יום שישי, 31 ביולי 2015

לא מתנצל | אנחנו לא אשמים

הו לא, בחייאת, אל תתחילו עם מחול השדים הזה עכשיו.

אל תהפכו שוב ציבור שלם לקנאים ורוצחים. אל תאשימו אותנו, לא שוב. אנחנו לא כאלה. אין בינינו שום מכנה משותף. יש לנו תיעוב ובחילה כלפי הקנאים שופכי הדמים הללו יותר משיש לכם, כי הם משחירים אותנו ומשחירים את מה שאנחנו מאמינים בו. קוראים לזה חילול ה', והרמב"ם כותב שמי שמחלל את ה' אין לו כפרה עד שימות, גם אם יבואו עליו כל הייסורים שבעולם.

אל תתנו לזקן הארוך ולמבט המטורף בעיניו של ישי שליסל לתעתע בכם: הוא לא קשור לחרדים, הוא לא קשור ליהדות. אני מאחל לו שיימצא בכלא הגבר שיקום ויטפל בו. אל תתנו למטורפים אחוזי השנאה ששרפו ורצחו בחשכת הליל בשכם לפגוע במפעל ההתיישבות: הם לא קשורים למתיישבים, הם לא קשורים לדתיים הלאומיים, הם לא קשורים לציבור הימני בישראל. מדובר בפסיכופתים, פושעים, שלא שונים ממטורפים אחרים שמסתובבים בינינו. אם אחד מהם ייכנס השבת לבית-כנסת (ואני מקווה שלא), מעניין מה יעבור לו בראש כשהוא ישמע את שתי המילים "לֹא תִרְצָח" שמהדהדות בפרשתנו.

ואתם הדתיים, אל תתחילו עם כל האני-מתבייש-בכיפה-שעל-ראשי ואיך-יצא-מקרבנו-העשב-השוטה-הזה, כי מהעולם שלנו לא יצאו חולי הנפש הללו. גם לא המוסדות החינוכיים שאתם מכירים. ואם אי שם, מעבר להרי החושך, מסתובבים כמה מופרעים ומחליטים לרצוח בשם איזו אמונה מוטרפת וחולנית – אנחנו לא אשמים בכך. יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ.

כבר הבוקר שמעתי ברדיו שצריך להעמיד לדין את ה"רבנים ששלחו אותם". אז ככה, אם כהן דת כלשהו בישראל נותן לגיטימציה, קטנטונת, מזערית, לרצוח בשם איזו אמונה – תחנקו אותו. אבל אל תהפכו את היהדות לסוכנת של טירוף רצחני, כי שום רב אמיתי לא יסכים לשפוך דמים בעד איזו קנאות שבעולם.

בציבור הענק הזה המכונה 'דתי' ו'חרדי' מסתובבים לצערי כמה אנשים מעורערים שמסוגלים לרצוח. לא הרבה, אבל קיימים, כמו בכל ציבור. וצריך לתפוס אותם. ובטח לא לשחרר אותם לפני שבודקים אם הפרופיל הפסיכופתי שלהם עלול לגרום להם לפגוע במישהו. באותה מידה צריך להשגיח על אבות מכים, עברייני מין, מסיתים ומתסיסים, אנשים אחוזי שנאה ולהוטי נקמה – שצריך להקדים ולעצור לפני שיפגעו במישהו. על אף זאת, העובדה שישי שליסל ביצע את אותו פשע פעמיים, כיחידי, מלמדת שמספר המטורפים מסוגו – הוא קטן מאד. עבדתי בפרקליטות, גם שם יודעים שציבור המטורפים הזה מצטמצם למספר דו ספרתי, ושאותם פרובוקטורים עושים ושוב ושוב את אותם מעשי קנאות, וברוב המקרים כלל לא נתפסים.

במקום להפנות אצבע מאשימה, זה הזמן להשמיע קול ברור: אנשים רצחניים, בריונים וקנאים מחוסרי היגיון – הם לא "הימין" או "הדתיים", או כל שיוך אחר שמנסה להבאיש ציבור שלם. הם מעולם גם לא היו. לכן אל תצפו להתנצלות. כולנו מזועזעים וכועסים ומואסים ומגנים, אבל לא מתנצלים. אנחנו לא בצד הזה, אל תטעו שוב, אנחנו עם הטובים.

יום רביעי, 29 ביולי 2015

אמריקה הרעה: על המקרה העצוב של ג'ונתן פולארד

באמת באמת, אין סיפור יותר מדכא מזה של פולארד.

נעזוב לרגע את הכישלון וההתנהלות המאכזבת (ואני עדִין כמשי) של מדינת ישראל בסוגיית פולארד, ונחשוב על בת בריתנו, ארצות הברית של אמריקה: מאיפה צץ כל הרוע הזה? את הרי ידידה שלנו, לא? ומה עכשיו, 30 שנה לא הספיקו לכם – אז אתם מחזיקים אותו בארה"ב 5 שנים נוספות? זה לא הזוי בעיניכם?

▫ ▪ ▫

בחודש שפולארד נתפס – אני נולדתי. תמיד כשדיברו על פולארד, הייתי הראשון לזכור כמה שנים הוא כבר בכלא. כשחגגתי בר מצווה, לפולארד מלאו י"ג שנה בכלא. בגיוס – י"ט שנה. וגם עכשיו, כשאני אוטוטו בן 30, אני קולט שפולארד עדיין שם, נמק בכלא הפדראלי. חיים שלמים הבן-אדם יושב ומחכה ליום שבו ישוחרר; וכמה מאבקים וכמה דמעות וכמה תחינות שפעלו למענו וכלום לא עזר, וכמה משברים וכמה דיכאונות וכמה מכאובים עברו עליו, מבודד וגלמוד, בחשכת כלא זר ומרוחק. והוא עדיין שם, באותו מקום, חתיכת 30 שנה, באחד מבתי הסוהר הנוקשים ביותר בארה"ב. הלב נחרך ונצרב על היהודי המסכן הזה.

פולארד היה שעיר לעזאזל. קרבן שהקרבנו על מזבח הדיפלומטיה עם האמריקאים, שנהגו כלפיו באכזריות וברשעות כפי שלא נהגו כלפי שום אסיר דומה לו. פורמאליים, בריונים, עקשנים וסרבנים, הפכו האמריקאים את פולארד לאצבע בעין של מדינת ישראל, והטביעו על מצחו מסר אמריקני חד כתער של אומה שיודעת לנקום בבוגדיה, ובפרט אם זה בהקשר של ישראל. וגם אם נדמה לכם שפולארד יוכל להגיע לישראל בחמש השנים הקרובות, תשכחו מזה. האמריקאים יתנו לו להירקב כמה שנים ועוד קצת, עד שיגיע לגיל שכבר כוחו לא יעמוד לו. כגיבור מזדקן, יבוא פולארד ארצה לקראת גיל שבעים, עייף ומותש, שוכן אי שם בזיכרון הלאומי כאפיזודה מוטלת בעפר. ממשלת נתניהו המי-סופר-כמה כבר לא תחכה לו בנתב"ג, שטיח אדום לא יפרשו לרגליו, ובמקרה הטוב חוגי הימין יעשו סביבו קרנבל פוליטי, שפולארד עצמו, קרוב לוודאי, לא יהיה חלק ממנו.

