בפרשת וישב נפתח רצף ארוך ומרתק המתאר את קורות חיי יוסף. מתחים, אינטריגות ותככים עוטפים את דמותו של האיש ומשַׁווים לו ארשת של גיבור-על, הילה של קרבן המסיים את מסכת חייו הפתלתלה כשידו על העליונה. הגדיל המדרש באומרו: "בשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף משאר אחיו - נתגלגל הדבר, וירדו אבותינו למצרים" (מגילה טז:) – נראה, איפוא, כי חותם-תעודתו העז של יוסף הצליח "לשעבד" את מרבית פרשני-המקרא לאישיותו הקוסמת. אחריותו העקיפה לירידה למצרים יוצקים לרוחו נופך אדיר, ומעניקים לו את דמותו הבוהקת בראי ההיסטוריה הלאומית. "יוסף הצדיק" כאייקון, כפורמה, כסמל תרבות.
נרד לעמקם של דברים. יוסף מגיח לעולם כשעל גבו רובץ טנא של מחויבויות סימבוליות: בכור ובן זקונים, "יפה תאר ויפה מראה", נולד לאחר שנות עקרות ובנה של רחל – אשת יעקב האהובה. רובד נוסף מתגלה בדמיונו הרב לאביו "שהיה זיו איקונין של יוסף דומה ליעקב" (ב"ר נג' ד"ה "וה' פקד") וכן האנלוגיה המוכרת "כל מה שארע לזה ארע לזה: זה נשטם וזה נשטם, זה אחיו מבקש להרגו וזה אחיו מבקשים להרגו..." (עיין ב"ר פרשה פד ד"ה "א"ר שמואל") – יעקב מזהה את ייחודו של יוסף ומעמידהו באופן צפוי בלב הקונצנזוס המשפחתי, רוצה לומר: ממנה "בעל-בית" חדש. השריף בא לכפר, יש פריץ חדש בעיירה.
יעקב רוצה לבטא את הקשר עם בנו האהוב "ועשה לו כתונת פסים" – הכתונת לא כפיג'מה מפוספסת שניתנה ליוסף כדי שתערב לו שנתו, הכתונת היא אקט, היא סימן, היא כתונת הנסיך אך בד בבד היא כתונת האסיר. יעקב מכיר היטב את סמליותו של הבגד, "בגדי החמודות" שנכפו עליו בעל כרחו והפכוהו לקדוש בחסד, ניתנים לבנו במתנה ע"מ לעשותו לקדוש בזכות. אולם, לא רחק היום, והנער הפיקח החל מרחרח סביבו ומבין את המטען הרגשי בו הוא נתון. התעמרויותיו באחיו שולות אותו מן המרקם המשפחתי ומבדלות אותו כישות עצמאית נפרדת. "יוסף" אל מול "אחי יוסף" במובן הגס של החלוקה. מיטיב המקרא לבטא זאת ביוצרו חיץ בין יוסף לאחיו: "והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם: וישראל אהב יוסף מכל בניו, כי בן זקנים הוא לו... ויראו אחיו כי אותו אביהם מכל אחיו, וישנאו אותו..." – שני עברים למתרס: יוסף מחד, בני יעקב מאידך. יוסף מצידו אינו מנסה לגשר על הפערים, אדרבא, הוא מרחיב ביודעין את השסע ומשתדל בכל מאודו לבודד עצמו מן ההוואי שהתגבש במשפחת בני יעקב.
בני יעקב. הם בטראומה, קשה להם, הם מחדשים את חווייתה של לאה "כי שנואה אני" (בר' כט' לג'), וחשים כי ההיסטוריה משכתבת עצמה מחדש. הם חשו נבגדים לא מכבר, באונס אחותם דינה, וראו כי יעקב לכאורה התיר לבני בלייעל לבצע זממם "והחריש יעקב" (שם לד' ו'), ואכן, חרף רצון אביהם הם הלכו ו"צדו" את בני שכם הדואבים. פרק חדש נפתח כעת מול פניהם. שבורים ורצוצים הם ששים לבגוד פעם נוספת באביהם. בטבעיות כמעט מוחלטת מתפרצים רגשי הטינה שלהם "בטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו". בני יעקב אנשי מלחמה המה, עיר שלמה חרבה תחת ידם, מיהו הנער אשר יקניטם על נקלה?
אני יוסף. העוד אביא?
יוסף מרגיש בגדלותו, חלומותיו המתבטאים בשאיפותיו לחתור אל מחוזות הכבוד הנשגבים ביותר, מובעים בצורה נערית המוכרת לו עד תקופה זו של חייו. ידיעתו כי בערעור הדינמיקה המשפחתית המקובלת, יחל הוא במסכת התגדלותו, תחילה במשפחתו הקרובה, בשבט, בעם וכן הלאה. הוא חולם כי אחיו הבוגרים כורעים ומשתחווים לו, ואפילו אביו – אותו יעקב שפורר את זהותו למענו – משתחווה לו. יוסף משתמש ברטוריקת הסיפור הנע, תחילה אחיו, משיכת תשומת ליבם והציפייה לתגובתם, ואז אביו, משיכת תשומת ליבו והציפייה לתגובתו. הפרוצדורה מוכרת לנו בפן החינוכי, האב מעניק לבנו את כל אשר לו, מגדלו, מטפחו, משקהו ומאכילו, והבן יורק בפניו ומתבהם בפני יוצרו הכנוע ("ואביו שמר את הדבר"). ניתן לומר כי יוסף היה נרקיסיסט. "שהיה עושה מעשה נערות, ממשמש בעיניו ומתקן בשערו כדי שיהיה נראה יפה" (רש"י לז' ב') – הייתה לו חיבה עצמית מופרזת, לו, לאישיותו, ליופיו, לכל מה שסוכך תחת ההגדרה "יוסף".כאשר השליכו בני יעקב את יוסף לבור, הם שינו את דמותו על פיה. הוקעתו של יוסף מן התלכיד המשפחתי הייתה מחוייבת המציאות. תרבות של אדנות-עבדות בין אחים כה נוקשים ותובעניים אינה יכולה להסתופף תחת קורת גג אחת (או: קורת אוהל אחד). מישהו שם היה חייב ללכת.
התרומה האדירה שהעניקו ההגלייה והניתוק, הפכו את יוסף לאישיות בוגרת, מתונה ואחראית. לא עוד נער צעיר ומשולהב החש פטרונות על כל סובביו, אלא בחור שקול ואחראי המרגיש כ"קש לפני רוח" (תהילים פג' יד'). יוסף היה זקוק לזעזוע ולניעור כדי להבין את גודל קטנותו ואפסותו. מיותר לציין, כי הוא הוכיח את השינוי התפיסתי בחייו בהתגברותו על אשת פוטיפר, בירידתו לכלא ובפתרון החלומות. שבריריותו שלו כאדם וכאיש חבטה נמרצות בתודעתו, והוסיפה לו קורטוב משמעותי של רציונל ושכל, הגיון ותבונה. נכון לשער, שאלמלא היה יוסף חווה את רצף הייסורים ואת פרשת התלאות, לא היה מגיע לגדלותו ומטפס למשרתו הרמה בבית פרעה.