12.27.2008

תובנות מהויכוח עם המרצה שלי - המשך

מרצה יקר,

1. אני מעריך מאד התייחסותך לדבריי. אני משוכנע כי אתה מרצה בחסד, אדם בעל שיעור-קומה אקדמי ומוסרי כאחד, וכוונותיך הן לטובתה ושלומה של מדינת ישראל. אני בטוח שכמרצה, ניתוק מלאכותי של תפיסת עולמך שהתגבשה מהביוגרפיה הפרטית שלך הוא בלתי אפשרי, כשם שאי אפשר לבודד את הביוגרפיה של השופט שעה שהוא כותב את פסקי-דינו. פיתחת גוון ייחודי לקורס שלך. חשפת בפניי צהר לעולם ענק של השקפה בעניינים חברתיים ולאומיים כאחד: הסכסוך הישראלי-ערבי, מעמד הפלסטינים, גבולות 67, הכיבוש ב-48, השטחים, השלום, דת-ומדינה, חברה יהודית-ישראלית, מדינת-הלכה, שלטון-החוק, כפייה-דתית, ישראליוּת-עברית מול יהדות-גלותית, מעמד הסטאטוס-קוו ועוד.


2. לטעמי, מעולם לא דּוּבְּרוּ כל-כך, נידונו כל-כך, שלוש מילים בעם היהודי – "מדינה יהודית דמוקרטית" – אינספור קולמוסין נשתברו על ההגדרה, הטיב, הסגנון, האופי, הצביון והמהותיות של מדינת ישראל בראי יהדותה. כל יומיים מוציא איזה חוקר ספר או מאמר על הסוגיה הזאת, עד שנדמה כי מרוב עצים לא רואים את הת'כלס. מה שבטוח הוא, שבקנאות או במלחמה לא נשיג פה כלום. לא יהודית ולא דמוקרטית, המדינה תלך לתהום הנשייה של ההיסטוריה היהודית, ואנחנו נבכה על שהתעסקנו בשטויות. מלחמת אחים או כל פעולה שקורעת אותנו מפנים הוּכחה כטעות שרק מרחיקה אותי ואותך, שעה ששנינו נמצאים פה מאותה הסיבה בערך. פנאטיות מכל סוג עשתה לנו רק צרות, ואין כמו חנוכה להזכיר למה נחרב לנו בית-המקדש השני, ולמה לקח לנו אלפיים שנה להזיז את העניינים ולהקים מחדש ממלכתיות יהודית.

3. האדם הוא יצור סטריאוטיפי, סטיגמתי, לוקה בדעות קדומות, מכליל. הוא עשה זאת משחר היווצרו במלחמות השבטים הפראיות בעולם הקדום, והוא עושה זאת היום במלחמות אין-קץ שהוא מנהל בכל פינה ברחבי הגלובוס. זוהי חולשה אנושית, אין חולק על כך. הלוואי והיינו יכולים להתגבר על כך, הלוואי שצורתו החיצונית המשתקפת מהאדם שעומד מולנו לא הייתה מקפיצה לנו מיליון ואחד אסוציאציות וסטריאוטיפים. אני מאמין בזכויות אדם, אבל אני קודם כל מאמין בכלל התלמודי "עניי עירך קודמים". יש לי אינטרסים קיומיים שאני מוכרח לדאוג להם, לפני שאני דואג לשלומו של האחר. יהיה מי שיקרא לזה משפט טבעי. גם כשהמטוסים מרעימים בשעה זאת את עזה, ישנה הכללה בוטה של כל האוכלוסייה הפלסטינית, חלקם לא אשמים בטירוף שמנהיג שם החמאס. אבל הפרט איננו בודד בעולמו, אלא הוא משתייך לקבוצות, פלגים, זרמים ומחנות.

