27 באוגוסט 2015

האדמו"ר במגפיים

בעקבות הפוסט הקודם, כתב לי מישהו בפרטי: לא כל החסידים הם קיצוניים. הנה, תראה את האדמו"ר של סערט-ויז'ניץ שנפטר לפני חודש – הוא לחם במלחמת העצמאות!

ואני, בעוונותיי, לאחר שנפטר האדמו"ר (המוערך והראוי) הטריד אותי רק דבר אחד: שהוא נהג לנעול מגפיים.

בקיץ ובחורף, בסתיו ובאביב, נעל אותו צדיק מגפי עור שחורים וכבדים, עד הברך, כמו שהיו לנפוליאון בונפרטה עליו השלום, מהסוג שבטח מייצרים רק בהזמנה אישית. חם, קר, לא משנה – האדמו"ר התעקש על מגפיים.

למה הוא נעל מגפיים? כי אדמו"ר אחר בשושלת נעל מגפיים. ולמה הראשון נעל מגפיים? כי כאבו לו הרגליים. גדולי עולם נועלים מגפיים באוגוסט כי מישהו לפני 50 שנה סבל מפלטפוס.

אגב, לפני חודש מונה אדמו"ר-יורש חדש: התקשורת החרדית מיהרה להדגיש שהוא לא משנה ממנהגי אבותיו וכבר התאימו לו זוג מגפיים.

המנהג של המגפיים קיים בעוד כמה חסידויות, אבל המסר ברור: מאחורי היצמדות עיוורת לאידיאולוגיה חסרת פשר – יש משהו שלא ממש עמד טוב על הרגליים.

▫ ▪ ▫

בתמונות: אדמו"רים במגפיים לדורותיהם







23 באוגוסט 2015

מי אתם סאטמר? | תיעוד מקריית יואל, המושבה היהודית הקנאית בעולם

האדמו"ר מסאטמר קרא השבוע למתנחלים "מופקרים ורוצחים". הצעקות הרמות של מנהיג הכת הזאת, הזכירו לי ביקור מטורף ומדהים בַּמָּקוֹם בו נאם האדמו"ר, "קריית יואל" בארה"ב, המושבה היהודית הקנאית וההזויה ביותר בעולם, בירתה של חסידות סאטמר.

אם עד היום לא שמעתם על קריית יואל, או בהגייה אשכנזית-אמריקאית "קִירְיַיס ג'ואל", כדאי לכם להמשיך לקרוא.

▫ ▪ ▫

בשנת תשס"ח הייתי בשליחות בארה"ב. כמה ימים לפני פסח, הציע לנו חבר קהילה, חסיד סאטמר לשעבר, לבקר במושבת יהודים מנותקת מכל מציאות, מרחק שעה וחצי ממנהטן. 'אוטופיה', הוא כינה את המקום. בלי לשאול שאלות, זרמנו כמו לא-אמריקאים והצטרפנו אליו כבר למחרת.

עלינו על האוטוסטרדה לכיוון צפון מדינת ניו-יורק ופנינו לכביש צר, שהוביל למעבה יער סבוך. מימין ומשמאל עמדו עצים גבוהים שעשו צל גדול. הגענו לפתחו של יישוב, בכניסה היה מחסום. השומר זיהה את החסיד-לשעבר, ונתן לו להיכנס, כשהוא מסמן לו בידו על השלט שמאחוריו. על השלט נכתב באנגלית (ראו תמונה): "יש ללבוש חצאית ארוכה או גרביים • צוואר מכוסה • שרוולים ארוכים מהמרפק • השתמש בשפה ראויה • הקפד על הפרדה בין גברים לנשים בכל השטחים הציבוריים". השוֹק הראשוני הגיע מוקדם מהצפוי. הרגיש לי כמו שטח אקס-טריטוריאלי בארה"ב. ברוך הבא לקריית יואל, ע"ש אדמו"ר סאטמר יואל טייטלבוים.