פולארד לא דרש מאיתנו הרבה. רק שנתאמץ בשבילו כפי שהוא התאמץ בשבילנו. המידע שהעביר לישראל סייע, בין היתר, להחריב מושבות של מחבלים בתוניסיה שהיו בדרך לישראל, 2,300 ק"מ מגבול ישראל. הוא לא היה אז אזרח ישראלי, אך נפש יהודי הייתה הומיה בלבו – בחור צעיר כבן 30 בלבד – שהזדעק על כך שמידע בטחוני חשוב לא מגיע לישראל. פולארד מעולם לא דיבר סרה במדינה ששלחה אותו להיות לה לסוכן ונטשה אותו שנים ארוכות לאחר מכן. הממסד התכחש לעובדה שפולארד היה סוכן ישראלי, סוכן שהוסגר והופקר בפתח השגרירות בוושינגטון. ישראל סירבה להכיר בו כסוכן, מחשש שהכרה בו תפגע ביחסים הדיפלומטיים, ורק לאחר התערבות בג"צ הואילה בטובה לעשות כן. פולארד ידע כל זאת – והחריש.

ג'ונתן פולארד משתחרר בצל ההסכם המחפיר עם איראן. גם כאן, הוכיחו האמריקאים שלמרות הידידוּת שלנו איתם, קרובה ואמיצה ככל שתהא, לאינטרסים ולשיקולים של כסף וכבוד יש משקל מכריע הרבה יותר. ארה"ב מנפנפת בפולארד, וכך גם בהסכם האיראני, היישר לתוך הפרצוף הישראלי, כמבקשת להכריז: 'אם פעם אחת, רק פעם אחת, לא תתיישרו לפי המנגינה שלנו, נכאיב לכם בעצב הרגיש ביותר שלכם ונזכיר לכם, שגם אם חשבתם שאנחנו חברים, בחיים, אבל בחיים, אל תעזו להתעסק איתנו'.

אלוקיי, שמור אותי מידידיי, מאויביי אשמר בעצמי.

יום ראשון, 26 ביולי 2015

שלום עליכם | חידוש נפלא של ר' שלמה קרליבך

כשהסתיים הצום, ראיתי שהמחזור לתשעה באב נחתם במילים "שלום עליכם".

זה הזכיר לי וורט ששמעתי מידידי חזקי סופר, בשם הרב שלמה קרליבך. רצתי הבייתה ומיד אחרי הקפה והרוגלך, העליתי אותו על הכתב.




בהר הבית | המקום הקדוש ביותר והמשפיל ביותר ליהודים

אני עולה לפעמים להר הבית.

מקפיד על כל כללי הטקס: קם מוקדם כשבחוץ עוד חושך, שותה קפה חזק, טובל במקווה, נוסע לירושלים, מחפש חניה חצי שעה ליד הכותל, מפקיד תעודת זהות בעמדת מג"ב בכניסה להר, עומד שם כמו אדיוט במסדר זיהוי, ואם השוטר במצב רוח טוב – אני בסוף נכנס. אני לא עולה להר בקטע דתי, אלא בעיקר לאומי. כי הר הבית זה מקום שבעיקר מעצבן אותי, המקום הקדוש ביותר והמשפיל ביותר ליהודים בעולם.

דמיינו לכם את הסיטואציה הבאה: תיירים מכל העולם, יפנים, אוסטרלים, הוֹדִיוֹת עם נקודה אדומה בין העיניים, סקוטים בחצאית, וים של מוסלמים בכל מיני צורות וצבעים מסתובבים להם בכיף, מקשׁקשים להם בבליל של שפות, עושים סלפי – סלפי! – בהר הבית, שכזכור הוא עדיין בידנו, ורק אתה, יהודון, זר במדינתך, עולה להר כגנב במחתרת, מתחנן שהסלקטור יתן לו להיכנס למסיבה שהוא לא רצוי בה.

וכל ההשפלה הזאת היא רק הסיפתח; לאורך כל הסיור בהר, נושף בעורפיך איש וואקף מוסלמי, בוחן בדקדקנות כל הבעת פנים שלך, וגוער בך כמו שגוערים באתון. "יאללה, יאללה, עושה סיבוב מהר מהר וְבַּחוּצה", הוא אומר לך בעברית משובשת, "ואסור להִתבָּלל". ובצאתך מהר הבית, מתקהלת סביבך חבורת זקנות מטורללות שמקללות ומנאצות בערבית, דוחפות אותך וזורקות עליך חפצים. הן עושות את זה בתשלום לא רע, אגב, 5,000 ש"ח לחודש בלי בונוסים, למי שמעוניינת...

אז אל תאמינו למה שאומרים לכם, הר הבית זה לא מקום להתעלוּת דתית או רוחנית. לא במציאות שלנו. אתה נכנס, ומולך מסגד ענק, יפהפה האמת, ומוסלמים מימין ומשמאל ומלפנים ומאחור – ובעיקר מעליך, ואתה אמור לדמיין שפעם הקריבו כאן קרבנות ואכלו זבחים. ואין לך אפילו רגע קטן של אינטימיות, כי הקלגס של הוואקף עומד ומשגיח שלא תצא ממך תנודה קלה שעלולה להיראות כמו אקט דתי. כן כן, במקום הקדוש ביותר ליהודים אסור להתפלל, אפילו לא מלמול קל בשפתיים, בטח לא כריעה, השתחוויה, נישוק אדמה או קפיצת נ נחמן. לא רוחניוּת ולא בטיח.

אז מה נשאר לעשות שם? נכון, להתעצבן.

▫ ▪ ▫

הר הבית זה מקום מרגש. מרגש במובן שעושה לך ריגוש, שמייצר אדרנלין, שמדליק בך אש. זה לא מקום נורמלי. זה לא אתר תיירות שקונים בו סוּבֶנִיר בשבעה יורו ושוכחים באיזו מגירה. אתה עומד מול מקדש של דת אחרת, מנוכרת לך ועוינת אותך כל כך, ומתפלל שבדיוק באותו המקום ייבנה המקדש שלך, ההוא שהיה לך פעם, לפני אלפיים שנה. עומד על חבית נפץ, על הר ששלוש דתות נוהות אחריו בעיניים מוטרפות, ומפנטז על בניין שנחרב כל כך מזמן. יש בזה משהו קשה לעיכול, אבל גם רומאנטי.

