אצלנו בשכונה גרות שתי משפחות, בניין מול בניין: משפחת תַּנְחוּם ומשפחת הַמְּנַחֵם. מלבד השורש נ.ח.ם בשם המשפחה ושלום-שלום בדרך חזרה מבית הכנסת, הן לא חלקו הרבה במשותף. משפחה שלישית, גורדון, רצתה לארח את משפחת תנחום לסעודת שבת. תנחום, זוג צעיר, נחמד – מה שנקרא בשפת המקום: אירוח בקלאסה. כבר ביום שלישי הקדימה הגב' גורדון, ושלחה בווטסאפ הזמנה קצרה: "סעודת שבת אצלנו, מתאים לכם?".
לא רחוק משם התקבלה הודעה דווקא בנייד של גב' המנחם. על הפרק: הזמנה לסעודת שבת אצל משפחת גורדון.
"תודה רבה סמל ההבעה smile את בטוחה?", השיבה גברת המנחם המופתעת, שכנראה יודעת שאירוח משפחה עם שני ילדים עלול להיות מעמסה לא קלה.
"מה זאת אומרת?", השיבה המארחת, "ברור".
למחרת פגשה גב' גורדון בחניה גב' תנחום, והזכירה לה: "אתם אצלנו שבת, יהיה נחמד". תנחום לא ממש הייתה סגורה על מה מדובר, אבל הודתה בנימוס. "נבוא בשמחה", השיבה.
שבת בבוקר, החלות על השולחן, גב' גורדון מסיימת לסדר את המפיות ליד הצלחות, ממתינה לאורחים. משפחת המנחם, אבא אמא ושני ילדים, עושה את דרכה לגורדונים מהקומה השביעית. הם ממתינים בסבלנות למעלית שבת, והנה, רגע לפני שהמעלית נסגרת, מספיקים גם הזוג תנחום להצטופף יחד איתם. שבע קומות במעלית שבת זה מספיק זמן כדי לפתוח בשיחה קצרצרה. "למי אתם מוזמנים?", שאל אדון המנחם את מר תנחום.
"לגורדון".
"אה, איזה יופי, גם אנחנו".
החבורה הנכבדה יצאה מהמעלית. שתי נקישות, המארחת פותחת את הדלת ומיד מחליפה צבעים. במקום לארח זוג צעיר היא זוכה לשבת חבריא ב'. מבט חטוף על השולחן הצר, על הפלאטה ועל גב' גורדון, לא מותיר למשפחת המנחם ספקות: הייתה פאשלה מביכה, טעות מצערת, פדיחה מהאגדות. הם הוזמנו בטעות. איזה בושות.
גורדון התעשתו במקום. במקום להתבחבש בתירוצים וגמגומים – לקחו את העניין בקלילות ובאצילות, פתחו את דלתות ביתם ואירחו את שתי המשפחות – המנחם ותנחום – ביד רמה. ארוחת שבת מיוחדת כל כך לא הייתה להם הרבה זמן. ונחשו מה – האוכל הספיק, די והותר, לכל המכובדים שסעדו על השולחן.
▫ ▪ ▫
אי אפשר שלא להיזכר בסיפור של קמצא בר-קמצא. איך הסיטואציה הזאת הייתה נגמרת אז? בר-קמצא היה, במקרה הטוב, קובר את עצמו באדמה, חוזר הבייתה בפנים שחורות כשולי קדירה, ואוכל כריכים עם שוקולד לאור נרות השבת. חרפתו של בר-קמצא, כזכור, לא הייתה ניתנת לכפרה, והקב"ה – הוא ולא אחר – התערב בעלבונו: "אמר רבי אלעזר: בא וראה כמה גדולה כחה של בושה; שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו". אתם קולטים את זה? אם מתרחשת חרפה חברתית בארץ ישראל, בית המקדש לא יהיה עלה תאנה, בועה דתית מסוגרת שמתעלמת ממה שמתחולל בחוץ. הקב"ה לא יתן לגיטימציה, באמצעות בית מקדשו, לצדקנות וענוותנות מזויפת, כשבחוץ יהודים טורפים אחד את השני. אם כך, שיישרף! (יותר חריף: הקב"ה סייע להחריב את ביתו). וכל זאת למה? מפני שלא נהגו כבוד זה בזה.
בית המקדש הראשון נחרב על שלושה דברים – עבודת אלילים, שפיכות דמים וגילוי עריות. השני נחרב על שנאת חינם. החורבן הראשון תוקן כשגולי בבל החליטו לגדוע את העבודה הזרה, נידו את הרצח כאמצעי להשגת רווחה אישית וגזרו על עצמם צניעות. על כל סל התועבות של בית ראשון – חטאים של ייהרג ובל יעבור – קיבלו היהודים הרחקה של 70 שנה וחזרו. ומה באשר לתיקונו של הבית השני שנחרב על שנאת חינם? כיצד יכופר לנו?
