יום שלישי, 28 בינואר 2014

את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק

בשלוש בלילה זה מתחיל. נפתח ביללה קלילה, משהו שנשמע כמו "אִיִי" סטנדרטי שנפלט תוך כדי שינה. ואז עובר ל"וָ'אָא" ארוך יותר. אולי מדובר בחלום רע? לא, כנראה שלא, משהו בעריסה משמיע קול. לשלוש וחצי שניות אני חי בהכחשה, מתפתה להאמין לפסיכולוגיה שאומרת שאם לא ניגשים לתינוק בוכה, הוא פשוט אומר לעצמו: "אוקיי, אני אחזור לישון ואקום מחר באזור תשע וחצי עם שיר חדש בלב". אבל אז הבכי כבר מספיק נחרץ כדי שאבין אחת ולתמיד - כשהתינוקת מתעוררת צריך לעמוד לדום, להדליק אורות ולהתחיל לטייל בבית.

לא עוברות שתי דקות ואני בהקפות שניות. קופץ ורוקד עם תינוקת על הידיים, פונה אל העיניים שלה ומתחנן שייעצמו לאיזה שעה-שעתיים. ואז, פלא - הן נעצמות. אני עובר לטקטיקת "ה(א)בא במחתרת" - מתקדם לכיוון העריסה ומתכונן להניח באיטיות את התינוקת הרדומה על מיטתה. למה רק מתכונן? כי לתינוקת שלי יש חיישנים שיודעים בדיוק מה אני זומם. היא מיד מתעוררת ומענישה: הצרחות שלה מעירות עכשיו גם את שאר הילדים. תיכף מזמינים לי משטרה, בחיי.

בשעה ארבע בלילה אני עדיין אופטימי. קצת נדנודים, קצת אוכל, הכל יהיה בסדר. קטן עליי, באמת, אני והתינוקת מסתדרים מעולה. אבל המבט של הקטנה חד וברור: אם אני ערה - כולם ערים. נדמה לי שהיא גם פלטה עליי עכשיו.

האחות בטיפת חלב הסבירה שמדובר בסך הכל בקרב מוחות, שבו הילדים בוחנים את הגבולות של ההורים. "מוח?!", פיהקתי פיהוק גדול, "בשלוש בלילה יש לי כנראה במוח צִלְצָל או תוף טאם-טאם. לא משהו שמסוגל לבצע פעולות מעבר לנדנוד מונוטוני של עגלה".

ואז פתאום היא מגיעה. לא, לא השינה. אלא - קבלו אותה במחיאות כפיים - השמש! כן, הגיע הבוקר. כולי טרוט, חבוט, שרוט, מסתכל מהחלון וקולט שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית. אני מבין שהלילה הזה אבוד. מעביר להילוך של בוקר - ילדים, קפה, בלגאן - ומתכונן ליציאה. רגע לפני שאני נפרד מהקטנה שלי אני רואה כיצד עיניה הקטנות נעצמות לאט; אל תתלהב, היא לוחשת לי, אני רק אוגרת כוחות לקראת הלילה הבא.

את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק.

יום שני, 27 בינואר 2014

הרואים ואינם נראים - על העוסקים בצרכי ציבור באמונה

כמה זמן לוקח לכם להגיע מהאוטו לבית? שלוש דקות, אולי חמש דקות אם אמרתם יפה שלום לשכן. ובכן, יש אנשים שהדרך שלהם הביתה נראית כמו משחק סולמות ונחשים: שני צעדים קדימה, אחד אחורה. כי בדרך הביתה הם עסוקים בעיקר בצרות של אחרים: להוא יש נזילה, וההוא צריך סידורים לשבעה, והשלישי עם כאבי בטן כבר יומיים. האנשים הללו מהלכים בינינו - עולים, יורדים, מסדרים, מתזזים, שורפים למעננו שעות בטלפונים - ואנחנו לא תמיד שמים לב אליהם. יש להם כינוי: "עוסקים בצרכי ציבור באמונה".

אז בואו נחזיק טובה לעוסקים בצרכי ציבור. לאלה שזונחים את צרכיהם האישיים לטובת בעיות של הזולת. לאלה שמקריבים מזמנם היקר, כדי לחסוך מזמנם של אחרים. לאלה עם הביפר, עם הטלפון שלא מפסיק לטרטר, עם צרור המפתחות שמשתלשל מחגורתם, עם הפתקיות הקטנות שמסכמות לפעמים, במילה או שתיים, את כל צרותיו של איזה פלוני מסכן.