הרבנים המרכזיים אוסרים על עלייה להר הבית. אם היו רוצים להתיר – היו עושים זאת, כפי שהתירו עניינים אחרים. אבל בחרו לאסור. כי הר הבית זה סיפור שגדול עלינו. גם הציונות הייתה גדולה לפני 90 שנה על רוב הרבנים, אבל המציאות עשתה את שלה. היום המדינה והרבנים הולכים יד ביד מטעמי נוחות; המדינה קונה שקט בכך שהיא מְצֵרָה את דרכם של יהודים מלעלות להר, והרבנים נהנים מהתחושה שהציבור נשמע להם.

העיסוק בהר הבית עלול לטלטל את כל היהדות שהורגלנו בה. הדתיוּת היא כל כך שגרתית, נורמטיבית, ריטואלית – לפעמים סיזיפית ומתישה – ופתאום בּוּם, בית מקדש, ועלייה לרגל, וחוויה אקסטטית שרוח אלוהים מפעמת בה, ולשון של זהורית מלבינה ביום הכיפורים, ושירה של לויים. אבל היהודי התנוון בגלות והרחיק את הכמיהה למקדש למקום רחוק אך נוח; חלום אוטופי נחמד שמתמלמל טוב בכל התפילות, סיום טוב לדרשות בבית הכנסת, סיבה טובה לדבר על אהבת חינם, תירוץ לצום ארבע פעמים בשנה. אבל, בתכל'ס, כמו בפרסומת של הונדה, הלב שלנו בנוי למנוע הזה?

אין לטכנאי הדת תשובה מספקת; איך בדיוק אנחנו אמורים לאהוב את ה', אם לא בכיסופים הללו למה שמעבר ליומיום, בתחושה שהלב מקפץ ושואג וכמעט נוגע בדבר הבלתי-מוחש הזה, הנשגב, שמרגיש לו כמו חלק אלוה ממעל; מה טעם בתפילה ששליש ממנה עוסקת בירושלים ובחורבנה, אם אתה לא נותן לעצמך את הצ'אנס הזה, המתבקש כל כך, לחוש ולו במקצת על מה אתה מתפלל. כמה אפשר לסרס לנו את הרגש הזה; את ההשתוקקות היהודית הטבעית והאנושית כל כך, שמתפללת ומקוננת וכוספת כבר אלפיים שנה לבית מקדש בירושלים, וכבר ממש מרגישה אותו, אך כשמגיעה השעה לעלות אליו – מחליטה לאסור זאת על עצמה. כמה ציני אפשר להיות כדי למנוע מיהודי, שנפש אבותיו הייתה נשרפת כלהבה אילו הייתה רק יכולה לחוש אבן קטנה מאבני ירושלים, מלעלות למקום בית מקדשו.

בכניסה להר הבית: "הינך נכנס למקומות קדושים... אין להכניס תשמישי קדושה". אתם הבנתם את זה?

▫ ▪ ▫

אינני יודע איך יקום המקדש. יש על הר הבית מסגדי ענק שלא ניתן להזיז. החילונים מתנגדים לבניין כזה, כי מבחינתם זה טירוף דתי מגלומני (ולחשוב שהרצל כתב באלטנוילנד שיהודים מוכרחים להקים בית מקדש כדי "לפעול בעד המטרות הנישאות שבמטרות בני האדם"). שומרי מצוות, ברובם, מעדיפים להשאיר אותו בעולם הפנטזיות. רק תעשו טובה, בואו נפסיק לשקר לעצמנו: אם רעיון המקדש מתמצה בדמעות תנין עונתיות ומלמול קינות – שלא נדבר על השגעונות של בין המצרים: איזו מוסיקה מותר לשמוע, מה אורך הזיפים שיש לגדל (מחלוקת אשכנזים וספרדים) וכמה צריך להסריח מזיעה (כנ"ל) – תסננו שליש מהתפילה ותבטלו את ההתייפחות המיותרת בתשעה באב. אם למען השם, גם אחרי 67 שנות מדינה אנחנו מכופפים ומכניעים במודע את ראשנו על הר הבית – בעידודם של הרבנים – אז האידיאל לא באמת חשוב לנו. לא נוקפים אצבעונת בשבילו. איך בדיוק אנחנו מצפים שייבנה פה בית מקדש? יפול עלינו משמיים?!

▫ ▪ ▫

בתשעה באב הקרוב תתאבלו על חורבן הבית, אבל קצת פחות. כי ירושלים היא כבר לא "העיר החרֵבה והבזויה והשוממה" אלא עיר שוקקת ובנויה לתפארה; אינה עיר ש"מבלי בניה היא יושבת" – אלא כרך עצום עם למעלה מחצי מיליון תושבים יהודים, ו-10 מיליון מבקרים נוספים מדי שנה. אבל תצטערו קצת על שדווקא בלב של ירושלים, הר הבית, בנקודה הקרובה והמושגת הזאת, בית המקדש באמת נראה כל כך רחוק.

"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם" (ישעיהו ב, ב)






עם דורון שפר, 1.95 מטר של רוחניות ושכל ישר

יום שישי, 24 ביולי 2015

מיוחד לתשעה באב, סיפור

אצלנו בשכונה גרות שתי משפחות, בניין מול בניין: משפחת תַּנְחוּם ומשפחת הַמְּנַחֵם. מלבד השורש נ.ח.ם בשם המשפחה ושלום-שלום בדרך חזרה מבית הכנסת, הן לא חלקו הרבה במשותף. משפחה שלישית, גורדון, רצתה לארח את משפחת תנחום לסעודת שבת. תנחום, זוג צעיר, נחמד – מה שנקרא בשפת המקום: אירוח בקלאסה. כבר ביום שלישי הקדימה הגב' גורדון, ושלחה בווטסאפ הזמנה קצרה: "סעודת שבת אצלנו, מתאים לכם?".

לא רחוק משם התקבלה הודעה דווקא בנייד של גב' המנחם. על הפרק: הזמנה לסעודת שבת אצל משפחת גורדון.
"תודה רבה סמל ההבעה ‏‎smile‎‏ את בטוחה?", השיבה גברת המנחם המופתעת, שכנראה יודעת שאירוח משפחה עם שני ילדים עלול להיות מעמסה לא קלה.

"מה זאת אומרת?", השיבה המארחת, "ברור".

למחרת פגשה גב' גורדון בחניה גב' תנחום, והזכירה לה: "אתם אצלנו שבת, יהיה נחמד". תנחום לא ממש הייתה סגורה על מה מדובר, אבל הודתה בנימוס. "נבוא בשמחה", השיבה.

שבת בבוקר, החלות על השולחן, גב' גורדון מסיימת לסדר את המפיות ליד הצלחות, ממתינה לאורחים. משפחת המנחם, אבא אמא ושני ילדים, עושה את דרכה לגורדונים מהקומה השביעית. הם ממתינים בסבלנות למעלית שבת, והנה, רגע לפני שהמעלית נסגרת, מספיקים גם הזוג תנחום להצטופף יחד איתם. שבע קומות במעלית שבת זה מספיק זמן כדי לפתוח בשיחה קצרצרה. "למי אתם מוזמנים?", שאל אדון המנחם את מר תנחום.