נכנסנו פנימה. חסידים עטויי שחורים התרוצצו אנה ואנה, הביטו בנו בעיניים חשדניות. כולם דיברו יידיש. למזלנו, היה איתנו מישהו משלהם, אז הם נרגעו. עשינו סיור ממונע בתוך הקריה: הנה כאן בית האבות, הוסבר לנו, וכאן משחטה ומאחוריה מאפיית המצות, וכאן בית הספר לבנים, לצידו אולם השמחות ובהמשך לומדות הבנות; זה בית היולדות, ולידו בית החולים; במרכז יש סופרמרקט, בית מדרש ובית כנסת; בית העלמין בסוף. אלוהים, שאלתי, למה הם צריכים את כל זה? פשוט מאד, ענה המארח, הרעיון של קריית יואל הוא לייצר מקום שאין תירוץ מדוע לעזוב אותו. אף פעם. אנשים נולדים בבית היולדות, מתחנכים במוסדות הקריה, מתחתנים, ממשיכים ללמוד בדוחק, ובסוף מזדקנים ונקברים בבית העלמין. הכל מרוכז כאן, לא צריך לצאת לשום מקום. יש אנשים שלא עזבו את הקריה מיום היוולדם. לא יאומן, אמרתי לעצמי, הגעתי לארץ הדרדסים. קונדסון עוד רגע הולך להגיש לי פצצה שתעיר אותי מהחלום.

ערכנו ביקור במאפיית המצות. לחסידים אסור לאכול מצות שלא יוצרו במאפייה המקומית, וממילא כל מזון שנכנס לעיירה נבדק בקפידה. ידידי לסיור שלף, כמתבקש, את המצלמה וביקש להנציח את החסידים בעבודתם. אחד המשגיחים קלט אותו. הוא התנפל עליו ודרש שימחק את התמונה, אחרת הוא ישבור לו את המצלמה. כמה חסידים החלו להתקהל סביבנו, לא נתקררה דעתם עד שהתמונה נמחקה. אבל תסמכו עלינו שהספקנו לצלם יותר מתמונה אחת. מודה, טיפה נלחצתי.

הביקור בקריית יואל היה עבורי חוויה אתנית, פרק בנשיונל ג'אוגרפיק של החיים. הרגשתי כמו חסיד במאה ה-18 שמזדמן לשטעטל בערבות אוקראינה. מצאתי כת מבודדת ומבודלת, הרבה יותר מכת האמיש או מכת הטאליבן בבית שמש, שחיה את חייה על פי קודים סגורים ומסוגרים. קשה היה לי למצוא מכנה משותף עם החבורה הזאת, על אף ששנינו בני אותה הדת. ואף על פי כן, הרגשתי צורך לפקוד את קברו של מייסד חסידות סאטמר, האדמו"ר יואל טייטלבוים.

ווארנונג - Warning
הגענו לבית העלמין. שלט נוסף, ביידיש ובאנגלית, קידם את פנינו (תמונה): "חל איסור חמור לנשים להיכנס עם גרביים בעובי של פחות מ-70 דנייר, זה נאסר על ידי רבינו הקדוש, ובנוסף יש לכסות באופן מוחלט את הראש". אותי שעשעה השאלה, מאיפה הם מבינים כל כך טוב בעובי של גרביונים, אבל למה להיות קטנוניים.


ציונו של האדמו"ר הוא מאוזוליאום ענק. קברו עטוף בנייר כסף ועליו עשרות נרות נשמה. כבר פשט המנהג שאדמו"רים דואגים שאחרי מותם מישהו יבנה להם היכל קבורה מפואר, מקדש-מעט, שינחיל את זכרם בעולם וישמש לחסידים אתר עלייה לרגל. זה לא הטריד אותי. באמריקה יש נדל"ן בשפע. קראתי פרק תהילים על קברו והדלקתי נר נשמה. אבל שום דבר לא הכין אותי לדבר הבא.



צעדנו בשביל במרכז בית העלמין. "פה אפילו המתים נקברים בהפרדה", מלמל המארח. "מה?" שאלתי, לא כל כך הבנתי מה הוא רוצה. ואז הסתכלתי סביבי, וראיתי שמימין חרוטים על המצבות שמות של גברים בלבד, ומשמאל חרוטים רק שמות נשים. וואו! גברים קבורים בצד אחד של בית העלמין, נשים קבורות בצד השני. נבעתתי, זה לא נתפס! פעם ראשונה בחיי שראיתי הקפדה בין המינים אפילו במיתתם. איש לא נקבר ליד אשתו. במאה ה-15 פרח ז'אנר אמנותי שנקרא "ריקוד המוות", שבו צוירו שלדים או גופות מרקדים ומנגנים בכינור. אולי מזה הם חששו? אולי מאיזה ערבוב חלילה שיתרחש בתחיית המתים?

