מאמר | מעבר מחכירה לבעלות על קרקע

ברכות לישראל-אודי אלגרבלי, סגן חתן התנ"ך העולמי

ברכתי לבן-דודי, ישראל-אודי אלגרבלי, שהוכתר היום כסגן חתן התנ"ך העולמי. אשריו ואשרי יולדתו.

ישראל-אודי נולד ביום העצמאות. לכן הוריו קראו לו ישראל. השם אודי ניתן לו על שם בן-דודנו סגן אודי אלגרבלי הי"ד, שנפל בקרב בלבנון בכ"ז תמוז תשנ"ד. כששני השמות הללו נישאו היום פעם אחר פעם במהלך החידון – אין לב שלא רטט במשפחתנו.

כשישראל חגג בר מצווה הוריו הפיקו סרטון – משהו חביב, לא הפקה הוליוודית כפי שנערי בר-מצווה דורשים לקבל היום – בו הוא עצמו גילם ילד שמתמודד בחידון התנ"ך. כיוון שהוא נולד ביום העצמאות שבו כידוע מתקיים מדי שנה החידון, הוריו חשבו שלשלב אותו במעין חידון תנ"ך יהיה רעיון סמלי וטוב. הילד בן ה-13 ראה את הפקת הבר-מצווה הצנועה והחליט להגשים לעצמו חלום: שהסרטון שהכינו לו הוריו – יתממש.

הוא החל ללמוד, לא בחרשנות, לא כמו רובוט, פרקי תנ"ך. הוא לא נרשם לנוער חובב תנ"ך (נח"ת) ולא חשב את עצמו לגאון גדול, אבל הוא החליט בגיל 13 לצאת לריצת מרתון. ילד קטן שיוצא למסע גדול. לאט לאט, פרק אחר פרק, פסוק ועוד פסוק, על חשבון זמנו הפנוי – הוא העמיק וקרא תנ"ך. במקום לבזבז את הזמן בפייסבוק – הוא למד תנ"ך; במקום לראות טלוויזיה – הוא העדיף ללמוד פרק או שניים בספר שמואל; במקום יהודה לוי – הוא בחר ביהודה ולוי.

הוא לא החצין זאת מעולם. עד הרגע שבו הוא עלה לחידון העולמי לא ידעתי בכלל שהוא בעניין של תנ"ך. אף פעם לא ראיתי אותו אוחז תנ"ך בפומבי. בחול-המועד האחרון, הוא לא ישב וטחן פרקי תנ"ך, אלא בחר לטייל עם משפחתו ברחבי הארץ – כי מבחינתו חידון התנ"ך לא מבטל טיולים של פסח. הכל אצלו במידה: שוקד על תלמודו, אך אינו מהילדים שמסתנוורים מאור השמש כשהם מרימים את הראש מהספר.

היום הוא ניצב בגאון ודקלם פסוקים בצורה מעוררת השתאות. הוא השתתף בקרב צמוד, מלחיץ, מול יריבים מכל העולם. לפניו ישבו ראש הממשלה ונשיא המדינה, מאות אלפי עיניים נישאו אליו. ובתוך כל הלחץ, הוא דקלם פסוקים מספר יחזקאל וישעיה, קישר וחיבר פסוקים עלומים, זכר שמות של כמה ברי-מזל שהשתרבבו לתנ"ך, בבקיאות שלא תיאמן, עד שהגיעה שאלה על איזה נְחֶמְיָה בֶן-עַזְבּוּק, וישראל, שהוא עז-book – חזק בספר הספרים – פספס בקטנה והגיע למקום השני המכובד.

לנו, המבוגרים, חידון התנ"ך הוא שיעור אמיתי. הוא לא עוד תכנית ריאליטי, אלא שיעור ענק במוטיבציה: שיעור על נערים צעירים, שמסמנים לעצמם מטרה ונאחזים בה. בתוך זמן קצר יחסית הם אוצרים בתוכם ידע בהיקפי ענק, ידע שהוא נכס לכל החיים. החידון הזה הוא אות ומופת למדינת ישראל, גאווה לעם הספר. "וְהַיְלָדִים הָאֵלֶּה נָתַן לָהֶם הָאֱלֹהִים מַדָּע וְהַשְׂכֵּל בְּכָל-סֵפֶר וְחָכְמָה" (דניאל א', י"ז).