"לגורדון".

"אה, איזה יופי, גם אנחנו".

החבורה הנכבדה יצאה מהמעלית. שתי נקישות, המארחת פותחת את הדלת ומיד מחליפה צבעים. במקום לארח זוג צעיר היא זוכה לשבת חבריא ב'. מבט חטוף על השולחן הצר, על הפלאטה ועל גב' גורדון, לא מותיר למשפחת המנחם ספקות: הייתה פאשלה מביכה, טעות מצערת, פדיחה מהאגדות. הם הוזמנו בטעות. איזה בושות.

גורדון התעשתו במקום. במקום להתבחבש בתירוצים וגמגומים – לקחו את העניין בקלילות ובאצילות, פתחו את דלתות ביתם ואירחו את שתי המשפחות – המנחם ותנחום – ביד רמה. ארוחת שבת מיוחדת כל כך לא הייתה להם הרבה זמן. ונחשו מה – האוכל הספיק, די והותר, לכל המכובדים שסעדו על השולחן.

▫ ▪ ▫



אי אפשר שלא להיזכר בסיפור של קמצא בר-קמצא. איך הסיטואציה הזאת הייתה נגמרת אז? בר-קמצא היה, במקרה הטוב, קובר את עצמו באדמה, חוזר הבייתה בפנים שחורות כשולי קדירה, ואוכל כריכים עם שוקולד לאור נרות השבת. חרפתו של בר-קמצא, כזכור, לא הייתה ניתנת לכפרה, והקב"ה – הוא ולא אחר – התערב בעלבונו: "אמר רבי אלעזר: בא וראה כמה גדולה כחה של בושה; שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו". אתם קולטים את זה? אם מתרחשת חרפה חברתית בארץ ישראל, בית המקדש לא יהיה עלה תאנה, בועה דתית מסוגרת שמתעלמת ממה שמתחולל בחוץ. הקב"ה לא יתן לגיטימציה, באמצעות בית מקדשו, לצדקנות וענוותנות מזויפת, כשבחוץ יהודים טורפים אחד את השני. אם כך, שיישרף! (יותר חריף: הקב"ה סייע להחריב את ביתו). וכל זאת למה? מפני שלא נהגו כבוד זה בזה.

בית המקדש הראשון נחרב על שלושה דברים – עבודת אלילים, שפיכות דמים וגילוי עריות. השני נחרב על שנאת חינם. החורבן הראשון תוקן כשגולי בבל החליטו לגדוע את העבודה הזרה, נידו את הרצח כאמצעי להשגת רווחה אישית וגזרו על עצמם צניעות. על כל סל התועבות של בית ראשון – חטאים של ייהרג ובל יעבור – קיבלו היהודים הרחקה של 70 שנה וחזרו. ומה באשר לתיקונו של הבית השני שנחרב על שנאת חינם? כיצד יכופר לנו?



בִּזְכוּת תַּנְחוּם וְהַמְּנַחֵם
נְנֻחַם בְּנֶחָמַת צִיּוֹן.


---
תודה למשפחות שהסכימו באדיבותן לפרסם את הסיפור.

יום שישי, 17 ביולי 2015

פעם הייתי אוהד בית''ר

פעם הייתי אוהד בית"ר.

בילדותי, הערצתי את בית"ר כמו פסיכי. הייתי אוסף עיתונים וגוזר מהם תצלומים של שחקני בית"ר. מאות גזירי עיתון היו שמורים אצלי בקנאות בתוך מגירה סודית. בכל פורים היו לי שתי תחפושות, אחת ברוח האופנה החולפת ואחת של בית"ר: קאובוי ואוהד בית"ר; פאנקיסט ואוהד בית"ר; גורילה ואוהד בית"ר; ובשנת השיא – בערב התחפשתי לחלוץ בית"ר השמאלי, אלי אוחנה, וביום לחלוץ בית"ר הימני, רונן חרזי.

ההיסטוריה של בית"ר יושבת אצלי בזיכרון כמעט כמו האלפבית. ה'גרסא דינקותא' שלי כוללת הרכבים של שחקנים, תוצאות משחקים ושערים בלתי נשכחים. כל שבת אחרי מנחה, כשאבא שלי ישב בבית הכנסת ואכל סעודה שלישית, הייתי הולך לניסים לשאול כמה עשתה בית"ר. ניסים, נשמתו בגן עדן, היה תחנת הממסר שלנו; יושב בסובארו שלו חצי מהשבת, עם גרעינים וקולה ושתי דלתות קדמיות פתוחות, מקשיב ברדיו ל"שירים ושערים" ומעדכן את הדתיים על תוצאות המשחקים. לפי המבט שלו ידעתי מרחוק מה הייתה התוצאה. בשבת שבית"ר הפסידה הוא היה מפרק חצי פאקט סיגריות (בעצם, גם כשהיא ניצחה). כולם ידעו איפה החנייה של ניסים לפי קליפות הגרעינים ובדלי סיגריות שהושארו על הכביש.

בכתה ט' למדתי בנתיב-מאיר. הישיבה ממוקמת בבית וגן, מרחק לא גדול ממגרש האימונים של בית"ר. הייתי יורד אחרי הלימודים, ברגל, לראות את האימונים מרחוק, ואחר כך עולה את העלייה המפרכת חזרה לישיבה. נקשרתי לכמה חרדים-שבבניקים מבית וגן, שהיו משתפים איתי פעולה; עמדנו זה לצד זה, בהרמוניה מושלמת, חרדים, דתיים וחילוניים, אשכנזים וספרדים, והסתכלנו על שחקני בית"ר עושים מתיחות. הריגוש היה מטורף.

"אמא וקבוצת כדורגל הם שני הדברים היחידים בחיים שאנחנו לא מחליפים", קובעת האמרה המפורסמת. גם אני חשבתי שאהבת הכדורגל היא משהו שנולדים איתו. שלכל איש יש שם וקבוצת כדורגל שאותה הוא אוהד. מילים כמו "דם", "לב" ו"נשמה" היו חלק בסיסי בלקסיקון שלי, בכל מה שקשור לכדורגל. הייתי אולי בן עשר, אבל נשבעתי שלעולם לא תצעדי לבד, בית"ר.

אני במדי בית"ר לצד אחותי הנסיכה הבית"רית


בית"ר ירושלים של אז הייתה הקבוצה של המדינה. ראשי ממשלות היו פוקדים בקביעות את משחקיה. שרים, חברי כנסת, אנשי ציבור בכירים היו נחלצים לעזרתה כשנקלעה למשברים. היא ייצגה את בירת ישראל, הגדירה השתייכות פוליטית ומעמדית, ובשיא תהילתה התיימרה להיות סמל ממלכתי ולאומי. שני המושגים הללו, בית"ר וירושלים, קיפלו בתוכם מטען ערכי והיסטורי כבד. אוהדיה בכל הארץ נשבעו לסמל המנורה, הזילו דמעה בהפסדים והתקינו לעצמם ימי חג בניצחונות. שיירות של כלי רכב היו נוסעות לטדי ברעש צפירות מחריש אוזניים.

