יום שלישי, 29 באפריל 2014

הנזיר שמכר את הליל-סדר שלו

בעודי מהלך בירושלים פגש אותי נזיר שלא מכר את הפרארי שלו, חבר בכת סגפנית במיוחד, הִיפִּי שמגדל שיער מאז ספירת העומר תשנ"ט. "אני מלך", פנה אליי הנזיר והסביר את משנתו, "קונה אוכל במארזים, פעם בחודש, כולל מזון שפג לו התוקף אבל עדיין נראה סבבה. את האוכל אני מאחסן בבוידעם, אוכל ושותה וחי כמו קינג בדירת השאנטי, בלי להיות תלוי בעולם הקפיטליסטי שאתה שוחה בו. האמונה היחידה שלי היא הטבע".

והוא הוסיף: "חומרי ניקוי אני מכין בעצמי בעזרת סודיום בוראט אותו אני קונה בסיטונאות מחברה לייצור כימיקלים, וכשאני יוצא לחופשה אני ישן על ספסל או בגינה ציבורית עם שק"ש".

"מה עם הילדים?", שאלתי.

"ילדים?! יצורים חסרי ישע שיצטרפו למין האנושי שצמח יתר על המידה ויתחרו באלימות כל חייהם על משאבי טבע? אין סיכוי שיהיו לי ילדים".

הבנתי שלפניי עומד טיפוס אמיתי. הצעתי לו למקסם עוד יותר את אורח החיים הסגפני שלו. כך למשל, המלצתי שיוותר על הכנה ביתית של חומרי ניקוי; הוא יכול בקלות לזקק את מיצי זעתו, לייבש על נייר פרגמנט במשך 90 יום בשמש חורפית, לפזר מעל קצת מלח אטלנטי, לחמם, להרתיח, לגלגל, לרדד, להפוך, לקמט, להרטיב, ולתלות לייבוש – וצ'יק צ'ק יש לו קוטל חיידקים טבעי, בלי כסף!

התפלאתי גם שהוא ישן על שק"ש. בשביל מה לקנות שק"ש אם אפשר לקחת כמה עיתונים מפח המחזור, להרטיב קלות, לערום אחד על השני ולקבל מזרון אמריקן קומפורט חינם אין כסף; במהדורת הסופשבוע יש לפעמים נייר כרומו, עמיד נגד גשם – מי צריך שמיכה יותר טובה מזו?

חבל גם על האוכל. בבית הכנסת העיראקי הסמוך, מיד אחרי המניין הראשון של שחרית, מכין הגבאי – כנראה אדם בשם עזרא או ששון – פינה קטנה עם קפה, סוכר בשפע, קצת עוגיות עבאדי ורוגלך; שלא נדבר על שאריות של אזכרות, סיכוי גבוה שהוא יפול על חתיכת דג מלוח. כיאה לבן אצולה, אין שום סיבה שיעמוד כמו פראייר בתור לקופה בסופר.

אתם חושבים שהוא עזב אותי? הצעתי לו שירים לי גביע לֶבֵּן עם חוט כדי שנמשיך את השיחה, אבל הוא התעקש שנמשיך לשוחח בעמידה. לא, הוא לא הזמין אותי לכוס קפה.

איפה איפה איפה איפה האפיקומן שלי?
השבוע פגשתי שוב את הנזיר, שהותיר את הזקן אבל החליף את הראסטות בכיפה גדולה. עוד לפני ששאלתי מה קרה, הוא התחיל לספר.

"לפני שנה בליל הסדר, כשכל עם ישראל חגג, במקום לשיר 'מה נשתנה' ישבתי לעשן עם חברים. היינו ארבעה חבר'ה, כל אחד והסיפור שלו, והאמת – לגלגלנו על החגים. פתאום נזכרתי בסיפור על ארבעת הבנים: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. תהיתי לעצמי איזה בן מהבנים הוא אני. פתאום קלטתי: אני לא חכם וגם לא תם, לא זכיתי להיות אפילו הבן הרשע או זה שאינו יודע לשאול. אני הבן החמישי, הבן האבוד שהתנתק מהשולחן של פסח בעבור אידיאולוגיות סתמיות".