בואו נחזיק טובה לגבאי בתי הכנסת, שזוכרים את שם האבא שלכם ומתי עשיתם בר מצווה. שמחזירים את הסידורים למקומם, מטפלים בתקלות ומסדרים את העליות. שמגיעים ראשונים לפתוח את בית הכנסת ויוצאים אחרונים לסגור אותו, לא לפני שהם ניקו את הלכלוך שהשאירו אחריהם המתפללים.

בואו נחזיק טובה למארגני הגמ"חים, שהופכים את ביתם למחסן שכולו חסד. שמשיבים באהבה לטלפונים בשעות הלילה ונכונים לשמוע משברים, צרות וייסורים – כל יום, כל הזמן. שפותחים את ידם ולבם לכל דורש, ולא בוחנים בציציותיו של איש.

בואו נחזיק טובה לוועדי הבתים המשותפים, שמוצאים מזמנם כדי להפוך את סביבת הבית שלכם לנעימה יותר. שמהווים כתובת לכל פורענות שמתרגשת על הבניין: תהא זו נורה שרופה או יהיו אלה חולדות סוררות. שמוחלים על כבודם, שאינם מהססים לרדוף אחר המנקה כדי שתעשה עבודתה ואף לא להתדפק על דלתות שכניהם כדי לאסוף את דמי אחזקת הבניין.

בואו נחזיק טובה לפרנסי ועסקני הציבור, לבלניות, לטלפניות הצדקה, למארגני השיעורים, למתנדבים, למחלקי המזון לנזקקים, לחובשים ולאחיות – שערבים איש לאחיו, ואשר שמים מבטחם בקב"ה שאת שכרם, הוא משלם. ששרים בפה מלא: אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק.


יום שלישי, 14 בינואר 2014

גמישות הביקוש, גמישות ההכנסה, גמישות צולבת - מבוא למיקרו כלכלה

נניח שאתם צורכים רק שני מוצרים. כעת הכלכלנים רוצים לבדוק באיזה סוג מוצר מדובר, כלומר איך יתנהג המוצר אם יחולו שינויים כלשהם בשוק. לדוגמא: אם מחר יורידו את המחיר של הסיגריות – מה זה יגרום לצריכה של האנשים. ומה יקרה אם מחר יעלו את המחיר לתרופות מצילות חיים. אלה שאלות של מיקרו כלכלה: אנחנו מתבוננים על התנהגות הצרכנים ולומדים איך מתנהגים ביחס למוצרים מסוימים.

כדי לענות על השאלה הזאת, אנחנו שמים בתנאי מעבדה שני מוצרים: לאחד נקרא X ולשני נקרא Y. תניחו שאתם צורכים רק את שני המוצרים האלה. כעת נשאל 3 שאלות:

1. מה יקרה אם נעלה למוצר X את מחירו? כמה תרכשו ממנו?
2. מה יקרה אם נעלה לכם את ההכנסה כולה? כמה תרכשו מאותו המוצר?
3. מה יקרה אם נעלה למוצר Y את מחירו? האם תמשיכו לרכוש את Y? או שמא תעדיפו לרכוש עכשיו יותר מ-X? ואם כן, באיזו כמות?

לשם הבהרה: הטרמינולוגיה בכלכלה היא לעיתים מבלבלת. לצריכה שלX  משתמשים במספר ביטויים, שלכולם משמעות זהה:
* "הביקוש ל-X"
* "כמות ה-X שהלקוח יקנה"
* "ההוצאה על X"
* "הכמות הנצרכת"

השאלה הראשונה: גמישות הביקוש - העלינו למחיר X המחיר


אם הייתי שואל אתכם, מה יקרה אם יעלו למוצר שאתם אוהבים את המחיר, מה הייתם עונים? ברור, שתקנו ממנו פחות. ובכן, אתם כמעט צודקים. כיוון שיש מוצרים שלא בהכרח הייתם קונים אם היו מעלים או מורידים להם את המחיר. למשל, תרופות.
גמישות הביקוש עוסקת בשלושה סוגי מוצרים:

1) מוצר עם ביקוש גמיש = רגיל   E|>1|
זהו המוצר הטבעי, המתבקש. אלה מוצרים שיש להם תחליפים טובים בשוק ולצרכן לא קשה לוותר עליהם. בואו נניח שקרטון חלב עולה 10 שקלים. אתם קונים ממנו בשנה 200 יחידות בשנה, וכעת העלו לכם את המחיר ב-10% (ל-11 שקל) – על פי כללי ההתנהגות של המוצר הזה, הביקוש שלכם כעת לקרטון חלב, כלומר כמה תרכשו ממנו, יהיה פחות מ-180 יחידות. נניח 170. למה? כי הכלל במוצר גמיש אומר שאחוז השינוי במחיר גורם לשינוי באחוז גבוה יותר בצריכת אותו המוצר. כלומר, בסך הכולל, ההוצאה שלנו על מוצר X תקטן.
אותו הדבר להיפך, אם יקטינו לכם את המחיר ב-10% – התשוקה שלכם למוצר הזה תגדל. אתם תגדילו את הצריכה של המוצר הזה ביותר מ-10%, כלומר תרכשו ממנו, נניח 230 יחידות. כלומר, בסך הכולל ההוצאה שלנו על מוצר X תגדל.
מה קורה למוצר Y? ובכן, הכלל במוצר הזה אומר שאם העלו למוצר X את המחיר, הצרכן בסך הכולל יסכים להוציא עליו פחות. ולכן, מי שמרוויח הוא מוצר Y – שהביקוש אליו גדל.

הערות:

  • אם X הוא גמיש ומחירו עלה – הצריכה (הביקוש) אליו תקטן באחוז גבוה יותר, והכנסות היצרן יקטנו. הצריכה (הביקוש) ל-Y תגדל. ברור שאם X גמיש אז גם Y גמיש.



2) מוצר עם ביקוש קשיח   1 > |E| >י0
ביקוש קשיח
יש מוצרים שגם אם מעלים להם את המחירים, עדיין אנשים ממשיכים לצרוך אותם. אלה מוצרים שאין להם תחליפים טובים ולצרכן קשה לוותר עליו. הצרכן יפחית אמנם את הצריכה, אבל עדיין – לא בצורה דרסטית. הדוגמא הכי טובה לכך היא סיגריות. כאשר המחיר עולה המעשנים כמעט שאינם מפחיתים בעישון, כך שבסה"כ ההוצאות שלהם על סיגריות גדלות. לדוגמא: אם נניח מעשן צורך 200 חפיסות סיגריות, וכל חפיסה עולה 10 ₪; אם נעלה לו את מחיר החפיסה ב-10%, הוא לא יוריד את הצריכה שלו ב-10% (ל-180 סיגריות), אלא נניח ב-5% - ל-190 סיגריות, כך שבסך הכולל ההוצאה שלו על סיגריות תגדל.
מה יקרה למוצר Y בסיטואציה הזאת? ובכן בגלל שעכשיו המעשן צריך יותר כסף בשביל הסיגריות שלו, ההוצאה היחסית של הצרכן על מוצרי Y תקטן. מוצר Y מפסיד. זה ברור, לא?

אגב, יש מוצרים עם ביקוש קשיח לחלוטין. לדוגמא תרופה שתציל את חייך. לא משנה מה מחירה – אתה תסכים לשלם עליה. הגמישות פה היא 0.

לסיכום:

  • אם X הוא מוצר קשיח ומחירו עלה – הצריכה (הביקוש) אליו תקטן באחוז נמוך יותר, והכנסות היצרן יגדלו. הצריכה (הביקוש) ל-Y תקטן. אם X הוא מוצר קשיח אז Y הוא גם מוצר קשיח.
  • אם הביקוש למוצר X הוא קשיח לחלוטין – המוצרים X,Y הם בלתי תלויים.


3) מוצר עם גמישות יחידתית    1=|E|
אלה מוצרים שאתם רוכשים לפי תקציב מדויק. מה שנכנס בתקציב – זה מה שאתם קונים. למשל, בואו נניח שהחלטתם שתקציב הקונצרטים השנתי שלכם הוא 200 ₪ בשנה. כל קונצרט עולה 10 ₪. כעת החליטו להעלות את מחירי הקונצרטים ב-50%. מה יקרה איתכם? זוכרים, יש לכם תקציב מוגדר, ולכן מספר הקונצרטים שתלכו אליהם ירד גם כן ב-50% בדיוק. ומה אם יקרה להיפך? שוב, אם יוזילו את מחירי הקונצרטים ב-50% אתם תלכו ל-50% קונצרטים יותר.
מה קורה למוצר Y? ובכן, מכיוון שיש לכם תקציב סדור לקונצרטים, הביקוש שלכם למוצר Y, כלומר הכמות שאותה תרכשו, תישאר ללא שינוי.