Never Was And Never Will Be? (Metzora 5768 - Dvar Torah)

Published in The Shabbat Echod, Lincoln Square Synagogue's weekly Shabbat Bulletin

The subject matter and the significance of this week’s parsha, Parshat Mezora, give the impression of being completely irrelevant to our times. Concerning tzara’at haba’it (a home infected with tzara’at), the Tosefta in Masechet Nega’im goes even further: “There never was and never will be a house infected with tzara’at. Why was it mentioned? To learn and get a reward” (To teach a valuable lesson). Therefore, the significant of part of the parsha was never relevant!

If so, the question arises, why do we need the laws of tzara’at haba’it if they were not relevant in those days, let alone today? Can we assume that Chazal turned this law into a merely theoretical law?

There are a number of answers to this question:

One possibility is that the sages of Israel realized that the law might drive whole families out of their only home, and decided that this punishment was immoral. 

A study of halacha brings out another possibility. When Chazal say that a particular ruling will never take place, they are not engaging in prophecy or in wishful thinking. Rather, the gemara clarifies the phrase “never was and never will be” in halachic terms. The conditions that must exist in order to reach a particular legal judgment will simply never be found. In our example the condition is that the tzara’at has to spread to a very specific degree on two stones adjacent to a corner. This rare condition will never be met.

Nevertheless, the laws of tzara’at haba’it have legitimate instructional value.

A house where tzara’at is found must be purified not only by replacing the infected stones, but also by bringing a sacrifice. We can already see that the impurity was spiritual rather than physical. Abarbanel comes to a similar conclusion regarding tzara’at of the skin. After all, the mezora is not required to undergo medical examination and treatment; he is required to see a Cohen. The nega is not a physical ailment requiring medical care. Rather, it reflects a situation of corruption of the soul that requires spiritual treatment. The laws of impurity and purity must be the subject of religious, not medical, research.

The story told in the haftarah for Mezora, which we will read this week, points to a similar understanding of tzara’at, of purity and impurity, and of holiness. 

Here we find four metzora’im (people afflicted with tzara’at) encamped outside a city under siege. We can figure out what kind of people they are right away, from their willingness to desert to the enemy. Chazal, reflecting the Jewish theological understanding, consider tzara’at to be a result of lashon hara, or, speaking evil about others. The disease attacks people in the same way they have attacked the social fabric and public life, showing hostility toward society. The metzora’im in the haftarah are a group that shows extreme hostility toward society. They are almost extreme caricatures of anti-social individuals.

As soon as the deserters find the enemy camp empty, they do what such types can be expected to do—they begin to plunder. Until suddenly they remember their obligations to their city and their people. They quickly regain their loyalty and faithfulness and turn back to the city to share the news. They do tshuvah (repent) and say: “If we delay and wait until dawn, we will find ourselves in sin; let us go to the king’s house and proclaim the news.” 

This is a message of spiritual repair and faith. The outcasts come to the gates of the city and become heroes of society through a change in their outlook and their faith.

Today, the perspective of the mezora challenges us to work toward social reform. A world without lashon hara is a world without tzara’at haba’it. The rot of tzara’at enters our homes in the form of social decay. Every day we see the power that lashon hara has to destroy homes. A society of gossip and motzi-shem-ra (slander) is unhealthy: It is concerned with tearing down others and not with building a just and decent world. Today, we must all join in a common effort to reduce lashon hara. It is lashon hara that destroys the house. 

* * *

Mazal Tov to my sister, Ortal, who merited this week to give birth b’sha’a tova to a son.

---

לא היה ולא עתיד להיות?

פרשת השבוע, פרשת מצורע, נותנת תחושה של פרשה אשר המשמעות והמציאות שלה לימינו לא רלוונטית כלל. לגבי צרעת הבית, מוסיפה התוספתא במסכת נגעים מרחיבה ואומרת (ו,א) "בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות. למה נכתב? אלא לומר לך דרוש וקבל שכר". מכאן עולה, שלחלק מהפרשה מעולם לא הייתה משמעות רלוונטית.

אם כן, השאלה מתעצמת – מדוע אנו צריכים את דיני צרעת הבית, אם לא הייתה להם רלוונטיות אז, וקל וחומר היום? האם נוכל לשער שחז"ל עמדו מאחורי הפיכת הדין לדין תיאורטי בלבד?

ישנן מספר תשובות לשאלה זאת:

אפשרות אחת היא לומר שחכמי ישראל ניסו לברר האם מפני הנגע אדם מישראל יעמוד עם משפחתו בחוץ חסר בית, ומצאו עונש זה כלא מוסרי.