בִּזְכוּת תַּנְחוּם וְהַמְּנַחֵם
נְנֻחַם בְּנֶחָמַת צִיּוֹן.
---
תודה למשפחות שהסכימו באדיבותן לפרסם את הסיפור.
לא רחוק משם התקבלה הודעה דווקא בנייד של גב' המנחם. על הפרק: הזמנה לסעודת שבת אצל משפחת גורדון.
"תודה רבה סמל ההבעה smile את בטוחה?", השיבה גברת המנחם המופתעת, שכנראה יודעת שאירוח משפחה עם שני ילדים עלול להיות מעמסה לא קלה.
"מה זאת אומרת?", השיבה המארחת, "ברור".
למחרת פגשה גב' גורדון בחניה גב' תנחום, והזכירה לה: "אתם אצלנו שבת, יהיה נחמד". תנחום לא ממש הייתה סגורה על מה מדובר, אבל הודתה בנימוס. "נבוא בשמחה", השיבה.
שבת בבוקר, החלות על השולחן, גב' גורדון מסיימת לסדר את המפיות ליד הצלחות, ממתינה לאורחים. משפחת המנחם, אבא אמא ושני ילדים, עושה את דרכה לגורדונים מהקומה השביעית. הם ממתינים בסבלנות למעלית שבת, והנה, רגע לפני שהמעלית נסגרת, מספיקים גם הזוג תנחום להצטופף יחד איתם. שבע קומות במעלית שבת זה מספיק זמן כדי לפתוח בשיחה קצרצרה. "למי אתם מוזמנים?", שאל אדון המנחם את מר תנחום.
"לגורדון".
"אה, איזה יופי, גם אנחנו".
החבורה הנכבדה יצאה מהמעלית. שתי נקישות, המארחת פותחת את הדלת ומיד מחליפה צבעים. במקום לארח זוג צעיר היא זוכה לשבת חבריא ב'. מבט חטוף על השולחן הצר, על הפלאטה ועל גב' גורדון, לא מותיר למשפחת המנחם ספקות: הייתה פאשלה מביכה, טעות מצערת, פדיחה מהאגדות. הם הוזמנו בטעות. איזה בושות.
גורדון התעשתו במקום. במקום להתבחבש בתירוצים וגמגומים – לקחו את העניין בקלילות ובאצילות, פתחו את דלתות ביתם ואירחו את שתי המשפחות – המנחם ותנחום – ביד רמה. ארוחת שבת מיוחדת כל כך לא הייתה להם הרבה זמן. ונחשו מה – האוכל הספיק, די והותר, לכל המכובדים שסעדו על השולחן.
▫ ▪ ▫
אי אפשר שלא להיזכר בסיפור של קמצא בר-קמצא. איך הסיטואציה הזאת הייתה נגמרת אז? בר-קמצא היה, במקרה הטוב, קובר את עצמו באדמה, חוזר הבייתה בפנים שחורות כשולי קדירה, ואוכל כריכים עם שוקולד לאור נרות השבת. חרפתו של בר-קמצא, כזכור, לא הייתה ניתנת לכפרה, והקב"ה – הוא ולא אחר – התערב בעלבונו: "אמר רבי אלעזר: בא וראה כמה גדולה כחה של בושה; שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו". אתם קולטים את זה? אם מתרחשת חרפה חברתית בארץ ישראל, בית המקדש לא יהיה עלה תאנה, בועה דתית מסוגרת שמתעלמת ממה שמתחולל בחוץ. הקב"ה לא יתן לגיטימציה, באמצעות בית מקדשו, לצדקנות וענוותנות מזויפת, כשבחוץ יהודים טורפים אחד את השני. אם כך, שיישרף! (יותר חריף: הקב"ה סייע להחריב את ביתו). וכל זאת למה? מפני שלא נהגו כבוד זה בזה.
בית המקדש הראשון נחרב על שלושה דברים – עבודת אלילים, שפיכות דמים וגילוי עריות. השני נחרב על שנאת חינם. החורבן הראשון תוקן כשגולי בבל החליטו לגדוע את העבודה הזרה, נידו את הרצח כאמצעי להשגת רווחה אישית וגזרו על עצמם צניעות. על כל סל התועבות של בית ראשון – חטאים של ייהרג ובל יעבור – קיבלו היהודים הרחקה של 70 שנה וחזרו. ומה באשר לתיקונו של הבית השני שנחרב על שנאת חינם? כיצד יכופר לנו?
בִּזְכוּת תַּנְחוּם וְהַמְּנַחֵם
נְנֻחַם בְּנֶחָמַת צִיּוֹן.
---
תודה למשפחות שהסכימו באדיבותן לפרסם את הסיפור.