לסיכום:

  • אם X הוא מוצר עם גמישות יחידתית ומחירו עלה – הצריכה (הביקוש) שלו תקטן באחוז שווה, והכנסות היצרן לא ישתנה. הצריכה (הביקוש) ל-Y גם לא תשתנה.
  • אם X הוא מוצר יחידתי אז Y הוא גם מוצר יחידתי.


השאלה השניה: גמישות ההכנסה (אנגל) – מזל טוב, העלו לכם את המשכורת

ובכן, ברכותיי. העלו לכם את המשכורת. כזכור, אתם רוכשים שני מוצרים: X ו-Y. כעת אנחנו רוצים לבדוק מה יקרה למוצרים האלה אם יעלו לכם (או יפחיתו לכם) את המשכורות.
גמישות ההכנסה עוסקת בחמישה סוגי מוצרים:

מוצר נורמלי: בעולם המערבי, רוב המוצרים שאנחנו צורכים הם מוצרים נורמליים. אם יש לנו יותר כסף – אנחנו צורכים מהם יותר, ואם יש לנו מעט כסף – אנחנו צורכים מהם פחות. ישנם שלושה סוגים של מוצרים נורמליים:

1א) מוצר נורמלי מותרתי   1<E
אלה הם חיי המותרות. למשל, חופשות באיים הקריביים הם דוגמא למוצר מותרתי: ככל שהכנסתכם גדלה, כך תרצו ממנו יותר ביחס גבוה יותר. לדוגמא: אם ההכנסה שלכם היא 20,000 ₪. חופשה בקריביים עולה 1,000 ₪. אתם נוסעים מדי שנה לקאריביים פעמיים בשנה, כלומר מוציאים 2,000 ₪ על חופשות בקאריביים. כעת העלו לכם את המשכורת ב-5%, ל-21,000 ולכבוד המאורע החלטתם שבמקום פעמיים אתם מפנקים את עצמכם ונוסעים 3 פעמים בשנה לקאריביים. כלומר, ההוצאה שלכם על הקאריביים גדלה ב-50% (!) ל- 3,000 ₪, כלומר, את כל התוספת בשכר הקדשתם רק לנופש. זה נקרא מותרות!
אם מוצר X הוא נורמלי-מותרתי מה זה אומר על מוצר Y? אם החלטתם שאת כל התוספת בשכר אתם מוציאים על חופשות, זה מעיד שמוצר Y הוא בטוח לא נורמלי-מותרתי.

לסיכום:

  • במוצר נורמלי-מותרתי – עלייה בהכנסה גורמת לצריכה ביחס גבוה יותר של מוצר X, ובהכרח מלמדת שמוצר Y הוא לא נורמלי-מותרתי.


1ב) מוצר נורמלי-חיוני 1 > E >י0
 אלה הם רוב המוצרים. אם נלך על הדוגמא הקודמת, אם מעלים לאדם את המשכורת ב-5% הוא לא יגדיל את הצריכה שלו על דלק למשל גם ב-5% אלא נניח ב-2%. זה אומר שדלק הוא עבורו מוצר חיוני, אבל לא כזה שצריך להתפרע ולצרוך באופן מופרז.
מה זה אומר על מוצר Y? שהוא נורמלי-מותרתי עבורכם. לדוגמא: אם השכר שלכם עלה ב-5%, ויש לכם רק 2 מוצרים לרכוש, ובמוצר X העליתם את הצריכה בפחות מ-5%, זה בוודאי אומר שעבור המוצר השני העליתם את הצריכה ביותר מ-5% ולכן הוא נורמלי-מותרתי עבורכם.

לסיכום:
אם מוצר X הוא נורמלי-חיוני: עלייה בהכנסה גורמת לעלייה ביחס קטן יותר של צריכת X. מוצר Y הוא נורמלי-מותרתי.


1ג) מוצר נורמלי-יחסי E=1
זהו מוצר שהצריכה ממנו היא פרופורציונאלית. עלתה לכם ההכנסה ב-5%? אתם תצרכו ממנו 5% יותר. ירדה לכם ההכנסה ב-5%? אתם תצרכו ממנו פחות. אם תסתכלו למעלה, זה דומה למוצר עם גמישות יחידתית.

מה זה אומר על מוצר Y? שהוא אחיו התאום. כלומר, גם כן מוצר נורמלי-יחסי. זה ברור: אם שאר הכסף זולג באופן פרופורציונאלי למוצר Y, אזי יש לנו שני מוצרים בעלי תכונות זהות.