אפשרות אחרת עולה מתוך עיון הלכתי. יש לציין שבכל המקרים הללו לא מדובר על נבואה או משאלה שמקרים אלו לא יקרו, אלא שהגמרא מסמיכה ביאור הלכתי לאמירה של "לא היה ולא עתיד להיות". דהיינו התנאים ההלכתיים שבגינם אמור להתקיים הדין של הבית המנוגע בלתי ניתנים למימוש, ולכן הדין לא יתקיים. במקרה שלנו התנאי הוא שהנגע צריך להופיע בשיעור כגריס על כגריס בשתי אבני קיר הסמוכות בקרן זוית, ומקרה נדיר זה לא יכול להתקיים.

ואעפ"כ, עלינו ללמוד מפרשת מצורע את אפשרות הצבת השאלה הערכית כמעין אבן בוחן לגיטימית ביחס לדין המופיע נגד עינינו.

כידוע, דרך טיהור הבית איננה כרוכה רק בהחלפת האבנים הנגועות, אלא בהבאת קרבן. כבר אז, יכולנו להסיק כי הטֻמאה איננה גשמית אלא רוחנית. למסקנה דומה מגיע האברבנאל באשר לצרעת. הרי אין המצרע מצֻווה לעבור אבחון וטיפול רפואי, אלא מצֻווה הוא ללכת אל הכהן. הנגע איננו מחלה פיזית הדורשת טיפול רפואי, אלא משקף הוא מצב של זיהום נפשי הדורש טיפול רוחני. כל דיני הטֻמאה והטהרה אינם נושא למחקר רפואי, כי אם לתיאולוגיה.

הבנה זו של הצרעת, של הטֻמאה, הטהרה, והקדושה, עולה גם מתוך המסר שבסיפור המסופר בהפטרה של פרשת מצורע, אותה קוראים אנו השבת:

הנה מוצאים אנו חבורה של ארבעה מצורעים מחוץ לעיר הנצורה. את אופיים של אנשים אלה לומדים אנו מיד מנכונותם לערוק לצד האויב. הרי הצרעת נתפשת בעיני חז"ל, ובתפישה התיאולוגית היהודית, כמחלה שמקורה בלשון הרע. כלומר, מדובר בנגע הפוקד אדם המתנהג בדרך הפוגעת במרקם החברתי ובחיים הציבוריים, אדם המגלה עוינות לחברה. אלה הם האנשים המצורעים, קבוצה המגלה עוינות לחברה בצורה קיצונית. אנשים אלה הם אפילו בבחינת קריקטורה קיצונית של הדמות האנטי-חברתית.

והנה, אנשים אלה מוצאים את מחנה האויב ריק, וכצָפוי מטיפוסים כאלה, מתחילים הם לעסוק בביזה. ואז, פתאום, הם נזכרים בחובתם לעירם ולעמם. פתאום חוזרות נאמנותם ואמונתם, ופונים הם לעיר, ומבשרים הם את הבשורה. פתאום, חוזרים הם בתשובה, ואומרים: "וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן, וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶך."

המסר כאן הוא מסר של תיקון נפשי ושל אמונה. המנודים באים לשער העיר והופכים לגיבורי החברה דרך שינוי בתפישתם ובאמונתם.

האתגר היום שמציעה הפרספקטיבה של הצרעת הוא המאמץ לתיקון חברתי. עולם בלי לשון הרע, הוא עולם בלי צרעת הבית. הריקבון של הצרעת נכנס אלינו הביתה כשמתגלה ריקבון חברתי. מדי יום אני מבין עד כמה בכוחו של הלשון הרע להרוס את הבית – חברה של רכילות ושל הוצאת-שם-רע היא חברה לא בריאה, אשר מתעסקת בחסרונות הזולת ולא מתעסקת בבניית עולם מתוקן וצודק. המאמץ המשותף שאנחנו מחויבים לו כיום הוא לצמצם את הלשון הרע. לשון הרע מחריב את הבית.