4. ברצח רבין האשימו את הדתיים. הרבנים, שפתאום קלטו איזה חורבן הומת עלינו, נכנסו ללחץ והתחלקו לשלושה מחנות:
א. היו את אלה שאמרו "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ". הרוצח יגאל עמיר הוא עשב שוטה, קומץ מסוכן, נטע זר – you name it – וציונות דתית לא מתנהגת ככה.
ב. היו את אלה שאת נפשם הצילו והחלו מטיחים עוולותיהם איש ברעהו. הרב הזה אמר כך והרב ההוא אמר כך. העיקר שמתחת ידיהם לא יצא שום פסק הלכה שמותר לרצוח.
ג. והיו כמה אמיצים, בודדים, מנותקים, שעמדו בראש המחנה והכריזו באזני הרוצח "הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה, מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ". הם לא ברחו מאחריות. הם ידעו שקולקטיב אחראי למעשי הפרטים המרכיבים אותו. הם הבינו שמתוך ההסתה צמח רוצח, והציבור הדתי לא יכול לשחק את משחק התמימות. הם פתאום עיכלו לאיזה תהום חברתית הובלנו את עצמנו. לנגד עיניהם עמדה שאלתם של משה ואהרן: "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצוֹף?" – ותשובתו של ה' – כן! אחריות היא קולקטיבית! לכן נהרגו שם 250 איש, ועוד "אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת מִלְּבַד הַמֵּתִים עַל דְּבַר קֹרַח" (במדבר יז). כשאיש אחד חוטא מתוך העדה, מישהו צריך לשלם את המחיר. צריך לערוף ראשים. צריך לתפוס את הראש ולשאול איפה טעינו כקולקטיב?
כשאני בוחר לשים כיפה על הראש אני אוטומטית מעמיס עליי מטען כבד של זכויות וחובות – אישיות וחברתיות. אז אנשים חושבים שאני "בר אילן" ומתנחל, למרות שאני בכלל גר בראשון ולומד במקום אחר. זו דרכו של עולם: מפלה, מבחין וּמוּטֶה מיסודו. זכויות אדם במזה"ת הוא מושג אוטופי בו אנו אמורים לעשות מבחן אישיות לכל אדם שעולה למטוס, וזה דבר שמדינת ישראל לא יכולה לעמוד בו.

5. הפרדה מלאכותית בין ערביי ישראל לפלסטינים היא שקר ישראלי, בדיוק כמו שהפרדה בין מלחמת 48 למלחמת 67 היא שקר. בשתיהן כבשנו ובאותן הנסיבות. אנחנו מטעים את עצמנו לדעת. אנחנו אלופים בטשטוש המציאות, בהשטחת בעיות, בעיוות תפיסתי, לאושרם של הפלסטינים. התוקפנות הישראלית של 48 הניסה כמות עצומה של ערבים שמתגמדת לעומת אלו שנסו ב-67. מכוח אותו טיעון של הכיבוש ב-67, יש לערבים את הצדק לטעון טענה על גבולות 48. גם הקיבוץ בו אתה גר, נען, נבנה למעשה על חורבות א-נעאני, כפר מוסלמי בו חיו באושר ועושר 1,710 עובדי אדמה עד שהיהודים החליטו לכבוש אותם. לא מכוחה של קביעת או"ם כזו או אחרת כבשנו את הארץ, כי אם בדמם של 6,000 לוחמים צעירים, חלקם פליטי השואה, מַגַּשׁ הַכֶּסֶף שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת-הַיְּהוּדִים. אם הייתה לך לגיטימיות לגלות לוחמנות מיליטנטית בכיבוש הארץ ב-48, עומדת לך אותה הזכות ב-67. בשני המקרים עמדו היהודים כאן בפני סכנה קיומית, ובשני המקרים תוצאות המלחמה היו פועל יוצא של התקפות ערביות.

6. דברים מורכבים צריך להסביר בפשטות. ניתוח פשטני ולא אקדמי לפעמים מבהיר את האמת הטבעית, הבהירה והצלולה ביותר. לוּ הייתי מבקש לכתוב מאמר אקדמי, ייתכן ולא הייתי מסביר מאה שנות סכסוך ב-5 שורות, אבל מכיוון שאני באתי להבהיר נקודה שהיא בעיני ראציונל טהור, השתמשתי בסגנון זה. האיסלאם הקיצוני הולך וסוגר עלינו, וגם על בעלי בריתנו באזור. אפילו ארה"ב בפאניקה מהאיסלאם המטורף. העולם מהדק שעריו. אחמדינג'אד אומר בניו-יורק מה שלא העזו לומר לפני עשר שנים בחדרים אפלים בטהראן. בעיראק מעמיסים את הגוויות על טריילרים, ורק אצלנו נכנסים לנוקדנות הבכיינית-שמאלנית על ערבי שמעוכב בשדה-התעופה. זוהי צדקנות בעיניי. אלופי הצדקנות זה אנחנו. ישראל לא יכולה לשמור על מלוא זכויות האדם של ערביי ישראל, כיוון שבאחוז לא מבוטל מן הפיגועים האחרונים היו מעורבים, במישרין ובעקיפין, ערבים נושאי תעודת זהות כחולה. כך הפכנו למדינת פרנואידים שמשקשקת מאזרחיה וצועדת על כרחה למקומות המביאים במודע לכבילתה ולסירוסה.