לסיכום:
אם מוצר X הוא נורמלי-יחסי: עלייה בהכנסה גורמת לעלייה ביחס זהה של צריכת X. מוצר Y גם הוא נורמלי-יחסי.

הערות על מוצר נורמלי:




  • אם X הוא מוצר נורמלי, אפשרי ש-X,Y הם מוצרים תחליפיים.

2) מוצר נחות 0>E
נניח שאתם סטודנטים שמרוויחים 2,000 ₪ והמשכורת שלכם מתחלקת כך: 50% הולך על נסיעה באוטובוס ו-50% על מוניות. כעת העלו לכם את המשכורת והחלטתם לנסוע באוטובוס רק לעיתים רחוקות. כלומר, העלייה במשכורת גרמה לכך שצמצמתם בשיעור ניכר את הנסיעה באוטובוס. כלומר, עבורכם נסיעה באוטובוס היא מוצר נחות: ככל שיש לכם יותר כסף כך שיעור ההוצאה שלכם על אוטובוס יפחת. מוצרים נחותים הם בדרך כלל מוצרים זולים, שעם עלייתכם במעלה השכר – אתם רוצים מהם כמה שפחות.
מה לגבי מוצר Y? מונית בהקשר הזה הן מוצר נורמלי-מותרתי. למה? כי עכשיו כשעלתה לכם המשכורת, העברתם חלק מההוצאות הקבועות שלכם עבור אוטובוס, לטובת תשלום למוניות. הן המרוויחות הגדולות בסיפור הזה, משום שכעת יש להן נתח באחוז גבוה יותר מהשכר שלכם.

לסיכום:

  • אם X מוצר נחות – עלייה בהכנסה גורמת לירידה בצריכה של X, וכן מלמדת ש-Y הוא מוצר נורמלי-מותרתי.



3) מוצר ניטרלי  E=0
מוצר ניטרלי הוא מוצר שלא משנה מה ההכנסה שלך, תמיד תצטרך ממנו בכמות זהה, לדוגמא: כדורי אקמול. האם בגלל שהתעשרת פתאום תצרוך יותר אקמול? בוודאי שלא.
במובן זה, מוצר ניטרלי הוא המקבילה של מוצר עם ביקוש קשיח לחלוטין. יש מוצרים ייחודיים שאין להם מחיר. והצריכה שלהם אינה תלויית הכנסה ולא משתנה אם המחיר שלהם עולה או יורד.

אם X הוא ניטרלי, מה זה אומר על Y? ובכן, ברור שאם לא מתרחש שום שינוי בכמות האקמול (X) שנרכוש אם המשכורת שלנו תעלה או תרד, אזי Y הוא מוצר נורמלי-מותרתי. כל עלייה במשכורת תוקדש כולה לטובת מוצר Y, ולהיפך, כל ירידה במשכורת תפגע אך ורק ב-Y. באחוזים, על כל עלייה בשכר – Y הוא הנהנה היחיד (כל הקופה שלו).

לסיכום:

  • אם X מוצר ניטרלי – עלייה בהכנסה לא גורמת לשינוי בצריכה של X, אך מלמדת ש-Y הוא נורמלי-מותרתי.


השאלה השלישית: גמישות צולבת – מה יקרה ל-X אם נעלה את המחיר של Y


אחרי שלמדנו על ההשפעה של עלייה במחיר ועל ההשפעה של העלייה בהכנסה, בואו נדבר שניה על ההשפעה של עלייה במחיר המוצר השני.
בואו נגיד שיש לנו תקציב של 2,000 ₪, שבו מותר לנו לקנות שני מוצרים בלבד – X ו-Y.
כמו במקרה הקודם, גם כאן – יש לנו שלושה סוגי מוצרים:

1) מוצרים תחליפיים 0>E
נניח שאתם שותים רק קולה וספרייט. כעת העלו לכם את מחיר הקולה ב-2 ₪. מה תעשו? אם תקנו יותר ספרייט ופחות קולה, זה אומר ששני המצרכים יכולים לספק את אותו צורך מבחינתכם ומשמשים כתחליף של האחד עבור השני. גם חמאה ומרגרינה הם מוצרים תחליפיים, קפה ותה וכדומה. קיימת גמישות צולבת ביניהם. עלייה במחירו של האחד תביא אתכם לקנות כמות גדולה יותר מהשני בהתחשב באיכויות, ככל שהמצרך התחליפי טוב יותר, עליית מחיר של מצרך אחד תביא לעלייה תלולה בכמות המבוקשת של המצרך השני (דבר המכונה ביקוש חליפי). קיומם של מצרכים תחליפיים כמעט בכל התחומים מקטין את כוחם של מונופולים או אף מונע אותם בתחומים רבים.
זה ברור: אם מוצר Y הוא תחליפי, זה אומר שגם מוצר X הוא תחליפי. ככל המחיר של אחד עולה – ככה אנחנו נקנה יותר מהשני, ולהיפך.
לסיכום:

  • במוצרים תחליפיים - עלייה במחיר Y מקטינה את הביקוש לY- וגורמת לעלייה בצריכת X.


מוצרים משלימים 0>E
שני מוצרים שיש ביניהם זיקה. לדוגמא: מברשת שיניים ומשחת שיניים. אם נניח יש לכם 200 ₪ לרכישת מברשות שיניים (100 ₪) ומשחות שיניים (100 ₪). כעת העלו את המחיר של משחות השיניים ב-20% – מה יקרה לכמות מברשות השיניים שתקנו? היא תפחת. זה ברור. מוצר אחד לא בא על חשבון המוצר האחר. למוצר המשלים יש ערך פחוּת כאשר הוא נצרך לבדו, אך השימוש בו בשילוב מוצר או שירות אחר מוסיף לערך המצרפי של שני המוצרים. לפיכך, כאשר מוצרים משלימים נצרכים במשולב, יש להם נטייה להיות בעלי ערך גבוה יותר עבור הצרכן וכל אחד מהם יוצר ביקוש למוצר האחר.

לסיכום:

  • במוצרים משלימים - עלייה במחיר Y מגדילה את הצריכה גם של Y וגם של X.
  • ולכן: אם המוצרים משלימים, אזי בהחלט ייתכן שאחד משני המוצרים הוא גמיש. כלומר, אם המחיר שלהם עולה, הצריכה שלהם פוחתת.

3) מוצרים בלתי תלויים (אדישים)  0=E
יש מוצרים שלא תלויים אחד בשני. אם יש עלייה במחיר של Y זה ישפיע רק על כמות מוצרי ה-Y שתקנו. מוצר X יהיה אדיש לשינויים שמתרחשים במוצר Y. לדוגמא: אקמול וחלב. אם יודיעו על עליית מחירי החלב, האם זה ישפיע על צריכת האקמול שלכם? כנראה שלא.

לסיכום:

  • במוצרים בלתי תלויים - עלייה במחיר Y לא משנה את צריכת ה-X.
  • אם לא השתנתה הצריכה של X בעקבות עליית המחירים של Y – אזי X הוא מוצר קשיח.


קוב דגלאס

שימו לב שיש מכנה משותף בין כל הגמישויות למעלה. למשל, מתמטיקאי בשם קוב דגלאס בדק ומצא שכאשר עקומת הביקוש מורכבת ממכפלה, מדובר במוצר ש:

  • גמישות הביקוש שלו היא יחידתית: כלומר, אנחנו נרצה ממנו בדיוק ביחס של העלייה שלו במחיר. 
  • גמישות ההכנסה שלו היא נורמלית-יחסית: כלומר, צריכת המוצר מבחינתנו תהיה פרופורציונאלית לעלייה בהכנסה שלנו. 
  • הגמישות הצולבת שלו היא בלתי-תלויה: כלומר, כל עלייה במחיר לא משפיעה על הצריכה של המוצר השני.

סיוט ושמו קניון

אם אתם אוהבים לערוך קניות בשקט ובשלווה, להסתובב בין חנויות, למדוד בגדים, לשבת בבית קפה ואולי לסיים באיזה סרט נחמד - קניון הוא לא המקום בשבילכם. כי לקניון יש מטרה אחרת: לשרוף לכם את הזמן. ואת הכסף. ואת הסבלנות. כי קניון הוא למעשה כלוב צפוף והמוני של בני אדם; מעבדה אנושית המנותקת מכל מימד של זמן; חלל אטום מוצף בני נוער משועממים, אמהות עם עגלות ופנסיונרים שמחפשים להעביר את החיים.

צפוף? יופי, מגיע לכם
אני לא מאמין לקניונים. הכל שם יותר יקר. אותיות גדולות מודיעות: "מבצע: 50% הנחה" ורק בקופה מתברר שההנחה היא רק על המוצר השני. דוחפים לי מוצרים שאני לא צריך. גובים ממני דמי חניה בשביל הזכות – באמת תודה – לקנות שם. ובנוסף, תוסיפו למשוואה את היותי סייד-קיק – מנדנד את העגלה מחוץ לחנויות וסוחב שקיות – ותקבלו גבר הולך לאיבוד (בחניון). הצילו!

