ככה לא קונים דירה!

חבר שלי קנה דירה לא מזמן. הסתדרת, אמרתי לו, סוף סוף תשתה קפה מקומקום ולא מפק"ל קפה. הסתקרנתי לשמוע איך הוא בחר את הדירה ולמה דווקא שם, בַּמָּקום הלא-צפוי בו הוא בחר לגור. אחרי כמה מלמולים על נדל"ן ועל ערך הדירה שהוא חולם שיעלה בעוד כמה שנים, הגיע משפט המחץ: "ציפור קטנה בלב לחשה לי שפה אני אגור". שיהיה ברור: הבחור שפך יותר ממיליון שקל במזומן על סמך אהבה ממבט ראשון. אין ספק, האהבה משכרת.

"קפוץ תקנה שני קוטג', ביצים ודירה"

לפני כמה שנים אותו חבר קנה פח עם ארבעה גלגלים, פדלאה מקרטעת ב-5,000 שקל, כיאה לאוטו ראשון. לפני הקנייה לקחנו את האוטו למכון רישוי, אחר-כך למוסך, ואז הגיע שלב ה"וורט": הראינו את האוטו לכמה חברים, הם בעטו בצמיגים, עשו סיבוב ונתנו אוקיי. חודשיים תמימים לקח לו למצוא את הבייבי הממונעת הזאת, שכונתה בחביבות "פאזיק". חודשיים שלאחריהם קיבל את אות יקיר משחטות הרכב של מזרח ירושלים.

מחקרים עקבו אחר התנהלותם של מאות רוכשי דירות בארץ ובעולם. הם מצאו שחלק ניכר מהאנשים השקיע יותר שעות בחיפוש והשוואת מחירים של, נניח, גאדג'ט ב-20 דולר, מאשר בדירת המגורים שלהם. אלפי אנשים קנו את ביתם מתוך אינסטינקט, ובעיקר מתוך תחושה שאם הם לא קונים עכשיו, המחירים יטפסו, יברחו, ואיתם גם דירת חלומותיהם. גם הפרסומות מכוונות ליצר הרע האפל הזה: "נותרו עוד 5 דירות אחרונות בפרויקט החלומות שלכם בנווה טיזי, הזדרזו להירשם".

אחד המניעים המרכזיים בנטייה של אנשים לקנות דירה בחיפזון נעוצה בקושי האנושי לעכל ולעבד היקף רחב מדי של נתונים. בשונה מקניית סמארטפון שבו ברור לרובנו מה נחשב 'טוב' ומה 'לא טוב', בקניית דירה צריך לשקלל עשרות נתונים במקביל: גודל הבית, איכות הבניה, השכנים, הסביבה, מוסדות החינוך, העירייה, מקומות העבודה, יוקר המחיה, תשתיות, גישה לעורקי תחבורה, מפגעים סביבתיים, פגמים שונים – והרשימה ארוכה. אנשים רואים את ערימת הנתונים הזאת ונזכרים בשיעורי מתמטיקה. למעשה זה אפילו יותר גרוע; במתמטיקה לרוב יש תשובה אחת, בבחירת דירה יש אינסוף תשובות לכל שאלה, וזה עוד לפני שחמותכם הביעה את דעתה בעניין. רוכשי דירות רואים ונבהלים, ואת הרכישה הגדולה בחייהם עושים בעיקר על פי תחושות בטן.

שליחים ושאר היקום

ואחרי שהארכנו אתמול בדבר עובדים זרים מעברו האחד של כדור הארץ, הסכיתו ושמעו בדבר עובדים זרים מסוג אחר, ואם נדייק: שליחים [אוקיי, בסדר, סליחה. שליחות זה קודש].

