יום חמישי, 16 ביולי 2015

בין אמונות להמוניוּת: מחשבות על האדמו"רות המודרנית

בן דודי מנשק את ידי הרב במסע לבולגריה לפני כשנה
[צילום: נתי שוחט, מעריב]
לפני שלושה שבועות נסעתי לאירוע פרטי בהשתתפות הרב יאשיהו פינטו. מה לי ולרב פינטו? שום כלום. סקרנות נטו. שניים מבני דודיי הפכו לחסידיו האדוקים, לגרעין הקשה של "שובה ישראל", לאחר שזה הפך עליהם את חייהם מקצה אל קצה – ומאז הם מנסים לסחוף אחריהם את כל המשפחה. הקהל היה מעורב: חרדים, מסורתיים וחילונים הסתופפו זה לצד זה. מרוקאים, אתם יודעים, לא משנה כמה שבת הם יחללו וכמה יתנכרו לדת, כשיש רבנים בסביבה – הם חוזרים להיות תינוקות של בית רבן. אז עניין אותי לראות מקרוב את עדת מעריצי הרב, ויותר עניינה אותי התנהלותו של הרב עצמו. זה קרה שבוע וחצי לפני ההתאבדות של אפי ברכה, היום בדיעבד כבר לא הייתי נוסע.

אבל נסעתי. קבעו לשעה 20:00 באשקלון, הרב כצפוי הגיע באיחור אלגנטי של שעתיים. להקת החימום כללה תלמידים ומקורבים שסיפרו סיפורי נפלאות ומעשיות. באחת הדרשות סיפר תלמידו כי הרב העיד על עצמו ש"הוא הבן אדם הכי מיוחס בעולם", לא פחות. הרב פינטו, למי שלא יודע, הוא נכד של הבאבא-סאלי מצד האמא ושל הרב חיים פינטו מצד האבא. אכן, בעל ייחוס מופלג. "הרב מקושר לכל הצדיקים באלף השנים האחרונות", סיפר תלמידו, "הוא נצר לשושלת רבנים, פינטו ואבוחצירא, בן אחר בן, זרע של קדושים משני צדדיו". הקהל היה באטרף. חשמל זרם באוויר.

הרב בסוף הגיע, ההמון הריע. במשך דקות ארוכות שרו חסידיו "יָ-אָ-מִים עַל יְמֵי מֶלֶךְ" וכמובן את המנון הבית: "וקרבנו לצדיק יסוד עולם. צדיק, צדיק, צדיק יסוד עולם, נחל נובע מקור חוכמה. רבנו יאשיהו פינטו, בן הרבנית זארי, זכות תורתו יגן עלינו". כשההמנון הזה התנגן בפעם ה-72, שוב ושוב, כולם היו כבר עמוק בקצב, מוחאים כף באקסטזה; אי אפשר לברוח מזה. אם טומי לפיד היה שם – גם הוא היה נדבק.



המעריצים מקיפים את הרב פינטו בטבעת חנק מיוזעת. גברים בחזית ונשים בעורף, מנסים להתקרב לרב, ללחוש משהו על אזנו, לתפוס איתו רגע אינטימי. "שיברך את דוריס בת סולטנה", צועקת מישהי שלא הצליחה להתקרב מספיק. מבטו של הרב תקוע באיזו נקודה, חי בתוך עולם משלו, עיניו לפעמים נעצמות, כאילו לא מרגיש כיצד שורה ארוכה של גברים חוטפת את ידו ונלחמת מי ינשקנה.

עם שוך הקרב הראשוני שארך רבע שעה לערך, תופס הרב את מקומו. כמנהג אדמו"רים, הוא לא מיד פותח בדברים אלא נותן לשתיקתו הארוכה לחלחל בציבור. במשך חצי דקה הוא מנענע את גופו כבמעין תפילה, השקט מנסר את האוויר, הבלגאן שהיה לפני רגע נעלם כלא היה.

חצי דקת שקט ואז הרב נוטל את המיקרופון ומדבר בקול נמוך. דיבורו הוא בלשון רבים – ריבוי מלכותי, כיאה לבני אצולה – רצינו, באנו, בירכנו, עשינו. "היה בדעתנו לדבר על פרשת השבוע", הוא אומר פעמיים, "אך בליבנו בא דבר אחר שנדבר, שהוא תשובה לכמה אנשים פה בכמה עניינים". המשפט האחרון אמור לתת לך הרגשה שעומד לפניך נביא שיודע בדיוק מה הבעיות שלך ואיך פותרין אותן. הרב ממשיך במִסְפּר דברי תודה למארחים, משם לרעיון קצר על מעלת האחדות, ומיד עובר לדרשה המנצחת: חשיבות הצדקה והסיוע ללומדי התורה – פרק חובה שכל ראש מוסד משנן ביומו הראשון; איך לגרום לאנשים לפתוח את הכיס. זה עובד: "הנדסת המסרים" המוחצת של הרב – להרבות תמיכה במוסדות "שובה ישראל" ולהחזיק תלמידי חכמים – נוגעת איפה שצריך לגעת, בכיס של האנשים.

