותר טוב מאז החלו הבלגאנים.

נכון, אני כותב פה בפשטנות יתר. אני מכליל, לא מאוזן ואפילו לא מאד רציני, וככל הנראה, בעולמות מסוימים הכתיבה הזאת לא משרתת את העמדה שלי. אני סבור שבסוגיות שמשוועות לשכל ישר, מושגים פשוטים עושים טוב יותר את העבודה.

כשהתגייסתי לצבא לא נפנפתי בזכויות חוקתיות וצעקתי לשלילת חירויותיי, ולא הכרזתי שאינני מוכן לקחת חלק בטירוף הזה. אני אזרח המזרח-התיכון ואלו כללי המשחק כאן. אל תדבר איתי על אפליה כיוון שזהו חטא לנתק חוליה בשרשרת הזאת, ולהתייחס רק אליה. תמונה שלמה צריך לראות ברזולוציה נורמאלית, פרספקטיבית, כוללנית, מקיפה, לא-מתחסדת ולא מגמתית. המציאות מלמדת, שפעם לי שוללים זכויות ופעם לאחר שוללים זכויות. יש פה מערכת מאד עדינה של איזונים שלא תמיד עולה בקנה אחד עם שאיפותינו. כיוון שהערבים לא משרתים בצבא, קשה לנו לגלות אצלם נאמנות כלפינו, ולכן הם תקועים בשדה תעופה. זה לא אישי, כי אם ביטוי של מדינה המבקשת לשרוד. סקנדינביה, עם כל הצער, זה לא כאן.

כה כתב השופט חשין, בלשונו הנפלאה והמטפורית, כשהתנגד לאיחוד משפחות של בני זוג ערבים-ישראלים עם בני זוגם הפלסטינים (בג"ץ 7052/03 עדאלה נ' שר הפנים):

"משהונחה לפניי חוות-דעתו של חברי, הנשיא ברק, נתתי ידי בידו והינחתי לו להובילני בדרכו. כך הילכנו בדרכים שייצבון עיקרי-יסוד, עלינו הרים שבפיסגותיהם זכויות יסוד, עברנו על פניהן של דוקטרינות, ירדנו אל כללי משפט פרטיקולריים, ובדרכנו ליוו אותנו כל העת הצדק, האמת, היושר והשכל הישר. לקראת סופו של המסע עלינו על אניה והיגענו אל אי באמצע האוקיאנוס. ירדנו מן האניה, ועל המזח הקביל את פנינו איש נשוא פנים.
"ברוכים הבאים", ברכנו האיש במאור פנים.
"ברוכים הנמצאים" השיבונו והוספנו: "אנו מישראל, מבית-המשפט העליון של ישראל. ומי אדוני?", שאלנו.
"שמי הוא תומאס, תומאס מוֹר. ויש המכנים אותי תומאס מוֹרוּס".
"נעים מאוד. ומהו המקום שאנו נמצאים בו?", שאלנו.
"אתם נמצאים במדינת אוּטוֹפְּיָה", השיב האיש, והוסיף: "מדינת אוטופיה הוקמה על-פי תוכנית שהיתוותי בספר שכתבתי ואשר שמו הוא כשם המדינה: אוּטוֹפְּיָה. דרך-אגב", הוסיף האיש, "המילה 'אוטופיה' היא בלשון היוונית, ותרגומה לעברית הוא: 'שום מקום'".
"מעניין, מעניין מאד", אמרנו, "וכאנשי משפט נוסיף ונשאל אותך: ומהי שיטת המשפט השוררת באוטופיה? האם דומה היא לשיטת המשפט שבישראל?" (הנחתנו היתה, כמובן, שהאיש החכם ההוא מכיר את שיטת המשפט בישראל).  
מר מוֹר חייך והשיב: "צר לי, אך יש הבדלים עמוקים בין שתי שיטות המשפט, ויעבור זמן רב עד שישראל תגיע למדרגת אוטופיה. לעת הזו אתם נלחמים על חייכם, על קיומה של המדינה, על יכולתו של העם היהודי לנהל חיי קהילה ומדינה ככל העמים. דיני אוטופיה - במצבכם כהיום הזה - לא לכם הם. עדיין לא. שימרו על עצמכם, עשו כמיטבכם, וחיו", כך אמר האיש ולא יסף.
ואיקץ, והנה חלום."
אומר עוד, הקולקטיב גם משלם את המחיר על פשעיו של הפרט. ערבי כמובן לא יפצה יהודי על הצער והבזבוז שכרוך בהגנתה על המדינה. כתמונת ראי לכך - גם אם פשטנית - אין סיבה לפצות ערבי על עיכוב במחסום. איני מדבר על שכנינו הנחמדים, שם המילים זכויות אדם, זכויות אנוש, כבוד האישה, חירות הפרט, קדושת החיים, דמוקרטיה או שוויון הן מילים גסות. אני מדבר עלינו, על מדינת ישראל, החיה בסכסוך מתמיד בין מיעוטיה ואזרחיה. כולנו פה רוצים שלום, מתחננים לשלום, מתפללים לשלום, באמת שזה לא הקטע שלנו להרוג ולפגוע. אני רוצה להאמין שהיהודים נושאים בציקלונם מושגים של חמלה ואהבה ושלום וסובלנות. ראש הממשלה שלנו אמרה פעם "לא נסלח לערבים לעולם על שאילצו אותנו להרוג את בניהם". ואכן, אין דבר שאני רוצה יותר ממדינת טוּב ורחמים, ולא מדינה שמעכירה ומכלה את ימיה בהגנה והתגוננות. אנחנו לא רוצים למות כאן, אלא לחיות אחרי הכל, למרות השבריריות, למרות הקושי, למרות הפגיעה.