סיפור עייף ממיאמי ביץ' וקצת על ישראלים

מיאמי ביץ' היא יופי של עיר. קחו את אילת, תוסיפו לה קצת לחות, תיירים, יאכטות, כסף, ישראלים, המון המון ואף יותר מדי ישראלים, ותצא לכם מיאמי ביץ'. זה מחזה ביעותים שהוציא אותי לגמרי מהאדישות – רק עכשיו אני מבין לאן נעלמו כל הישראלים מבאר שבע, לקחו הכל ובאו לגור במיאמי: עם הילדים, הקרוקס, הפאג'רו, האישה, השיפודים, מכנסי השני-שליש המוכתמים, החמוצים, הרעש, ברוך מקבץ נדחי עמו ישראל. תאמינו או לא, אבל כשבאנו רעבים לאיזה מסעדה, שאלה אותנו, בעברית כמובן, איזו מיטל אחת: "לשבת או לקחת?". תעמיסי לנו יפה יפה בצלחת, אמרנו בטבעיות, והיא ענתה שבבת-ים – סליחה, מיאמי – יודעים לפנק כמו שצריך. זוהי, רבותיי, מיאמי ביץ'.

בדרך למיאמי היה לנו אירוע נפלא. טסנו מבוסטון, ומאחורי ידידי קצובר ישבה אמא ישראלית עם שלושת ילדיה הצעקניים: עידן, שירן ואלירן. טיסה בארה"ב היא אירוע סולידי ושגרתי בדרך-כלל, בעיקר כשאין על המטוס ישראלים. אבל כשעידן מחליט להרביץ לשירן, ושירן יורקת על עידן בחזרה – אמריקה או לא אמריקה – המטוס כולו נראה כמו טיול מנגלים לגליל ביום העצמאות.

"עידן, אנחנו יורדים מהמטוס, וו'אלק אבא מפרק אותך", אמרה האמא כשברקע קרבות הטריטוריה השגרתיות.
והיא המשיכה: "יקרע אותך, אבא, יוריד לך את הראש, פעם אחרונה שאני יוצאת איתך מהבית", "אני אומרת לטייס שיוריד אותך פה, עידן, לא רוצה לשמוע ממך עוד מילה".
ועידן מפרק את הצלעות לאחותו הבוכייה, שירן, והאמא בעצבים "בחייאת עידן, עזוב אותה, מה אתה חונק אותה? השתגעת?"
"וו'אלק עידן, אבא מחזיר אותך לעפולה מחר, אתה שומע אותי?! נבלה. מחר אתה חוזר לעפולה עם אבא!"
והאמא מסכמת, כנועה תשושה ומצווחת: "סיוט לצאת איתכם מהבית. הרגתם אותי. בהמות".
הישראלים הקטנים, למרות שלא ראו את ישראל מימיהם, בלעו הכל: את האוכל שהבריחו למטוס, את התוספות, את הדיילות, את הנוסעים, את הסכו"ם ובעיקר אחד השני, אבל הכל ברוח טובה – מה שגרם לי להתגעגע עוד יותר לסאחבקייה הישראלית. ולהבדיל: יש לי איזה מאתיים שכנים בבניין, עזבו שאין לי מושג מה השם של אחד מהם, אפילו במעלית הם לא עולים איתי.

אוירת הנופש משתלטת עלינו מהר מאד שם במיאמי, אלא שבמיקום הכי מרכזי בעיר – שנראה הכי פחות מתאים בעולם להקים אנדרטה כזו – נגלה משום מקום מראה מסמר שיער: אנדרטת ענק של "יד" הבוקעת מן הקרקע ומתנשאת לגובה 13 מטר, עליה נאחזות דמויות המבקשות להימלט מגורלן. האנדרטה היא חלק מאתר ההנצחה לזכר קרבנות השואה שהקימה ד"ר הלן פייגין,יהודיה היסטוריונית, שגייסה קבוצה של ניצולי שואה אמידים מקומיים למימון ההקמה. הקשר בין היהודים למיאמי מעולם לא נראה לנו מוחשי כל כך.

The Sculpture of Love and Anguish

הדיסוננס בין מיאמי ביץ' לשואה בולט מכל עבר – אבל הנשמה היהודית צעקה לנו שאנחנו צריכים לבקר שם. נכנסים למקום, ובתוך כל השמש והזיעה והבלגאן, משתררת עלינו לפתע אוירה כבדה, תחושת מועקה שצובעת לנו את הלב באפור.