בערך שבועיים אחרי פסח, אולי בה' באייר, חגג הנזיר את עצמאותו המחודשת.

יום ראשון, 20 באפריל 2014

הלילה הזה, הלילה הזה, כולו מרור

בוקר טוב אליהו התשבי וברוך הבא לליל אי-סדר. כבכל שנה, נציג בפניך את הדחקן של המשפחה אשר ייקח את הצלחת המרכזית, ישים אצלו ויאמר: "זה בשבילי, אתם מה תאכלו?". המצות כרגיל יככבו במדור "מוציא מצה", שבו כל אחד משתף בתחושות שליוו אותו לאחר אכילת המצה. לדוֹד איציק יש תגלית מרעישה בעניין: "בואנ'ה, המצות עושות מה זה בלאגן בבטן". תודה ששיתפת אותנו, עכשיו אני מחכה בקוצר רוח לאכילת האפיקומן.

הבעיה, אגב, באפיקומן היא לא באכילתו – משימה לא קלה כשלעצמה – אלא במה שנלווה לה. מכיוון שלא טועמים כלום לאחריה, המצה נדבקת לשיניים כמו טיט. קיסם לא יעזור, יותר בכיוון של ללעוס קיפוד.


סבתא, שתאריך ימים, תדחף לך אוכל. יש לה טריק מוכר: היא שואלת "טעים לך", ואתה: "כן, כן, סבתא. טעים".

"אז אני אביא לך עוד!".

סבתא מתרחקת למטבח, ואתה אחריה בשובל של צעקות: "לא צריך, סבתא, לא צריך". אף אחד כמובן לא שאל את דעתך אם צריך או לא. ככלל, ככל שיותר בני משפחה מסבים על שולחן אחד, הפולניוּת בדם של הסבתות עולה.

ב'שולחן עורך' יגישו לך דגים. בעדות מסוימות טוחנים את כל הקרפיון עם העצמות, מכניסים אותו לקופסה עם ג'לי וכדי להעצים את ההשפלה תוקעים לו חתיכת גזר על הראש. אבל לדגים יש את הנקמה שלהם. בכל ליל סדר תשמע מקצה השולחן את אחד הסועדים מתחיל להשתנק ולפרפר, וכולם צועקים: "תנו לו לחם! תנו לו לחם!". אבל כזכור אין לחם, זה פסח! עד שבא דוד איציק ומוריד להוא שנחנק איזו מכת קונג-פו על הגב. שוב תודה איציק, הוצאת לו את העצם מהגרון אבל השארת אותו עם חוליה סדוקה בעמוד השדרה.

בסוף הערב המארחים מעוכים, נוזלים על כסאותיהם, לנגד עיניהם כתמי יין בכל מטר רבוע, ערימות של כלים, רצפה מטונפת ואלפי שברי מצות פזורים בזירת הקרב. אצל אחינו האשכנזים נהוג לסיים את הערב בשתיקה מעיקה כזאת, עד שהמארחת זורקת: "אז זהו…". בדיוק ברגע הזה, יש מי שנזכר לשיר "אחד מי יודע" וכבונוס – שיר השירים; אלמלא התשישות מארבע הכוסות, דוד איציק היה עושה ממנו קורבן פסח.

ואחרי שהאורחים מתקפלים והמארחים נשארים בבית עם כל הבלגאן, יש שתי אסכולות מתי לסדר את הבית: יש את הגישה של האישה שאומרת: "יאללה, צדיק, בוא נתקתק את זה, בבוקר כל הבית יהיה מסודר". ויש את הגישה של הגבר שאומרת: "חרררר-פפפפששש".