אז היה נעים להכיר: מנהיג הכת החשוכה הזאת, שכולאת את חסידיה בסוג של עיירת מקלט נבערת ומוגפת ומנותקת, מכנה את המתנחלים "מטורפים ורוצחים". אנחנו פה המטורפים, ברור. איזו יהדות בדיוק הוא מתיימר לייצג? זאת שמטיפה לשנאה ולפלגנות בין יהודי ארץ ישראל? זאת שחסידיה נפגשו בשנת 2006 עם אחמדינג'אד? זאת שהקצינה והסלימה ועיוותה את התורה כולה? ועוד לא הזכרנו את העובדה, שלא רק שהאדמו"ר הראשון מסאטמר נטש את חסידיו לפני מותם בשואה – ואף הורה להם להישאר במקומם – הוא הסתייע לשם כך בקסטנר הציוני. כן כן, מייסד החסידות הפנאטית ניצל בזכות הציונים. זה לא הפריע לו, אגב, לפרסם כעבור 17 שנה ספר בשם "ויואל משה", פלסתר שטנה נגד כל יהודי שהעז לחלום על מדינה וקיבוץ גלויות, שמשמש עד היום כתנ"ך של הפלגים הקנאים שונאי מדינת ישראל והציונות.

קריית יואל מחזיקה בעוד שיא מפוקפק. היא הרשות המקומית הענייה ביותר בארצות הברית: כ-70% מתושביה נמצאים מתחת לקו העוני. לא שמורה אינדיאנית מרוחקת או רובע עירוני מוזנח באוהיו – בירת סאטמר, היא ולא אחרת, צועדת בראש רשימת העוני בארה"ב. אבל זהו פרט שולי; האסון הגדול של החסידות הזאת הוא העובדה שמנהיגה היוקד והרושף עומד בעיירה הביזיונית שלו, העלובה והאפלה, כולו אומר גלות, ומסית בקנאות עיוורת נגד מדינה שלמה, נגד עם שלם, תוך שהוא מעניק רוח גבית לאויבי ישראל. בעזות שאין לה גבול,הוא מטיף נגד מפעל ההתיישבות, מתפאר במוסדות החינוך שבנה על אדמת ארה"ב, ומגדף את החרדים שמשתפים פעולה עם מוסדות המדינה.

אז שלום ולא להתראות, כת סאטמר; תסתגרו לכם בשקט ב"קריית יואל", אנחנו נמשיך לבנות את מדינת ישראל.



תמונות מקריית יואל: שלטי הצניעות; בית השחיטה; מאפיית המצות; בית העלמין; רכב הצלה; כולל; משאית גניזה; סופרמרקט; עוף מקומי. תצלום האוויר נלקח מגוגל תמונות.

18 באוגוסט 2015

בין ברוך גולדשטיין לעלי דוואבשה – כך התבגרנו

כשברוך גולדשטיין ביצע את הטבח במערת המכפלה הייתי בן תשע וחצי. אני נושא עמי מאז זיכרון אחד חזק: בבוקר למחרת אותו פורים, נכנס לכיתה אחד המורים בבית הספר, חייך מבעד לזקן, והפטיר בקריצה 'ברוך שפטרנו'. אחר כך טרח להסביר: 'ברוך' – גולדשטיין, 'שפטרנו' – מהערבים; משל היה מדובר באיזה מעשה קונדס שעשה ליצן מקריית ארבע לכבוד פורים.

לא ברוך ולא גבר. רוצח
גולדשטיין נתפס, בעיני רבים, כגיבור לאומי, כצדיק, כברוך הגבר. אלפים תמכו במעשיו. חיברו לכבודו שירי הלל. גם ​מנהיגי המגזר הדתי לא עשו ברובם מאמץ כביר להסיר את הכתם הזה. נכון שכמעט כולם הביעו הסתייגות מהמעשה, אבל ​באופן כללי התגובות מימין היו מעורבות. אפילו הרב אבינר, בדרך-כלל ממלכתי, כינה לימים את גולדשטיין "קדוש" ו"צדיק".