סביב האנדרטה - נגלים לנו פסלי ילדים, זועקים, מתחננים, שרועים על הרצפה.

דופקים על החלון בכניסה, שני פנסיונרים מתעוררים מתרדמת החורף שלהם, מסבירים לנו פנים. "מי אתם?", "אנחנו מישראל, מה זה המקום הזה?", "בואו כנסו". וכך, מוּבלים בידי פנסיונר באמצע מיאמי ביץ', מצאנו את עצמנו באולם חשוך ואפל, שטיחים חומים על הקירות וריח חזק של תחב. בחיי, המקום הזה לא נפתח מאז שקולומבוס גילה את אמריקה ושלומי אפללו גילה את מיאמי.

הוא אמר לנו שיש כאן סרט שמסביר על האתר וכמה טוב שבאנו. הסבא לחץ על פליי, הסרט התחיל, "תקראו לי כשיסתיים", ויצא. אני וקצובר, באולם חשוך במיאמי ביץ', לבד, רואים סרט על שואה. בואו נאמר שמראות עדינים לא ראינו שם, אני מסתכל על קצובר, הוא מסתכל עליי במבט של "איזה הזוי", ושנינו נשפכים שם על הספסלים.

כמה שעות אחורה, 5 בבוקר. אנחנו מתעוררים כעבור שלוש שעות שינה כדי להחזיר איזה אוטו ליהודי-פרואני חביב שהשאיל לנו אותו בתמורה לנחמדותינו. לא חתיכת סיפור, אלמלא היינו שנינו שפוכים כבר לגמרי, מחפשים לגרד בכוח כמה שעות שינה כמו שני הומלסים על ספסל בבת-ים. סחוטים מעייפות, מפהקים במשך רוב שעות היממה. ובמצב צבירה הזה הפילו עלינו סרט שואה, מזג אוויר אידאלי וכיסאות מרופדים מדי. אז נרדמנו כמו מלאכי השרת, כמו תינוקות אחרי הגרעפס של האוכל, מנקרים בלי סוף כמו שני עכברי מעבדה מסוממים – מתעפצים ומתפגרים לאיטנו מול סרט בשחור-לבן. איזה עייפות תפסה אותנו שם, לא תאמינו לגמרי, וכשהתעוררנו, לא רק שנגמר הסרט אלא שכבר סגרו את האתר ונותרנו שם לבד. יצאנו החוצה, ברחנו, עד לפעם הבאה שנגיע למיאמי ונפקוד מחדש את האתר.

לפני שאני משחרר אתכם, תגידו לי, מה הסיכוי שתפגשו בכל אמריקה הגדולה את אותו בן אדם פעמיים? הגלובליזציה נראית לי רעיון די מבורך, אבל הייתם מאמינים שיש צ'אנס שנפגוש את החבורה של עידן ושירן שוב? והאמא המצווחת? והתיקים והבלגאן והצעקות? ואכן, כנגד כל סיכוי תאורטי מצאנו את עצמנו בדרך חזרה עם עידן והחבורה, יושבים לידנו בספסל של המטוס. אם כבר הסתברות קלושה כזאת, עדיף היה לזכות בלוטו או משהו. ועידן, תעזוב כבר את אחותך, עידן!

בממלכתה של אביבית (במפקדה אי שם בארץ)

פרק אמיתי מחייה של מִפְקָדָה במרכז הארץ, החושף את המזימות של המִפְקָדָה נגד חייליה, של חייליה נגד המִפְקָדָה, המִפְקָדָה נגד המִפְקָדָה והחיילים נגד כל השאר:

לפני כמה ימים ביקשה סג"מ אביבית לוי, קצינת השלישות, ממושיקו ועוזי, שני ג'ובניקים עם ת"ש גבוה, לסיים את המשימה הממש-ממש חשובה שהטילה עליהם ולהתקשר אליה כשמסיימים. מושיקו הבטיח לסגור את העניין תוך 24 שעות. אביבית מתקשרת לשאול את מושיקו אם הוא סיים, מושיקו מסנן בפעם הראשונה, מתקשרת שוב, מושיקו אומר שהוא סוגר את זה תוך דקותיים. כיוון שלא סגר, תתן לו אביבית עוד 12 צלצולים, אז הוא מבקש ארכה של שבוע ימים.

