יום שני, 6 בינואר 2014

מנה-רעה בטעם מונוסודיום גלוטמט

על פניו, זה הדבר הכי טוב שניתן להמציא לנו, הגברים: פותחים שקית של 'נמס בכוס' או כל אבקה אחרת, שופכים את הבפנוכו עם קצת מים חמים, והופ – קסם! – יש אוכל מוכן ואפילו חם. זה יכול היה להיות החלום של כל אם פולניה, בטח אֵם אפריקאית, פתרון אלגנטי למיליארדי רעבים. ילדים בכל העולם היו שואלים אתכם, בכל שפה, "מה נחה?", ואתם, בלי למצמץ, הייתם משיבים "מנה חמה!".

זה מה שעבר לי השבוע בראש, כשהזדמנו לי בעבודה שתי קופסאות פלסטיק עם אבקה שמבטיחה להיות מרק, אם רק תצקו עליה מעט מים רותחים. פתחתי לי אחת, קראתי את ההוראות – אני מכיר אותן בעל-פה אבל תמיד טוב לקרוא שוב – ערבבתי היטב, וכעבור 5 דקות הרגשתי מאסטר שף. הטעם היה נראה לי טיפה מלאכותי, אבל כשרעבים – גם פלסטיק עם קצת מלח ופלפל יכול להיות מעדן.

ואז קרה האסון; הבטן שלי לא התרשמה ממנה-חמה אחת, ודרשה עוד. פתחתי גם את הקופסא השנייה ופעלתי שוב לפי הטקס המוכר: שופכים, מערבבים, מכסים, ממתינים, מערבבים בשנית ואז אוכלים – כלומר, סותמים את הנחיריים ואז אוכלים. אבל התוצאה, רבותיי, הייתה קטסטרופה. אם במנה-חמה הראשונה הקיבה שלי הצליחה בקושי לפרק את הכימיקלים שדחפתי לה, בקופסא השנייה היא כבר צעקה הצילו. הרעלים שבאבקה הזאת, שלא תדעו, גרמו לי להאדים כמו סלמון מטוגן. כל הצנרת מהגרון ומטה החלה לבעור. הרגשתי כאילו השקו אותי בחומצה גופרית. יומיים הייתי בקריסת מערכות.

אולי מתוך עצלנות, ואולי חלק מתרבות האינסטנט: לא ברור מתי העולם התחיל להאמין שאטריות יבשות וכמושות בתוך אבקה בצבע אדום-וולקאני הן אוכל אמיתי? תקראו את הרכיבים: על "חומר מונע גושים" שמעתם? גם אני לא, נשמע כמו חומר שמערבבים בגולדיזל. מה לגבי "משפרי טעם"? בוודאי, אם כבר לאכול רעל אז שיהיה לפחות טעים. במילים אחרות, ככל שיש יותר רכיבים כך הסיכוי לקבל הרעלת קיבה גדל.

המסקנה אפוא ברורה: כמו כל דבר בחיים, גם באוכל אין קיצורי דרך. מי שמאמין שאת הרעב אפשר להשתיק באמצעות אבקה תעשייתית מלאת כימיקלים – יגלה מהר מאד את נזקיה. ובקיצור, מי שטורח בערב שבת אוכל עד יום חמישי.