יום שני, 7 באפריל 2014

אתונה ותל-אביב: אותה אדרת עם אותה הגברת

אוקיי, חידה: באיזו עיר יש אוויר מפויח, שחורדיניות, צפירת מכוניות, ערסים, חוף ים תיכוני, באסטות עם מוזיקה מזרחית, עומסי תנועה, עיר שהיא וונאבי אירופה אבל ת'כלס כולה לבנט?

תשובה לא נכונה. כלומר, נכונה, אבל הייתם צריכים לסמן גם את תשובה ב': אתונה.

אז כן, נסעתי עד אתונה, שעתיים שלמות מחיי, כדי להגיע לתל-אביב. בעצם, זה ממילא לוקח לי שעתיים להגיע לתל-אביב בשעות העומס, כך שלא יצאתי מופסד.

* * *

אתונה, שנקראת על שם אתנה – ההיא שבקעה ממצחו של המגה-סופר-אל זאוס – היא עיר עם חתיכת היסטוריה מפוארת. העולם המערבי חייב לאתונה את כל הסיפורים העסיסיים של המיתולוגיה היוונית, והעם היהודי עדיין עורך חשבון שנתי מדי חנוכה עם אנטיוכוס ומלכות יוון הרשעה – שהיא בעצם הממלכה הסֶלֶוְקית, אחת מהיורשות של האימפריה ההלניסטית הגדולה שהותיר אחריו אלכסנדר מוקדון.

הפרתנון ואני. ד"ש מזאוס.
אבל מה מציעה לכם היום אתונה חוץ מאבנים שבורות ופסלים גרומי ידיים, עדות לתרבות שקפאה בזמן 2000 שנה? ובכן, אני מניח שעודכנתם שסוקרטס שקיבל תורה באתונה ומסרה לאפלטון, ואפלטון לאריסטו – כבר לא שם יותר. אז מה נשאר? לא משהו שעלול לעניין את החוג לפילוסופיה באוניברסיטה הקרובה לביתכם. בעיקר טברנות, מוזיקה יוונית, שווקים, באסטות ועשן סיגריות. בקיצור, כיף ים תיכוני.

והאמת, די חבל. כי אתונה יכולה הייתה להיות הפנינה של העולם המערבי. נתוני הפתיחה שלה לוקחים בהליכה הרבה ערים באירופה, אבל משום מה היא מזדחלת מאחוריהן. המקומיים יודעים את זה. הם מסתובבים תמיד בתחושה שהם נחשבים באירופה לסוג ב'. לא זנב לאריות ואפילו לא ראש לשועלים. מדינה עם גירעונות, אינפלציה וחובות מכאן ועד להודעה חדשה. הדרכמה, שהייתה סמל לעלות המחיה הזולה ביוון, הוחלפה באירו, מה שהפך את העם היווני לעני יותר ולגאה פחות. "בדרך כלל אנחנו אנשים שמחים", אמר לי אחד מהם, "אבל עכשיו בגלל האבטלה והעוני הפכנו לעם של חשדנים".

אם לדייק, אתונה היא לא תל-אביב של חולדאי; בשל הקפדה על בנייה נמוכה, אין בה מגדלים. היא דומה יותר לאזור נווה צדק ודרומה. יש בה רוכלי רחוב בכל פינה, מהגרים והומלסים כמו בכל עיר גדולה. המיעוט המוסלמי בה קטן, אבל כרגיל מורגש הרבה יותר מכפי גודלו. והכי חשוב: יש להם רכבת תחתית אדירה, כזאת שיורדים אליה רבבות בני-אדם כמו חפרפרות עשרות מטרים מתחת לאדמה.

בקיצור, אם אתם לא משתגעים על טברנות והדיסקים של סרנגה לא מתנגנים אצלכם באוטו – אתונה כנראה לא בראש רשימת המקומות שצריך להיות בהם, אלא אם כן יש לכם חיבה למיתולוגיה או להיסטוריה של העת העתיקה. זה בסדר גם אם לא תבואו: יוון לא משתגעת מהישראלים. לא צריך רדארים כדי לחוש את נימת הבוז שרוחשים לנו היוונים. צריך גם לזכור שליוון ותורכיה יש לא-מעט מן המשותף, לא רק מנטאלית ותרבותית אלא גם מדינית. לא נהיה קטנוניים, אבל תנחשו לבד מי המדינה היחידה באירופה שהצביעה באו"ם בכ"ט בנובמבר נגד הקמת מדינה יהודית.