אל תטעו, הטבח במערת המכפלה היה קומבינציה נדירה של חילול אידיאלים: גולדשטיין רצח 29 מוסלמים חפים מפשע בשעת תפילתם, כשהוא לבוש במדי קצין צה"ל, באמצע שמחת חג הפורים, במקום סופר-קדוש ליהודים וגם למוסלמים, בערב הרמדאן. כל זה, תוך התאבדות מתוכננת ומכוונת, כשהוא אף משאיר צוואה בה נכתב "תהא מיתתי כפרה על כל החטאים והעוונות שחטאתי ושעוויתי ושפשעתי לפניך". לא ניתן לחשוב על מעשה שיכול לחלל כל כך הרבה ערכים – דתיים, לאומיים, אנושיים, מוסריים – ברגע אחד. ולמרות כל זאת, למרבה הצער, הוא עדיין ברוך הגבר.

הרצח של התינוק עלי דוואבשה שוב כיוון את הזרקור על הציונות הדתית. הפעם התגובה הייתה אחרת. מכל קצות המגזר הביעו זעזוע ושאט נפש, ותמיכה ברצח קנתה שביתה רק בשולי השוליים של החברה הדתית. ברדיו, בבתי הכנסת, באינטרנט, בעלוני השבת הזכירו לנו – "לא תרצח", כאילו רצחנות היא עניין שבשגרה בציונות הדתית. השינוי בתפיסה היה ברור וחד. רצח חפים מפשע הוא נבזה ומאוס, לא משנה מי התוקף ומי הקורבן.

אין חולק שהטבח במערת המכפלה לא פחות מזעזע, בכל פרמטר, מהרצח של עלי דוואבשה. אלא שגולדשטיין, גם אם בחצי פה, צרוב תודעתית כסוג של גיבור, רוצחי דוואבשה, ככל שיימצאו, ייחקקו כחבורת פוחזים עלובה. הלגיטימציה לפגיעה מכוונת בערבים ירדה פלאים. זה מוכיח שהתבגרנו. שלמרות המציאות המורכבת בה אנו חיים, מציאות של טרור כמעט יומיומי, לא התעוורו עינינו לגבולות המותר והאסור במסגרת המאבק על ארץ ישראל.

הציונות הדתית מתיימרת לשאת על כתפיה אחריות לאומית כבדה. אם כן, טוב עושים מנהיגיה שמשרטטים לאט ובזהירות את גבולות הגזרה שלה: מגדירים את האידיאלים של המגזר, ומואסים באמת ובתוקף במי שמשחית דרכו בשם אותם אידיאלים.

מניע טהור, לא פחות. דברים לזכר גולדשטיין

11 באוגוסט 2015

זכרונות מגוש קטיף | עשר שנים אחרי

הטירוף של השבועיים האחרונים השכיח מאיתנו: כבר עשור להתנתקות.
זה הזמן לפתוח פצעים ישנים.

▫ ▪ ▫

לפני עשר שנים הייתי חייל בצה"ל. חודש לפני ההתנתקות ירדה החטיבה שלי לסיור בגוש קטיף. הלכנו לראות את הים, את המתיישבים, את החופים של רצועת עזה. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי שם. כשכולם חזרו הבייתה באוטובוסים, אני החלטתי להישאר. הרגשתי שלא מיציתי, שהביקור הקצר לא הספיק לי. מאז אותו יום, במשך חודש, נכנסתי ויצאתי מרצועת עזה שש פעמים. נשארתי שם עד הסוף. רציתי לראות את המקומות בו פיכו חיים, בו נרקמו חיים – רגע לפני שהגוש נופל בריסוק איברים.

ניצלתי את כל ימי הרגילה והגימלים שיש בצה"ל ומה לא, כדי להרוויח עוד כמה שעות וימים בגוש. ירדתי לרחוץ בים התכול של שירת הים, ישנתי עם מילואימניקים בכפר דרום, נפגשתי עם מתיישבים מנווה דקלים ומגני טל. ישבתי ימים ארוכים בגוש קטיף – לא בהמתנה עצבנית לגזר הדין, כפי שרבים עשו, אלא מתוך שאיפה לטעום כמה שיותר את טעם המקום. צילמתי ותיעדתי בכתב. עבר עליי חודש מטורף. חודש מטלטל ומעצב ומחשל. חודש שרק עכשיו, עשר שנים אחרי, אני מרגיש שהוקל לי ושמותר כבר לספר עליו.