היה פעם מושג שנקרא "הדר ז'בוטינסקי", ששיקף יושרה והגינות, מודל לתרבות שהיא במהותה אצילית – המקרינה על סביבותיה ואמורה לשמש בסיס לחברה ציונית-יהודית חדשה. קברניטי הקבוצה השתמשו במושג הרומנטי הזה לא מעט, לא רק בשם ובסמל המועדון, אלא מתוך מגמה אמיתית שבית"ר תייצג את מסורת ז'בוטינסקי הקדומה. בית"ר הייתה הביטוי החזק ביותר בספורט הישראלי ל"אוהדי נשמה": אהבה אותנטית, רגשית ועמוקה, כזאת שמנותק מאופנות חולפות, הצלחות וכישלונות. גם כשאוהדי בית"ר התנהגו בצורה לא ראויה, מיד היו מתנערים מכך ראשי הקבוצה, ומגנים בפומבי את אותו ה"קומץ".

השנים נקפו, משפחתי עזבה את איזור ירושלים, ואני התרחקתי מבית"ר. המשכתי לעקוב, אך לא מקרוב, מנסה להנחיל את המורשת בעיקר לאחיי הצעירים. התאכזבתי לראות איך הקבוצה הירושלמית מחליפה ידיים כמטבע עובר לסוחר, ואיך קומץ של אופורטוניסטים, גזענים ומאכערים משתלט עליה. קבוצת הנשמה שאהבתי הפכה לפארסה מתמשכת, החליפה בעלים כל שנתיים, ניסים ונפלאות היו פוקדים אותה תדיר. חוסר יציבות, תאוות בצע של שחקנים, הקצנה של אוהדי בית"ר, מחנאות של אוהדים (בעיקר "לה פמיליה"), וניסיונות לרכב על בית"ר פוליטית – גרמו לאוהדים רבים לנטוש את הקבוצה הירושלמית.

להיות אוהד בית"ר הפך לחוויה מפוקפקת. אם פעם אנשים כמו רובי ריבלין היו מגיעים לכל משחק, היום היציע התמלא באנשים שהם, איך נאמר זאת בעדינות, לא בדיוק הישראלי היפה. אם תרצו, ערסים, במובן הרע של המילה. כמובן לא נכליל: יש לי חברים ירושלמים טובים ויקרים שאוהדים את בית"ר בכל ליבם, אבל מה לעשות, גם הם מודים, הסחורה ביציע לא משהו.

בשנים האחרונות הפך המיעוט החבלני והגזעני לרוב. המועדון הפך לכלי שרת בידיהם של ציניקנים. התנועה של המדינה הפכה לשנואה של המדינה. אוהדי בית"ר הפגינו כל פעם שיאים של גזענות, אלימות ורדידות. גם אנשים טובים שליוו את הקבוצה בעבר – טרקו לה דלת ועזבו אותה לאנחות. אנשים החלו לבוז לבית"ר בפרט ולכדורגל הישראלי בכלל, שמייצר לנו בעיקר רכילויות, שערוריות, שנאה, גזענות ופילוג.

רימוני העשן במגרש בבלגיה
האירוע אתמול בבלגיה חרג מגבולות הספורט. בית"ר הבאישה לא רק את המועדון הביזיוני שלה, אלא גם את המדינה, את היהדות ואת הישראלים באשר הם. אוהדיה האלימים, ששפכו בטיפשותם נפט על להבת האנטישמיות, צריכים לעמוד לדין בישראל. תמונותיהם צריכות להתפרסם לעיני כל. ההתגרות שלהם בבלגים וזריקת רימוני העשן והחפצים למגרש, הפכו לידיעה ראשית בכל העולם. ישראל שוב הצטיירה כחממה של טירוף ולוחמנות.

בכל מה שקשור לאהדת כדורגל הפכתי לאגנוסטי. אתאיסט של דת הכדורגל. נראה לי היום קצת משונה לסגוד לחבורת צעירים, שתרומתם לאנושות – אני הולך להישמע זקן עכשיו – מסתכמת בהבקעת כמה שערים. ממילא אין לסגידה הזאת הסבר מניח את הדעת. אבל נשאיר את הדיון הפילוסופי על הערצת ספורטאים לפעם אחרת; אם מה שנשאר מהכדורגל הישראלי זה בעיקר אלימות וכוחנות, אין לי חלק ונחלה עמו.




עיתון פתיחת עונת הכדורגל לשנת 1997 שעדיין שוכב אצלי באיזה קלסר, מחכה שאגזור אותו

יום חמישי, 16 ביולי 2015

בין אמונות להמוניוּת: מחשבות על האדמו"רות המודרנית

בן דודי מנשק את ידי הרב במסע לבולגריה לפני כשנה
[צילום: נתי שוחט, מעריב]
לפני שלושה שבועות נסעתי לאירוע פרטי בהשתתפות הרב יאשיהו פינטו. מה לי ולרב פינטו? שום כלום. סקרנות נטו. שניים מבני דודיי הפכו לחסידיו האדוקים, לגרעין הקשה של "שובה ישראל", לאחר שזה הפך עליהם את חייהם מקצה אל קצה – ומאז הם מנסים לסחוף אחריהם את כל המשפחה. הקהל היה מעורב: חרדים, מסורתיים וחילונים הסתופפו זה לצד זה. מרוקאים, אתם יודעים, לא משנה כמה שבת הם יחללו וכמה יתנכרו לדת, כשיש רבנים בסביבה – הם חוזרים להיות תינוקות של בית רבן. אז עניין אותי לראות מקרוב את עדת מעריצי הרב, ויותר עניינה אותי התנהלותו של הרב עצמו. זה קרה שבוע וחצי לפני ההתאבדות של אפי ברכה, היום בדיעבד כבר לא הייתי נוסע.

אבל נסעתי. קבעו לשעה 20:00 באשקלון, הרב כצפוי הגיע באיחור אלגנטי של שעתיים. להקת החימום כללה תלמידים ומקורבים שסיפרו סיפורי נפלאות ומעשיות. באחת הדרשות סיפר תלמידו כי הרב העיד על עצמו ש"הוא הבן אדם הכי מיוחס בעולם", לא פחות. הרב פינטו, למי שלא יודע, הוא נכד של הבאבא-סאלי מצד האמא ושל הרב חיים פינטו מצד האבא. אכן, בעל ייחוס מופלג. "הרב מקושר לכל הצדיקים באלף השנים האחרונות", סיפר תלמידו, "הוא נצר לשושלת רבנים, פינטו ואבוחצירא, בן אחר בן, זרע של קדושים משני צדדיו". הקהל היה באטרף. חשמל זרם באוויר.