קניונים עושים לי רע. רע מאד. זה יכול להיות קניון מלחה או קניון צ'אפחה, לא משנה, אני מעדיף לבלות חודש במרתף עינויים בבנגקוק מאשר שעה בקניון. בחיי, מדובר בתסמונת מאד מטרידה: אני עובר בין החנויות ומקבל סחרחורת. הכותרות האדומות "sale!" גורמות לי לחולשה כללית, וכמדומני ליד החנות של קסטרו חוויתי קושי נשימתי קל. משהו שדומה למחלת ים, רק שהים זה הקניון.

בגילי המופלג לא נעים להיכנס למשבצת הזקן הטרחן, אבל תרבות הקניונים היא עוד סממן לפרצופו הלא-מזהיר של הדור. פעם בערבי-כיתה היו עושים קומזיץ. ילדים הלכו למוזיאונים, לפינת החי, ללונה פארק, לבית של סבא וסבתא. בילו בחיק הטבע, ראו שמורות, יערות, פריחות וסתם גבעות. היום לא; דור האייפון והקניון מרים את הראש מהמסך ורץ לעשות שופינג. השוטטות בקניון הפכה לפעילות האולטימטיבית לשעות הפנאי. הנוער חומד יותר מאי פעם את השטרות בארנק של אבא ואמא, והאבסורד חוגג: ההורים קונים בגדים במבצעי שוק רמלה-לוד, הילד מרשה לעצמו מכנסי דיזל ב-500 ₪.

את הביקורים שלי בקניון אני מסיים מעולף, משורבב לשון, מתוסכל ומייחל לאיזה מרחב פתוח שאוכל לנשום בו אוויר צח, אולי אפילו לשמוע ציפורים מצייצות. מבטיח לעצמי – עד הפעם הבאה כמובן – שכף רגלי לא תדרוך בקניונים שוב.

יום שני, 6 בינואר 2014

מנה-רעה בטעם מונוסודיום גלוטמט

על פניו, זה הדבר הכי טוב שניתן להמציא לנו, הגברים: פותחים שקית של 'נמס בכוס' או כל אבקה אחרת, שופכים את הבפנוכו עם קצת מים חמים, והופ – קסם! – יש אוכל מוכן ואפילו חם. זה יכול היה להיות החלום של כל אם פולניה, בטח אֵם אפריקאית, פתרון אלגנטי למיליארדי רעבים. ילדים בכל העולם היו שואלים אתכם, בכל שפה, "מה נחה?", ואתם, בלי למצמץ, הייתם משיבים "מנה חמה!".

זה מה שעבר לי השבוע בראש, כשהזדמנו לי בעבודה שתי קופסאות פלסטיק עם אבקה שמבטיחה להיות מרק, אם רק תצקו עליה מעט מים רותחים. פתחתי לי אחת, קראתי את ההוראות – אני מכיר אותן בעל-פה אבל תמיד טוב לקרוא שוב – ערבבתי היטב, וכעבור 5 דקות הרגשתי מאסטר שף. הטעם היה נראה לי טיפה מלאכותי, אבל כשרעבים – גם פלסטיק עם קצת מלח ופלפל יכול להיות מעדן.

ואז קרה האסון; הבטן שלי לא התרשמה ממנה-חמה אחת, ודרשה עוד. פתחתי גם את הקופסא השנייה ופעלתי שוב לפי הטקס המוכר: שופכים, מערבבים, מכסים, ממתינים, מערבבים בשנית ואז אוכלים – כלומר, סותמים את הנחיריים ואז אוכלים. אבל התוצאה, רבותיי, הייתה קטסטרופה. אם במנה-חמה הראשונה הקיבה שלי הצליחה בקושי לפרק את הכימיקלים שדחפתי לה, בקופסא השנייה היא כבר צעקה הצילו. הרעלים שבאבקה הזאת, שלא תדעו, גרמו לי להאדים כמו סלמון מטוגן. כל הצנרת מהגרון ומטה החלה לבעור. הרגשתי כאילו השקו אותי בחומצה גופרית. יומיים הייתי בקריסת מערכות.