אביבית, שנמצאת אי שם במטולה או בבאר-שבע או ב"פגישה חשובה עם קצינים שיש להם פלאפלים", דורשת לקבל כבוד מהחיילים שלה, ומקפידה על "נאה דורש נאה מקיים". לכן חשוב לה להיות נוכחת ולפקח על העניינים כראוי, מה שנקרא השגחה צמודה. ביום רביעי בערב מתקשרת אביבית מביתה בכרמיאל אל עוזי כדי לשאול איפה מושיקו ואם אפשר להעיר אותו. מושיקו ישן. "אם לא תבוצע המשימה מיידית תאמר למושיקו שהוא יקבל טופס תלונה".
"ואיפה את, אביבית?".
"זה לא עניינך, מושיקו, אאאאה, עוזי! עכשיו ביי". ניתוק.

מושיקו התעורר, אז הוא מתקשר קצת לאביבית. אביבית מסננת אותו כבר שלושה ימים, ומושיקו חוזר לישון. היא ככל הנראה בקציר חיטים בגליל או אולי ב"סיור חינוכי" כפי שהיא מיטיבה לכנות את הנופשונים הקטנים שלה. כשהמפקדת של הבסיס, סא"ל ריקי, תתקשר, תשים אביבית לב פתאום שהיא שייכת לגוף שלא ממש מזוהה איתה – צה"ל. ריקי באמת התקשרה לאביבית. היא צריכה משהו בהול, יש לה איזה מצגת בפאוור פוינט שצריך להכין. איפה אביבית? אביבית עושה שנורקלים באילת, אבל כמובן תענה שהיא בדרך, בתחנה מרכזית, שאין מה לדאוג, ושאוטוטו היא במפקדה. בקור רוח אופייני תיתן אביבית צלצולון למושיקו, שיסנן אותה, ואז כמובן הודעונת קטנה לעוזי עם המילה "טופס תלונה", כדי להמחיש את רצינותה ואת סמכותיותה המתבקשת. המשימה עכשיו עברה לידיים של מושיקו, ומכאן ואילך – פקקט.

מקץ שבוע ימים נכנס גם עוזי לתמונה. הסלולרי שלו מלא בהודעות בלשון ציווי שהוא מקבל מאביבית. עוזי יתקשר למושיקו וישאל איפה אביבית. מושיקו יספר שהוא בבית כבר מזמן, אז הוא יתקשר למִפְקָדָה כדי שיענו לו בתחזוקה. עוזי, שנמצא במקום שהוא לא המפקדה, מבקש להספיק לאוטובוס של 13:30, שולח הודעה לאביבית ומקבל עליה תשובה בשבע בערב.
"עוזי, אתה לא יורד. חייב להיות מישהו במִפְקָדָה".
"אבל אביבית".
"בלי אבל, תקבע איתי שיחה ונדבר על זה".

כעבור שבוע ימים מתקיימת השיחה, אבל אביבית לא באה בגלל מחלה, ולכן נדחית השיחה למועד מאוחר יותר בשבוע הבא. אז שוב לא תהיה שיחה מפני ששכחו להביא טפסי תלונה וזה ממש מוציא את החשק לקיים שיחה בלי טופס תלונה. מחכים עוד שבוע וחצי, אך משלא נמצא זמן הולם לשיחה אמיתית אלא רק לשיחות עובר ושב, פונה עוזי לאביבית באמצעות המייל בתפוצת כלל המשתמשים ודורש: "בואי נעשה כבר את השיחה". עוזי מחליט לקיים את השיחה בכל מחיר, אך אביבית לא הייתה מוכן להתדיין בהיעדרו של מושיקו. "מה מושיקו", ערער עוזי על ההחלטה, ואביבית החליטה לדחות שוב את השיחה בגלל החוק החדש, לפיו אין דנים את עוזי מבלעדי מושיקו ולהיפך. המתינו עוד חודש-חודשיים עד שנפגשו שלושתם – אביבית, מושיקו, עוזי – אלא שעכשיו כבר נידון עוזי לעוד שלושה אישומים חריפים ומסוכנים בגין אי-קימה למסדרי בוקר. מה שגלגל את כל השיחה הזאת לפתחה של ריקי.