שני פנים ליוסף הצדיק | לפרשת "וישב"

בפרשת וישב נפתח רצף ארוך ומרתק המתאר את קורות חיי יוסף. מתחים, אינטריגות ותככים עוטפים את דמותו של האיש ומשַׁווים לו ארשת של גיבור-על, הילה של קרבן המסיים את מסכת חייו הפתלתלה כשידו על העליונה. הגדיל המדרש באומרו: "בשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף משאר אחיו - נתגלגל הדבר, וירדו אבותינו למצרים" (מגילה טז:) – נראה, איפוא, כי חותם-תעודתו העז של יוסף הצליח "לשעבד" את מרבית פרשני-המקרא לאישיותו הקוסמת. אחריותו העקיפה לירידה למצרים יוצקים לרוחו נופך אדיר, ומעניקים לו את דמותו הבוהקת בראי ההיסטוריה הלאומית. "יוסף הצדיק" כאייקון, כפורמה, כסמל תרבות.

נרד לעמקם של דברים. יוסף מגיח לעולם כשעל גבו רובץ טנא של מחויבויות סימבוליות: בכור ובן זקונים, "יפה תאר ויפה מראה", נולד לאחר שנות עקרות ובנה של רחל – אשת יעקב האהובה. רובד נוסף מתגלה בדמיונו הרב לאביו "שהיה זיו איקונין של יוסף דומה ליעקב" (ב"ר נג' ד"ה "וה' פקד") וכן האנלוגיה המוכרת "כל מה שארע לזה ארע לזה: זה נשטם וזה נשטם, זה אחיו מבקש להרגו וזה אחיו מבקשים להרגו..." (עיין ב"ר פרשה פד ד"ה "א"ר שמואל") – יעקב מזהה את ייחודו של יוסף ומעמידהו באופן צפוי בלב הקונצנזוס המשפחתי, רוצה לומר: ממנה "בעל-בית" חדש. השריף בא לכפר, יש פריץ חדש בעיירה.

יעקב רוצה לבטא את הקשר עם בנו האהוב "ועשה לו כתונת פסים" – הכתונת לא כפיג'מה מפוספסת שניתנה ליוסף כדי שתערב לו שנתו, הכתונת היא אקט, היא סימן, היא כתונת הנסיך אך בד בבד היא כתונת האסיר. יעקב מכיר היטב את סמליותו של הבגד, "בגדי החמודות" שנכפו עליו בעל כרחו והפכוהו לקדוש בחסד, ניתנים לבנו במתנה ע"מ לעשותו לקדוש בזכות. אולם, לא רחק היום, והנער הפיקח החל מרחרח סביבו ומבין את המטען הרגשי בו הוא נתון. התעמרויותיו באחיו שולות אותו מן המרקם המשפחתי ומבדלות אותו כישות עצמאית נפרדת. "יוסף" אל מול "אחי יוסף" במובן הגס של החלוקה. מיטיב המקרא לבטא זאת ביוצרו חיץ בין יוסף לאחיו: "והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם: וישראל אהב יוסף מכל בניו, כי בן זקנים הוא לו... ויראו אחיו כי אותו אביהם מכל אחיו, וישנאו אותו..." – שני עברים למתרס: יוסף מחד, בני יעקב מאידך. יוסף מצידו אינו מנסה לגשר על הפערים, אדרבא, הוא מרחיב ביודעין את השסע ומשתדל בכל מאודו לבודד עצמו מן ההוואי שהתגבש במשפחת בני יעקב.

בני יעקב. הם בטראומה, קשה להם, הם מחדשים את חווייתה של לאה "כי שנואה אני" (בר' כט' לג'), וחשים כי ההיסטוריה משכתבת עצמה מחדש. הם חשו נבגדים לא מכבר, באונס אחותם דינה, וראו כי יעקב לכאורה התיר לבני בלייעל לבצע זממם "והחריש יעקב" (שם לד' ו'), ואכן, חרף רצון אביהם הם הלכו ו"צדו" את בני שכם הדואבים. פרק חדש נפתח כעת מול פניהם. שבורים ורצוצים הם ששים לבגוד פעם נוספת באביהם. בטבעיות כמעט מוחלטת מתפרצים רגשי הטינה שלהם "בטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו". בני יעקב אנשי מלחמה המה, עיר שלמה חרבה תחת ידם, מיהו הנער אשר יקניטם על נקלה?

אני יוסף. העוד אביא?