אולי מתוך עצלנות, ואולי חלק מתרבות האינסטנט: לא ברור מתי העולם התחיל להאמין שאטריות יבשות וכמושות בתוך אבקה בצבע אדום-וולקאני הן אוכל אמיתי? תקראו את הרכיבים: על "חומר מונע גושים" שמעתם? גם אני לא, נשמע כמו חומר שמערבבים בגולדיזל. מה לגבי "משפרי טעם"? בוודאי, אם כבר לאכול רעל אז שיהיה לפחות טעים. במילים אחרות, ככל שיש יותר רכיבים כך הסיכוי לקבל הרעלת קיבה גדל.

המסקנה אפוא ברורה: כמו כל דבר בחיים, גם באוכל אין קיצורי דרך. מי שמאמין שאת הרעב אפשר להשתיק באמצעות אבקה תעשייתית מלאת כימיקלים – יגלה מהר מאד את נזקיה. ובקיצור, מי שטורח בערב שבת אוכל עד יום חמישי.

יום חמישי, 2 בינואר 2014

הסמארטפון אדוננו, הסמארטפון מלכנו

מתי לאחרונה היו לכם שעתיים – עזבו שעתיים, 30 שניות – בהן התנתקתם, פיזית ותודעתית, מהסמארטפון שלכם? מתי, חוץ משבת כמובן, הרגשתם חופשיים ממנו, משוחררים, מנוטרלים ממגע הקסם של מסך המגע? כנראה שלא לאחרונה; כי לנייד שלכם אין שום גינוני נימוסין. הוא רוצה את שלו, כלומר אתכם, כל הזמן, און-ליין, מחוברים אליו בטעינה ישירה למערכת העצבים. לא מעניין אותו שאתם עכשיו באמצע תפילת מנחה, בהפסקת צהריים, בנהיגה, בארוחת ערב עם האישה והילדים. הוא שם; בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך.

הסמארטפון לא משאיר אחריו שבויים. האסטרטגיה שלו פשוטה: הוא מציף אותנו – כלומר מטביע – באוקיינוס של ריגושים סלולריים: קוראים בו מיילים, בודקים מה חדש בפייסבוק, מורידים אפליקציות ומנויים על 7 קבוצות וואטסאפ. לאט ובזהירות, כמו נחש צפע, הוא לוכד אותנו ברשתו: הוא האדון, אנחנו מתמכרים למרותו. וכך, בלי ששמנו לב, החיים הופכים למשחק פּאקמן: הנייד נוגס ונוגס במשאב הכי חשוב שלנו, הזמן, ואנחנו בוהים בו ונהנים.

עד לפני שנות דור – מתישהו בתקופת האבן בה פאר החדשנות הסלולרית היה 'סנייק' – כדי לקרוא מייל הייתם צריכים להדליק את המחשב, להמתין בסבלנות עד שהוא יעלה, ואז לקרוא ממיטב הספאם שנשלח אליכם. היום לא; הספאם שם, בכיס שלכם. הוא והדודה מאשקלון והחבר מהצבא והנודניק מהלימודים, כולם שם, שוכנים אחר כבוד בכיס של המכנסיים. כל 30 שניות בממוצע אחד מהם תובע את שלו: יש להם איזה תמונה שהם מוכרחים לשתף, סרטון קורע, או סתם "היי חברים, מה קורה פה? נרדמתם בעשרים דקות האחרונות". ואתם עמוק בתוך המערבולת הזאת, מרגישים צורך קיומי להשתתף בכל הכיף שחוגג לכם על המסך.

אז בואו נשים את הדברים על השולחן, כולל את הסלולרי: ההתעסקות עם הטלפון הפכה להפרעה, לכפייתיות, להתנהגות שהופכת את המין האנושי לחבורת זומבים מול מסך. הנייד נשלף בכל הזדמנות ובכל מקום. תנועת החלקת היד על מסך המגע הפכה לחוויה הכי יומיומית, הכי טבעית, הכי אוניברסלית. הגענו למעמד של 'עבד עולם': אנחנו מודים שאי אפשר עם הסמארטפון, אבל יודעים שגם אי אפשר בלעדיו – בחינת "אהבתי את אדוני, לא אצא חופשי".

כל יום שישי, קצת לפני שהשמש שוקעת, אני מניח את הנייד במגירה של המוקצה, אומר לו "שבת שלום ולא להתראות" ונפרד ממנו בשמחה. הסלולרי עוצם סוף-סוף את עיניו; ברוך שנתן מנוחה לעמו ישראל ביום שבת קודש.