יום שישי, 17 ביולי 2015

פעם הייתי אוהד בית''ר

פעם הייתי אוהד בית"ר.

בילדותי, הערצתי את בית"ר כמו פסיכי. הייתי אוסף עיתונים וגוזר מהם תצלומים של שחקני בית"ר. מאות גזירי עיתון היו שמורים אצלי בקנאות בתוך מגירה סודית. בכל פורים היו לי שתי תחפושות, אחת ברוח האופנה החולפת ואחת של בית"ר: קאובוי ואוהד בית"ר; פאנקיסט ואוהד בית"ר; גורילה ואוהד בית"ר; ובשנת השיא – בערב התחפשתי לחלוץ בית"ר השמאלי, אלי אוחנה, וביום לחלוץ בית"ר הימני, רונן חרזי.

ההיסטוריה של בית"ר יושבת אצלי בזיכרון כמעט כמו האלפבית. ה'גרסא דינקותא' שלי כוללת הרכבים של שחקנים, תוצאות משחקים ושערים בלתי נשכחים. כל שבת אחרי מנחה, כשאבא שלי ישב בבית הכנסת ואכל סעודה שלישית, הייתי הולך לניסים לשאול כמה עשתה בית"ר. ניסים, נשמתו בגן עדן, היה תחנת הממסר שלנו; יושב בסובארו שלו חצי מהשבת, עם גרעינים וקולה ושתי דלתות קדמיות פתוחות, מקשיב ברדיו ל"שירים ושערים" ומעדכן את הדתיים על תוצאות המשחקים. לפי המבט שלו ידעתי מרחוק מה הייתה התוצאה. בשבת שבית"ר הפסידה הוא היה מפרק חצי פאקט סיגריות (בעצם, גם כשהיא ניצחה). כולם ידעו איפה החנייה של ניסים לפי קליפות הגרעינים ובדלי סיגריות שהושארו על הכביש.

בכתה ט' למדתי בנתיב-מאיר. הישיבה ממוקמת בבית וגן, מרחק לא גדול ממגרש האימונים של בית"ר. הייתי יורד אחרי הלימודים, ברגל, לראות את האימונים מרחוק, ואחר כך עולה את העלייה המפרכת חזרה לישיבה. נקשרתי לכמה חרדים-שבבניקים מבית וגן, שהיו משתפים איתי פעולה; עמדנו זה לצד זה, בהרמוניה מושלמת, חרדים, דתיים וחילוניים, אשכנזים וספרדים, והסתכלנו על שחקני בית"ר עושים מתיחות. הריגוש היה מטורף.

"אמא וקבוצת כדורגל הם שני הדברים היחידים בחיים שאנחנו לא מחליפים", קובעת האמרה המפורסמת. גם אני חשבתי שאהבת הכדורגל היא משהו שנולדים איתו. שלכל איש יש שם וקבוצת כדורגל שאותה הוא אוהד. מילים כמו "דם", "לב" ו"נשמה" היו חלק בסיסי בלקסיקון שלי, בכל מה שקשור לכדורגל. הייתי אולי בן עשר, אבל נשבעתי שלעולם לא תצעדי לבד, בית"ר.

אני במדי בית"ר לצד אחותי הנסיכה הבית"רית


בית"ר ירושלים של אז הייתה הקבוצה של המדינה. ראשי ממשלות היו פוקדים בקביעות את משחקיה. שרים, חברי כנסת, אנשי ציבור בכירים היו נחלצים לעזרתה כשנקלעה למשברים. היא ייצגה את בירת ישראל, הגדירה השתייכות פוליטית ומעמדית, ובשיא תהילתה התיימרה להיות סמל ממלכתי ולאומי. שני המושגים הללו, בית"ר וירושלים, קיפלו בתוכם מטען ערכי והיסטורי כבד. אוהדיה בכל הארץ נשבעו לסמל המנורה, הזילו דמעה בהפסדים והתקינו לעצמם ימי חג בניצחונות. שיירות של כלי רכב היו נוסעות לטדי ברעש צפירות מחריש אוזניים.