▫ ▪ ▫

תכנית ההתנתקות הביאה עליי מבול של דילמות. ניסיתי לגעת בכולן, כדי שבאמת אוכל להבין ולחוש לעומק את רוח המקום. הייתי נכנס לגוש, שהיה כבר שטח צבאי סגור, עם מדים ובלי כיפה, ואחרי שעברתי את המחסום עליתי על מכנסי שורטס וסנדלים. עמדתי ליד הגדר של תל קטיפא, מרחק נגיעה מהבתים של עזה. ראיתי מעבר לגדר פלסטינים רוחצים בים עם ילדיהם, כמה עשרות מטרים מהישראלים שמשחקים מטקות על החוף. מילואימניק יושב במגדל, ותחתיו חייל סדיר בבודקה הלוהט, משתעשע עם ילדים עטויי פאות. ישנתי עם חיילים במאהלי נחל אשכול. הסתננתי לתוך הגרעין הקשה של השב"חים – שהיו בחזית המאבק – שהעניקו לי ערכה לפינצ'ור רכבים. הקשבתי לרב אבינר אומר "היה לא תהיה", לרב חנן פורת שהתחנן בפני חיילים לסרב פקודה ולרב מוטי אלון שלא חדל מלומר: "מנסים אותנו, נתגבר". פעם הייתי עם החיילים ופעם עם המתיישבים, לובש ופושט את המדים לפי הצורך.

היום בו פינו את בית הכנסת בנווה-דקלים, היה היום הקשה בחיי. לילה לפני, העדפתי שלא לישון עם החיילים, ומצאתי לי חלקה קטנה על הדשא מחוץ לבית-הכנסת, שם דיברתי עם אנשים עצובים. נערים ונערות בני 14 הסתובבו שם, תוהים ובוהים, גיבורים ליום אחד, מחפשים קצת אקשן בתוך החושך שפקד אותם. היה קור לא טיפוסי באותו לילה של אוגוסט, ואני שמעתי לחשושים על פינוי חטוף בשש בבוקר. בחמש וקצת השמש כבר זרחה בשמיים, והמארגנים-מטעם-עצמם – עם מגאפון וחולצות כתומות – הודיעו על דחיית הפינוי בכמה שעות. התחילו לרוץ ספקולציות מתי יפנו את בית הכנסת ואיך נערכים לקראתו. בשבע בבוקר רצה שמועה שהפינוי בוטל. מישהו חמד לצון ושלח הודעות סמס פיקטיביות. כמה צדיקות עם ספרי תהילים היו בטוחות שהתפילות התקבלו. הן בכו וצחקו, ושוב בכו כשנודע להן שהפינוי ייצא לפועל בעוד כמה שעות.

בינתיים החלו לנוע לגיונות של מג"ב וצה"ל, ונעמדו בשורות ארוכות שלמראית-עין נראו כמו הצבא האנגלי המסודר ב"לב אמיץ". שורות שורות של אלפי חיילים ושוטרים צועדים על המדשאות המטופחות של נווה דקלים. טבעות של עיתונאים מקיפים את בכירי המשטרה והצבא, שהרגישו לרגע כמו שחקני קולנוע על השטיח האדום. מירי רגב, במדי ב', ניהלה את כל מערך הדוברות כמו תכנית ריאליטי. מישהו זרק לה על הראש פחית שימורים. במקום לשים קצת קרח היא רצה למצלמות של רשות השידור ודיווחה שהמתנחלים משתוללים.