(אריאלה, שהיא נושאת הכלים של אביבית וסגניתה בכבודה ובעצמה, היא הצד האופרטיבי. מתפקידה להיות אחראית שיהיו שני אנשים נוכחים במִפְקָדָה. כלומר, שאם היא נמצאת שם, אזי צריך להיות איתה אדם אחד נוסף. ביום שני נפגשות אביבית ואריאלה להעביר חוויות על כל השבוע הקשה שעומד להיות להן. "אני מותשת", מתוודה אביבית, "יש לי מלא מלא משימות").

הלכה המִפְקָדָה כולה אל ריקי הקצינה-הכל-יכולה במפקדה ותיארה לפניה את הפרשה. היא הקשיבה קשב רב ויעצה להם ללכת לקשט את המִפְקָדָה כדי שיהיה נעים יותר לחיות במקום. אחר כך קישטו החיילים את המִפְקָדָה בתמונות וספרים. החיילים תכף ומיד הפכו לממושמעים וצייתנים. אבל ברגעים הקריטיים ביותר, כאשר כולם מסתובבים בהיסטריה מחוץ לדלת המִפְקָדָה הנעולה אשר אם לא תיפתח מייד ירד כל הבסיס לטמיון, מתברר ש:
א. המפתחות היחידים הם אצל אביבית.
ב. אביבית איננה ואין דרך לאתרה.

כדאי לשרת במִפְקָדָה.

המדינה של העיתון | סיפור

המדינה של העיתון

סיפור. 2008.

סיירת צריפין | סיפור

-סיפור קצר   - לפני ואחרי

מלש"ב אחד רצה להתגייס לסיירת. כמה רצה? אם אני אשאל אתכם אתם תגידו לי שיותר מדי, אבל אותו זה לא עִנְיֶין, כי ככל שהוא רצה יותר כך הוא התאמץ יותר ויותר. היה רץ יחף על שפת הים של נתניה. היה לוקח בַּלָאטוֹת מהרחוב והופך אותם למשקולות. היה פריק של גדנ"עות, לא גדנ"עות של חיל החינוך עם כל מיני בונבוניירות משדה בוקר, אלא גדנ"עות של סֵבֶל, כאלה שיונקים ממנו את כל שרידי האנוש והופכים אותו לאיזה קוֹאַלָת שטח מאולפת.

לדמותה של מש"קית החינוך

"בואנה אחי, ראית אתמול את ההופעה של עברי לידר? וכמה מש"קיות חינוך היו שם"
"מה אמרת?!?!"
"מה? רק אמרתי ש..."
"אל תגיד את זה!"
"לא להגיד מה..??"

אל תגיד מש"קיות חינוך, אחי. זה לא פוליטיקלי קורקט. אתה פוגע באוכלוסיה שלמה!
תגיד... מאותגרות ועדת קישוט. גוזרות בריסטולים, אוהבות צה"ל, פלצניות.
מדברות חינוך בלי לחנך, לימור לבנת קטנות, אומרות חיוך במקום חינוך - אבל אל תגיד מש"קיות חינוך. זה לא יפה!

תגיד בלונדיניות שקופצות בתכנית של יאיר לפיד, משתתפות בטוק-שואים, אוהבות את המפקדים יותר מאמא ואבא, גוזרות הרבה ועושות מעט, רוצות חבר לוחם, בנות קטנות ומציקות, משמינות, ישנות עם רוח צה"ל מתחת לכרית, מסתובבות עם נשק בלי לדעת למה. אבל לא להגיד מש"קיות חינוך – זה פוגע בציבור שלם של אנשים!