היה פעם מושג שנקרא "הדר ז'בוטינסקי", ששיקף יושרה והגינות, מודל לתרבות שהיא במהותה אצילית – המקרינה על סביבותיה ואמורה לשמש בסיס לחברה ציונית-יהודית חדשה. קברניטי הקבוצה השתמשו במושג הרומנטי הזה לא מעט, לא רק בשם ובסמל המועדון, אלא מתוך מגמה אמיתית שבית"ר תייצג את מסורת ז'בוטינסקי הקדומה. בית"ר הייתה הביטוי החזק ביותר בספורט הישראלי ל"אוהדי נשמה": אהבה אותנטית, רגשית ועמוקה, כזאת שמנותק מאופנות חולפות, הצלחות וכישלונות. גם כשאוהדי בית"ר התנהגו בצורה לא ראויה, מיד היו מתנערים מכך ראשי הקבוצה, ומגנים בפומבי את אותו ה"קומץ".

השנים נקפו, משפחתי עזבה את איזור ירושלים, ואני התרחקתי מבית"ר. המשכתי לעקוב, אך לא מקרוב, מנסה להנחיל את המורשת בעיקר לאחיי הצעירים. התאכזבתי לראות איך הקבוצה הירושלמית מחליפה ידיים כמטבע עובר לסוחר, ואיך קומץ של אופורטוניסטים, גזענים ומאכערים משתלט עליה. קבוצת הנשמה שאהבתי הפכה לפארסה מתמשכת, החליפה בעלים כל שנתיים, ניסים ונפלאות היו פוקדים אותה תדיר. חוסר יציבות, תאוות בצע של שחקנים, הקצנה של אוהדי בית"ר, מחנאות של אוהדים (בעיקר "לה פמיליה"), וניסיונות לרכב על בית"ר פוליטית – גרמו לאוהדים רבים לנטוש את הקבוצה הירושלמית.

להיות אוהד בית"ר הפך לחוויה מפוקפקת. אם פעם אנשים כמו רובי ריבלין היו מגיעים לכל משחק, היום היציע התמלא באנשים שהם, איך נאמר זאת בעדינות, לא בדיוק הישראלי היפה. אם תרצו, ערסים, במובן הרע של המילה. כמובן לא נכליל: יש לי חברים ירושלמים טובים ויקרים שאוהדים את בית"ר בכל ליבם, אבל מה לעשות, גם הם מודים, הסחורה ביציע לא משהו.

בשנים האחרונות הפך המיעוט החבלני והגזעני לרוב. המועדון הפך לכלי שרת בידיהם של ציניקנים. התנועה של המדינה הפכה לשנואה של המדינה. אוהדי בית"ר הפגינו כל פעם שיאים של גזענות, אלימות ורדידות. גם אנשים טובים שליוו את הקבוצה בעבר – טרקו לה דלת ועזבו אותה לאנחות. אנשים החלו לבוז לבית"ר בפרט ולכדורגל הישראלי בכלל, שמייצר לנו בעיקר רכילויות, שערוריות, שנאה, גזענות ופילוג.

רימוני העשן במגרש בבלגיה
האירוע אתמול בבלגיה חרג מגבולות הספורט. בית"ר הבאישה לא רק את המועדון הביזיוני שלה, אלא גם את המדינה, את היהדות ואת הישראלים באשר הם. אוהדיה האלימים, ששפכו בטיפשותם נפט על להבת האנטישמיות, צריכים לעמוד לדין בישראל. תמונותיהם צריכות להתפרסם לעיני כל. ההתגרות שלהם בבלגים וזריקת רימוני העשן והחפצים למגרש, הפכו לידיעה ראשית בכל העולם. ישראל שוב הצטיירה כחממה של טירוף ולוחמנות.

בכל מה שקשור לאהדת כדורגל הפכתי לאגנוסטי. אתאיסט של דת הכדורגל. נראה לי היום קצת משונה לסגוד לחבורת צעירים, שתרומתם לאנושות – אני הולך להישמע זקן עכשיו – מסתכמת בהבקעת כמה שערים. ממילא אין לסגידה הזאת הסבר מניח את הדעת. אבל נשאיר את הדיון הפילוסופי על הערצת ספורטאים לפעם אחרת; אם מה שנשאר מהכדורגל הישראלי זה בעיקר אלימות וכוחנות, אין לי חלק ונחלה עמו.




עיתון פתיחת עונת הכדורגל לשנת 1997 שעדיין שוכב אצלי באיזה קלסר, מחכה שאגזור אותו