הכוחות הקיפו את בית הכנסת, גידרו את מה שצריך, קראו במגאפון לכל המתבצרים להתפנות והחלו ליישם את מה שתרגלו חודשיים מראש. מאות חיילים וחיילות עמדו בשמש הקופחת דקות ארוכות, כשבינתיים נעשו כל מיני מאמצי תיווך של הרגע האחרון כדי למנוע פינוי בכוח. שירת הנערות המפורסמת ביקעה רקיעים: "ה' שִׁמְעָה תְפִלָּתִי, וְשַׁוְעָתִי, אֵלֶיךָ תָבוֹא, אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי, בְּיוֹם צַר לִי". שוב ושוב. תחינה עוצמתית, נשית, שבורת-נפש, שכמוה לא שמעתי מעולם. הלב שלי נשרף. ובתוך כל הזיעה, הבלגאן, הלחות, האנשים והצעקות, יצא מבית הכנסת איזה פסיכופת עם דגל ישראל ומצת, והחל קורע ושורף אותו לעיני הצבא ומפקדיו. החיילים – מעולפים מהחום, מאולפים מדי מכדי למחות – הביטו בו באדישות, ומנגד הצלמים ששיוועו לקצת עניין קפצו על המציאה. אני, שהתבוננתי מהצד, לבוש מדים, זינקתי וחטפתי לו את הדגל הקרוע. עם כל הכאב, יש גבול: דגל ישראל לא קורעים, לא שורפים, כי הדגל לא משתתף בבחירות ולא מזוהה עם שום מפלגה או תכנית מדינית. התמונות שודרו בטלוויזיה. שידורן עשה לי נזק מאוחר יותר.

המשא-ומתן עם הרבנים כשל, פינוי בית הכנסת החל. בשנייה שניתן האות החלו לזרום פנימה נחילים של חיילים וחיילות. השתחלתי עם קבוצת החיילים הראשונה, ומצאתי מקום ליד הבימה. חבר שלי מהתיכון עמד בפינה אך לא הסתכלתי לו בעיניים. בתוך דקה וחצי כבר נשמעה מהומת אלוהים בתוך בית הכנסת. החזקתי בידי מצלמת וידאו ותיעדתי את העקירה, ובעיקר שוטרים שהרביצו בלי סיבה. המפונים הגיבו בצרחות ודחיפות, אבל לא באלימות. המסר היה ברור: הגוש לא יימסר לכם על מגש של כסף. אנחנו ניאבק, בהתנגדות פסיבית עיקשת, גם אם למראית עין בלבד, ולוּ בשל החובה שלנו למחות על פינוי חבלי ארץ ישראל.

שמונה שעות אחר-כך הכל כבר היה גמור, בית הכנסת התרוקן מאנשיו, הזיעה נשטפה בטל קריר, השקט תקף את הכל. כמה חיילים התפרקו ליד ארון הקודש, מסתגרים בכאבם. הרב חנן פורת ז"ל, מיוזע ומפורק, הסתובב בחוץ כמו חיה פצועה. אני לקחתי טרמפ לבאר-שבע ובדרך בכיתי כפי שלא בכיתי מעולם. הרגשתי שאין לי אוויר, שהנשימה נעתקת, שגוש ענק חוסם לי את הגרון. אמוציות של חודש שלם התפרצו ממני ברגע אחד. עצרתי לקנות פלאפל חצי-שרוף בפיצוציה מקומית, כולם התרכזו שם בטלוויזיה ששידרה את אירועי היום. הייתי כל כך חנוק שהפלאפל לא נכנס, בקושי רבע מנה עברה לי. ואז הופיע על מסך הטלוויזיה ראש הממשלה, אריאל שרון, שנראה נהדר. ערוץ 2 שידרו את נאומו מכנס הרצליה, הכנס בו הודיע על תכניתו לפנות את גוש קטיף. "שימו לב איך אריק זורח מתמיד" הדגיש אמנון אברמוביץ', ובאמת שמתי לב שאריק היה מבריק כל כך. מקולח, מגוהץ, ומגולח, החליפה ישבה עליו בול. המאפרת שמה עליו טונה מייק-אפ, והעפעפיים שלו התרוממו אל על. הייתה לו עניבה בצבע סגול, העיניים שלו ברקו כמו חתן ביום חתונתו. פתאום ראיתי רוח של אנרגיה נכנסת בתוך הבן-אדם. הייתה לי צמרמורת.