תגיד ילדות שלא הצליחו להשתחרר מבית הספר, חובבות איכות הסביבה, מנמיכות גזרה, תולות לוח קיר, מופיעות במילון צה"ל תחת ההגדרה: "חושבות שהן חשובות".
כאלה שאם תגיד להן "תזהרי לא ליפול, השרוך שלך פתוח" הן מיד יבדקו באזור הכתף. כאלה שיש להן כומתות בכל הצבעים, משרתות בקריה וחולמות צנחנים.

תגיד צוות הווי, מומחיות למור"קים, מדריכות טיולים, קוראות ספרים על מבצע קדש, ילדות של מדי א', פקידות פלוגתיות עם שרוך, פסיכולוגיות בשקל, כוכבות "השיר שלנו".
תגיד אגם רודברגיות, חובבות קריוקי, כותבות מצגות.

תגיד כאלו שרואות בבית סרטים על נסיעה בטרמפים, כאלו שגיליון ההתנהגות שלהם יותר חלק מהקרחת של הרס"ר, מחוררות דפים, מתייקות בקלסרים, כאלה שאוספות את השיער כמו הזרבובים. מפנטזות על הרמטכ"ל וחושבות שהוא חתיך. כאלו שתולות לך דפים בשירותים, כאלה שיש להם יותר סיכות על הכומתה מבשדכן תעשייתי, כאלה שאם תשאל אותם איך מגיעים לז'בוטינסקי הם יגידו לך לנסוע להר הרצל, חלקת גדולי האומה. ואל תשכח את הואוצ'רים.


רק אל תגיד מש"קיות חינוך!

מלחמת לבנון 2. זה עוד לא הסוף.

אנחנו בהפסקת אש, חברים, זה הזמן לחשבון נפש קטנטן.

רק לפני שנתחיל, אני רוצה שנתעלם רגע מכל הקלישאות שמפמפמים בתודעה הלאומית שלנו, ונביט בעיניים חדות, ברורות, חסרות פניות, אובייקטיביות – על מאזן הרווח וההפסד של מבצע "שינוי כיוון", או בלשון העיתונות "מלחמת לבנון השנייה". יש למחוק את כל המינוחים הבאים: "צבא חזק" , "אפקט ההרתעה" , "צבא חכם" , "המעצמה הגדולה ביותר במזה"ת" , "לסבל יש מחיר" , "במלחמה יש הרוגים" ועוד טרמינולוגיה ישראלית נפוחה ומתנשאת.

הטלוויזיה אוהבת אותנו אהבלים

בדיוק כשהחבר'ה מפרוייקט Y מזכירים לנו איך מכינים אהבת אינסטנט כמו חתולים בפח זבל, נדמה שהישראלים, כמו באייטם חולף, נשבים בכל ספין, בכל תרועת התפעלות טלוויזיונית שלא ממש קשורה למה שמחבר בין האזניים. בלית ברירה, תוצאה של מחדל נואש, אנו ניזונים מעולם של מחוות תקשורתיות זמינות; תן לנו בר זוהר, תן לנו ריאליטי, תן לנו זומביות שמחייה את עצמה כל יומיים מחדש, תכה בנו, תצליף בנו, ונעבור לפרסומות. הנה לכם התרגשות.

* * *

בעידן של פטיפונים, אינפלציה ומנחם בגין, הנוקיה של סלקום היה נראה כמו תחנת ממסר של אפולו, נגמ"ש בדמות סלולר, מעיין שופע של קרינה אלקטרומגנטית. אחד כזה היה רק לצה"ל ולעובדי הכור האטומי בדימונה. למרות זאת, רגע לפני, שום ילדה תל אביבית לא הרגישה מנותקת כי נגמר לה הטוקמן ואף אתיופי בן 6 לא הרגיש דחוי כי הוא מסתובב בלי, הם לא ידעו כי "בשבילי הכוכב זה אתה" וש"לאהוב זה לשלוח תמונה כי לא התראיתם הבוקר"; מבחינתם לפחות, העולם שלהם הסתכם בשבע על הקיר וחמש אבנים. ואולי למרות הכל, גם בשנות השמונים יצא לאנשים להתאהב מדי פעם.