הרב בסוף הגיע, ההמון הריע. במשך דקות ארוכות שרו חסידיו "יָ-אָ-מִים עַל יְמֵי מֶלֶךְ" וכמובן את המנון הבית: "וקרבנו לצדיק יסוד עולם. צדיק, צדיק, צדיק יסוד עולם, נחל נובע מקור חוכמה. רבנו יאשיהו פינטו, בן הרבנית זארי, זכות תורתו יגן עלינו". כשההמנון הזה התנגן בפעם ה-72, שוב ושוב, כולם היו כבר עמוק בקצב, מוחאים כף באקסטזה; אי אפשר לברוח מזה. אם טומי לפיד היה שם – גם הוא היה נדבק.



המעריצים מקיפים את הרב פינטו בטבעת חנק מיוזעת. גברים בחזית ונשים בעורף, מנסים להתקרב לרב, ללחוש משהו על אזנו, לתפוס איתו רגע אינטימי. "שיברך את דוריס בת סולטנה", צועקת מישהי שלא הצליחה להתקרב מספיק. מבטו של הרב תקוע באיזו נקודה, חי בתוך עולם משלו, עיניו לפעמים נעצמות, כאילו לא מרגיש כיצד שורה ארוכה של גברים חוטפת את ידו ונלחמת מי ינשקנה.

עם שוך הקרב הראשוני שארך רבע שעה לערך, תופס הרב את מקומו. כמנהג אדמו"רים, הוא לא מיד פותח בדברים אלא נותן לשתיקתו הארוכה לחלחל בציבור. במשך חצי דקה הוא מנענע את גופו כבמעין תפילה, השקט מנסר את האוויר, הבלגאן שהיה לפני רגע נעלם כלא היה.

חצי דקת שקט ואז הרב נוטל את המיקרופון ומדבר בקול נמוך. דיבורו הוא בלשון רבים – ריבוי מלכותי, כיאה לבני אצולה – רצינו, באנו, בירכנו, עשינו. "היה בדעתנו לדבר על פרשת השבוע", הוא אומר פעמיים, "אך בליבנו בא דבר אחר שנדבר, שהוא תשובה לכמה אנשים פה בכמה עניינים". המשפט האחרון אמור לתת לך הרגשה שעומד לפניך נביא שיודע בדיוק מה הבעיות שלך ואיך פותרין אותן. הרב ממשיך במִסְפּר דברי תודה למארחים, משם לרעיון קצר על מעלת האחדות, ומיד עובר לדרשה המנצחת: חשיבות הצדקה והסיוע ללומדי התורה – פרק חובה שכל ראש מוסד משנן ביומו הראשון; איך לגרום לאנשים לפתוח את הכיס. זה עובד: "הנדסת המסרים" המוחצת של הרב – להרבות תמיכה במוסדות "שובה ישראל" ולהחזיק תלמידי חכמים – נוגעת איפה שצריך לגעת, בכיס של האנשים.

האמת, לא שמעתי איזה נאום דגול או רטוריקה יוצאת דופן. סגנון הדיבור של הרב הוא מעניין, טיפה מתנגן, אך רחוק מלהיות ממגנט, רהוט או סוחף כפי שמתארים אותו. שפתו עממית למדי, לא תמיד תקנית. ההילה סביבו ומעטה המסתורין שזוכים לו מקובלים שכמוהו, הרבה יותר מרתקים מאשר תוכן הדברים עצמם. נדמה שבנסיבות שנוצרו, לא משנה מה נאמר בדרשה, חסידיו יביטו בו בעיניים נוצצות ובפה פעור, יהסו את כל מי שיוציא הגה קטן מפיו או חלילה יתעלם מהשֹרף שעומד לפניהם. זה אגב כוחם של האדמו"רים בכל הדורות: כל תזוזה, כל ניד וניע, כל היגד, כל פעולה שעשו – היה מתפרש על ידי חסידיהם כמעשה אלוקים ממש.

הערב, איך לא, הסתיים בהתרמה חונקת ובמילוי הוראות קבע. העסקן מטעם הרב פתח ואמר: "היום, בנוכחות הקדוש הרב פינטו, נמכור בעזרת ה' 40 בקבוקי יין שהרב בירך אותם באופן אישי". המחיר היה מופקע: 6,000 ₪ לבקבוק אחד, בפריסה של 12 חודשים. זה לא מנע מאנשים, חלקם מבוגרים, חלקם קשי יום שבוודאות לא סוגרים את החודש, לפתוח את הארנק ולהתחייב להוראת הקבע שתקרע אותם לגזרים. הבקבוקים זרמו בין המשתתפים, והעסקן לא הרפה עד שלא עמד ביעד של 40 הבקבוקים, יעד מינימאלי בשביל הפריבילגיה לארח את הרב פינטו. כל משפחה חזרה עם בקבוק. אנשים חיבקו את היין כמו שהם מחבקים כרית לפני השינה. לא מצאתי למכרז הפומבי הזה הסבר רציונאלי שמניח את הדעת.

המחזה עשה לי לא טוב: אנשים שלא באו כדי לתרום – בטח לא חלמו להיפרד מ-6,000 ₪ בסוף הערב – נכנעו ללחץ החברתי והתחייבו ל"שובה ישראל", כמעט בעל כרחם. ממתי בדיוק הזכות להסתופף בצל רבנים הפכה לפריבילגיה יקרה להחריד? למה איש תם עם אמונת חכמים, לא טייקון ולא אחד שישתעבד למינוס בשביל לפרנס אברך בכולל, לא יכול לקבל מזכרת בדמות בקבוק יין בעלות, נניח, של 250 שקל? ואיך המסתורין, הפחד המשתק הזה מאדמו"רים ושליחיהם, הופך אנשים נורמטיביים, כולל אנשי עסקים שיודעים דבר או שניים על העולם, לנאיביים ואפילו פראיירים?

הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ-נָא לִי.

▫ ▪ ▫

יש לי עוד הרבה שאלות. מחשבותיי ברוח הנ"ל הולכות ומתרוצצות כבר זמן רב ולא מוצאות מנוח. לא רק על הרב פינטו – שנמצא עכשיו בכותרות – אלא בכלל על אדמו"רים, מקובלים ושאר עושי ניסים. מיהם, מהם, איך לעכל אותם. למה אנשים נוהים אחריהם. מה הם מייצגים. איזו בשורה יהודית הם מביאים לעולם. האם באמת יש בינינו מכנה משותף. מושגים של כסף, כוח, יוקרה, מעמד, אחיזת עיניים, טירוף והמוניוּת מתערבבים לי עם מושגים כמו יהדות, רוחניות, יראת שמיים, חסידות, אמונת חכמים וקרבת אלוקים. עוד לא הצלחתי לגבש מחשבה סדורה בנושא, וספק אם אצליח.