משם, וידאו מהכנסת, שרון עומד על הבימה באחד מנאומיו לקראת ההצבעה על ההתנתקות, המליאה מלאה מפה לפה. "אני משוכנע בעמקי לבי ובמיטב הכרתי", הכריז, "כי ההתנתקות הזאת תחזק את ישראל באחיזתה בשטח החיוני לקיומנו ותזכה בברכתם והוקרתם של קרובים ורחוקים, תפחית איבה, תפרוץ חרם ומצור ותקדם אותנו בדרך השלום עם הפלסטינים ושאר שכנינו". לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

הטלוויזיה עברה לשידור ישיר מבית ראש הממשלה. אריק יושב על כסא עור בלשכתו המהודרת, דגל ישראל לאחוריו, ופוצח בנאומו המפורסם בו הוא אומר, באלו המילים: "אנו עולים על דרך חדשה, שיש בה אור של תקווה לכולנו". כשראיתי את אריק זחוח, מבהיק וקורן – כמעט מאושר – בכיתי עוד יותר. אריק מדבר על אור ועל תקווה כשחבל ארץ שלם נקרע מאיתנו. מנהיג אמיתי היה צריך, קודם כל, לכרוע ברך ולבקש סליחה. תחילה בפני המתיישבים שהוא במו ידיו דחף להתיישב שם, ואחר כך בפני אזרחי ישראל. שרון ידע שההתנתקות מטילה סימני שאלה כבדים על היכולת שלנו להגן על עצמנו. הוא ידע שפניהם של הפלסטינים למלחמה ולא לשלום. שההתנתקות תעניק רוח גבית לטרור. הוא זרע תקוות שווא כדי להצדיק את פינוי הגוש. כשבגין, להבדיל, פינה את סיני תמורת שלום אמת הוא התייסר עד יומו האחרון. כשאריק פינה את הגוש, ללא כל הסדר, תוך שהוא מפקיר את גורל תושבי הדרום, הוא עשה זאת בלי שמץ של נקיפות מצפון. זה מה שהורג אותי, עד היום.

ההתנתקות השאירה לנו טעם רע. בציניות מחרידה, שוּוקה העקירה כאיזה רילוקיישן – עוד מונח מכובס של אנשים שממילא מתים לעוף מהמדינה – ולא כצעד מוטל בספק שנעשה בחוסר אחריות משווע. התקשורת הצליחה להשניא את המתנחלים, והפכה אותם למכשול היחיד לשלום (כאילו שלפני מלחמת ששת הימים היה פה שלום משגשג). השלטון דרס את מתנגדיו. הפלסטינים קיבלו מאיתנו מתנה שלא היו ראויים לה, חבל ארץ משגשג ופורח, והשיבו לנו בדם וטרור. יישובים מפוארים נפחו את נשמתם בחרחורים מחרידים. האזור כולו נהפך לקן של טרור. נותרנו בלי שלום, בלי ביטחון, בלי אחדות ובלי אדמה.