יוסף מרגיש בגדלותו, חלומותיו המתבטאים בשאיפותיו לחתור אל מחוזות הכבוד הנשגבים ביותר, מובעים בצורה נערית המוכרת לו עד תקופה זו של חייו. ידיעתו כי בערעור הדינמיקה המשפחתית המקובלת, יחל הוא במסכת התגדלותו, תחילה במשפחתו הקרובה, בשבט, בעם וכן הלאה. הוא חולם כי אחיו הבוגרים כורעים ומשתחווים לו, ואפילו אביו – אותו יעקב שפורר את זהותו למענו – משתחווה לו. יוסף משתמש ברטוריקת הסיפור הנע, תחילה אחיו, משיכת תשומת ליבם והציפייה לתגובתם, ואז אביו, משיכת תשומת ליבו והציפייה לתגובתו. הפרוצדורה מוכרת לנו בפן החינוכי, האב מעניק לבנו את כל אשר לו, מגדלו, מטפחו, משקהו ומאכילו, והבן יורק בפניו ומתבהם בפני יוצרו הכנוע ("ואביו שמר את הדבר"). ניתן לומר כי יוסף היה נרקיסיסט. "שהיה עושה מעשה נערות, ממשמש בעיניו ומתקן בשערו כדי שיהיה נראה יפה" (רש"י לז' ב') – הייתה לו חיבה עצמית מופרזת, לו, לאישיותו, ליופיו, לכל מה שסוכך תחת ההגדרה "יוסף".

כאשר השליכו בני יעקב את יוסף לבור, הם שינו את דמותו על פיה. הוקעתו של יוסף מן התלכיד המשפחתי הייתה מחוייבת המציאות. תרבות של אדנות-עבדות בין אחים כה נוקשים ותובעניים אינה יכולה להסתופף תחת קורת גג אחת (או: קורת אוהל אחד). מישהו שם היה חייב ללכת.

התרומה האדירה שהעניקו ההגלייה והניתוק, הפכו את יוסף לאישיות בוגרת, מתונה ואחראית. לא עוד נער צעיר ומשולהב החש פטרונות על כל סובביו, אלא בחור שקול ואחראי המרגיש כ"קש לפני רוח" (תהילים פג' יד'). יוסף היה זקוק לזעזוע ולניעור כדי להבין את גודל קטנותו ואפסותו. מיותר לציין, כי הוא הוכיח את השינוי התפיסתי בחייו בהתגברותו על אשת פוטיפר, בירידתו לכלא ובפתרון החלומות. שבריריותו שלו כאדם וכאיש חבטה נמרצות בתודעתו, והוסיפה לו קורטוב משמעותי של רציונל ושכל, הגיון ותבונה. נכון לשער, שאלמלא היה יוסף חווה את רצף הייסורים ואת פרשת התלאות, לא היה מגיע לגדלותו ומטפס למשרתו הרמה בבית פרעה.

סדאם חוסיין קופץ לביקור

ובזה העניין נשפוך מעט אור אקטואלי על הפרשה: השבוע נתבשרנו בשעטו"מ על נפילתו של העריץ מבגדד. בהיבט של חנוכה, ג'ורג' בוש וודאי היה אומר: "זה נצחונם של בני האור על בני החושך". ראוי לדפדף לרגע 15 שנה לאחור. בוש האב (יוסף לפני ירידתו) הוביל את ארה"ב לנצחון מוחץ במלחמת המפרץ הראשונה. העם האמריקני היה אחוז גדלות ושיכור כוח. בוש אכן ידע כי הוא נשיא ארה"ב, אך רוממותו וכבודו גרמו לו לתהות בדבר שליטה איזורית על שטחי סכסוך נרחבים. הועלתה אף ההצעה, לבטל את הבחירות באותן השנים כיוון שנצחון הרפובליקנים היה בטוח. בבחירות שהתקיימו, הלמו הדמוקרטים בבוש ובמפלגתו. באורח פלאי ומקרי לחלוטין, חזר ג'ורג' בוש למרכז המפה הפוליטית בדמות בן צעיר ותוסס (יוסף השני). ושוב הוא עלה לגדולה, ושוב האחים משתחווים לו, ושוב הוא חש פטרון בלעדי על העולם כולו. אם יתמיד בוש ביושבו על כורסת המיינסטר וישגה בהליכותיו היהירים, הרי ברור כי ימצא עצמו שוב בלב התוכחה והביקורת הצולבת. ברם, אם ישכיל האיש ויבין ש"בנפול אויבך אל תשמח" וכן "הצנוע יתבייש לעשות מעשיו בגלוי" - מובן שהדבר ייטיב לו ולעתידו הפוליטי. "מאד מאד הווה שפל רוח" (דעות פ' ב' הל' ג') זו לא מילה גסה, יש חיה כזאת. תשאלו את יוסף הצדיק.