אבל נדמה לכם שתרבות הוואקום הגיעה לקיצה. היא אינה מסוגלת עוד לייצר דמויות אנושיות שיגרמו לכם להרים טלפון לאקסית שזרקתם לפני שבוע. עוגת הרומנטיקה העילגת מצליחה לייצר אפילו בטייבה את הגיחוך הנדרש. אז הבאנו לכם אותה בפרסומת כמו שצריך להיות, פרסומת חבויה לציבור האהבל, אנחנו לא נשכנע אתכם לשרוף שעות בסלולרי, אנחנו נשכנע אתכם לאהוב. ואיך אוהבים? מדברים בסלקום.

ואם לא טמנתם ידיכם בצלחת החומוס אתם בטח זוכרים שחומוס עושים באהבה או לא עושים בכלל.
את הנרווים האמיתיים אני חוטף כשאני קולט שהווזיר התורכי בפרסומת של צבר הוא הוא הגרסה הכי קרובה לישראליות. במקרה הזה ישראלי זה שייח' דובר עברית עם מניירות בעלבוסטיות ואלגנטיות סטייל מערבל בטון שמקנח כיכר לחם בקערת חומוס. אפילו אם נעלים עין מהאופן הבוטה והילדותי שבה מנסים לשדך את המושג אהבה עם חוסר העידון האסתטי שיש בקונוטציה של שווארמה, לאפה וסביח, עדיין הוולגריות המיובלת שיש באמירות כמו "אצלנו במפעל משתמשים באהבה בשביל להכין חומוס" נשמעת כמו שיר של פעיל חמאס בקסבה של שכם. אם החיים בלאפה אז אתם בעצם על נקודת הדמיון בין חומוס, צ'יפס וסלט.

אנו חיים בפריודה שבו המילה מתה, המשמעות איבדה מתוקפה וריטואל ההווה שלנו חוזר על עצמו כמו תקליט מדוכא. ברשת התרבות הרופפת שנסרגה סביבנו, הטלוויזיה אינה יכולה להתניע את עצמה לבד, היא זקוקה למדחפים חיצוניים כדי להתקיים: פרסומות, זכייניות, סרטי בורקס, דודו טופז ועוד אמתלות נוספות לקיומו של המדיום; כל בן אנוש, כל קמילה, כל עלה נידף, כל עץ יבש שיוכל להזרים דם לעורקים של יונית לוי מתקבל בקריאות ריגוש בולמוסיות מצד יוסי שנוחר רדום על הספה בסלון. העולם התרוקן, הרומנטיקה מפנה את מקומה לציניות, כל מה שנותר הוא אוטופיה שהיא הכי קרובה ליכולת להרגיש, לכעוס, לשנוא, להעריץ, ולכן בוחרים באופציה הקלה: טוק שואוז ושעשועונים ושחקנים שבוכים וחתונה בשידור חי וריאליטי ווילה ויאכטה וכלום. יישור קו וחוזרים להתחלה, לאמת הנוקשה של הריקנות.

ככה זה. הפכנו לחורים שחורים, למבואות סתומים, להדמיות אנוש, לאלומות חושך, לחלקיק רזולוציה, להולוגרמות, לרצף אותות סתומים, ללוח צילום, לפרוטון רייטינג, לשלם הזעיר באופן ניכר מסך כל שלליו. איננו ולא נהיה עוד. המשימה הוכתרה בהצלחה: תרבות הכלום, יצירת כפיו של מוטי שקלאר והפיפל מיטר, השלימה את התרבותה הסרטנית שפיצוצה אינו גובה קרבנות חיים, אלא רק מציג את העדות לקהות חושים אסתטית, לדמיון משועבד, לציץ פורח, לעטרת התלהבות מאולצת בכוח השלט.
לחידלון, לאבדון.