* * *

מכיוון שאני לא מוגבל פה ל-500 מילים, אני אגזול מזמנכם עוד טיפה. לפני 3 שנים הייתי חייל. תכנית ההינתקות הביאה עלינו מבול של דילמות, אבל זה לא מנע ממני לשבת ימים ארוכים בגוש קטיף ולחכות לגזר הדין. היום בו פינו את בית הכנסת בנווה-דקלים, היה היום הקשה בחיי. לילה לפני, לא רציתי לישון עם החיילים, אז ישנתי על הדשא, מחוץ לבית-כנסת ודיברתי קצת עם אנשים עצובים. היה קור לא טיפוסי באותו לילה של אוגוסט, ואני שמעתי לחשושים על פינוי בשש בבוקר בדמות המחטף שהיה בבית-המריבה בחברון. בשש עלתה השמש, ואחר-כך התחילו הספקולציות מתי יפנו את בית הכנסת ואיך נערכים לקרב. בינתיים התחילו להגיע הלגיונות של מג"ב וצה"ל, ונעמדו בשורות ארוכות שלמראית-עין נראו כמו הצבא הבריטי המסודר ב"לב אמיץ", אבל בפועל היו מצויים בבלבול ואי-סדר תהומי. הכוחות הקיפו את בית הכנסת, גידרו את מה שצריך, קראו את הקריאות המתבקשות במגאפון והגשימו את תכלית התרגול המוקדם ככתוב בספר. ובתוך כל הזיעה, הבלגאן, האנשים והצעקות, יצא איזה פסיכופט עם דגל ישראל ומצית, והחל קורע ושורף אותו לעיני הצבא ומפקדיו. כולם הביטו בו באדישות חוץ מהצלמים ששיוועו לקצת אקשן, ואני, שהתבוננתי מהצד, עם מדים, זינקתי וחטפתי לו את הדגל קרוע. בשבילי זה היה אומץ גדול, והצלמים גמלו לי על אומץ הלב. התמונות שודרו בטלוויזיה.

שמונה שעות אחר-כך הכל כבר היה גמור, בית הכנסת התרוקן מאנשיו, הזיעה נשטפה בטל קריר, השקט תקף את הכל, אני לקחתי טרמפ לבאר-שבע ובדרך בכיתי כפי שלא בכיתי מעולם. בערב עצרתי לקנות פלאפל בשמן שרוף בפיצוציה מקומית, כולם התרכזו שם בטלוויזיה ששידרה את אירועי היום. הגרון שלי היה חנוק שהפלאפל בקושי נכנס, אז אכלתי רק רבע מנה. ואז הופיע על מסך הטלוויזיה ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, שנראה נהדר. "שימו לב איך אריק זורח מתמיד" הדגיש אמנון אברמוביץ', ובאמת אף פעם לא ראיתי את אריק מבריק כל כך. הוא היה מקולח, מגוהץ, ומגולח, החליפה ישבה עליו בול. הייתה לו עניבה בצבע אדום, העיניים שלו ברקו כמו חתן ביום חתונתו. וביושבו על כסא עור בלשכתו המהודרת, דגל ישראל לאחוריו, הוא פצח בנאומו המפורסם אותו פתח במילים "עמדנו במשימה. מדינת ישראל הוכיחה היום כי שום דבר לא יעמוד בדרכה". וכשראיתי את אריק זחוח, מבהיק וקורן - כמעט מאושר - בכיתי עוד יותר. כשבגין פינה את סיני הוא בכה וקרע קריעה מעל דוכן הכנסת. כשאריק מפנה את גוש קטיף הוא רואה זאת כ"הצלחה", כ"הישג" וכ"משימה". אריאל שרון נרדם, אבל כוחות חדשים התעוררו בישראל.

ללימודי משפטים באתי מתוך אידאולוגיה. המרצה אמר לי שיכולתי ללמוד בבר-אילן. האמת היא, יכולתי ללמוד מה שאני רוצה בבר-אילן, אבל בחרתי במשפטים. האינטואיציה אמרה לי שאם לא יקום דור מתחדש עם עקרונות מחייבים לארץ ולמדינה, לא נסחב פה יותר מ-20-30 שנה. וכשאהיה עורך-דין לא תמצאו אותי מתעסק בחוזי שכירות או בסכסוכי גירושין. הכיוון הוא חוקתי, ציבורי, ממלכתי, פוליטי, לאומי. ועל כן, משפט חוקתי הוא שיעור יקר ללבי, הוא הליבה והתכלית של הלימודים האקדמיים שלי.

כשהמרצה מכריז שהוא בא לחנך אותי, או ש"התפיסות הערכיות שלי הם רדודות" אני מרגיש מנוצל. כחלק ממכלול של כיתה, אני חושב שאי אפשר לבוא ולהשתמש בקהל עצום של אנשים כחומר ביד היוצר. על זה יצא הקצף. על כך שמדי שבוע אני יוצא מהשיעור עם טעם עכור, נצלני, כוחני, מטשטש גבולות, לא הגון, לא אובייקטיבי, לא מתחשב. אני מאמין באקדמיה, ואני חושב שדווקא מכאן ייבנה החזון; מתוך ריבוי החקר והתובנה, נצליח למצות הרבה עקרונות-אמת. ועם זאת, האקדמיה שייכת לכולם - האיזון התרבותי השברירי מחייב זאת. כל זמן שהאקדמיה נחזית כמכוננת, היא מכוננת, ומרגע שיש פגיעה אף במעט, מיד המערכת מוכחת כשבירה, והכלים מתנפצים.