האמת, לא שמעתי איזה נאום דגול או רטוריקה יוצאת דופן. סגנון הדיבור של הרב הוא מעניין, טיפה מתנגן, אך רחוק מלהיות ממגנט, רהוט או סוחף כפי שמתארים אותו. שפתו עממית למדי, לא תמיד תקנית. ההילה סביבו ומעטה המסתורין שזוכים לו מקובלים שכמוהו, הרבה יותר מרתקים מאשר תוכן הדברים עצמם. נדמה שבנסיבות שנוצרו, לא משנה מה נאמר בדרשה, חסידיו יביטו בו בעיניים נוצצות ובפה פעור, יהסו את כל מי שיוציא הגה קטן מפיו או חלילה יתעלם מהשֹרף שעומד לפניהם. זה אגב כוחם של האדמו"רים בכל הדורות: כל תזוזה, כל ניד וניע, כל היגד, כל פעולה שעשו – היה מתפרש על ידי חסידיהם כמעשה אלוקים ממש.

הערב, איך לא, הסתיים בהתרמה חונקת ובמילוי הוראות קבע. העסקן מטעם הרב פתח ואמר: "היום, בנוכחות הקדוש הרב פינטו, נמכור בעזרת ה' 40 בקבוקי יין שהרב בירך אותם באופן אישי". המחיר היה מופקע: 6,000 ₪ לבקבוק אחד, בפריסה של 12 חודשים. זה לא מנע מאנשים, חלקם מבוגרים, חלקם קשי יום שבוודאות לא סוגרים את החודש, לפתוח את הארנק ולהתחייב להוראת הקבע שתקרע אותם לגזרים. הבקבוקים זרמו בין המשתתפים, והעסקן לא הרפה עד שלא עמד ביעד של 40 הבקבוקים, יעד מינימאלי בשביל הפריבילגיה לארח את הרב פינטו. כל משפחה חזרה עם בקבוק. אנשים חיבקו את היין כמו שהם מחבקים כרית לפני השינה. לא מצאתי למכרז הפומבי הזה הסבר רציונאלי שמניח את הדעת.

המחזה עשה לי לא טוב: אנשים שלא באו כדי לתרום – בטח לא חלמו להיפרד מ-6,000 ₪ בסוף הערב – נכנעו ללחץ החברתי והתחייבו ל"שובה ישראל", כמעט בעל כרחם. ממתי בדיוק הזכות להסתופף בצל רבנים הפכה לפריבילגיה יקרה להחריד? למה איש תם עם אמונת חכמים, לא טייקון ולא אחד שישתעבד למינוס בשביל לפרנס אברך בכולל, לא יכול לקבל מזכרת בדמות בקבוק יין בעלות, נניח, של 250 שקל? ואיך המסתורין, הפחד המשתק הזה מאדמו"רים ושליחיהם, הופך אנשים נורמטיביים, כולל אנשי עסקים שיודעים דבר או שניים על העולם, לנאיביים ואפילו פראיירים?

הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ-נָא לִי.

▫ ▪ ▫

יש לי עוד הרבה שאלות. מחשבותיי ברוח הנ"ל הולכות ומתרוצצות כבר זמן רב ולא מוצאות מנוח. לא רק על הרב פינטו – שנמצא עכשיו בכותרות – אלא בכלל על אדמו"רים, מקובלים ושאר עושי ניסים. מיהם, מהם, איך לעכל אותם. למה אנשים נוהים אחריהם. מה הם מייצגים. איזו בשורה יהודית הם מביאים לעולם. האם באמת יש בינינו מכנה משותף. מושגים של כסף, כוח, יוקרה, מעמד, אחיזת עיניים, טירוף והמוניוּת מתערבבים לי עם מושגים כמו יהדות, רוחניות, יראת שמיים, חסידות, אמונת חכמים וקרבת אלוקים. עוד לא הצלחתי לגבש מחשבה סדורה בנושא, וספק אם אצליח.

אני ומרפקיי בין ההמון