7. כשאני אומר שעאדל קעדאן חמוד, אני באמת מתכוון ברצינות לעובדה שמדובר באיש חמוד. בסתרי ליבנו, כולנו היינו חולמים שהערבים בישראל יהיו קעדאנים, ולא כאלה ששורפים דגלי ישראל בירושלים, בנצרת, ביפו ובחיפה. אתה מוזמן להדליק טלוויזיה. אך מכיוון שקעדאן הוא אחד או כמה עשרות, ואילו אחמד טיבי וח"כ ג'מאל זחאלקה (שדיברו בגנות ישראל בסוריה) הם פיהם של מאות אלפי ערבים בישראל, לא אטמון ראשי בחול ואנפנף בדגל זכויות האדם, שעה שמחוקקים ישראלים תוקפים בגלוי את זכותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. כי לפני שאדם מתפנק עם זכויות אדם, הוא מבקש לשרוד. אנחנו עדיין בקרב הישרדות, גם אם נדמה לנו שאנחנו ממש ממש חזקים.

8. בג"צ הדגול, אדון הצדק עלי אדמות, גם לא מבין את העניין הזה. כשאתה מדגיש בשיעור שצריך לשמור על ראציונל אחיד, לוגי רצוף, עקבי, זה מעיד על יושר. כשבג"צ אומר "כן" כשנוח לו, ו"לא" כשלא נוח לו – זה מעיד על פוליטיזציה של המערכת. במקום שבית המשפט יגיד "לא שפיט", הוא מתעקש להכניס את הראש שלו לביזנס של החברה והכנסת. כך למשל: בשביל מה בג"צ קיבל לבחינה את התיק של ההתנתקות? כדי להגיד הנני כאן, אני אתערב גם בעניינים כאלה. אחרי שהחוק עבר, אחרי שהכנסת אמרה כן, אחרי שכבר גמרו לתרגל כל פינוי אפשרי, אחרי שגדודים של משטרה וצה"ל כבר מחכים רק למגאפון שיאשר את המבצע, מגיע בג"צ ומחליט להעמיד את עצמו כצד בעניין (בגץ 1661/05) – כאילו לומר: "תסתכלו עליי, אני פה, גם לי יש מה לומר על ההתנתקות הזאתי". מנגד, כשעומדת על הפרק סוגיית פיצוייו השערורייתיים של עזמי בשארה (בגץ 5122/08), בג"צ פתאום מגלגל עיניים ופוסק כי הוא מנוע להתערב בסוגיה. ועוד לא אמרתי מילה על הבג"צים בענייני ביטחון, גדר ההפרדה והיחס לדתיים, שם אף אחד באמת לא יודע לאן יגיע גבול סמכותו.

9. מדינה לא יכולה להפקיד את חסדיה לבג"צ. אי אפשר שהחלטות הממשלה תלווינה באלף פחדים שמא בג"צ יעיף אותם לכל הרוחות. זה מה שקורה באמריקה, רוסיה, בריטניה ואפילו צרפת. כולם שם מבינים מהם מימדי בית המשפט, חוץ מאיתנו. צריך להחזיר את בג"ץ וגם את היועמ"ש לתפקידם המקורי בדמוקרטיה.

לסיכום, האנושות נפגמה בכך שהיא מפתחת ריאקציה מהאחר. באים זכויות האדם ובאים לתקן את העיוות; אבל מרוב מאמץ לתקן את העיוות, שכחנו שיש גם צד ממשי; האדם הוא לא חרדתי סתם, את חרדותיו הוא מפתח מן הניסיון או מן ההשקפה האובייקטיבית. כלומר, המדינה מחמירה עם אזרחיה הערבים כי הם לא משרתים בצבא, כי המנהיגים שלהם תוקפים בגלוי את מדינת ישראל, וכי מקרבם יוצאים מפגינים ומסיתים נגד זכויותיה הבסיסיות של ישראל.

אנחנו, כמדינה ש"חן וחסד משוכים עליה" במשך 60 שנות קיומה, מהלכים על החבל הדק של זכויות אדם ושל פגיעה בהם. המחסומים בשטחים וגם העיכובים בשדה התעופה הם לא תענוג גדול, מניסיון, אבל ההקפדה בהם והכמות שלהם עומדת בקורלציה ישירה לכמות הטרור בישראל.