יאללה, הלכתי לרקוד סירטקי.

הטלפון שלי עושה יופי של פנורמה: זה האודאון (=תיאטרון) של האיש העשיר דאז, הרודס אטיקוס, אותו הוא בנה לכבודה של אשתו. ג'נטלמן


יום רביעי, 2 באפריל 2014

אבק זה לא חמץ ומשלוח מנות זה לא אוכל

אז הנה התפריט שמחכה לכם בין פורים לפסח: מנה ראשונה, פתיתים שקניתם במבצע מיוחד לכבוד סוכות, שלוש בעשר; למנה השנייה, גליליות ממשלוח מנות שהתבאסתם להעביר הלאה; ולקינוח, עוגיות יבשות ששמרתם בשקית ניילון למקרה שיבוא איזה מישהו מספיק לא חשוב – אתם למשל – שייחנק לו בכיף עם העבאדי.

למכירה, 78
שקיות פתיתים
ולמה? בגלל שקשה לנו להודות בעובדה שאת הקניות בסופר אנחנו עושים בלי הכרה; שקשה לנו להאמין שאת הפסטה שקנינו במבצע יאכלו במקרה הטוב החתולים – אף אחד הרי לא נהנה מפסטה שלושה ימים בשבוע; שאין צורך בשישה סוגי עוגיות; שקשה לנו נפשית להיפטר מאוכל, גם אם מדובר בבייגלה שיכול בעיקר לשמש לפירוק סתימות בשיניים.

כי זה חזק מאיתנו. השנה למשל תכננתי להיות שקול עם הקניות. אבל אתם יודעים, אדם מתכנן תכניות, ורמי לוי גם. רגע אחרי שקיבלתי החלטה גורלית שאין – אין – יותר לקנות חבילות עוגיות בקרטונים שנהוג לאחסן בהם, נניח, מיקרוגל, החליט הסופר האזורי על אחד פלוס אחד בחבילות ביסקוויטים. אז קניתי. ועכשיו אני אוכל ביסקוויטים שלוש פעמים ביום, ועדיין נותרו לי מספיק ביסקוויטים כדי לרצף בהם את כל הבית.

וכל הגורמה הזה שלפני פסח – מחכה לכם במרפסת. כי הבית שלכם הוא כרגע אזור סטרילי, שטח צבאי סגור, ואתם בחזקת מפלצת חמץ שמעיפה פירורי בורקס לכל עבר. מי שעובר בדלת צריך להתנער כמו חשוד שנורה באקדח טייזר. אם ניל ארמסטרונג היה אומר לאשתי "צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות" היא הייתה מבקשת שקודם ינגב את הרגליים בסמרטוט.

שלא נדבר על הגברים לפני פסח, שבמקום להתעסק במה שהם מבינים בו הכי טוב – חיסול עוגיות – הם נהיים פתאום פילוסופים, מרצים בכירים בקורס "מהות החיים והספונג'ה". כל רבע שעה הם מדקלמים את ההלצה הנבחרת לשנת 1981: "אבק זה לא חמץ והילדים..." טוב, די, חלאס עם הבדיחה הזאת. מצד אחד הם רוצים שהבית יהיה מבריק, מצד שני הם מתעקשים שכל דבר – כולל הבלגאן והלכלוך – יישאר במקומו.

בקיצור ולעניין, דרושה מכונה, רצוי עם הכשר לפסח, שתדע לנקות את המקרר, הארונות, התריסים, פתחי האוורור של המזגן, מעל ומתחת לבלאטות, את הבפנים של שקעי החשמל ואת צנרת הביוב. עם החמץ אני כבר אסתדר בעצמי.