אני ומרפקיי בין ההמון

יום חמישי, 9 ביולי 2015

אברהם מנגיסטו הוא לא טננבוים, ועדיין

גם אתם בטח שואלים את עצמכם הבוקר איך לעזאזל חדר ישראלי לעזה, למה אף אחד לא מנע זאת והאם בכלל יש לנו חובה מוסרית לשחרר אותו.

אל תחליטו. אל תיחפזו להניח אותו לגורלו. זכרו את פרשת טננבוים, פרשה מסריחה שעד היום נותרה לא פתורה. הנה עיקריה, למי ששכח: טננבוים יפה הבלורית, אל"מ לשעבר, נחטף ללבנון. לפני שנחטף, המדינה מימנה לו 150 ימי מילואים בשנה, כדי שיהיה לו מאיפה להתפרנס. העזרה הנדיבה של צה"ל לא הספיקה לו, והוא פנה לעסקים מפוקפקים עם לבנונים ופלשתינים. השייח' חסן עובייד פיתה אותו להבריח כמויות ענק של סמים לישראל. טננבוים מכר את נשמתו עבור בצע כסף, השתמש בדרכון ונצואלי מזויף, נסע לדובאי תוך שהוא יודע שמדובר במדינת אויב, נחטף ללבנון וסיבך את כל המדינה.

נסיבות חטיפת טננבוים הוסתרו מאיתנו במזיד, שעה שכולנו, גדולים וקטנים, אכלנו את עצמנו מדאגה. אני זוכר את התפילות לשחרורו בבתי הכנסת, את העיניים שנצצו כשהוא חזר. זהו סיפור שלא ייאמן. ישראל שחררה מאות רוצחים בתמורה לעבריין הזה. ארגוני הטרור קיבלו מוטיבציית שיא לפיגועים. בעקבות העסקה הרגו מחבלים משוחררים 231 ישראלים. אזרחים טובים וישרים שילמו בדמם כדי שטננבוים יסתובב לו חופשי בתל-אביב.

נכון, טננבוים זה לא מנגיסטו, ועצוב שכך. כן, הוא אתיופי, בטח שמתם לב. ועם זאת, כדאי שקברניטי המדינה יזכרו היטב כמה מאמצים – דיפלומטיים, מדיניים, צבאיים – השקיעה המדינה בשחרור טננבוים. כמה מלחמות נלחמו אנשי ציבור במאבק להצלתו, תוך שהם מודעים לנזקים הביטחוניים חסרי התקדים שהוא גרם למדינה. אין זה אומר שישראל שוב צריכה לשלם בשחרור מחבלים, חלילה, אך יש להפוך עולמות כדי לשחרר את מנגיסטו.

איננו יודעים מה עבר בראשו של מנגיסטו כשחצה את הגבול, אך דבר אחד ברור: דמו של טננבוים אינו סמוק יותר.

נשוב להתפלל, למרות הכל; ושבו בנים לגבולם.


יום שלישי, 7 ביולי 2015

המילקי בברלין זול יותר? הצחקתם אותי

בקיצור, נכנסתי אתמול לסופרמרקט בברלין כדי לבדוק, קצת באיחור, כמה עולה סל מצרכים בסיסי בבירת גרמניה. מדובר בסופּר ממוצע, כזה שבאים אליו לעשות קניות בינוניות וגדולות אחת לשבוע. עברתי על המוצרים, אחד אחד, צילמתי ולהלן המסקנות (לחצו על התמונות להגדלה):

* נתחיל במילקי. בישראל פורסם שמילקי עולה בברלין שקל. חיפשתי ולא מצאתי. יותר בכיוון של מילקי בשקר. יוגורט דמוי-מילקי עולה כאן 0.79 €. אפילו היום, כששער היורו הוא הנמוך ביותר מאז ומעולם, זה יוצא 3.30 ₪, יותר מגביע מילקי בארץ. יוגורט מפנק יותר עולה כאן 1.99 €, מחיר מופקע לכל הדעות בשביל מעדן חלב.

 

* הלאה, לירקות ולפירות. נתעלם שניה מהעובדה שכל מלפפון כאן באורך מטר וחצי, עטוף בניילון נצמד וחסר כל טעם – בואו נדבר על המחיר. כמה עולה בברלין קילו מלפפונים? 0.99 €. אפילו בשנת שמיטה, או בצורת, או מה שתרצו – קילו מלפפונים בישראל יותר זול.



* אם תרצו להכין איזה פירה לארוחת ערב, דעו שקילו תפוחי-אדמה עולה בברלין 4.99 €.



* וכמה עולה קילו פלפלים קצת עייפים? שוב, לא פחות מ- 4.99 €.



* בא לכם אבטיח קר? ובכן בברלין האבטיחים נמכרים ברבעים. מנה אישית של רבע אבטיחון קטנטן, עטוף בניילון נצמד, עולה כאן בערך 2 €. זה גם המחיר של קילו גזר.

 


* קילו חצילים עולה 2.99 € וקילו בננות 3.49 €.



* קילו עגבניות עולה 2.49 €, ואם תרצו אותן אורגניות תשלמו 9.90 € (!).

 


* אם תרצו להתפנק בגלידת בן אנד ג'ריס תיפרדו בלא פחות מ- 5.99 €. חשבו פעמיים על כל כפית.



* חתיכה קטנה של דג סלמון, הקשיבו טוב, עולה 9.99 €. ומדובר באומה חובבת סלמונים לרוב.



▫ ▪ ▫

לסיכום: אין חולק שעלות המזון בארץ לא זולה, אך בטח לא יקרה משמעותית מעלותה בברלין. נכון, יש מוצרי מזון זולים יותר בברלין, בעיקר מוצרי חלב ונקניקים, אך כשמשקללים את סל המוצרים שמשפחה ממוצעת צורכת, מגיעים למסקנה שמגוון רחב של מוצרים במדפי הסוּפּרים בישראל – זול משמעותית. התמונות, רבותיי, מדברות בעד עצמן. מי שחושב אחרת, מוזמן להיכנס לסופר בברלין או במינכן, ולראות איך הגרמנים מעמיסים בקושי רבע עגלה, כְּאיִן וכאפס לעומת עגלות הסוּפּר המתפקעות של הישראלי הממוצע.

מי היה מאמין, אבל פתאום באמצע יום חם בגרמניה, רמי לוי נדמה לי אטרקטיבי כל כך.

יום ראשון, 5 ביולי 2015

מזרחי, דתי, המשטרה הייתה כל עולמו | דברים לזכרו של תנ"צ אפי ברכה ז"ל

אפי ברכה ז"ל היה האדם האחרון שהייתם מדמיינים לחוקר משטרה קשוח. חייכן, כיפה על הצד, מדבר עם ח' ו-ע' גרוניות, חובב סוודרים, נראה כמו גבאי של בית כנסת. המילים 'בעזרת השם' ו-'בורא עולם' היו שגורות על לשונו. תמיד הקפיד לציין שהוא אדם מאמין. לבנו הצעיר קרא אורי-חיים, על שם הרב חיים פינטו, אביו של הרב יאשיהו. אהב רבנים והיה מתדפק על דלתותיהם כדי לקבל ברכה. "אפי – ברכה", כך היו אומרים לו.