▫ ▪ ▫

הזמן כבר עשה את שלו, ואני את שלי. אך הלב, הלב טרם נרפא.

~~~~~~

[בתמונות: צילומים מיישובי גוש קטיף, מכפר מימון, מנחל אשכול, מהפינוי - ולאחריו. חלק מהתמונות נדגמו מסרט וידאו].


8 באוגוסט 2015

אנדרדוס | דתיים לאומים מצחיקים, יש דבר כזה

טוב, מי שלא ראה את הקליפ האחרון של אנדרדוס, "סנדלים", לא ראה קליפ ביינישי כה מוצלח מימיו.

ועוד מילה: אין לי ספק שבמימד הזמן, במלוא הרצינות, אנדרדוס יירשמו כאלה שסימנו את המהפכה האמיתית בהומור הפנים-מגזרי: מבדיחות עבשות על שוויגעריות ודג מלוח קיבלנו סרטונים מושקעים, קריאייטיביוּת, ירידה לדקויות וניתוח, באיזמל מנתחים קר, של הניואנסים, הקטנות והשוונצים של המגזר הדתי.

ומה שיפה, החבורה מלאת החן הזאת לא מתלכלכת: ההומור שלהם באשכרה זך ונקי. אל תקלו בכך ראש; בעידן שבו עולם הסטנד-אפ מלא במצחיקנים בשקל שעסוקים בעיקר בטינופים מחדר המיטות, בנפיחות, בחיקויים של יונה גוססת ובלעג שיטתי על מסכני העולם – אנדרדוס מביאים לנו הומור שנון וקליל, מדויק וחף מגסויות. הם מצליחים להצחיק למרות המסגרת הדתית הקשוחה שמכתיבה כללים נוקשים של מותר ואסור. והם עושים זאת כמו לוליין על חבל דק, נוגעים בעניינים המגזריים בגבול הטעם הטוב, משדרים על התדר הדתי-לאומי עם בדיחות מדויקות ומושחזות, מאלתרים במקומות הנכונים ויורים את הפאנצ'ים בזמן. נכון, מי שלא בקי בנבכי המגזר ירגיש כמו חוצן מול רביעיית אנדרדוס. אבל זה מה שכיף, תודו; אין יותר מצחיק מבדיחות פנימיות.

בעוד כמה שנים, אנדרדוס יהיו הגשש החיוור של הציבור הדתי. כמו הגששים, שהצליחו בשעתו לפרק את הישראליוּת לגורמים ולצחוק עליה במינון ובטעם הנכון, כך גם אנדרדוס: באמצעות עשרות קליפים, מטבעות לשון, שירים ודמויות הם הפכו לביטוי המייצג של הדתיים הלאומיים. הארבעה הללו חצו כבר מזמן את רף החלטורה – "הליצנים שעושים קונצים", כפי שאמר לי פעם ראש הישיבה – ואוטוטו נוגעים במקום שיעמיד אותם בשורה אחת עם גדולי הסטנדאפיסטים שהיו פה. או במקום הריאלי ברשימת הבית היהודי. הכל יכול להיות.


6 באוגוסט 2015

סיפור על עתיפלונית שיפלונית ובגפלונית

או: מחיר העצלנות – איך בית המשפט פגע בפרטיותם של ילדים?
או: למה צריך להיזהר כשעושים ב-וורד 'החלף הכל'?

▫ ▪ ▫

שמעו קטע אדיר שאני מוכרח לשתף: ידידי שלמה שובי האיר את עיניי בפסק דין של בית המשפט לענייני משפחה נצרת עילית​. שמות הצדדים אמורים להיות חסויים. הבן הגדול כונה: "פלוני", הבן השני כונה "אלמוני" והבת - "פלונית". למרות פלוניותם, אחרי קריאה קצרה ידעתי את שמות כולם.

איך זה קרה?

עברו על התמונות. נסו להבין בעצמכם. אם לא הצלחתם - המשיכו לקרוא.














פסק דין שניתן בדלתיים סגורות מתפרסם ללא שמות הצדדים. בית המשפט מוחק את השמות המקוריים וכותב במקומם: "פלוני" ו"פלונית". הפקידה כנראה התעצלה באותו יום לעבור על כל השמות, ופשוט עשתה 'חיפוש' ולאחריו 'החלף הכל'.

בלי לשים לב, נולדו בפסק הדין מילים מוזרות כמו "עתיפלונית", "שיפלונית", "אמיפלונית" ו"הפלונית גורל". המילים הללו עוררו את חשדנו, ובמעין שעשועון קצר של השלמת מילים גילינו שלילדה קוראים 'רוּת'.

מה קרה? הפקידה עשתה 'החלף הכל' לכל הפעמים בהם מופיעה המילה 'רות' למילה 'פלונית', וכך יצא ש: "עתיפלונית" = עתירות, "שיפלונית" = שירות, "אמיפלונית" = אמירות ו"הפלונית גורל" = הרות גורל.

איך קוראים לילד פלוני? ובכן, גם זה לא היה קשה. פסק הדין מפנה למאמר של ד"ר "פלוני יגיל". ראיתם פעם חוקר ששמו הפרטי פלוני? בחיים לא. חיפוש קצר בגוגל מעלה שפלוני הוא דויד.



ומה עם אלמוני? בית המשפט כותב: "המותב (=ההרכב) הנוכחי הוא המותב הרביעי שאלמוני בעניינה של המשפחה". תודה באמת לבית המשפט שגילה לנו את זהותו של דן הקטן.

▫ ▪ ▫


ומי לכל הרוחות, מי ההורים האלה שקוראים לילדה שלהם שיפלונית?