אשתי לקחה אותי לסרט אחד פלוס אחד בסינמה סיטי. אחרי שהתיישבנו בשורת נתפס-לי-הצוואר והעדפנו לא לשלם 60 שקל על פופקורן, גילינו שהתענוג הזה בסינמה כולל חצי שעה של פרסומות, ווטסאפ מרצד מכל עבר, טינופת של אוכל – מילא פופקורן, אבל לאפה עם עמבה?! – ורחש אינסופי של אנשים שבטוחים שאבא שלהם קנה את הקולנוע.
בקיצור, אנחנו בסרט "השקר הטוב". שקר אמריקאי, כלומר סרט אמריקאי, שמדבר על ילדים סודניים שהתייתמו במהלך מלחמת האזרחים שפרצה בסודן ב-1983. תעשו
ויקי או שתורידו את הסרט עוד חודשיים.
הסרט, כמיטב המסורת ההוליוודית, משתפך על החלום האמריקאי. הו, אמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות והבחורות הכי יפות, כמה טוב להיות אזרח שלך. אמריקה מחד, וסודן – שם קוד למדינה שהיא לא אמריקה ונמצאת אי שם מעבר להרי האבולה, שבה טורף את אח שלך אריה, יורים במשפחה שלך ושורפים לך את הכפר – מאידך. וכמה חלומות מתגשמים באמריקה. וכמה שירים אפשר לכתוב על אמריקה.
הסרט מתחיל בסצנות ממיטב הקולנוע האפריקאי. מדבר, מלחמות אזרחים, רצח ברברי, ילדים חצי עירומים, זבובים וכַּרְסוֹת נפוחות. בתפקיד הסכסוך התורן ביבשת השחורה:
מלחמת האזרחים הסודאנית השניה, עימות אלים שהתנהל בין 1983 ל-2005, שבויקיפדיה העברית אפילו לא מצאו לנכון לייחד לו ערך. אתם יודעים, שגרה שכזאת. המלחמה הזאת עקרה ממקומם למעלה מ-2.5 מיליון ילדים סודנים שכונו "
הילדים האבודים של סודן".
ואז אמריקה הטובה והרחומה הגיעה למחנה פליטים באתיופיה שמנה בערך 100,000 ילדים סודנים אבודים. מתוכם, היא הכינה רשימה של 3,600 ילדים שקיבלו את הזכות להתיישב מחדש בארה"ב. הסרט עוקב אחר קורותיהם של ארבעה מהם: ממר (ארנולד אוסנג), ג'רמיה (גר דואני), פול (עמנואל ג'אל) ואביטל (קואות ויל), אחותו של ממר. בעוד שלושת הצעירים נשלחים לקנזס סיטי, אביטל מופרדת מהם ומועברת לבוסטון. הארבעה לא מפסיקים לומר ת'נק יו ולהתלהב מסכין ומזלג. ממש סלאח שבתי בגרסה האמריקאית, רק בלי הגזענות.
 |
| שלום אני אפריקה |
 |
| שלום אני אמריקה |
שתהיו בעניינים: אמריקה, מעצמה של מאות מיליוני בני אדם, היטיבה עם 3,600 פליטים אפריקאים. כל הכבוד. קבלו נובל בשטוקהולם. ובאמת, בלי להקל ראש בחסד האמריקאי, מדובר כולה ב-3,600 איש שפוזרו בכל חצי היבשת העצומה הזאת. הוליווד חגגה על הסיפור הזה והפיקה רשימת סרטים בלתי נגמרת (ראו
כאן). המסקנה שלי: כשאמריקה זורקת דולר למישהו, היא רוצה שכל העולם ידע מזה. עושים טובה לאנושות ורצים איתה לקולנוע.
לשם השוואה, לישראל
הסתננו 65,000 אפריקאים בפרק זמן של 6 שנים. כשכאן הופק ב-2011 סרט על קליטת זרים בחברה, "
כבר לא זרים" (Strangers No More) – הפרצוף שלנו נראה אחרת לגמרי. הסרט עסק בעיקר ביוזמה חברתית פרטית למען הפליטים, שברקע מרחפת עוינות סמויה וגלויה ציבורית כלפיהם. אריאנה מלמד
כתבה בביקורת על הסרט, כי בישראל "שוכנת חברה גזענית שרוצה ברובה לראות את הילדים האלה עפים לכל הרוחות, רצוי מיד - ומנהיגיה ומוביליה של החברה הזאת תמימי דעים בהסכמה עם הסיסמאות הגזעניות". זה ההבדל בינינו לבין האמריקאים: בזמן שאלה עסוקים בפולחן עצמי של האמריקאיוּת על חסדון פצפון שעשו לפני שלושים שנה לכמה נערים מאפריקה, אנחנו עסוקים בהלקאה עצמית בלתי פוסקת.
בואו נודה על האמת. פליטים, לא משנה מה מוצאם, הם קוץ שתקוע במשמני העולם המערבי. ומשום מה, דווקא האמריקאים, שסובלנותם כלפי האחרונים היא מהראויות לגנאי, אוהבת לטפוח לעצמה על השכם. במונחים גלובליים הפעילות ההומניטרית שלהם למען הפליטים היא גורנישט. טיפה של סיוע בְּים של מצוקה וסבל, מרחק שנות אור ממה שהאומה העשירה בעולם יכולה הייתה – וצריכה – לעשות בנדון. כאין וכאפס לעומת התרומה של אירופה לסוגיית הפליטים. ושלא נדבר על הפעמים בהם ארה"ב הגבירה את הלהבות באפריקה, וסיפקה נשק לארגונים רצחניים בשם איזו צדקנות אמריקאית.
אז אם תרצו, הנה עוד מאפיין ישראלי מובהק: הסרטים הישראלים יעסקו כמעט תמיד – במאי נכבד, מחק את המיותר – בהשחרת פני המדינה או הצבא או הישראלים או הישראליות, לקול גרגורי העונג של אניני קולנוע אירופיים לבושי פראק ופפיון שחור. להלן רשימה חלקית: "שומרי הסף", "חמש מצלמות שבורות", "ואלס עם באשיר", "זרמים קטועים", "רוק בקסבה" – סרטים שרובם ככולם במימון נדיב של המדינה. מנגד, האמריקאים, ובעקבותיהם גם הקולנוע ההוליוודי, מתעקשים לראות את עצמם כ"טובים", המנצחים, האלופים, החזקים, הסופרמנים שבאים להציל את העולם. כשאצלנו, הקולנוע הוא בעיקר מניפסט פוליטי, חתרני, מדכא, ספוג בשנאה עצמית בשם האמנות, שם, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, קולנוע טוב הוא קודם כל קולנוע שמכבד את המקום ממנו הוא מגיע.