הוא נולד וגדל בשכונת רמת עמידר שברמת גן, שכונת פשע שהצמיחה מקרבה את בכירי העבריינים בישראל. השפה העממית שלו, והיכולת שלו לדבר בשפת העם – דוגרי, בלי נפיחוּת, בלי יהירות – הקנו לו יכולת פנומנלית בחקירת עבריינים ובגיוס עדי מדינה. גם כשהייתה סביבו קטסטרופה, הוא היה אמן הדיבור השקט. גם כשהשטח סביבו בער, כשאיימו על חייו ועל חיי משפחתו, אפילו כשהסגיר את רבו הנערץ, שמר על השקט. נפשו סערה, נשמתו נקרעה – אך הוא הוסיף לשדר רוגע. יכול הרי היה לרוץ לתקשורת ולספר על מסע הצלב שמתנהל נגדו – מסע מתוזמר ומאורגן נגד מי שפענח עבורנו אינספור פרשיות פליליות סבוכות – אך הוא העדיף לנצור ולשתוק. מערכת אכיפת החוק תעשה את שלה, כך האמין כנראה עד ימיו האחרונים.

בפעמים שהזדמנו לי להחליף עם ברכה חצי מילה, התמלאתי גאווה באיש הזה. מזרחי, אותנטי, עם מבטא עמוק, שלא השתכנז ולא הוריד את הכיפה, שדבק באמונת החכמים שלו מחד, אך נותר חוקר מקצוען ונדיר מסוגו מאידך. שהיה נאמן לדיוק ולעובדות, וגם כשהשיג הישגים כבירים – לא קשר לעצמו קשרים. סחבק כזה, לא קצין של דיסטנס, לא מלא בחשיבות עצמית, לא 'שוטר' במובן השלילי של המילה.

אני חש היום, שוב, שברכה הוא קרבן נוסף של התקשורת הישראלית, שחורצת גורלות וגוזרת אנשים לחיים או למוות. העיתונות הפכה לקולוסיאום המודרני; בעבר, בזירת הגלדיאטורים, אם השופט היה מניף את אגודלו למטה, הפוגע היה מניח את נשקו, אם סימן למעלה, גורלו של הנפגע נחרץ. כיום די במקלדתו של עיתונאי אחד שממהר להסיק מסקנות כדי לקבור אדם עוד בחייו.

למי שלא עקב, מספר עיתונאים הריחו בימים האחרונים דם והחלו להפיץ שמועות על מעורבותו של ברכה בפלילים. ברכה שרד עד כה אינספור שמועות כאלה. מכולן יצא כשידו על העליונה, ואף הוסיף לטפס בסולם התפקידים במשטרה. בג"צ אף קבע שלא דבק בו רבב. אך השמועות האחרונות היו הקש ששבר את גב הגמל. אפילו חבריו הטובים, כפי שקראתי בתקשורת, אמרו ש"משהו בברכה הזה מריח לא טוב". הוא הרגיש מבודד ונרדף, שלא בצדק – בטח עד שלא ניתנה לו הזדמנות להוכיח את חפותו – והתוצאה הקשה לא איחרה לבוא.

הפרשה הזאת, שסופה לא נראה באופק, עוד תסופר בתולדות מדינת ישראל. וככלות הכל, היום, דווקא היום, צום י"ז בתמוז, קיבלנו עוד תזכורת כואבת לשנאת החינם שמחרבת את ביתנו ושורפת את היכלנו.

יהי זכרו לברכה.

יום רביעי, 1 ביולי 2015

מי ימציא לך נחמה, אליעזר רוזנפלד?

עֵינִי עֵינִי יוֹרְדָה מַּיִם על אליעזר רוזנפלד, יהודי מתוק ומקסים, ששימח בחייו מאות זוגות ביום חתונתם – וניגן בהתלהבות עצומה בחתונתנו –  וניצב היום, שוב, גלוי ושבור לעיני עם ישראל, מעכל-לא-מעכל את הרצח הנפשע של בנו, מלאכי רוזנפלד הי"ד.

▫ ▪ ▫

כשאליעזר רוזנפלד למד בישיבת ההסדר מעלות נהרג אחיו הבכור, יצחק, בתאונת אימונים בצה"ל. אותו היום שינה את עולמו של אליעזר מקצה אל קצה, והוא התהלך אפוף ומהורהר במשך שבועות ארוכים, ממאן לקבל את הבשורה הכואבת על אחיו. כדי לרפא את שברו הוא ביקש מאביו שיתן לו צ'ק כדי לקנות קלרינט. המוסיקה, אכן, הפיחה באליעזר נשמה מחודשת והוא החל מנגן בשמחות ואירועים. תוך זמן קצר שמו יצא לפניו כאמן כלי נשיפה. הניגונים שלו ניחנים בקצב מדבק, עוצמתי, סוחף, מלא התלהבות. הוא מלהטט בין כלי נשיפה שונים ומביא תעצומות ורגש יוצאים מן הכלל.

בנו בכורו של אליעזר (ושרה) רוזנפלד נולד זמן קצר לאחר מות האח המנוח, והוריו קראו לו על שמו – יצחק. ברית המילה של יצחק נערכה ביום האזכרה השני לדודו. סמיכות האירועים הייתה גורם מכונן באישיותו של יצחק הנער, אשר נשא על כתפיו את משא הזיכרון, וגדל בבוא היום להיות טייס בצה"ל. יצחק היה גאוות המשפחה, גאוות הישוב כוכב השחר, מלח הארץ, פאר הציונות הדתית.

היכה הגורל במשפחת רוזנפלד בשנית, ובתאונה טראגית לפני 13 שנה נהרג גם יצחק הטייס. המשפחה התאבלה על בנה בכורה ימים רבים, אך אליעזר רוזנפלד לא נשבר: הוא המשיך לשמח חתנים וכלות, ולא הרפה לרגע משליחותו להרבות שמחה בעולם.

מלאכי הוא בנו החמישי של אליעזר, אחרי יצחק ז"ל ועוד שלוש בנות תבדל"א. הוא נורה אתמול על ידי חיות טרף, רוצחים אכזריים, מתועבים ושפלים.

השכול פקד בשלישית את משפחת רוזנפלד.

▫ ▪ ▫

מי ימציא לך נחמה, אליעזר רוזנפלד?

מי יכול לעמוד במחיצתך, אתה, שכל חייך משמח חתנים וכלות?

▫ ▪ ▫

אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָּמָם וְאַל יְהִי מָקום לְזַעֲקָתָם, עַד אֲשֶׁר יַשְׁקִיף ה' מִשָּׁמַיִם, וְיָחוּס עַל עַמּו אַרְצו וְנַחֲלָתו.